הצוואה השלישית

יואל

יואל שם לב שהוא מבצע מדי בוקר, כמעשה שבשגרה, את אותן פעולות בדיוק, החל מתנועות ההשכמה, תפילת הודיה קצרה לאלוהים בניסוחו (מה שבטוח — בטוח), צחצוח שיניים, תיבול הסלט וערבובו, הכנת קפה שחור, סוכרזית אחד, שני טוסטים מדיום, מריחת גבינה לבנה, אוכל, עיתון.

הוא החליט לתעד מדי בוקר, בפירוט רב, את מעשיו אלו, כדי שיוכל להשוות בין מעשיו בבקרים של 'אתמול', 'היום' ו'מחר'. יש שיקראו לכך אובססיה.

תמיד, אבל תמיד, ולמרות כל מאמציו לחזור מדי בוקר על אותן פעולות, הוא מצא שוני בפרטים הקטנים בין מה שעשה וחווה בבוקר של העכשיו לבין מה שעשה וחווה בבוקר של האתמול או של המחר שהפך לאתמול, ואפילו היה זה בכפית שנפלה, בכמות הרוטב בסלט או במספר הטבליות שקפצו מלחצן הסוכרזית.

לכן גם הבוקר תהה בינו לבינו אם זה יום חדש או מעשים חדשים, ואם זה יום חדש, אז היכן היום הקודם, ואם האתמול נמצא רק בזיכרון, אז איפה נמצא המחר? ומה זה משנה? את העבר הוא לא יכול לשנות ואת העתיד אינו יודע. הוא אהב לשאול את עצמו שאלות 'הרות גורל' כאלה על התודעה, המציאות, ההתחלה והסוף. הוא הגיע למסקנה שהתודעה היא היש היחיד ואין קיום מחוצה לה, אבל גם אם זה נכון, אין בכך כדי לשנות דבר.

לאחר כמה שניות של תהייה, אכל את ארוחת הבוקר תוך כדי קריאת עיתון יום שישי, שאותו הוא קורא בהמשכים במהלך ארוחות הבוקר היומיות ולא מסיים לעולם, כי תמיד מגיע קודם לכן עיתון יום שישי הבא. סיים את הקריאה בשירותים. מנהג מגונה — בלי עיתון יסבול מעצירות.

עדיין התקשה לסיים את ארוחת הבוקר ללא עישון סיגריה עם הקפה. עברו עשר שנים מאז הגמילה, והוא עדיין מתגעגע לסיגריה. פעם הוא היה מעשן כבד.

כמו כולם, הוא התחיל לעשן בצבא. בזמנו כולם עישנו. הוריו, החברים שלהם, החברים שלו, וכל מי שהיו לו די גרושים לקנות סיגריות — דובק, אסקוט, נובלס, סילון, טיים ועוד. ריח עשן הסיגריות תמיד היה באוויר. הוא יכול להבין לעומק את ההתמכרות לכל דבר שהוא, מסמים עד קניות, ואת הקושי להיגמל.

אין תצלום אחד שלו ללא סיגריה בפה. כשאזלו לו הסיגריות, היה משפיל עצמו לשנורר אצל השכנים ולחפש בדלים על האדמה. הוא הסריח מסיגריות, כל בגדיו היו מחוררים מגיצי סיגריות. כל ניסיונותיו לחדול לעשן בעזרת היפנוזה, מדבקות, מסטיקים ודיקור לא צלחו. לאחר כל טיפול היה בודק בעזרת עישון סיגריה אם אכן נגמל, ונוכח לדעת שלא. לפני חמש שנים הפסיק לעשן. הרופא הודיע לו שהוא פשוט ימות בקרוב אם ימשיך, ומרוב פחד, חדל. להפסקה תרמו ההיפוכונדריה שלו והעובדה שעישון הפך להיות מפגע חברתי ונמנע ממנו לעשן בציבור. הוא נאלץ לעשן בחדרי מדרגות ובגשם מחוץ לבנייני משרדים והעישון הפך עבורו מטרד.

אולי יחזור לעשן? קיצור החיים בשנה על כל שלוש שנות עישון לא נראה בגילו נורא כל כך לעומת ההנאה הצפויה. באחד מביקוריו בבית החולים צפה במאושפזת שבתה סירבה לתת לה סיגריה שכל כך רצתה, המסכנה, מפני "שזה מזיק לבריאות". הסבתא הייתה בת תשעים וארבע.

כל יציאה מהבית היא טרדה מבחינתו, שכן היא מחייבת אותו להתלבש. עליו להיפטר ממכנסוני הפיג'מה הקצרים והנוחים, מחולצת הטי ומהכפכפים שהוא נועל דרך קבע, וללבוש מכנסיים ארוכים, חולצה מכופתרת ונעליים. הוא שונא חליפות, סוודרים, חולצות מכופתרות ועניבות. כל שכבת לבוש יש בה כדי להכביד על עורו החם תמידית. גופו פולט חום כתנור. זה טוב בחורף עם בחורה מתפנקת במיטה, אבל נורא בקיץ, והקיץ בארץ ארוך בהרבה מהחורף.

