דם במים

1 
יום שלישי, 1 בינואר

הוא זמזם תוך כדי עבודה.
מנגינה עממית ישנה שלמד בילדותו באֶל קָלָבּוֹסוֹ.
הוא לא זכר את המילים, מה שהיה מוזר. הוא תמיד זכר הכול. הזיכרונות עינו את ויסֶנטֶה קארפּיוֹ, ונפשו המעונה הולידה שיגעון מיוחד. ההנהגה הכירה בכך כבר בשלב מוקדם. לכן שלחו אותו לאמריקה — הוא היה מוכן לעשות דברים שאחרים סירבו לעשות. כעת היו רבים שהתחרטו על ההחלטה הזאת. נראה שהשיגעון השתלט עליו.
ראשו הקירח והמקועקע הבריק מזיעה. היא היתה השמינית שקיבלה ממנו טיפול כזה, וללא ספק המייגעת ביותר. זה הפתיע אותו. היא היתה צעירה ורזה, נמוכה ממנו, עם תספורת פאנקיסטית: מגולחת בצד אחד וצבועה בשלל צבעים בצד השני. בתחילה הוא חשב שהיא מכורה; היו לא מעט כאלה בקיימברידג', מסצ'וסטס, עיר אולטרה ליברלית שהסובלנות היא נר לרגליה.
אבל מהר מאוד הוא הבין שהיא לא מכורה. נרקומנים כמעט לא מתנגדים. הם אומללים כל כך שפשוט אין להם סיבה להילחם. אבל הבחורה הזאת היתה חדורת רוח קרב. היא נאבקה והוא שקל להרפות ממנה ולהמשיך הלאה, אבל זה לא היה אפשרי. אם היא תימלט, המשטרה תערוך סריקות באזור וללא ספק תאתר אותו. הוא לא יכול להרשות לעצמו שזה יקרה.
לבסוף היא נכנעה, כמו כולם, אבל המשיכה להערים קשיים. הגיד המקיף את החוליות היה סיבי במיוחד ולא שיתף פעולה. הוא נאלץ להתאמץ, והזיעה התערבבה בדם שהכתים את ידיו והקשתה עליו עוד יותר. אבל העבודה המריצה אותו והנוזל האדמדם שזרם על הצלבים שעיטרו את פרקי ידיו הזכיר לו את בית הקברות בעיירת הולדתו — שדות של צלבים מכוסים דם.
הוא הופתע מכך שהוא מזיע בקור. בילדותו הוא חשב שהחורף באל קלבוסו קשה. בינואר־פברואר הטמפרטורה צנחה לפעמים מתחת לאפס. אבל מעולם לא היה לו קר כמו בניו אינגלנד. הוא השאיר את חלונות הקומה העליונה של הבית הקטן פתוחים, בעיקר כדי שהבשר לא יתחמם, וכשהטמפרטורה ירדה מתחת לאפס הבית הפך למקפיא.
ואף על פי כן הוא הזיע.
לבסוף הוא סיים את מלאכת החיתוך ועבר לחבלים, וקשר אותה כמו את האחרים. כשסיים, התרחק ובחן את מעשה ידיו.
הוא היה מרוצה.
הוא תהה מתי ימצאו את פירות עמלו. בעוד יומיים, חשב, אולי שלושה. המשטרה כבר חיפשה שניים מהם. והוא היה בעדיפות גבוהה מבחינת האף־בי־איי ושאר הרשויות הפדרליות. למרות הקור, הצחנה במרתף היתה בלתי נסבלת. הוא השאיר את החלונות פתוחים כדי שאחד השכנים יבחין במהרה בריח הבשר המרקיב ויחליט למלא את חובתו האזרחית. אז יתחיל הטירוף האמיתי ואמריקה תבין מה היא המיטה על עצמה.
הוא ניגש לכיור ושטף את הדם והזיעה מהידיים ומהפנים. הוא העיף מבט אחרון על המרתף. טביעות אצבע שלו נותרו בכל פינה, וכן ראיות נוספות.
זה לא הזיז לו. הוא רצה שידעו.
הם חייבים לדעת שזה שהוא.

