75 - תמונת מצב

חלק ראשון:

על חרבך

גלי מיר־תיבון: הדס

יום שני, 31 במאי 1948, בוקר.

מכשיר הקשר פעל כל הלילה, ממלא את חלל הזחל"ם ברעש מתמיד, אבל כבר שעתיים, מאז ניתנה פקודת הנסיגה, אף אחד לא ענה לקריאות שלה. הדסה סובבה את הכפתור והגבירה את עוצמת הקול ככל האפשר, אחר כך ניסתה לנתק את הכבל ושוב לחברו כפי שלימדו אותה בקורס האלחוטנים, ועדיין לא נשמע קול אנושי מעבר לקו. היא חבטה בכף יד פתוחה על שפופרת המיקרופון ואחר כך שוב על המשדר, שבה וחבטה בחוזקה בגוף המכשיר, אבל רק שריקות וחריקות נשמעו ואחריהן רעש הרקע הקבוע, כמו של מכונה בבית החרושת. טוב שהמכשיר לא דמם. יש סיכוי שמישהו ישמע. עוד מעט תגיע התגבורת של גדוד הרגלים.

רק היא נשארה. נהג הזחל"ם זינק החוצה למשמע פקודת הנסיגה, האם הצליח להיחלץ בחיים מן האש? את הזחל"ם אסור לעזוב — אם היא לא תישאר צמודה למכשיר הקשר, מי יזעיק את התגבורת? שלושה מהלוחמים שהיו איתה בזחל"ם וקפצו החוצה נהרגו בתוך שניות אחדות. אלה שנשארו יושבים בספסלים האחוריים נהרגו מהרימון שזרקו הירדנים ממרפסת בניין המשטרה בלטרון. היא הספיקה להתכופף מתחת לספסל, ידיה מחבקות את ברכיה האסופות לבטנה ועיניה עצומות. ההדף תלש את האוזניות מאוזניה, ולרגע התחרשה ולא שמעה את זעקות הכאב. רגעים אחדים שכבה ולא זזה, זרועה נרטבה מבעד לשרוול, שנספג בדמו של ההרוג הקרוב אליה. אחר כך, לאט, החלה לצאת ממחסה הספסל. תחילה הושיטה את כפות ידיה למשענת, ואחר כך משכה את גופה מעלה. היא חזרה והתיישבה מול מכשיר הקשר, השיבה את האוזניות למקומן ואחזה בחוזקה במיקרופון.

היא ניסתה שלא להסתכל לאחור, אל חלל הזחל"ם, ומיקדה את מבטה קדימה. הבוקר הגיע מוקדם, מפתיע בחומו. היא הביטה בשעונה. השעה הייתה שמונה ועשר דקות, והחום ברכב כבר היה בלתי נסבל, הדפנות להטו. כמה זבובים שנמשכו אל הדם הנקרש, המשחיר, נכנסו גם הם דרך הפתח במדף הקדמי של הזחל"ם ועכשיו זמזמו בפנים בטירוף, חגים על הגוויות ונוגסים בפצעים הפעורים בצוואר, בלסת, בכל מקום בגוף שהבגדים לא כיסו, עטים על הדם ועל המרגרינה שמרחו הלוחמים על פניהם ועל צווארם לפני היציאה לקרב כדי להרחיק את הברחשים.

מכשיר הקשר טרטר. היא קירבה את המיקרופון אל פיה ולחצה על הלחצן: "כאן הדסה. עבור. כאן הדסה משבעים ושלוש, שומעים אותי? אני בחצר המשטרה הירדנית. עבור. שומעים אותי? יאקי נהרג. מהחבר'ה בזחל"ם נהרגו כולם. רק אני נשארתי עם המשדר. עבור. מכולם רק אני. זקוקה לעזרה במידי. במידי. עבור."