היות שהוא כבד גוף, נו, טוב, שמן, הוא מתקשה למצוא בגדים ההולמים את מידותיו שבהם ירגיש נוח ולא יזיע. אם כבר עלה בידו למצוא חולצה שצווארונה נסגר בנוחות על קפלי צווארו, יהיו שרווליה משתלשלים ומגיעים לו כמעט עד הברכיים, ומכנסיים שנסגרו על בטנו יצריכו קיצור ניכר באורכם במחיר של עוד זוג.

יתרון אחד בלבד יש למשמניו, שנמנע ממנו הצורך להתלבט בין בגדים וסגנונות, וכפועל יוצא מכך אינו צריך להידחק לקיטוני הלבשה צרים למדידת בגדים. שיטה נקוטה בידו בכל חנות בגדים, לגשת ישירות למידות הגדולות, ואם מצא במקרה פריט אחד או שניים, הוא לוקח אותם מיד, ללא בחירת צבע או גזרה. מובן שבעקבות דיאטות חוזרות, נשנות וחסרות תועלת, יש לו בארון מדפים מלאים באותם בגדים במידות שונות, כל מדף והמידה שלו, מדיום, לארג' ואקסטרה לארג', על פי התכווצויותיו והתרחבויותיו במהלך השנים.

בני אדם, הרהר יואל, נחלקים לאלה שנולדים עם מבנה גוף משולש, כתפיים רחבות יחסית לישבן קטן ויכולים לקפוץ ולטפס על כל דבר, ולאלה שלהיפך, בנויים כמשולש הפוך ויכולים ליפול מכל דבר. הוא כנראה שייך לקבוצה השנייה.

הוא סגר את דלת הכניסה, התכרבל במעילו, פתח את המטרייה ורץ מתנשף בתוך הגשם והשלוליות אל הרנו קליאו האפורה וחסרת הייחוד שלו. בחדשות הודיעו שזה פברואר הגשום ביותר מאז החלו המדידות ב-1870.

בגלל האוויר הקר התחיל להתעטש עד שזלגו לו דמעות מהעיניים. הוא קרא שרסיסי העיטוש מגיעים למרחק של עד שישה מטרים. הוא נכנס לרכב תוך שהוא מתמרן עם המטרייה כדי לא להירטב.

ציפור חרבנה על השמשה הקדמית. איכס. ניגב את הלשלשת בעזרת המגב וה'שפריצר', ומרח אותה על כל השמשה. מה הסיכוי שציפור תשלשל לו בדיוק על הקרחת? עוד אומרים שזה סימן למזל. חוסר מזל זה מזל טוב או מזל רע?

ראשית, נסע לבקר את אימו במחלקה הסיעודית בבית החולים שמואל הרופא, בה שהתה 'בריאה' אך עם דמנציה מתקדמת, מועברת מהמיטה לכיסא גלגלים וחזרה במבט בוהה. היא כבר התקשתה לזהותו. הוא נכנס לחדרה, כתמיד ניגש למיטתה, אמר "אמא, אמא," חיכה לתגובה, ליטף את ידה, יצא, שאל את האחות אם יש שינוי, נענה ש"אין" וחזר לרכבו. הוא השתדל לבצע את ה'טקס' הזה שלוש פעמים בשבוע לפחות, בבוקר לפני יציאתו לעבודה או בערב לאחר חזרתו ממנה.

הוריו היו ילידי קראקוב. הם ניצלו מהשמד כאשר ברחו לרוסיה מייד עם הפלישה הגרמנית לפולין. לאחר המלחמה חזר אביו לקראקוב, היכן שפגש את אימו שניצלה ממחנה ריכוז. הם התחתנו ושם גם נולד.

לאחר קום המדינה, כשהוא בן שנתיים, עלו הוריו ארצה, ולאחר טלטלות רבות התיישבו בשכונת מרמורק ברחובות. גם הם עלו ארצה חסרי כול וללא מקצוע לפרנסתם.

בשנתיים הראשונות התגוררו כולם בחנות שהושכרה כדירת חדר, עם מטבח ושירותים בחצר, ולאחר מכן עברו לדירת שני חדרים. הוריו היו אנשים קשי יום. הם היו יוצאים מוקדם בבוקר לעבודתם, האב כפקיד בקופת חולים והאם כפקידה זוטרה בבנק, וחוזרים בערב. את ארוחת הצוהריים קיבל מהשכנה, שבביתה גם הכין את שיעורי הבית, ולאחר מכן היה יורד לרחוב לשחק עם חבריו מבית הספר השכונתי. המצב הכלכלי בבית היה קשה והוריו חסכו פרוטה לפרוטה. הוא לא הרגיש מקופח, שכן זה היה מצבם של מרבית התושבים והילדים בשכונה. לכולם לא היה אז דבר.

