כמו שהייתי אז

האלמנט החמישי

השמש עדיין לא ממש זרחה.

האור עמום והאוויר קפוא.

הכול מסביבי מכוסה טיפות טל קטנטנות.

שקט כאן, על ראש ההר.

עוצמת עיניים וחושבת על כל הפוסטים נוטפי השנאה בפייסבוק. על הפוליטיקאים השקרנים. על המכות לפנים ולגב שהחרדים קיבלו משוטרים ואלות בידיהם. המשפחה המוכרת כל כך שאין לה כסף לאוכל. וההיא שהתגרשה אחרי שלושים שנות נישואים נטולי אהבה.

כל זה קרה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. מאתמול להיום. ובלי להביא בחשבון את כל הסבל הגלובלי, הכולל פדופיליה, רצח, מחלות, אונס ושריפות.

לרגע אני נחלשת. מרגישה כמו הג'ינג'ית ההיא ב"אלמנט החמישי", אחרי שראתה את כל התמונות שרצו על המסך כשחיפשה את המילה "מלחמה".

אמנם לא יפה כמוה, אבל כורעת מכובד הרוע בעולם, חתיכה קטנה ממנו שהיא קצת יותר מדי בשבילי.

דמעות זולגות מעיניי העצומות.

זולגות עד הצוואר.

חושבת על עצמי, על המרחק של קילומטרים עצומים ביני ובין ה'...

ביני ובין הקדושה.

למרות קיום המצוות, והמטפחת, החצאית, השבת, הכשרות... על לב האבן שלא באמת מרגיש את השמחה בצניעות, את עומק השבת, את יפי התפילה, על המחשבות המוטרפות, על כל המעידות הרבות והנמוכות שאספתי רק ביממה האחרונה, המראות האסורים, הדיבורים הלא טובים…

מרימה את הראש כדי שכאשר אפקח את העיניים, אראה מולי רק את השמים בתכלת של בוקר. מסתכלת כל כך חזק, עד שמוצאת בתוכם את העיניים שלו. את עיני הלב של העולם.

תגאל אותנו כבר, אבא, יותר טובים מזה כבר לא נהיה.

הנסיעה האחרונה

אמצע הלילה. ערב שבת. יושבת בחוץ על כיסא יחידי בלב מדשאה רחבה, מסביבי אנשים שרועים בשכרות גמורה.

מוזיקת טראנס דופקת מבחוץ ומבפנים: בום־בום־בום.

חודש מרס בגליל. קור כלבים. אני עם גופייה ובכל זאת מכוסה בזיעה.

מסתכלת לשמים, כוכבים מוכרים. מה אני עושה כאן?

בדרך חזור אני נוהגת בטרנזיט לבן ענקי, שגורם לי להרגיש לא בטוחה על הכביש. מספר הנוסעים ברכב חריג ממש, אבל אני היחידה שלא שתתה.

מול מגורי החיילים שופכת את התכולה השיכורה וממשיכה לרחבת החניה. חונה בין פיאט פונטו חבוטה לניסאן חדשה ומבריקה, רכש חדש לחברה הסוציאל־קומוניסטית. תולה את המפתחות על וו בארון ליד עוד שבעה אחרים, סוגרת את הדלת ומאז לא נוסעת עוד בשבת.

ברסלבר מאוזן

"מצאנו לך ברסלבר מאוזן."

כולם חוגגים את יום הנישואים ביום שבו עמדו והתקדשו מתחת לחופה.

אני דווקא זוכרת את היום שבו נפגשנו, מאז ההכרזה זה לזו ארבעים יום לפני היצירה.

ארבעה ימים לפני ליל בדיקת חמץ קיבלתי טלפון משדכנית המדרשה, שהכריזה על המציאה.

"זהו?" אני שואלת.

"כן," היא עונה. "אנחנו לא יודעים יותר."

אני שותקת.

"זה מה שרצית, לא?"

אני רציתי ברסלבר. הם רצו מאוזן.

"כולם מרוויחים, יופי," היא מסכמת בטון נחרץ, ואני מדמיינת את כפותיה נצמדות זו לזו בסיפוק. "יש לכם פגישה מחר בערב."

אצל המשפחה המארחת קיבלנו חדר שכבר נקי לפסח, שולחן עם שני כיסאות, ובמרכזו צלחת עוגיות בוטנים וקוקוס בלתי אכילות. זה לא שינה הרבה, כי ממילא באותה תקופה אכלתי מקרוביוטיקה, והתזונה שלי התבססה בעיקרה על דוחן, טחינה וחסה מבושלת.

אני מתיישבת, ולא כל כך יודעת מה לעשות עם הידיים, עם המבט. כל החיים שלי מאז שנולדתי דיברתי בחופשיות עם בנים. אבל בשנתיים האחרונות זה תמיד היה שיחות עם רבנים, מאופקות ויראות. איך זה אמור להיות בשידוכים? איך הם עושים את זה, החרדים? מה מותר ומה אסור?

מרימה מעט מבט. הוא חרדי נורא. כובע וחליפה. פאות וזקן. כל המהלך השלם של החרדיות. אפילו שפת הגוף שלו נראית של חרדי מהבית. הוא מחייך אליי חיוך מאיר וענקי, ושואל כמה שאלות קצרות. אני בוחנת לו את כפות הידיים, יפות… גבריות ועדינות גם יחד… אחרי כמה זמן, המארחת פותחת את הדלת ואומרת שעברה שעה, ובפגישה ראשונה לא נהוג יותר, אז צריך לקצר. אני קמה בהקלה עצומה, אומרת שלום קצר ועולה לקומת הכניסה.

באוטובוס בדרך חזרה למדרשה אני מנסה להיזכר בקטעים מהשיחה, ולא זוכרת אפילו מילה ממה שדיברנו במשך שעה ואיך הוא נראה בכלל.

כל מה שנותר הוא ידיעה בהירה וברורה.

אמונה

אחד מהזיכרונות הראשונים שלי הוא מגיל ארבע.

אני ואבא הולכים יד ביד על מדרכות הקיבוץ.

שאלתי אותו, יש אלוהים?

כן, הוא ענה בפשטות.

ואחרי שמתים, יש עולם הבא?

שוב, כן.

אבא שלי, בבגדי עבודה כחולים, בפלדיום חומות ובידיים מסוקסות, קיבוצניק אהוב, לא נתן לי שבת, או כשרות, כיפור, או תפילה, אבל במילה אחת העניק לי אמונה.