ושוב ניסתה: "מה קורה? איפה אתם? מה קורה עם התגבורת של הרגלים? כבר בוקר, למה אף אחד לא מגיע? עבור." היא חזרה על המילים בשפתיים רועדות, אחר כך הניחה את המיקרופון והצמידה בכוח את האוזניות אל ראשה. שיענו, נו, שיענו כבר. היא שפשפה באצבעה את הנורה הירוקה של המשדר לוודא שהיא דולקת, שלא טעתה ושהמשדר אכן פועל. הירוק הזרחני כמו לעג לה — המכשיר עובד. הכול תקין. אולי הסוללה במכשיר הקשר של גדוד התגבורת התרוקנה? אולי הלוחמים כבר בדרך אליה, רק לא הצליחו להודיע לה שהם בדרך להציל אותה? ואולי התבלבלו? אולי במפקדה עדיין לא הבינו שפלוגת הזחל"מים נכשלה בקרב הזה? הרי בלילה הודיעו למפקדה בקשר שכבשנו את המשטרה מידי הלגיון הירדני, זה היה כשפרצו את הגדרות למתחם, ואחר כך לא הספיקו להודיע שזו טעות, להסביר שלא — בניין המשטרה בלטרון עדיין לא נכבש. הקלות שבה הצליחו לחדור לחצר המשטרה בניגוד לכל החששות שלהם נטעה בה באותם רגעים תקווה והתלהבות, הנה היא משתתפת בפעולה אמיתית, במבצע המזהיר בן נון ב'. לוחמת מן המניין.

כמה מהר התהפך הגלגל.

היא תחכה שתי דקות שלמות ורק אחר כך תנסה שוב. מחוג השניות זחל. אחרי דקה וחצי שידרה שוב, קולה נחנק מצמא ומפחד: "כאן הדסה, עבור. אני לבדי. תגיעו כבר! תתחילו לזוז! מה קורה? איפה אתם? אני לבד כאן, הם מתקרבים. תעזרו לי! שבעים ושלוש! תענו לי! שבעים ואחת! אתם התגבורת! איפה אתם? חמישים ושתיים! למה אתם לא עונים? מי יעזור לי?" מכשיר הקשר התמיד ברעשי הרקע, אבל אף אלחוטאי לא השיב, לא מהחבר'ה שלה ממפקדת הגדוד החדש, גדוד שבעים ושלוש, לא מהמסופחים של גדוד חמישים ושתיים מגבעתי, לא מארבעת הזחל"מים הסמוכים, שנתקעו כמו הזחל"ם שלה בחצר משטרת לטרון. מאז אישרו להם את פקודת הנסיגה בשש בבוקר, כאילו שידרה בחלל הריק.

אולי תיכנע? מתחת לחולצת החאקי לבשה גופייה לבנה. היא תפתח את הכפתורים ותפשוט את החולצה המוכתמת, הרטובה מזיעה. קשה לזוז בתוך הזחל"ם, תקרתו נמוכה, דפנות המתכת הממוגנים סוגרים עליה, לכן תרים את זרועותיה בזהירות, זו אחר זו, תמשוך מעל לראשה את הגופייה הלבנה הדבוקה לגופה מתחת לחולצה. גם החולצה כבר ספוגה בזיעה, זיעה חמה של מאמץ וזיעה קרה של פחד, היא תחזור ותלבש את החולצה, תכפתר, תיקח את הגופייה ותתלה אותה על קנה הרובה, בזהירות, תפתח את אחד המדפים הקדמיים, דפנות המתכת יגנו על גופה כשתשרבב החוצה את הרובה ועל קנהו הגופייה הלבנה, ותנופף בו.

כן, זה הדבר הנכון לעשות עכשיו. הקרב הסתיים, ואין שום סיכוי. מי יוכל לבוא אליה בטענות? איזו ברירה יש לה? אבל מה אם יקרה לה מה שקרה לחבר'ה שהלכו לגוש עציון, מה שקרה לפצועים בנבי דניאל. בשיירה שם התעללו בלוחמים שנפצעו ואחר כך רצחו אותם, התעללו גם בגופות. הפרטים נלחשו מפה לאוזן ערב היציאה לקרב. לא טוב לחשוב על זה. המחשבות האלה לא מובילות לשום מקום. גם אם הגזימו קצת, רצו לזעזע. יאקי, המפקד שלה, שידע שהדיבורים האלה מפחידים אותה, אמר: "אחרי שאתה מת, מה אכפת לך?" אבל תיאור היד שנקטעה בגרזן סירב לדעוך בזיכרונה. ועדיין היא יכולה להיכנע. תלך לשבי הירדני, כפי שהלכו החבר'ה מהקיבוצים בגוש. אולי ישימו אותם באותו מחנה שבויים. גם בחורות נפלו שם בשבי, לא רק בחורים.