הוא ידע שכל משפחתו הושמדה בשואה אך לא את הפרטים, הרקע וההיסטוריה המשפחתית של הוריו ומשפחתו. הוא למד על השואה בבית הספר, שכח, ובכך הסתיימה התעניינותו בנושא. הוריו סירבו לענות על שאלותיו ולדבר על מה שקרה להם ולמשפחותיהם 'שם'. בסוף התייאש מלשאול, ובעצם גם עניינו אותו דברים רבים יותר מאשר זיכרונות מהשואה. ההוויה הישראלית החדשה מילאה אותי בחוויות, רצה להידמות לצבר הישראלי, להיות 'מאצ'ו' ולא ראה בניצולי השואה דמויות להזדהות איתן.

כעת כבר אין את מי לשאול, — אביו הלך לעולמו ואימו מאושפזת כמו 'זומבי' בבית החולים.

אחותו ומשפחתה היגרו לקנדה לפני שנים רבות כך שכל עול הטיפול באימו היה עליו. אולי אימו עוד תבריא? הוא אהב אותה והוא היה אובד עצות.

יואל נעל את מכוניתו, אמר בוקר טוב לאחראי החנייה ונכנס מהדלת האחורית לקומת הכניסה בבניין הישן שברחוב אלנבי. על החלון הפונה לרחוב הצדדי עדיין נשארו שרידי הניילון שהודבק במבצע 'סופת מדבר'. עברה שנה והוא עדיין מצטמרר מזיכרון הטילים, המסכות וזריקות האטרופין של 'אם כל המלחמות'.

טיפס במדרגות, שפינותיהן התעגלו מרוב רגליים שדרכו עליהן, עד למעלית הקטנה שבקומת הביניים ועלה בה למשרדו בקומה החמישית.

לדלת הרב בריח היה מוצמד שלט באותיות זהב דהויות: 'נבון־צוקר ושות', חקירות ושירותים מיוחדים'. הוא היה ה'נבון', וה'מתוק' היה שותפו ד"ר יוסי צוקר. מלבדם לא היו שותפים נוספים, אבל המילה 'ושות'' הוסיפה חשיבות ונפח. יואל עבר על פני העציץ ונכנס לחדר הקבלה.

כרגיל, חלף מבטו על התעודות הממוסגרות שהיו תלויות על הקיר עם הרישיונות שלו ושל יוסי כחוקרים פרטיים והרישיון הנאה של המשרד לחקירות פרטיות. הרבה מאמץ ועבודה הושקעו כדי לקבל רישיונות אלו ולהצדיקם.

בירך ברכת 'בוקר טוב' את שושי, המזכירה הוותיקה שמנהלת לו את החיים והמשרד, ביקש שתכין לו קפה, ונכנס לחדרו של יוסי עם כוס הקפה בידו לשיחת הבוקר הרגילה בעניין המשימות והתיקים שיטופלו באותו יום. גם לאחר עשרות שנות עבודה מצטברות בחקירות שניהם עדיין היו מכורים לעבודתם ואהבו אותה. לעיתים קרובות היו יושבים יחדיו לסיעור מוחות כדי להפוך שוב ושוב בחומר, לאתגר, להבין, לעשות איפכא מסתברא ולשחק את תפקיד פרקליטו של השטן.

יוסי ידע להתמזג כזיקית בכל מקום שנמצא בו, דבר שהפך אותו לחוקר מעולה. הוא היה פיקח בצורה יוצאת מהכלל ותמיד 'הביא תוצאות', שכן היה בקי בשיטות חקירה וברזיה, ער לפרטים הקטנים, ומהיר בתפיסת השקרים והסתירות בדברי נחקריו. הוא היה 'יקה', קפדן, מסוגר, שקט, איש ספר ומוסיקה קלאסית, לא אהב במיוחד חברת אנשים, ונשאר רווק מושבע וערירי וצנוע. הוא למד פילוסופיה ואת הדוקטורט שלו עשה בתחום התודעה. הוא שנא שחצנות והגדיר את מקומו של האדם בעולם בעזרת משל הנמלה שכתב. בנוסף הוא סבר שהתודעה והיקום אחד הם ואין 'יש' מחוץ לתודעה ולעיתים היה מנהל עם יואל שיחות בנושא שהיו 'מוציאות את יואל מהדעת'.

יואל למד משפטים, היה נשוי ואב לשתי בנות מתבגרות. הוא היה 'פולני', תזזיתי, מוחצן, איש שיחה, סקרן מאוד ואוהב חברת אנשים. הוא תמיד שאף להבין את מניעיהם ואת אישיותם. בני האדם שחקר ריתקו אותו. הוא רצה להבין לעומק מה מניע אותם, מה במבנה אישיותם גרם או עשוי לגרום להם לפעול כפי שפעלו או להימנע מכך. היו לו יכולת הקשבה ואמפתיה שגרמו לאנשים לתת בו את אמונם ולפתוח את ליבם.

דרכיהם של יואל ויוסי הצטלבו כאשר שניהם יחדיו התמחו באותו משרד חקירות, שעסק בחקירות כלכליות ומשפחתיות. לאחר שלוש שנות התמחות פתחו יחדיו את משרד החקירות ומאז לא נפרדו. הקשר ביניהם הלך והתהדק עם השנים כאשר יוסי ממתן את יואל הסוער והקפריזי. והשילוב בין המחשבה המאורגנת והאנליטית של יוסי לבין המחשבה המשפטית והאינטואיטיבית של יואל חולל פלאים. יש המכנים אותם 'התאומים הסיאמיים' ההפוכים.

