בתי חלומות

לודוויג בערב

לודוויג לא מוכן להיכנס למיטה. אומר, אין לי כדורים לתת לאבא בבוקר.

אני מביאה לו שני כדורי סוכרזית בתוך כלי קטן לתרופות וכוס מים עם קשית.

אני אומרת, בשעה שבע בבוקר אתה נותן לאבא את התרופה, לא צריך לדאוג.

כוס המים בשבילי? שואל לודוויג.

כן, אני אומרת, תשתה כמה שאתה צריך.

לודוויג נרדם.

פנחס הנפלא

בגיל 97 יש לפנחס עיניים כחולות ופנים ללא קמטים שמזכירים פנים של תינוק. הוא אף פעם לא מרביץ למטפלת או חונק אותה. לוקח את היד של המטפלת אחרי שקילחה אותו או נתנה לו לאכול, מסתכל לה בעיניים ואומר תודה.

נטשה פוחדת שאלוהים לא ישים את פנחס בגן עדן. אני אומרת לה: אל תדאגי, זקן שלא מרים יד על המטפלת שלו הולך ישר לגן עדן, אלוהים אוהב אותו.

לודוויג מרביץ.

אתמול הרביץ לי כשקילחתי אותו, צבט אותי בזמן הטיול כשניסיתי להלביש לו את המעיל, וחרק שיניים וצעק כשניגבתי לו את הנזלת שנזלה על החולצה.

הבת של לודוויג אומרת שאין לו מושג מה הוא עושה.

אני חושבת: להכות מטפלת עושה לו מצב רוח טוב, משכיח ממנו את הצרות, את מות אשתו ואת הסיוטים על השואה.

ערב אחד ישבה המטפלת נטשה, שהרגישה שסופו של פנחס קרוב, החזיקה לו את היד וליטפה אותו.

גם לודוויג רצה תשומת לב.

פנחס צעק עליו: קנאי, קנאי, נטשה היא רק שלי.

יוכבד

יוכבד יושבת כל היום בכורסה שלה עם הרגליים למעלה, מכוסה בשמיכה, מביטה בעיניים.

אני אומרת לה: יוכבד, העיניים שלך כחולות כמו הכנרת. היא מחייכת, ואני אומרת לה: החיוך שלך מאיר כמו השמש.

היא אומרת, אימא גרה באמריקה ואבא התחתן והקים משפחה חדשה.

אני אומרת, אל תדאגי, אימא תחזור מניו יורק בקרוב, היא נסעה רק לחופשה.

יום אחד צעקה יוכבד בקולי קולות, אימא נסעה לפריז. אני אמרתי, בפריז אני רוצה להיות. תגידי לאימא שתזמין את שתינו לביקור.

יוחנן האדום

הלבשתי את יוחנן בחולצה אדומה.

אמר לי, החולצה בשום פנים ואופן לא שלי.

צעק, אני לא קומוניסט.

אמרתי, היום מותר ללכת בבגד אדום, זה לא כמו פעם. הזמנים השתנו, הקומוניזם כמעט נכחד.

שאלתי אותו, לאיזה מפלגה היית שייך, מפא"י או מפ"ם?

אמר, אני תמיד הייתי במפא"י.

אבל לא שאלתי אותו אם היה חבר במק"י, כדי לא לעשות לו התקף לב.

נזכרתי שכשהייתי בת עשרים הייתי מבקשת מאימא שלי שתשיר לי את האינטרנציונל, ואימא שלי הייתה עומדת דום ושרה לי, לשמחתי הרבה ולאושרי המוחלט.

הטקס

אימא שלי כועסת עלי מאוד. איחרתי בעשר דקות לטקס יום השואה במושב.

איפה היית, היא שאלה אותי.

הייתי בעבודה, עניתי, בבית האבות.

לאחֵר לטקס יום השואה זה דבר איום ונורא. הרבה יותר נורא מלנגב לניצולי שואה את התחת.