מה בבל, המדריך שלה, היה חושב על זה? זרובבל שנשאר עם הפצועים בנבי דניאל, המפקד הנערץ, פורץ המחסומים שלא נטש את חייליו, הוא בטח היה אומר: "רק אל תיפלי בשבי, רק אל תיכנעי. אל תיפלי בחיים." בבל, שלימד אותה ללוות שיירות ומת מות גיבורים בשיירה לגוש עציון, היה מצפה שתילחם עד הכדור האחרון. בכל זחל"ם יש שקית עם חומר נפץ ופתיל, וכשלא נשאר עוד שום סיכוי אפשר בקלות לפוצץ את זה. השקית נועדה לרגע הזה שבו הכול אבוד. אבל איפה שקית הנפץ עכשיו? אין את מי לשאול. אולי השקית קבורה מתחת לגופות הלוחמים? איפה תמצא אותה, ואיך תגיע אליה?

זה מה שיש לך בראש עכשיו? על זה את חושבת? על בבל? למה את תמיד מנסה להוכיח משהו? למפקדים, למורים, למטפלת בקיבוץ, לזכות במילה טובה מאריה. על מי את מנסה לעשות רושם? מנסה להוכיח שאת לא פחות טובה מהם?

בשיירות תמיד הגיעו בסוף הבריטים לחלץ את הלכודים, לאפשר את פינוי הפצועים, אבל הבריטים עזבו לפני שבועיים והם נשארו לבד. מי יבוא לחלץ אותה? ומה זה משנה עכשיו מה בבל היה אומר על זה? הוא נהרג. מת ואיננו.

גם יאקי, שכל כך האמין בה, שוכב עכשיו מת וחצי גופו משורבב מחוץ לזחל"ם. יאקי, שהוביל אותם בלילה חשוך, העננים החביאו את הירח הדק, היישר אל חצר המשטרה, רומס בדרכו גדרות תיל ואחריו ארבעה זחל"מים. יאקי, שהכיר מקרוב את הקרב הכושל בלטרון במבצע בן נון א', לפני שבוע, הופתע מהקלות שנכנסו בה הפעם. הוא טפח בהתרגשות על כתפו של נהג הזחל"ם שלצידו, הסתובב אליה נרגש והתקשה להאמין בהצלחת הלילה הזה, ואחר כך נדהם עוד יותר מאור הלהביורים של פלוגת החבלה שניסתה שוב לפוצץ את הדלת העבה של המבנה. האור הרושף חשף את פלוגת הזחל"מים שלו לעיני מגיני המצודה הירדנית ולעיני התותחנים הירדנים שעל הרכס.

יאקי, שראה בה בעלת ברית חשאית, הברית של אלה שלא נולדו כאן, אלה מ"חברת הנוער". אפילו שלא החליפו ביניהם מילה ביידיש ולא דיברו מעולם על הבית שם או על ההורים, אפילו שלא סיפרה לו על שנות הרעב והסבל וגם הוא לא סיפר אף פעם איך זרקו אותו, "יהודי מלוכלך", מהתיכון ברומניה, שניהם ידעו. הידיעה הזו הבדילה אותה בעיניו משאר הלוחמים, ולה נתנה אומץ לפנות אליו ממש לפני שהעמיסו את מכשירי הקשר על הרכבים, ולכן לא סירב לה כשתפסה על דעת עצמה את מקומו של האלחוטאי ששובץ לזחל"ם, והשאיר אותה שם גם כשזה הגיע באיחור ותבע את מקומו.