עסקיהם היו מבוססים על קשר אישי, אמון, סודיות ודיסקרטיות. המפר כללים אלו היה מאבד עולמו ברגע. הם עסקו בחקירות כלכליות — איתור כספים, הון, רכוש, מעילות, שחיתויות, עבירות צווארון לבן, מקלטי מס, עמותות ועיזבונות. כל אלו פרנסו בכבוד את המשרד.

הוא עזב את חדרו של יוסי ונכנס לחדרו. חדר מרווח, תקרה גבוהה, שולחן כתיבה גדול מעץ אגוז, כיסא מנהלים נוח עבורו, שני כיסאות פחות נוחים ללקוחות, מחשב שולחני, ארון תיוק ממתכת, כספת וראש כבשה כחול של קדישמן על הקיר — שום דבר מיוחד. דומה שכבר מזמן היה צריך להחליף לריהוט חדש, אבל הוא התרגל לישן.

התיישב במקומו, בדק אם יש דואר בסל הדואר הנכנס, עלעל בעיתון וחשב שהחיים טובים בסך הכול.

יואל הביט בשעונו. בשעה שתים עשרה הוא אמור להשתתף בהלוויה של לקוח וידיד, סוכן הביטוח והתורם דודק גורביץ', שנפטר בגיל שמונים. המוות היה צפוי שכן דודק סבל ממחלת סרטן קשה, היה מרותק למיטתו בשנים האחרונות, והלך ודעך לאיטו.

דוד ופנינה גורביץ', 'דודק ופרלה' בפי כול, היו לקוחות ותיקים של המשרד מאז ייסודו.

דמותו של דודק עלתה בזיכרונו. הוא היה גבר גבוה, נאה ומטופח, בעל חיוך כובש, עיניים חומות עם גוון ירוק, בלורית שכמעט לא הידלדלה עם הגיל, לבוש תמיד מחלצות, נבון מאוד, כריזמטי אך חששן.

דודק ופרלה היו חשוכי ילדים ופרלה גם הייתה השורדת היחידה ממשפחתה שנספתה כולה בשואה. הוא הבין משיחותיו עם דודק כי היו לדודק ארבעה אחיינים שראו את עצמם כיורשיהם, והיחסים שם היו מסובכים. מארבעת האחיינים הוא פגש לעיתים את אבנר גורביץ', שניהל את 'גורביץ' ושות' ביטוח', ואת עו"ד ירון זומר, שהיה מעורב בחוזי התרומות של דודק.

הוא הגיע לבית הקברות בשעה אחת עשרה וחצי. חצר ההלוויות הייתה שטופת גשם ומלאה באנשים. דודק היה איש ידוע מאוד, עשיר, מקושר לכל ה'מי ומי' ותורם גדול למוסדות צדקה ולבתי חולים. לא פלא שעשרות רבות של אנשים נכחו בהלוויה. הרבה זרים רטובים היו מונחים ליד הרחבה, מוכנים להיסחב בגשם עד הקבר.

כמו תמיד נתנה גם הלוויה זו הזדמנות למפגש חברתי של אנשים שלא התראו כבר שנים. המלווים עמדו בודדים ובקבוצות, מכורבלים במעיליהם, מחזיקים מטריות, משוחחים, מחייכים, מתלוצצים, מלחשים, מדברים ומרכלים בענייני עסקים ומשפחה, כאילו מחכים כולם למלצר שיגיע עם מגש החטיפים והשתייה.

יואל ניגש לספסל האבן עליו ישבו שורת הקרובים. פרלה ישבה לצד הספסל על כיסא גלגלים. צמוד לפרלה, כמגונן עליה, ישב גבר נאה כבן שלושים שיואל הכירו כד"ר נגב לקחיהו, האחראי על משק הבית של הגורביצ'ים ובן הלוויה שלה.

פרלה נראתה כפי שזכר אותה: אישה נאה, שללא ספק הייתה יפהפייה בצעירותה, עם שיער שטני מלא מסורק בקפידה בגלים באופן ששום שערה לא זזה ממקומה, לבושה בהידור מאופק, עונדת על צווארה שרשרת זהב כבדה ועל אצבעה טבעת יהלום גדולה. ניכר בה שביקרה לעיתים קרובות אצל הספר, הקוסמטיקאית, המניקוריסטית, הפיזיותרפיסט, המסאז'יסט ושאר אנשים שעושים טוב ויפה לגוף האישה. כעת היא נראתה חלשה מאוד וחולה.

ירון קם לקראתו: "תכיר את אימי, רישקה זומר, אחותו של דודק," אמר ירון, והחווה כלפי אישה זקנה קטנת קומה שישבה לידו על הספסל. יואל נזכר שדודק סיפר לו עליה כשעברה להתגורר בבית אבות. היא היחידה שנותרה בחיים מארבעת אחיו ואחיותיו.

