הרשות נתונה

אבי

כשסיים אבי אמיל ללמוד בבית הספר, אמר לו סבא: חביבי, אתה נוסע לפריז ללמוד חשמל ב École Électric.

אבי שמע פריז והסכים בשימחה.

מובן שחשב על בחורות,

אבל יצא שלמד מקצוע.

סבי היה כל חייו כלכלן של תחנת כוח בצ’רנוביץ.

כשהגיע לגמלאות ישב בבית והתחיל לקרוא ספרים.

אחרי חודש בא אליו בחור מטונגסרם, שהייתה חברת מוצרי חשמל גדולה באותם הימים, ואמר לו: פרמינגר, איך אתה מבלה?

אמר לו: אני קורא.

אמר לו הבחור: אתה תנהל לנו חנות של דברי חשמל.

התפלא סבי ואמר: אני כבר איש זקן.

אמר לו הבחור: תחשוב עד מחר. אם תסכים, הסחורה תהיה שלנו, אתה תמכור ותקבל קומיסיון.

אבי ישב בחדר והקשיב לשיחה.

כשהלך אמר לו סבי: שמעת?

אמר אבי: הצעה נהדרת! מה אתה יושב פה על התחת וקורא ספרים? בוא נלך על זה.

אמר הזקן: אתה לא יודע מה זה חנות. אם קונים ממך משהו אתה צריך ללכת לאנשים ולהתקין. אני כבר לא יכול לטפס על סולמות.

אמר לו אבי: אני למדתי בבית ספר לחשמל ואני עוד צעיר!

אמר סבי: אבל צריך גם לשלם על פרסום ולשכור מקום.

אמר לו אבא: הם ישלמו. מה איכפת לך?

שאל סבי: ומה אתה תעשה?

אמר אבי: אני אטפס על הסולם ואתקין ואתה תשב ליד הקופה ותנהל משא ומתן.

לקח את הארנק ויצא.

נכנס למתווך ואמר: אני צריך חנות של 100 מטר במרכז העיר, ומחסן של 100 מטר ליד. ואני רוצה עוד היום את המפתחות.

יצא מהמתווך והלך למישהו שמכין חותמות.

נתן לו פתק ואמר: אני רוצה שכבר הערב תהיה לי חותמת עם מה שכתוב פה.

אמר האיש: חותמת ביום אחד?

שאל אבי: כמה אתה רוצה?

נקב האיש במספר.

הוציא אבי את הארנק ושילם לו.

בערב בא לקחת את החותמת. לקח נייר ובדק אותה.

על הנייר היה כתוב: Preminger & Sons – מוצרי חשמל מעולים.

אמר לו: תכין לי עוד 10 כאלה.

בבוקר הלך אבי לרחוב המרכזי ועשה באצבעו סימן לילד שמכר עיתונים.

הילד התקרב אליו עם עיתון.

לקח אבי את העיתון והחתים את העמוד הראשון בחותמת שהכין.

צעק הילד: מה זה?

אמר לו אבי: על כל עיתון שתחתים עם החותמת הזו תקבל ליי אחד.

ואם תארגן לי פה עוד עשרה ילדים, מחלקי עיתונים, אתן לכל אחד חותמת.

הילד שמח מאוד והתחיל להחתים עיתונים.

בצהרים כבר היו לאבי עוד 10 חותמות והוא חילק אותן לכל הילדים.

לקח אבי את אחד העיתונים המוחתמים, הלך הבייתה והניח אותו על השולחן.

סבא הסתכל ולא האמין.

כמה עלה לך לפרסם אותנו? שאל.

340 ליי, ענה לו אבי.

סבא התפעל כל כך עד שאמר: אתה צריך לנהל את החנות.

ענה לו אבא: ננהל אותה יחד.

יצא מהבית והלך למתווך.

המפתחות כבר חיכו לו.

התקשר לטונגסרם ומסר להם את כתובת החנות.

עוד באותו יום הגיעה המשאית הראשונה עם סחורה.

כך הפך סבי לבעליה של חנות חשמל מצליחה בעיר צ'רנוביץ.

אימי

אמא שלי, סימה, נולדה ב 1916 בחבל בוקובינה שהחליף ידיים בין רוסיה לרומניה במשך השנים, אך בילדותה היה שייך לרומניה.

בכפר 'שאבו' בו נולדה היו כשלושים משפחות יהודיות.

בבית דיברו רוסית ורומנית.

לאבא שלה היו כרמים והוא ייצר יין.

כשסיימה תיכון רצתה להמשיך ללמוד, אך אביה אמר שאין כסף. את הכסף שהיה להם הוציאו הוריה על לימודי אחיה הבכור, יחיאל, שלמד רפואה בבולוניה.

הבחורה הייתה מיואשת. כל החברות שלה יצאו ללמוד, ורק היא נשארה תקועה בכפר. אחת החברות שלה למדה בבית ספר לאחיות בעיר יאסי. היא שאלה אותה: תגידי, למה שלא תבואי ללמוד להיות אחות?

אימי אמרה: מקבלים שם יהודים?

האחות אמרה: אני חושבת שכן.

אמא שלי הלכה לאביה ואמרה לו שהיא רוצה ללמוד להיות אחות ביאסי.

אבא שלה לא התווכח. הוא נתן לה כסף לכרטיס רכבת הלוך וחזור. הוא לא חשב שיקבלו שם יהודיה.