יאקי, שכמוה חיבב שתיקות ומעולם לא אמר מילה מיותרת, ובדיבורו הרך, העדין, המנומס, גם לא התפלסף ולא נדנד כמו מפקדים אחרים. יאקי, שנשמע שונה מן הרגיל, אולי לא שלם עם היציאה לקרב, אבל מרוגז כמו בכל פעם שלא יוצאים בזמן, ואת הכינוי המלגלג "יקה", שהגיע מהספסל האחורי בזחל"ם, ספג באורך רוח כשהתמקם במושב המפקד ופנה אליה: "זהו. יוצאים. אם אין ברירה ומוכרחים לצאת, אז רק בלילה כזה. לילה של סהר אחרון." והמילים נשארו ביניהם במלוא משמעותן. מהקרב הזה כנראה לא ישובו.

מאחורי גבה נלחצה אליה גופת לוחם שלא הכירה וגם לא תכיר. אין מקום בזחל"ם הצפוף, וכל כמה שהשתדלה לא לגעת בגופה הנוקשה, בכל זאת נוגעות בה ברכיו הכפופות, הצמודות זו לזו. פלג גופו העליון, הכבד, נשען על דופן המשוריין ועיניו הפקוחות אטומות וריקות. מוטב שתעצום אותן. שלא יראה שהניפה דגל לבן.

"כאן הגדוד, כאן הגדוד, קורא ליאקי. עבור. יאקי? הדסה?"

עונים! עונים לה בקשר! "כאן הדסה, עבור. כאן הדסה. יאקי נהרג. כולם נהרגו. רק אני נשארתי. עבור. מה עם התגבורת? איפה פלוגת הרגלים? מה לעשות עכשיו?"

האלחוט דמם. אולי בכלל לא ענו לה? אולי רק הזתה שהמכשיר השיב לה. היכן הם כולם? היא לבד בזחל"ם, רק המתים איתה, ואף אחד לא עונה בקשר.

היא מנסה שוב: "כאן הדסה משבעים ושלוש עבור. כולם נהרגו. עבור. מה עושים? תגידו מה עושים? יש לי רימון. עבור. נשאר לי רימון אחד. אחרון."

"הדסה, רק אל תיפלי בשבי, בשום אופן אל תלכי לשבי."

מי זה מדבר אליה? מי עלה בקשר מולה? הקול מוכר כל כך. "מה עם התגבורת? עבור. הירדנים מתקרבים אליי. עבור."

שוב רגע ארוך של שקט, ואחר כך: "את יודעת מה הם עושים לבנות," והקול המוכר, הצרוד והדק ממשיך: "יש לך רובה? נשארו לך כדורים? יש לך רימון? אז את כבר תדעי מה לעשות." ועוד: "תזכרי, רק לא להיכנע! רק לא ללכת בשבי. את יודעת מה עושים לשבויים אצלם."

האם זה האלחוט שדובר אליה, קרוב כל כך וברור, או שהחום והפחד מטריפים את דעתה?

היא יכולה גם לפתוח מדף, להתרומם, להוציא חצי מגופה מן הרכב ולהשליך את הרימון אל הלוחמים הירדנים. היא שומעת אותם סמוכים אליה עכשיו, הם כבר יירו בה, והיא לא תצטרך לחשוב יותר, לא תתלבט. היא תהיה הגיבורה שנלחמה עד הסוף, הלוחמת שלא ויתרה, לא נכנעה ולא בגדה. אימא תהיה גאה בה. גם אחותה. אולי אפילו יכתבו עליה בדף הקרבי. אולי גם נתן יקרא או ישמע על זה. האם יתעצב? האם תחסר לו? יחשוב עליה לפעמים ויצטער שנפרד ממנה? שחדל לכתוב אליה? שעזב אותה? או אולי כבר אינה חשובה לו. אולי שכח אותה לגמרי.

