יש צבע לחשכה

דו"ח קצין בודק

אל: קצין שיפוט אוגדתי

מאת: סגן יצחק אברהמי

הנדון: חקירת התלונה במפקדת חטיבת "דקל"

נשלחתי למחנה מפקדת החטיבה לחקור תלונה על פתיחה באש ללא רשות והשחתת ציוד צבאי, כולל הוצאה משימוש של מכשיר קשר. לתלונה צורפה תלונה נוספת הנושאת תאריך מוקדם בהרבה ומאשימה בהפרת משמעת מים שהוכרזה במחנה הזמני בעת הקמתו. התלונות הוגשו על ידי סגן מפקד החטיבה.

לאחר שנפגשתי עם הנאשם, טוראי ראשון (טר"ש) משה בן גור, התרשמתי שאין המקרה פשוט כלל וכלל וכדי לרדת לעומקן של ההתרחשויות ולהבנתן החלטתי להרחיב את יריעת החקירה. מסיבה זו הדו"ח הרצ"ב ארוך מהרגיל.

הרשיתי לעצמי לחרוג משגרת הגשת דו"חות ונתתי לנאשם לכתוב את גרסתו. אחר כך עברתי איתו על הכתוב. כדי להבהיר את הרקע שילבתי בתוך עדותו של הנאשם את עדויות מפקדיו וחלק מהחיילים שהכירו אותו, בהתאם לזמן היכרותם או בהתאם להתפתחות המאורעות. אני חושב שבכך העמקתי בהבנת האירוע.

סגן יצחק אברהמי

1

עדות הנאשם – טר"ש משה בן גור

כל מה שרציתי זה להעביר את השירות בשקט ובלי בעיות, אבל אפילו עכשיו, כמה שבועות מאוחר יותר, אני לא יכול להסביר מה גרם לי לירות בציקי, כלומר בנמר.

קרו כל מיני דברים שהובילו אותי לשם. כמו התלונה לגבי הפרת משמעת מים. הטעות בזיהוי שגרמה למעצר. ההשתוקקות הנואשת לתשומת לב שהובילה למשחק עם רימון שנצרתו נשלפה. בכלל, החיים בבסיס מבודד כשאני בלי תקן, תוך ידיעה שאפשר לטלטל אותי למקום אחר בהוראה של איזשהו קצין, אלו לא חיים שגורמים לרגיעה.

הכול התחיל כשהגענו למקום החדש. אני לא חושב שמישהו ידע למה בחרו דווקא את קטע החולות השומם הזה להקים בו בסיס, כלומר הוא לא נראה שונה משאר השטחים הריקים שמסביב.

בלב החולות והשממה לא היה דבר מלבד שלט פח חלוד, שהכתוב עליו כבר דהה וכמעט נמחק. ניתן היה לזהות עליו שאריות של כתב ערבי מעוגל שנראו יותר כמו שרבוטי קישוט לא מובנים. השלט הישן נמלט משום מה ממרצו השופע של ראובן ונותר על מקומו. אולי היה בו איזה חוש היסטורי כלפי שרידים מהעבר.

ראובן, שבא כרס"פ, דאג שקודם לכול ייתקע שלט חדש. חייל אחד ואני הורדנו מהמשאית שלט שהוכן מראש והצבנו אותו ליד הכביש, צמוד לפח השלט הישן. באותיות גדולות וירוקות הכריז השלט: דקל. מקרוב נראו האותיות ענקיות, אך כשהתרחקנו ממנו הצטמצמו לעינינו האותיות והשלט החדש והזר למראה הפך לעוד סימן דרכים.

מסביב היה רק מדבר ריק שנמתח ללא סוף ובעיניי גם ללא תכלית. ים ענק של חולות חדגוניים שבאופק נפגשו עם השמיים. גם ההרים שבקצה דרום מערב היוו המשך לחולות וגם הם פגשו באופק באותה השלמה כנועה. ובאמצע כל זה, ליד המקום שבו חנינו, עבר כביש אספלט צר שבצבץ מתוך החולות והמשכו אבד אי שם בדיונות. תנועת כלי רכב כמעט לא הייתה. יושבי מכונית צבאית אחת שחלפה הביטו בנו כמשתתפים בצערנו, תקועים לצד הדרך, אחרי העיקול שמאחורי גבעת חול נמוכה.

כשהגענו לנקודה שהייתה מסומנת על המפה שבידי ראובן, היה עדיין משטח החול בתול וחלק. כלי הרכב שלנו היו הראשונים לחרוש בשטח וחריצי הגלגלים נראו כמשבשים את השלמות הקדמונית של המדבר. היה חם וכשפרקנו את הציוד מעל המשאית נעשה חם עוד יותר. צל היה רק לצד כלי הרכב, צל דק שרק בקושי שימש מסתור מפני השמש החזקה.