לחץ את ידי כל היושבים תוך כדי מלמול, 'משתתף בצערכם' ו"איזה איש יקר היה דודק", והם החזירו לחיצות יד רפויות.

חשב: קרובי המשפחה מחזירים לחיצות ידיים עייפות, בלי לדעת לרוב מיהו הנדחק ללחוץ את ידם ועושה הכול כדי לוודא שהמתאבלים ידעו ויזכרו שהוא נכח בהלוויה. יש מבין לוחצי היד הסבורים שבכך מילאו חובתם, ובחסות הדוחק עוזבים את בית העלמין ופוטרים עצמם מהצעדה הארוכה עד לקבר.

הקהל התייצב במעגל סביב במת האבן שעליה שכב המנוח כשהוא שומר על מרחק בטוח מהמוות.

ההספדים התחילו, אבנר מטעם המשפחה, חבר טוב של המנוח ומישהו מטעם לשכת סוכני הביטוח. אחריהם עלה לפודיום נציג מזוקן של אחת מעמותות הצדקה שדודק תרם להם, נפוח כולו מחשיבות עצמית כאילו עלה על דוכן הנואמים בבנייני האומה, נשא מבטו אל הקהל והתחיל לקרוא מתוך נייר מקומט שהוציא מכיס מעילו.

לא ייאמן כמה מעלות טובות היו לו למנוח, שאפילו המנוח עצמו ובוודאי הקרובים לו לא ידעו עליהן. הוא האריך בתולדות חייו של המנוח ובתרומותיו הרבות לצדקה. כל אותה עת עמד הקהל השבוי, מדשדש ברגליו הכואבות מהעמידה הממושכת ומייחל לסוף הדיבורים, אין ספסלים לשבת.

'צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו'. חלק מהקהל התחמק לכיוון שער היציאה תוך מבט בשעון, שיראו שהם פשוט מאוד עסוקים. יתרת הקהל שם רגליו בעקבות העגלה אל חלקת הקבר.

המלווים נחלקו לקבוצות לפי קרבתם למנוח. אלה הקרובים לו ביותר בשורות הראשונות, והשאר הולכים אחריהם בקבוצות ובבודדים, והרווחים בין ההולכים גדלים ככל שקרבתם למת קטנה. הולכים בשביל ומשוחחים ביניהם, פה ושם נשמעים קולות צחוק. מישהו מאחוריו סיפר בשקט בדיחה ביידיש. זה נשמע טוב רק ביידיש, חשב. כל הבדיחות טובות כשהן מסופרות ביידיש. חבל שלא החליטו על היידיש מלאת החיים והעסיסית כשפה המדוברת בישראל, אלא בחרו ב'עברית־קשה־שפה'. ההולכים אחרונים נראים כמי שלא שייכים לעניין, והם נקרעים בין הרצון לצאת לחירות לבין ההליכה לקבר. ככל שהמסלול מתארך, הם נושרים אחד אחד חזרה לכיוון היציאה.

הדרך מתארכת. יואל חשב שמאז גדלו בתי הקברות, הפכה ההליכה לקבר ארוכה ומתישה. השבילים צרים, שכן החברה קדישא מנצלת כל סנטימטר רבוע לעוד ועוד חלקות קבר בתשלום, וכדי להגיע לחלקת הקבר יש לעבור מסלול מכשולים על צידי המצבות.

הדרך גם הפכה למעניינת יותר. עינו צדה מצבת אבן מרשימה עם עמודים יוֹניים ותמונה חקוקה של גבר ואישה בשחור־אפור. בבוא היום תוצג במוזיאון הבריטי ליד הסרקופגים.

בעוד שבעבר ראתה העין רק מלבני אבן לבנים אין־סופיים, הרי היום החלו צצות להן בדרך אחוזות קבר ממיטב יצירות האומנות הגרוזיניות והרוסיות בשיש צבעוני מעוצב עם דיוקנאות של המנוחים ואחוזות קבר של ממש. שמע שיש בארצות הברית מצבות עם מסכי טלוויזיה בהם נראים ונשמעים המתים מדברים מקברם. כמו כל דבר אמריקאי, גם זה יגיע לארץ לבסוף.

סביב ההולכים השתרעו למרחקים מגרשי הקבורה. יואל תהה על השווי הנדל"ני של השטחים האלה. עשה חישוב שערך מטר רבוע של קרקע לקבורה באזור המרכז שווה ערך למטר רבוע של שטח דירה. עם גידול האוכלוסין ומיעוט הקרקע לבנייה, קבורה באדמה תהיה יקרת המציאות. אולי ירכוש כבר עתה חלקת קבר להשקעה. זו נראית השקעה הונית טובה, שבסוף גם תשמש אותו, אך היא לא תישא תשואה מדמי שכירות.