2 
יום רביעי, 16 בינואר

החלום חזר.
בנה הקטן חזר אליה בחיוך שהמס את לבה ועורר בה כמיהה לחבק אותו פעם נוספת. הם ישבו בחוף ננטָסקֶט, מדרום לבוסטון, ליד המוטל שבו בילו שבוע מדי קיץ מאז שנולד — רק שלושתם, משפחה צעירה ומושלמת.
היא ניסתה לרוץ אליו אבל הקרקע החליקה תחת רגליה, כמו הליכון ענק. היא קראה לו, התחננה שיבוא אליה אבל הוא רק חייך.
צופר ערפל נשמע ברקע. היא קראה לו פעם נוספת, הפצירה בו שיגיד משהו — כל דבר. שפתיו התנועעו אבל הצפירה גברה והעלימה את קולו. הוא הלך וחמק ממנה. הבהלה גאתה בה...
היא פקחה את עיניה. החלום נגוז אך הצופר המשיך לפעום בראשה, עד שהושיטה את היד והרימה את הטלפון. היא הביטה בצג, זיהתה את המספר והתעשתה מיד.
"כן, סטיל מדברת." היא הקשיבה בלב הולם, בציפייה דרוכה, והדם הגועש בעורקיה פיזר את שאריות החלום. "טוב, אני כבר מגיעה."
היא ניתקה והעיפה מבט על הגוף השוכב לצדה — צללית עטופה בסדין. לרגע נזכרה בכל זירות הפשע שראתה לאורך השנים. היא הניפה את רגליה מעבר למיטה ולבשה את התחתונים, את הג'ינס, חולצה ומעיל.
"הטיפ שלך הוכיח את עצמו," היא אמרה. "אני חייבת ללכת."
"אז לכי," אמר הגוף. היא הצטערה שהוא לא ישן.
"תודה על הלילה. היה נחמד."
"כמו תמיד." הוא לא נפנה אליה.
קיט סטיל רצתה לומר משהו אך לא מצאה שום דבר שהלם את הנסיבות. היא חטפה את האקדח ואת התג ויצאה מהדירה.