בשביל מה הייתה צריכה לכתוב לו שוב? מה חשבה שיקרה? יותר משנה לא שמעה ממנו, אז מה חשבה לעצמה — שמכתב אחד ממנה והוא חוזר? בזכות כמה שורות, כמה מילים, יחדש את הקשר? למכתבים הקודמים לא ענה. ועוד צירפה תמונה, הלכה להצטלם במיוחד בירושלים. הצלם רצה שתחייך, ניסה להצחיק אותה בכל מיני פרצופים ובדיחות, אבל היא רצתה שהוא יראה שעצוב לה, יביט עמוק לתוך עיניה ולא יוכל לסרב. איזו אידיוטית. ועוד חשבה שעות על כל מילה. היית צריכה להבין שזה לא ילך. למה היית צריכה להשפיל את עצמך ככה.

כמה זמן עבר? היא עדיין כאן. האוויר עמד. היא תהתה מה קורה בזחל"מים האחרים בשיירה. החזירה את המיקרופון למקומו, מחתה את הזיעה מעורפה וניגבה את היד בחולצה, ואחר כך עצמה את עיניה וחיכתה שיענו לה, אוחזת שוב את המיקרופון בידה.

כבר שבועיים שיש לנו מדינה, בחטיבה לא חגגו את זה, אולי היו מוטרדים מדי. אלה שבכל זאת הקשיבו לרדיו במטה חיקו את קולו הצווחני של בן־גוריון וצחקו, מה מצחיק בזה? ההכרזה ב"קול ההגנה" על הקמת מדינה יהודית טלטלה אותה, מדינה שלנו, התרגשה, מדינה שלי. אימא תוכל להגיע לכאן, וגם אחותה, כמה אפשר להתגעגע? חמש שנים בלי אימא. את אבא כבר הבינה שלא תראה עוד, אבל אותן תוכל לחבק, איתן יהיה לה שוב בית. נחזור לחיות יחד. נהיה שוב משפחה.

הכדורים צלפו בזחל"ם ללא הרף, כמו פטיש הדופק על הדפנות, קוטעים את מחשבותיה. הירדנים התקרבו עוד. היא ידעה שכל כדור שיחדור דרך הדפנות, גם אם לא יפגע בה ישירות, יינתז מדופן אל דופן, והיא בתווך.

כשפתחה מעט את המדף הקדמי כדי שייכנס אוויר, שמעה את לוחמי הלגיון קוראים בעברית: "יוס'לה, אתה חוזר הביתה מת." ובקול גבוה, מלגלג: "בוא הנה משה'לה, בוא נשחט אותך." המילים והטון הלועג החזירו אותה בבת אחת לתקופה אחרת, לחוסר האונים של הוריה הנמלטים על חייהם, לחרדה של ילדה בת למיעוט נרדף, מבוזה. גם בחום המעיק העביר הלגלוג רעד בגופה ומילא אותה בזעם ובפחד.

היא סובבה שוב ושוב את הכפתור במשדר וחיפשה תדר שונה, ניסתה ליצור מחדש קשר, להפיק קול אנושי מן המכשיר, ונענתה בטרטור מחריש אוזניים. הירדנים לא יודעים שאני אישה, חשבה, הם גם לא יודעים שאני לבדי, אילו ידעו לא היו חוששים להתקרב. אולי הכי פשוט לא לקבל החלטה? לא לעשות כלום? היא תוכל להחזיק את הרימון, ורק אם יגיעו לזחל"ם וממש יפתחו את המדפים היא תמשוך את הנצרה; תפוצץ את הרימון על חיילי הלגיון ובו בזמן תפוצץ אותו גם על עצמה.

נתן
לא צריך קפה, רק שייצאו כבר לדרך, שימשיכו לנסוע, חשב, אבל בעל התרמוס כבר מזג קפה שחור עם ריח משגע, והם התיישבו שוב על האדמה לצד הג'יפ ושתו ממכסה התרמוס קפה אמיתי, שכמוהו לא שתה כבר זמן רב.