אבל היא התקבלה. היא הייתה היהודייה היחידה בבית הספר. למדה 3 שנים והפכה להיות אחות. כשסיימה ללמוד שלחו אותה להיות אחות בעיר צ'רנוביץ בבוקובינה, להיות אחות לילדים עם מוגבלויות.

יום אחד נשרפה פלטת החשמל שבה היו מחממים את האוכל. המנהל של המעון נתן לה כסף ואמר: לכי למרכז העיר ותקני פלטה חדשה.

אמא שלי הלכה, ומצאה חנות חשמל. בחנות היה איש זקן שישב על הקופה, וגבר צעיר יפה תואר שטיפל בלקוחות. אמא נתנה את הספירלה המקולקלת וקיבלה חדשה.

פעם אחרת ישבה סימה על ספסל בפארק עם חברה שלה מהעבודה, אחות גם היא. עברו זוג בחורים, קצינים רומניים, שהזמינו אותן לבוא איתם לריקודים במועדון יקר עם מסעדה, תזמורת שניגנה וזמר ששר. לא מועדון שאימי או חברתה יכלו להרשות לעצמן.

ישבו ארבעתם בשולחן, אכלו, שמעו מוזיקה ורקדו.

באחת ההפסקות מהריקודים, זיהתה אימי את אותו הגבר הצעיר ששירת אותה בחנות החשמל ואמרה לו יפה שלום. הוא גם אמר לה שלום. היא שאלה אותו אם הוא רוקד. הוא אמר שלא.

והיא סיפרה : ככה הכרתי את בעלי.

בסוף הערב כולם הלכו הבייתה ואותו הגבר התנדב ללוות אותה.

בדרך הם דיברו. היא לא הצליחה להגיד מילה, כי היה לו הרבה מה להגיד, אבל הם נהיו חברים.

ויום אחד הוא אמר לה: בואי נתחתן.

היא הסכימה.

אבל הם לא יכלו להתחתן מייד כי כל הניירות שלה נשארו בכפר אצל הוריה. אבא שלי הציע: נרשם פה בצ’רנוביץ ואז נסע לכפר שלך ונעשה שם את החופה.

וכך הם עשו.

היא עזבה את המעון בו עבדה כאחות.

המנהל שלה אמר לה: את עושה שטות! את לא תמצאי אף עבודה אחרת, את יהודייה. אני יודע, אני גם יהודי.

אמרה לו: אני מתפטרת.

ועברה לגור אצל ההורים של הבעל החדש.

התחילה להיות גברת במלוא מובן המילה. הפסיקה לעבוד כאחות, התחילה להתלבש כמו גברת נכבדה. תפרו לה איזה 5 חליפות, קנתה לה מלאי כובעים.

הם טיילו הרבה בכפרים בסביבה כי לאבא שלי הייתה חיבה לצאת לטבע.

וככה הם חיו עד 1939.

הבולשביקים באים

ב 1939 סטאלין הודיע שחבל בוקובינה, ובתוכו העיר צ'רנוביץ, היא היסטורית שטח רוסי, ועל כן על המלך מיכאי לפנות מהאזור את השלטון הרומני ואת התושבים שאינם רוצים להפוך לנתינים רוסיים. לתושבים שאינם חפצים לעבור לשלטון סובייטי ניתנה ארכה של שבועיים להתפנות.

המלך הרומני לא התווכח עם הרוסים הבולשביקים. הוא היה מודע למלחמה של רוסיה עם פינלנד, שגם עליה ניסו הרוסים ניסו להשתלט.

התחילו דיונים במשפחה - מה לעשות? האם עדיף לעזוב וללכת לרומניה - שם 60% מהפרלמנט כבר היו מהמפלגה הנאצית?

רוב היהודים בעיר החליטו שאחרי הכל עדיף להישאר בבוקובינה.

שתי דודות שלי נסעו לבוקרשט ומשם עלו על ספינה לתל אביב.

סבי החליט להישאר.

הגיע עת השלטון הקומוניסטי. למקום הגיעה הקצונה הסובייטית וקציני מנהל.

הקומוניסטים באו והשתלטו על דירות, ובעיר פתאום צצו מגדלי שמירה ובתי כלא. הם רוקנו את החנויות - בגדים, נעליים וכל מה שאפשר. מילאו חבילות ושלחו למולדת, כי בברית המועצות הכל היה חסר.

הבולשביקים ראו בעלי עסקים ויזמים כאוייבי העם. אנשים עם עסק פרטי, בעלי חנויות או מפעלים, נאסרו, נשלחו לגלות ורכושם הוחרם ונלקח ע"י המשטר הבולשביקי.

סבי ראה זאת והיה מודאג.

יום אחד קרא סבי לאבי, נתן בידיו את מפתחות בית העסק ואמר לו: תן להם.

הביט אבי במפתחות העסק ושאל בתמהון: אבל מה אני אעשה?

אמר לו סבי: עכשיו באופנה להיות פרולטר. לך לעבוד.

לקח אבי את המפתחות,

בא אל הבולשביקים והניח אותם על השולחן.

אז צריך היה אבי לחפש עבודה, כדי להפוך לפרולטר למעשה.

הוא לא היה צריך לחפש הרבה.

פשוט הלך למוסך החשמליות הקרוב.

שאלו אותו: מה אתה יודע לעשות?

אמר: למדתי שנתיים הנדסת חשמל ב École Électric בפריז.

אמרו לו: בוא מחר.