3

ויסֶנטֶה התגנב בזהירות לאורך המזח ונזהר שלא להחליק. נפילה לא תהרוג אותו, אבל המים כנראה כן. לא מיד, אבל בתוך דקות. אפילו בחושך הוא ראה את גושי הקרח צפים בנמל בוסטון ונאספים לאורך קו החוף, כאילו קשרו קשר להשתלט על נתיב המים — לחנוק אותו, להקפיא אותו. קארפּיו שמע שזה קרה פעם, לפני שנים. גושי הקרח היו גדולים עד כדי כך שספינות נאלצו לסטות ממסלולן והנמל נסגר ליומיים, עד ששוברות הקרח טיפלו בזה.
כעת הוא היה הניצוד. משדרי החדשות הפיצו את תמונתו והפצירו בציבור לגלות ערנות ולמסור כל מידע שיוביל ללכידתו. קעקועי הגולגולות שעל ראשו הציתו את הדמיון כמו בסרט אימה, ובוסטון כולה ראתה בו טורף על־טבעי. מובן בהחלט, בהתחשב בהרס שהוא זרע. אבל איש לא הבין שעד עכשיו זאת היתה רק הקדמה. הוא צבר כוח, ומסע הנקמה שלו יימשך ויהרוג אנשים רבים ככל האפשר.
הוא חיפש אזור ציד חדש, אבל המוניטין שלו הקשה עליו. כבר לא היה קל כל כך לחמוק מזיהוי. כל גופו היה מכוסה עדויות לטבח, דם ועצמות ומוות. אפילו גלגלי העיניים היו מקועקעים — שני צלבים משני צדי הקשתיות. הוא יכול להסתובב עם ברדס על הראש, אבל גם זה לא יעזור לאורך זמן. הוא התחיל לישון בשעות היום ולצוד בלילה, באזורים הנטושים של בוסטון, שם משך פחות תשומת לב.
המזח של רובע סיפּורט נמשך לאורך הנמל בקצה סאות' בוסטון. הוא היה מקבץ נוצץ של מבנים חדישים מעבר לתעלת פורט פוינט, מול הרובע הפיננסי והדאונטאון. רק חמש שנים קודם לכן היתה שם שממה של מחסנים ומגרשי חניה, אבל הצמיחה באזור היתה המהירה ביותר בעיר. כעשרה גורדי שחקים כבר עמדו על תִלם, תערובת של משרדים ודירות יוקרה סביב בית המשפט הפדרלי, שבמשך עשור היה נקודת הציון הארכיטקטונית היחידה בשטח. שבעה מתחמים נוספים כבר היו בפיתוח, וקו החוף היה זרוע אתרי בנייה.
זה היה אזור ציד מושלם — מפותח מספיק כדי למשוך קורבנות, וחדש מספיק כדי שהרחובות יהיו ריקים בלילה. אבל היום המזל לא האיר לו פנים והוא החליט לרדת למים ולבדוק אם שיכור כלשהו התעלף על החוף. בפעמים קודמות זה הצליח.
הוא נאלץ לדלג מעל גדר רשת כדי להגיע למזח, שהיה קרוב לאחד מאזורי הפיתוח החדשים. הוא ראה סירה מתקרבת וכבר התחיל לפתח ציפיות. אם היא תעגון, אולי יצליח לגבור על אנשי הצוות. אולי המזל שלו סוף־סוף השתנה.
לפתע נדלק הזרקור שבקדמת הסירה והאיר את השטח כמו פיצוץ. הוא הסתנוור עד שאיבד את שיווי המשקל, וכשל לעבר ערימת כלונסאות בעודו מסוכך על עיניו.
זה היה חסר טעם. הצופר צווח והידיים שהגנו על עיניו התעופפו אל אוזניו. הרעש נמשך כמה שניות ונקטע בחדות. קול בקע מהרמקול. "עצור!" זו היתה אישה, והוא זיהה את קולה. "אף־בי־איי! אתה עצור!"
הקול דרבן אותו לרוץ. הוא היה מודע לסכנה מלכתחילה, אבל לא יכול לשאת את המחשבה שהיא תתפוס אותו. הוא כשל לעבר החוף, עדיין מסונוור, ולא ראה את הקרשים הרקובים שעליהם דרך. נותרו עוד עשרים מטרים בלבד עד החול, רוחב המזח היה שלושה מטרים ולא היה מרחב לטעוּת. סיכוייו היו קלושים אבל הוא לא עצר.
קיט עמדה על סיפון הסירה המובילה ואחזה במגפון. מאחוריה היו שתי סירות נוספות, שכולן עמדו לרשות כוח המשימה המשולב של משמר החופים ומשטרת בוסטון. היו קצינים שעיקמו את האף לנוכח השפע הזה. הדעה הרווחת היתה שזה מוגזם, אבל הטיפ הצביע על כך שוויסנטה קארפיו משוטט בחוף בשעות הלילה ומחפש בשר טרי. איש לא היה מוכן להסתכן בכך שהוא שוב יחמוק מבין האצבעות. הוא היה הפושע המבוקש ביותר בארצות הברית ובעל חשיבות פוליטית עליונה, לאחר שנמלט מחזקת הרשויות. בריחתו המיטה קלון על כל זרועות האכיפה. איש לא העז לקבול על כמות המשאבים שהוקצו לתפיסתו, וקיט קיבלה את כל מבוקשה.
היא ידעה שהפעם היא תפסה אותו. היא ראתה אותו רץ עם הידיים על הראש הקירח, המקועקע, מתרסק על הגדר בשולי המזח ומתרוצץ כמו מקק באור הזרקורים. כשהסירה התקרבה למזח היא הרגישה שכל שריריה נמתחים והאדרנלין מציף אותה. על החוף היתה יחידה מיוחדת שסגרה על קארפיו משני עברי אתר הבנייה, אבל הוא היה חמקמק וכבר הפתיע אותם פעם, ולכן היא סירבה להסתכן. ריץ' אלוורז, קצין משמר החופים שפיקד על הסירה, כיבה את המנוע בקרבת המזח, וסטיל שמטה את המגפון, לקחה שלושה צעדים גדולים וזינקה אל היבשה.
"היי, סטיל!" צעק אלוורז. "מה את חושבת שאת עושה?"
ביל מקוֹי, קפטן במשטרת בוסטון שהיה גם הוא על הסיפון, נבח בזעם, "תחזרי הנה, גברת!"
היא התעלמה משניהם.
היא שמעה את המהומה שהקימו אנשי הצוות שקשרו את הסירות למזח אבל לא הביטה לאחור. כפות רגליה פגעו במשטח העץ הרעוע והיא שעטה קדימה באקדח שלוף לעבר הדמות הכהה שזה עתה קפצה מעל הגדר בקצה המזח. היא רצה מהר מאי פעם, בכוונה ללכוד ולהעניש. היא לא תיתן לו לברוח. זה כבר לא היה רק התפקיד; היא חשה צורך למלא צו מוסרי, ובעודה מתקרבת אל קצה גבול יכולתה הפיזית, היא ידעה שחצתה קו מסוכן. הפרספקטיבה ושיקול הדעת שלה עמדו למבחן. אבל אפילו ההכרה בכך לא הספיקה כדי לבלום את האובססיה, והיא המשיכה לרוץ.