לא ירחק היום ויאספו את כל העצמות מהקברים לקבר אחים עצום אחד. כל שטחי בתי הקברות יוכשרו לבנייה רוויה ויבנו עליהם שכונות, כגון סביוני גן עדן או מזכרת לעד. ייתכן שבעתיד הקרוב יהיה ניתן להקים בית קברות בחלל. שם יש מקום די והותר. יבנו מעבורות קבורה —'גלוסקמאות חלל' — וישלחו אותן עם קצת חול מאדמת הקודש לתחנות החלל 'שאול ותופת' או 'גן עדן', לפי המקרה, ואז יצופו להם המתים בחלל לעולמי עולמים כשהם מיישמים את האמרה — מאבק כוכבים נוצרו ואליו ישובו. בכל מקרה, שם הם יהיו קרובים יותר לריבונו של עולם ולגן עדן מאשר כאן באדמה, וגם לא יושפעו משינויי האקלים.

מרוב מחשבות לא שם לב שהגיעו לחלקת הקבר.

המלווים הסתדרו בנוחות עד כמה שאפשר. המרווחים בין המצבות היו קטנים והיה קשה לעמוד. חיכו שכל 'העסק' יסתיים. מי מהמלווים מנסה לשבת להירגע על אחד הקברים, ומיד נתקל במבט מוכיח של צדקן כלשהו המרמז שתכף ומיד יצא מהקבר המת שכבודו נפגע וינקר לו בישבן.

מרבית האנשים התרחקו מהבור כאילו נקרו לכאן באקראי, והבור אינו מאיים עליהם. חלקם נדחפו קדימה להיות בקרבת הבור, לראות את הגווייה נזרקת פנימה, כאילו להתריס ולומר שאינם מפחדים כלל, והם כבר ראו מתים ויכלו להם, גברים שבגברים. אלו הם שמכסים באת החפירה את החור המפחיד בחול ובאדמה, חזור וזרוק את רגבי הבוץ והעפר, כאילו באו לעבודות בניין, עד שאומרים להם להפסיק.

אבנר גורביץ' אמר קדיש.

מעולם לא הבין עד סופן את מילות הקדיש, ובלוויה של אביו מלמל אותן בדמעות מצוות אנשים מלומדה כמו בטקס וודו: "...ויצמח פורקנה... בעגלא... לעלמא..." מה זו המנטרה הזאת?

התפילה הסתיימה, וכולם מיהרו להיפרד וללכת למכונית כדי לא 'למות בפקקים'.

שבוע לאחר הלוויה הוציא יואל את הצוואה של דודק שהופקדה לפני כשתים עשרה שנה במעטפה חתומה בכספת המשרד, ולאחר שקרא אותה טלפן לפרלה ונסע לדירתה.

הוא הגיע לדירה באחד מאזורי היוקרה של תל אביב, וכתמיד התרשם מדירת הפאר הגדולה ובה שטיחים פרסיים מקיר לקיר, תמונות מקוריות של ציירים מפורסמים, ריהוט עץ שניכר שעוצב ועובד על ידי מיטב הנגרים, ושאר פריטי קריסטל ושנהב מונחים על המדפים לצד תעודות הוקרה רבות שהעידו על תרומותיו הגדולות של דודק.

הוא מצא את פרלה יושבת על הספה בחדר האורחים המרווח ואת ד"ר לקחיהו יושב לצידה מחזיק בידה.

יואל הקריא את הצוואה ומסר אותה לפרלה. דודק ציווה לפרלה את כל רכושו, ללא יוצא מהכלל וללא כל תנאי. כמו כן הוראות הצוואה הבטיחו את מימון החזקתה המלאה של רישקה, אחותו, בבית האבות בו שהתה, עד יומה האחרון. זוכה נוספת של מנה כספית נאה הייתה גברת בשם ז'קלין מורנו, "מזכירתי הוותיקה והמסורה", וכאשר פרלה שמעה זו היא החווירה והאדימה באחת. יואל ויוסי מונו בצוואה כמנהלי העיזבון.

כבר כאשר קרא את הצוואה במשרד הופתע יואל מאוד מכך שדודק לא ציווה דבר לאחייניו וכן מהטוטליות של ההורשה, שלא היה בא כל תנאי או סייג שיגבילו את כוחה של פרלה לצוות את כל רכושו של דודק כרצונה מבלי להותיר להם דבר והשאיר אותם חשופים לחסדיה. הרי האחיינים לא היו קרובי דם שלה. האם דודק סמך על כך שפרלה תצווה את כל רכושה ורכושו לאחייניו? תמוה, אבל לא מעניינו.

הוא נשאר עוד כחצי שעה לשוחח על ענייני העיזבון, וחזר למשרד.

יואל ויוסי מצאו את ניהול העיזבון פשוט למדי. 'גורביץ' ושות' ביטוח' המשיכה לפעול כרגיל שכן לפרלה ולאחיין אבנר גורביץ' היו זכויות חתימה נפרדות בשותפות ובכל חשבונות הבנקים עוד בחייו של דודק. הם פעלו להעברת חלקו של דודק בדירת המגורים ושאר הנכסים על שם פרלה, ובכך סיימו את תפקידם.