הייתי חייל חדש ולא מוכר ביחידה וכך יכולתי "להתפרפר" קצת מהעבודות. רק ראובן, שהיו לו עיני נץ, היה צד אותי במבט ומוצא אותי בפיסת הצל שנוצרה בין שני הקומנדקרים החונים. שם הייתי מנסה לתפוס כמה רגעי מנוחה ולעכל את ההתרחשויות שהביאו אותי לאזור השומם הזה. בתוך הרכבים עצמם, המכוסים ברזנט, אי אפשר היה לשבת בגלל החום והמחנק.

כמו שסיפרתי, הייתי חייל חדש בקבוצת חלוץ שנשלחה להקים מאהל זמני, שעתיד היה להיות משכן קבע למפקדת החטיבה. רק מוקדם יותר באותו בוקר התייצבתי במחנה שבדרום הארץ. פקידה שלעסה מסטיק במרץ בעוד גופה שרוע מפוזר על הכיסא, שלחה אותי לחפש את סגן עבודי. יצאתי לחפש אותו ומצאתי גבר גבוה, שזוף ולו גבות שחורות ומבט זועף ודיבור לא כל כך ברור.

הצגתי את עצמי והוא מיד צעק עלי: "איפה אתה? אנחנו מחכים לך כבר יומיים!"

כשעניתי שרק יום קודם הודיעו לי על העברה ליחידה שלו וגם הבטיחו לי שאצא לחופשה המגיעה לי, הוא מיד קילל את השליש הפיקודי ועוד מישהו שלא הכרתי. הוא הבטיח שעוד יברר את העניין ושאדע שאם אני מנסה לסדר אותו עוד אתחרט על זה.

"ועכשיו רוץ מיד לראובן ועזור לו להתארגן לקראת היציאה!"

הלכתי לחפש את ראובן וגיליתי שכמעט נשארתי במחנה. המשאית עם הציוד והחיילים כבר יצאה לדרך, אלא שראובן נזכר ששכח משהו ולכן חזרה המשאית. בסוף יצא שפגשתי את ראובן ליד שער המחנה. טיפסתי אל ארגז הרכב שהחל לנוע ותוך כדי תנועה ניסיתי להסדיר את הנשימה ולעכל את המתרחש.

חוץ ממני היו בארגז המשאית עוד שלושה חיילים. מהם שמעתי שאנחנו נוסעים בלוויית שני קומנדקרים ואנחנו החלוץ שנשלח להקים מחנה חדש למפקדת החטיבה. שלושת החיילים נשלחו מאחד הגדודים והיו ממורמרים על שנשלחו "כפועלי מע"ץ". אני שתקתי ועישנתי כמעט את כל הסיגריות שהיו לי. אחד החיילים הזהיר אותי לשמור על הסיגריות מפני שבשטח אין שק"ם ואין איפה לקנות דברים. בתגובה סיפרתי שהמפגש הקודם שלי עם הדרום היה לפני כשנתיים עם הכיתה בתיכון. הם צחקו עלי, על החייל הטירון וגם סיפרו קצת על החטיבה. אחר כך הם נרדמו וגם אני נמנמתי קצת, מתעורר מדי פעם, מביט אל הדרך וחוזר ונרדם.

עצרנו ליד מזנון קטן וכולנו קנינו סיגריות. כשחזרנו לנוע הופתעתי לגלות עד כמה אני שקט. שום מחשבה לא חלפה בי. ישבתי דומם ומרוקן, משעין זרוע על דופן המשאית או מניח את הראש על ערמת חבלים ורק מביט ברצועת האספלט הנחפזת וחומקת מתחת לגלגלי המשאית.

באחד הצמתים הזדקף לפתע אחד החיילים והצביע עם סנטרו לכיוון לא ברור: "זו הדרך לבסיס הראשי, למפקדת האוגדה."

אנחנו פנינו לכיוון הנגדי.

אני לא יודע כמה זמן נסענו מפני שנרדמתי. התעוררתי כאשר המשאית עצרה. שני הקומנדקרים שהגיעו לפנינו חיכו לנו לצד הדרך. כאשר המשאית עצרה, התניעו הקומנדקרים ונכנסו היישר לתוך החולות, עד הנקודה שנבחרה להקמת המחנה.

שעת הצהריים כבר חלפה והנהגים צעקו שהם רעבים. ראובן ארגן במהירות ארוחה מקופסאות שימורים ומיד עם גמר הארוחה התחיל לזרז אותנו לגשת לעבודה. הנהגים סירבו לעבוד ורק לאחר איומים מפי ראובן ועבודי החלו לעזור בפריקת הציוד ובהקמת האוהלים.