מאין הגיעו שני החבר'ה האלה שנוסעים בג'יפ, ושיש להם גזייה משלהם, אולר שווייצרי ותרמוס? "מאיפה יש לכם את הקפה הזה?" שאל.

"השגנו," ענה בעל התרמוס. התשובה הלקונית רמזה שאולי לא נכון להוסיף ולשאול, אבל הנהג כבר הרחיב: "אתה מדבר פה עם גבעתי! מבצע 'בר יוחאי' שלשום? זה החבר'ה שלנו! עשינו להם ל"ג בעומר שהם לא ישכחו אף פעם."

עם הנהג הכי טוב לשתוק. לא צריך לשאול כלום, מספיק לחכות קצת, והוא שופך הכול. "לא שמעת על המבצע הזה? באיזה גדוד אתה? לפני שלושה ימים הוצאנו את הכפרים האחרונים מהחשבון. באנו בלילה וחיסלנו את הכיס הזה של הכפרים הערבים שנשאר ליד המושבה, את כולם העפנו."

הוא התכווץ כולו, אבל הנהג לא שם לב: "פתאום היום, לפני כמה שעות, הם התחילו לחזור! תאר לעצמך דבר כזה. בכפר שהם הלכו אליו לא נתנו להם להיכנס, אז הם ישנו לילה או שניים בחולות ועשו אחורה פנה. איזו מהומה, משפחות ישבו על עגלות, אחד רכב על חמור, עוד אחד על סוס, האמת סוס נהדר, שמתי עליו עין, אבל הרוב הלכו ברגל, יחפים, וכולם צועקים ובוכים, מתחננים, רוצים הביתה."

חברו קטע אותו: "אתה מדבר יותר מדי. יאללה. תגמרו את הקפה וניסע."

אבל הנהג התעקש להמשיך. "מה יש לך? תן לספר. הוא משלנו. נכון? זה לא יוצא מפה, כן? אמרנו להם אין הביתה! חלאס, נגמר! תלכו לעזה, לאל־עריש. גם כן בית! היית צריך לראות את החושות שלהם עם המדורה בתוכו."

"היו גם בתים מלבני כורכר", התערב האחר, "ממש יפים. עם מרפסות גבוהות שמשקיפות אל הפרדסים והשדות, אפילו גינות היו ומזרקות."

"טוב, היו כמה. מה זה חשוב. הערבים לא רצו להקשיב, התחילו ליילל שנוותר להם, שנרחם על הילדים. הציעו כסף, לא התביישו. חשבו שנעמוד איתם על המקח כאילו זה אצלם בשוק. פתאום הגיעה איזו זקנה מהקבוצה ליד, התחילה להתחנן, תשאירו רק את המשפחה הזאת, אותו אני מכירה, בבקשה, רק תיתנו לו אישור," חיקה בלעג את קולה הסדוק, ונתן ידע את מי חיקה.

באפלה לא יכלו לראות את פניו, גרונו השתנק, הקפה צרב בבטנו, הרי הבטיח לאימא שלו שידבר עם מישהו מגבעתי, שינסה לעזור, אבל לא עשה כלום, לבדה עמדה מול החיילים הלועגים.

הנהג המשיך נלהב: "בינתיים כבר הגיעו לכפר מלא אנשים מהסביבה, מהמושבה, מהקיבוצים, והתחילו להוציא דברים מהבתים, צלחות, כוסות, קומקומים ענקיים לתה, מה לא הוציאו, פח מלא מסמרים וברגים, כדי חלב, שקי קמח, הכול: מספוא, מחצלות, אפילו עקרו משקופים מהחלונות, הלכו לדירים ולקחו עיזים כבשים ותרנגולות. הכול, לקחו הכול, רק שלא מצאו שום רובה."

"קוראים לזה ביזה," אמר ביובש האחר. "היית צריך לראות," פנה אל נתן, "איך רצו לשם כולם — איכרים, סוחרים, גם קיבוצניקים שבאו לקצור את החיטה שנשארה אחריהם בשדות. מפקד הנפה צעק שזה רכוש אויב ואסור לגעת, אבל לא אמר מילה כשהגיעו ממועצת המושבה לפרק את המשאבות משתי הבארות."