לא עברו ארבעה חודשים ממועד הקראת הצוואה של דודק, ויואל קיבל הודעה מירון על מותה של פרלה. ירון סיפר לו שהיא נמצאה על ידי המטפלת יושבת על כורסתה ללא הכרה. היא קראה בדחיפות לד"ר לקחיהו, שהזעיק אמבולנס והיא נפטרה באותו יום בבית החולים. "הלוויה תתקיים מחר באחת."

בשעה היעודה הגיע יואל לבית הקברות. הוא עיין במודעת האבל שהודיעה גם הפעם 'בצער רב וביגון קודר' על מותה של פנינה גורביץ' ז"ל'. ובתחתיתה נכתב: "המשפחה המתאבלת".

יואל תהה בינו לבינו, כתמיד, על נוסח המודעה.

"בצער רב וביגון קודר". האם אחרת היו קוראי מודעת אבל סבורים שההודעה נמסרת שלא בצער אלא בשמחה רבה ובקול צהלה ורינה? ייתכן, אומנם, שהיורשים שמחים מאוד שהמנוח הלך, סוף כל סוף, לעולמו ועולזים על הירושה שנפלה בחלקם לפני שהספיק לכלותה, אך הרי לא יאמרו זאת בראש חוצות. לעיתים הם שמחים בכנות שהמוות גאל את המנוח מייסוריו, כפי שנהוג לומר, אך לא יעזו לכתוב זאת במודעה, שכן הם לא יודעים אל נכון אם גם המנוח שמח להיגאל מייסוריו בצורה זו. אם המנוח יזכה להגיע לגן עדן וליהנות כל שארית ימיו מבשר הלווייתן, שור הבר, יין, מוסיקה וקרבת השכינה, מן הראוי להודיע על מותו בשמחה ובששון. אם נגזר דינו לגיהינום הצער והיגון במקומם.

ומה מובן הז"ל, זיכרונו לברכה. ברכה למי? אם השאיר ירושה נכבדה, זיכרונו לברכה, אך מה אם השאיר רק חובות?

עד מתי דרגת ז"ל בתוקף — אומרים דוד המלך ולא דוד המלך ז"ל, הרצל ולא הרצל ז"ל. יש המקפידים, ובמקום ז"ל כותבים זצוקללה"ה — זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. לו זה מזכיר דווקא פזמון חוזר של שיר בפסטיבל הזמר המזרחי. "מה הוא עשה לה מה הוא עשה, מה הוא עשה לזצוקללהה."

מה משמעות התואר לפני שם המנוח? תמיד מודיעים על מותו של ד"ר אהרון כהן, או פרופ' משה לוי. מעניין אם התואר או הדרגה פוקעים עם המוות.

חשב שמודעות האבל שהודבקו על משטחים שלמים של עמודי מודעות ופורסמו בעיתונות היו מקור מידע בלתי נדלה לרכילות ולהכנסה כספית לעיתונים. אנשים רבים פתחו את יומם בטיול אל לוח מודעות האבל או בעיון במודעות האבל בעיתון כדי להתעדכן במתרחש.

עקב מחירן הגבוה של מודעות האבל, קטנו לאיטן מודעות האבל המשפחתיות והתרבו וגדלו מודעות האבל מטעם חברות, עסקים, ספקים, נותני שירותים ועמותות צדקה שהשתתפו בצער המשפחה. פרסום מודעת אבל הייתה עסקה ששכרה בצידה, גם להזכיר ליורשי הקליינט את קיום המפרסמים, גם פרסומת לעסק המפרסם וגם הוצאה עסקית מוכרת.

נכנס דרך השער, הטיל בקופת התרומות מטבע חמישה שקלים וקיבל שרוך אדום נגד עין הרע לכרוך על אמת ידו. הקרבה למוות מעוררת תמיד מיני אמונות טפלות. חצר ההלוויות הייתה הפעם כמעט ריקה מאנשים. הרי מדובר באשתו של דודק, ולא בו. נכחו כמה נשים מבוגרות — כנראה חברותיה האלמנות של פרלה, ומספר קטן יותר של אלמנים.

על ספסל המתאבלים ישבו שוב האחיינים ורישקה. פרלה 'נעדרה' מסיבות מובנות וד"ר נגב לקחיהו בחר להתערב בקהל המלווים. ליד הספסל היה זר פרחים קטן אחד מאת 'גורביץ' ושות' ביטוח'.

יואל שאל את ירון לסיבת המוות, ונענה שבהודעת הפטירה נכתב: "דום לב".

חשב — מדוע 'מוות מזקנה' לעולם אינו מוגדר בהודעות ובתעודות פטירה כסיבת המוות, אף שבלשון העם מקובל לומר, 'מת מזקנה'.

נראה שהסיבה היא שזקנה אינה מוגדרת כמחלה. הרי לא אומרים, 'האדם הזה חולה בזקנה'. סרטן — כן, אלצהיימר — כן, זקנה — לא. זקנה נחשבת למצב מכובד של 'והדרת פני זקן'.

יואל, לעומת זאת, סבור שזקנה זאת מחלה, ואולי המחלה הקשה ביותר שכן, בניגוד למחלות אחרות, היא נגמרת תמיד במוות.