נכון לעכשיו, היו, מלבדי, שלושה חיילים שנסעו איתי והיו מסופחים לצורך ההקמה, יקי שהיה ממפקדת החטיבה, אלון החובש שנשלח כעונש, שלושה נהגים, ראובן הרס"פ וסגן עבודי.

אחד החיילים טען שקבוצה כל כך קטנה לא תוכל להקים מחנה שלם ולכן כדאי שלא נעשה כלום. הרוב נטו להסכים, אבל ראובן שהיה במקום זירז את האנשים ופיקח על העבודה ובעצמו עבד והתרוצץ יותר מכולנו ביחד. הוא היה טיפוס מוצק ושרירי, מושבניק שהיה רגיל לעבודה קשה ואהב לעבוד. סגן עבודי ישב ונמנם כל הזמן בקומנדקר עם גג הברזנט אחרי שהתייאש מלקלוט שידורי רדיו.

לאחר שהוקמו שני אוהלים ראיתי שהחיילים מתחילים להכניס את החפצים לאחד מהם. לי לא היה ציוד. ניגשתי לראובן והוא אמר שרק למחרת היום תגיע משאית האפסנאות ושאל למה לא חתמתי על ציוד לפני שיצאתי לשטח. עניתי שאף אחד לא אמר לי כלום. ראובן חשב לרגע ואחר כך אמר שינסה בערב לארגן לי משהו מחיילים שאיתנו.

השמש שלהטה והכתה בנו עד אז הלכה ונחלשה ורוח קלה החלה לנשב. ראובן הסתובב ללא חולצה, חושף חזה שעיר ועדיין עבד וסחב וסידר ואילו לי התחיל להיות קר. בפחד חשבתי על לילה בלי בגדים חמים ועל שינה ללא שמיכות.

ניגשתי שוב לראובן שבינתיים הכניס לאוהל השני את החפצים שלו ושל עבודי. הוא ניגש איתי לאוהל החיילים לבדוק מה קורה. ראינו שהאוהל מלא וגדוש בחפצים ובמזרנים שלא הותירו אפילו פינה אחת פנויה. הוא שאל את החיילים אם יש מזרן מיותר או שמיכות. מישהו הציע חולצה ואחר אמר שיש קרטון גדול על המשאית שאוכל להשתמש בו כמזרן.

אחד הנהגים הוסיף: "אל תדאג, בלילה נסתדר ויהיה מקום."

לא סמכתי על ה"יהיה בסדר" וגם אמרתי כך לראובן כשיצאנו מהאוהל. הוא סיפר לי שבערב הוא נוסע למחנה סמוך, במרחק של כשעת נסיעה מאיתנו וינסה להשיג שם ציוד בשבילי.

"שעה נסיעה למחנה סמוך?" התפלאתי.

"כן, עוד תתרגל לזה," חייך ראובן. "במדבר המרחקים מקבלים משמעות אחרת."

ראובן קרא ליקי, חייל נמוך קומה ולו שיער צהבהב והשניים הכינו ארוחת ערב. כבר החל להחשיך כאשר השניים קראו לנו לארוחה. סגן עבודי יצא מהאוהל לבוש בבגדי עבודה נקיים ומגוהצים. הוא לקח צלחת, הביט מסביב עד שעיניו נחו על יקי ואז הודיע לו להכין רשימת שמירה. הוא חזר ונעלם בתוך האוהל שלו. ראיתי שדלקה שם מנורת נפט.

נשארתי לשבת על הספסל שבין שני האוהלים והדלקתי לי סיגריה. שמעתי את ראובן קורא לאחד הנהגים ואחר כך הותנע קומנדקר. עבודי יצא וניגש לרכב. לא שמעתי את מה שנאמר אבל מארשת פניו הבנתי שהוא כועס על ראובן בגלל הנסיעה. ראובן פשוט נסע. עבודי הסתובב וחזר לאוהל שלו, מתעלם מנוכחותי.

מאוהל החיילים בקעו קולות צחוק, צרימה של מקלט רדיו וניסיון שירה מקוטעת. כמה פנסי כיס שדלקו הטילו כתמים של אור על דופנות האוהל. קמתי וניגשתי לפתח האוהל הדחוס, התיישבתי על ארגז וצחקתי עם האחרים.

החובש פרש את שמיכותיו על המיטה המתקפלת וביקש שקט מפני שהוא מתכוון לישון. "מה יש לעשות חוץ מזה?" טען החובש.

מישהו צעק שהתוכנית עוד לא התחילה ואחר אמר שראובן נסע להביא סרט.

"כן? ואיך נפעיל את המקרנה?" לעג החובש.