"אנחנו," הצביע על עצמו ועל הנהג, "בכלל הגענו לשם כי החבר'ה רצו את הג'יפ של האספקה כדי להעמיס את מה שלקחו."

"מה, ככה זה מלחמה," אמר הנהג.

אימא שלו צדקה — לא היה להם לאן ללכת, הם חזרו. הרי היה כל כך קרוב לכפר, ובכל זאת לא הלך לדבר עם החבר'ה מגבעתי. ונניח שהיה מדבר עם מישהו, מה זה היה עוזר? אבל אפילו לא ניסה, מיהר, רצה כל כך למצוא אותה, ועכשיו מאוחר מדי, וגם אותה לא מצא.

הנהג שקודם חגג והתפעל ממבצע ל"ג בעומר הרגיש שבן שיחו לא מתלהב, ושאפילו חברו לג'יפ לא תומך בו. "גם כן אתה!" פנה אל בעל התרמוס, "ביזה אתה קורא לזה? אז אני אומר לך שאם הערבים היו תופסים את המושבה, היו לוקחים לנו הכול. לא משאירים אבן על אבן. שמעתי מה עשו לחבר'ה שלנו בגוש כמה ימים קודם, ולא ריחמתי עליהם. יאללה, בואו נזוז. דיברנו יותר מדי."

אבל בעל התרמוס דווקא רצה לדבר. "איזה אלפיים ערבים נתקעו לנו שם ולא הסכימו לזוז. ראינו שהשמש מתחילה לרדת, וחשבנו שניתקע איתם שם כל הלילה. איך נשתלט עליהם? תכף גם יקימו לנו מאהל. מה נעשה איתם? המפקד נתן פקודה להקיף אותם, אפילו אותנו הוציא מהג'יפ. אמר שאם איזה ערבי מתקרב לכפר צריך לירות בו בלי אזהרה. מישהו שאל אבל מה אם זה ילד? והוא לא ענה לו, הסיגריה שלו יותר עניינה אותו. אפילו כששאל אותו עוד פעם לא התייחס, וההוא כבר השתתק. התבייש שבכלל שאל."

בעל התרמוס נשם נשימה עמוקה. "הם כולם התיישבו על האדמה, נשים בכו, שמענו אותן, גם כמה מהגברים. אמרו לנו לא לדבר איתם, לא לתת להם מים, גם לא סיגריה. ובכלל לא לקחת מהם שום דבר. ואז זה קרה."

"קודם אמרת שאני מדבר יותר מדי, ועכשיו אתה מקשקש על דברים שאסור לדבר עליהם? אמרו לנו לשתוק, לא? אז שותקים. מה אתה מתחיל לספר פה סיפורים? אתה יודע עם מי אתה מדבר?" הוא פנה לנתן, "בכלל מאיזה גדוד אתה?"

נתן התעלם ממנו ופנה אל בעל התרמוס: "מה קרה? התחלת לספר מה קרה שם".

קולו של בעל התרמוס נחלש, בקושי שמע אותו כשסיפר איך מכיוון הקבוצה הגיעה פתאום נערה יחפה. בגלל הכלבה שהלכה ממש צמודה אליה, והשיער שהיה גזור כמו אצל הבנות שלנו, כמו ענן סביב הראש, בהתחלה הם לא תפסו בכלל שהיא ערבייה, עד שזקנה אחת, ערבייה, בטח הסבתא שלה, התחילה לצעוק "אימאן! אימאן!"

"ופתאום," אמר, "הכלבה התחילה לרוץ לכיוון הכפר, והנערה הזאת, במקום להצטרף לסבתא ולכל הערבים שם, רצה אחריה וצעקה: 'ננה! ננה! בואי הנה ננה!' וכולם הסתכלו עליה שהיא רצה ככה וקוראת לכלבה לחזור, כבר היו ממש קרובות לבית שבקצה, ואז שמעו ירייה, ותכף גם צרור."

המשך הפרק בספר המלא