המלווים התקבצו סביב הארון. לא נישאו הספדים.

הגיעו לקבר. יואל תהה אם למתים יש קלאוסטרופוביה. לו יש. המחשבה שייזרק לבור שחור, והאדמה התחוחה תסתום את אפו ועיניו, תיערם על ראשו ועל גופו, תסגור עליו לנצח בחשכה, הוא ייחנק, והשמש תמשיך לזרוח בחוץ, עוררה בו חרדה עמוקה והיסטרית. אולי יצווה שיקברו אותו בכוך בטון באחד מבתי הקברות רבי הקומות שמתכננים את הקמתם בעתיד כפתרון לבעיית הצפיפות. הוא יבקש להיקבר בקומת פנטהאוז עם נוף.

כאשר התחיל לחשוב ברצינות על המוות שלו, על הבלתי נמנעות שבו, 'זה יקרה לך, אתה לא יכול למנוע את זה, אתה תמות!!!' כאשר היה קולט לפתע את הוודאות שזה יהיה גורלו הבלתי נמנע, ירצה או לא ירצה, וגורל זה 'בטוח כמו המוות', כל ההגנות קרסו והוא רצה לצרוח ולצרוח... טוב שיש פרוזאק ויכולת הדחקה.

ואז פרצה תפילת אל מלא רחמים, וכמו תמיד הקהל השתתק לפתע כאילו מבין את משמעות הרגע וסופיותו, מקווה שאולי יש באמת מקום אחר, מנחם, בשביל המתים ועבורו.

לא נמצא מי שחייב בישיבת שבעה על פרלה.

לאחר שחזר מהלוויה, הוציא יואל מהכספת מעטפה חתומה שנייה ובה הפעם צוואתה של פרלה שהופקדה על ידה שם אחרי מותו של דודק. הוא עיין בצוואה, והורה לשושי לזמן להקראת הצוואה את ארבעת האחיינים ואת ד"ר נגב לקחיהו, גב' אלה שרעבי ופרופ' מוריס לקר שהוזכרו כולם כזוכים בצוואה.

ביום ראשון לפני הצוהריים התיישבו כל המוזמנים סביב שולחן הישיבות הגדול, ארבעת האחיינים מצידו האחד, שלושת האחרים מצידו השני.

יואל שם לב ששתי הקבוצות התחמקו ככל האפשר מקשר עין. האווירה הייתה קפואה.

הוא הקריא את הצוואה. פרלה העניקה בצוואתה מנות כספיות בסכומים עצומים לד"ר נגב לקחיהו וגברת שרעבי, וכן מנה כספית נאה לפרופ' לקר. כלעג לרש היא ציוותה לתת לכל אחד מהאחיינים מנה של 10,000 ש"ח כדי שיהיה ברור, אם ירצו לערער על תוקף הצוואה, שהיא חשבה עליהם והחליטה במודע לא לצוות להם דבר. את יתרת העיזבון ציוותה פרלה לעמותות צדקה לפי רשימה ואחוזים שפורטו בנספח לצוואה.

האחיינים נראו המומים. הם הביטו איש ברעהו בעיניים קמות, לקחו את עותקי הצוואה ועזבו את המשרד. יואל שם לב שד"ר לקחיהו, אלה שרעבי ופרופ' לקר נראו מרוצים, אך לחלוטין לא מופתעים, כאילו ידעו את תוכן הצוואה זה מכבר. הם שאלו את יואל מספר שאלות על הדרך והמועד בו יקבלו את חלקם ועזבו את המשרד מחויכים.

היות שמונו כמנהלי העיזבון גם הפעם, פעלו יואל ויוסי בשבועות שלאחר מכן למכירת הדירה המפוארת של פרלה על תכולתה, וכן למכירת שני מגרשים ודירה נוספת שהיו בבעלותה והשתמשו בתמורה שקיבלו לחלוקת המנות הכספיות לזוכים כאמור בצוואה, ולחלוקת יתרת הכספים לעמותות הצדקה. לאחר גביית שכר טרחה והוצאות לא נותר כל רכוש בעיזבון הגורביצ'ים. הכסף נגמר.

יואל ויוסי הבינו כי את הצוואה תכננו בקפידה אנשים שידעו בדיוק את שוויו הצפוי של עיזבונה של פרלה, וניסחו את הצוואה כך שאחרי מותה יקבלו זוכי המנות את מלוא חלקם, ואילו האחיינים יקבלו שוב 'קדחת'.

נראה ליואל שהפתעתו, בזמנו, מתוכן צוואתו של דודק הייתה מוצדקת. בניגוד לציפיותיו של דודק, אם היו כאלה, פרלה ציוותה את כל רכושו שצבר בעמל כה רב במשך חייו, לזרים, כשהיא מותירה לאחייניו 'אצבע משולשת'.

יואל ויוסי לא יכלו אלא להתפלא מדוע פרלה הדירה את האחיינים מצוואתה ומדוע דודק אפשר את המצב הזה שאחייניו, שארית משפחתו, לא יקבלו דבר.

את התשובה הם קיבלו תוך חודש.