"יקי יחבר אותה לגנרטור של הקשר," הציע מישהו.

"ראובן לא יחזור," טען החובש.

"מאיפה אתה יודע?" שאלתי.

"הוא יישאר לישון שם," ענה החובש. "ואם הוא בכל זאת ירצה לחזור, הוא ייתקע עם הרכב הדפוק שלו."

יצאתי מהאוהל הרווי עשן סיגריות והסתובבתי בתחום המחנה הקטן שלנו. הלילה כבר ירד, בהיר ועמוק. יש בו כוח מתעתע, במדבר, לכאורה שקט אבל מסתיר בתוכו עוצמה אדירה. לידי היו שני אוהלים, משאית וקומנדקר וערמת ציוד שהונחה לפני האוהלים.

רוח פתאומית העיפה גרגרי חול והעבירה אותם ממקום למקום. שטפתי פנים בעוקב המים וניגבתי במטפחת. נכנסתי לתא המשאית ומצאתי שם שמיכה דקה, קרועה קצת בקצה. באותו הרגע צץ לידי הנהג.

"אתה החדש?"

השבתי בחיוב וסיפרתי לו שאין לי ציוד והאוהל נראה לי מלא.

"כן, מלא לגמרי. כדאי שתיכנס לאוהל של ראובן."

"עבודי יסכים?"

"אל תשאל אותו. קח את השמיכה הזאת, אם אתה רוצה. בהזדמנות תחזיר לי אחרת."

הוא הלך ולי הייתה כבר שמיכה אחת. יותר טוב מכלום.

כנראה נמנמתי, מפני שכאשר פקחתי את העיניים הייתה מסביב דממה מוחלטת. הלילה הפך לכחול־שחור, עמוק ומסתורי. בשמיים נצצו המוני כוכבים. יצאתי מתא המשאית אל הרוח הקלה שנשבה. הצצתי לתוך אוהל החיילים וראיתי שכולם ישנים. באוהל השני שכב עבודי ונמנם תוך כדי ניסיון לקרוא עיתון. שאלתי אותו מתי יחזור ראובן והוא רק הניע בראשו. אמרתי שאין לי מקום לישון ולא ציוד.

"לך תמצא לך מקום," הוא ענה לי ברפיון וחזר לקרוא לאור מנורת הנפט.

חזרתי אל המשאית וטיפסתי אל הארגז. מצאתי את אריזת הקרטון ופרשתי אותה כשאני מפנה דופן אחד מהקרטון כנגד כיוון הרוח. נשכבתי, מתחתי מעליי את השמיכה והתכרבלתי בה כשאני מכווץ את עצמי עד כמה שאפשר.

פתאום הרגשתי שאני נמצא בתנועה. ברגע הראשון לא הבנתי מה קורה. התנועה לא פסקה וחלפו כמה שניות עד שזיהיתי את עצמי על המשאית שנמצאת בנסיעה. קמתי בזהירות והצצתי מעבר ליריעת הברזנט אל הבוקר הזורח על החולות ועל פס הכביש שעליו נסענו. מתחתי את הגוף המכווץ ואת איבריי הקפואים וחזרתי להתכרבל בשמיכה, מנסה להתעלם מתנודות הרכב. לפתע האטה המשאית עד שעצרה בצד הדרך.

קמתי וירדתי אל הכביש. הסתבר שהנהג עצר כדי להשתין. כשראה אותי הוא נדהם לגמרי וניסה להפסיק אבל לא הצליח, מה שהגביר את המבוכה.

"מה אתה עושה פה?" שאל בבהלה, מרסס סביבו.

פתחתי את רוכסן המכנסים והטלתי גם אני את מימיי. הדבר הרגיע את הנהג ואולי שכנע אותו שאני לא רוח. הוא הצליח לסיים להשתין.

"נרדמתי במשאית. לא היה לי איפה לישון."

הנהג נענע בראשו.

"לאן אנחנו נוסעים?"

"ראובן הודיע בלילה שהוא תקוע. שלחו אותי עכשיו לגרור אותו."

"כמו שהחובש אמר," נזכרתי.

"הוא נתקע ליד הבסיס שנסע אליו," חזר הנהג. "אמרו שנסע להביא סרט."

עברתי לתא הנהג והמשכנו לנסוע עד שראינו קבוצת צריפים זעירה לצד הכביש. מצאנו את ראובן והנהג כשהם עסוקים בלעיסת ארוחת בוקר שמיהרנו להצטרף אליה.

ראובן שאל בפליאה אם עבודי שלח אותי ואני סיפרתי לו את מה שקרה. הוא צחק ואמר שאפשר לחזור.

*המשך הפרק בספר המלא*