האמריקאית בלב ברלין הנאצית

דבר הסופרת

הסיפור שלפנינו אינו בדוי.

כל המילים המופיעות בין מירכאות נלקחו ממכתב, מגלויה, מזיכרונות שהועלו על הכתב, מיומן, מפתק בכתב יד, מדוח מודיעין שסיווגו הוסר, או ממסמך שגיליתי בארכיון זה או אחר.

בספרים, בידיעות בעיתונים ובמסמכים ארכיוניים, מילדרד מופיעה לחלופין כמילדרד הַרנַק, מילדרד פיש־הרנק ומילדרד הרנק־פיש. מקור הבלבול במילדרד עצמה. בארצות הברית היא קראה לעצמה מילדרד פיש־הרנק, בגרמניה היא קראה לעצמה מילדרד הרנק־פיש. למען הפשטות, אני מתייחסת אליה בדפים אלה כאל מילדרד הרנק.

מילדרד היתה מוכרת לרבים כאישה הבוררת את מילותיה. "התבטאויותיה היו מועטות, אבל בדרך כלל הפתיעו בבהירותן," זכרה מכרה גרמנייה. "היא הקשיבה בשקט," נזכרה מכרה אמריקאית. "וכשהיא בכל זאת דיברה, היא זכתה במלוא תשומת הלב." אם תדפדפו אל סוף הספר תראו את מקורותיהם של הציטוטים האלה. בספר הזה אני מציינת את מקורות הציטוטים רק בהערות סוף ולא בהערות שוליים.

הספר הזה מגולל שני נרטיבים: האחד מתעד את מילדרד והאחד מתעד נער בשם דון. בפרקים של דון, הטקסט המציין את המחשבות והשיחות שהוא זכר מאותה תקופה מופיע באותיות מודגשות במקום במירכאות. בתקופת מלחמת העולם השנייה, דון בן האחת־עשרה נעשה הבלדר של מילדרד.

שם הספר נלקח משיר של יוהן וולפגנג גֵתה, שמילדרד תרגמה בתאה בכלא. קיימת מחלוקת אם בכתב היד המקורי של התרגום מילדרד מתייחסת למילה תהפוכות ביחיד או ברבים. אל לנו לשכוח שתרגום הוא אמנות, לא מדע. התרגומים של מילדרד היו לעתים קרובות חופשיים ומילוליים פחות מהתרגומים האקדמיים של גֵתה שבהם נתקלנו. כמו כן אין לשכוח שמילדרד כתבה בבדל עיפרון בתא כלא טחוב.

הארלד פֶּלשַאוּ זכר שהוא ראה את מילדרד רוכנת מעל ספר של שירי גֵתה עם בדל העיפרון בידה כשביקר אותה בתאה בכלא. פלשאו היה קצין הדת של הכלא וחבר בארגון מחתרתי שהוקם בעיר השדה קרַייסַאוּ בשלזיה. תרגומיה של מילדרד לגֵתה הגיעו לידינו בזכות פלשאו. ב-16 בפברואר 1943 הוא טמן את הספר בין קפלי גלימתו והבריח אותו מהכלא.

פתח דבר

מטרתה היתה מחיקה עצמית. ככל שתהיה סמויה יותר מן העין, כן יגדלו סיכויי ההישרדות שלה. ביומנה רשמה מה אכלה, קראה, חשבה. הדבר הראשון לא עורר מחלוקת, בניגוד לדברים השני והשלישי. מסיבה זו החביאה את היומן. כשחשדה שהגסטפו מתקרב אליה, היא השמידה אותו. שרפה אותו, קרוב לוודאי.

היא נמצאה במוקד הפגיע של תנועת ההתנגדות הגרמנית אבל לא היתה גרמנייה וגם לא צרפתייה ולא פולנייה. היא היתה אמריקאית — ובלטה באמריקאיות שלה. הגברים שגייסה אימצו שמות צופן: הגידם, המקרין, הפועל. היא פעלה בלי שם צופן, ואף על פי כן היתה חמקמקה. טבע פעילותה תבע חשאיות מוחלטת. היא לא העזה לספר למשפחתה, שהיתה פזורה בין עיירות וחוות במערב התיכון של ארצות הברית. הם נותרו מבולבלים כשהיא, בת עשרים ושש, קפצה על סיפונה של ספינת קיטור כדי לחצות את האוקיינוס האטלנטי וזנחה את כל מי שאהבה.

משפחתה היא משפחתי. שלושה דורות מפרידים בינינו. היא העדיפה אלמוניות, לכן אהגה את שמה בלחש: מילדרד הרנק.

ב-1932 התקיימה הפגישה החשאית הראשונה בדירתה — חבורה מצומצמת של פעילים פוליטיים שצמחה ונהפכה לארגון ההתנגדות המחתרתי הגדול בברלין בסופו של אותו עשור. בתקופת מלחמת העולם השנייה שיתף הארגון פעולה עם רשת ריגול סובייטית שתכננה להפיל את היטלר והפעילה מרגלים וסוכני ביון בפריז, בז'נבה, בבריסל ובברלין. בסתיו 1942 הגסטפו הסתער. היא הושלכה לכלא. כמוה גם חבריה לקנוניה. במהלך המשפט שנערך בחופזה בבית המשפט הצבאי של הרייך — התובע, שהרוויח ביושר את הכינוי "כלב הציד של היטלר", הפגיז אותם בשאלות.

היא ישבה על כיסא עץ בשורה האחרונה באולם המשפט. במקומות האחרים ישבו קצינים נאצים רמי דרג. במרכז האולם ישבו חמשת השופטים. כל הנוכחים היו גרמנים חוץ ממנה.

כשהגיע תורה, היא התקרבה אל הדוכן. היא היתה כחושה, ריאותיה היו נגועות בשחפת שבה חלתה בכלא. לא ידוע כמה זמן עמדה שם. המסמכים ששרדו אינם מציינים מתי החל התובע לחקור אותה ומתי סיים. כן ידוע שהתשובות שנתנה לו היו שקרים, ערמת בלופים.

השופטים האמינו לה. גזר הדין נחשב מתון: שש שנות עבודת פרך במחנה עבודה. כעבור יומיים ביטל היטלר את גזר הדין והורה להוציאה להורג. ב-16 בפברואר 1943 היא נקשרה לגיליוטינה וראשה נערף.

אחרי המלחמה פתח חיל הביון הנגדי של זרוע היבשה של צבא ארצות הברית בחקירה. "פעולותיה של מילדרד הרנק ראויות לשבח," קבע אחד מקציני החיל ב-1946, וציין את "התיק המקיף" שהיה להם עליה. "קרוב לוודאי שחקירה תחשוף ביצוע של פשע מלחמה," כתב קצין אחר. עמית רם דרג מהם נזף בהם לאחר מכן במזכר קצר: "התיק הזה מסווג סודי/מוגבל ואסור היה להפנותו לחקירה. קחו את התיק מיחידה D ואל תמשיכו בחקירה."

חיל הביון הנגדי קבר אפוא את התיק. הסיבות לכך לא יצאו לאור במשך יותר מחמישים שנה.

אלא שידיעות דלפו. ב-1 בדצמבר 1947 פרסם ה"ניו יורק טיימס" ידיעה שכותרתה היתה: ב-1943, בחיסול חשבונות אישי ע­רף היטלר את ראשה של אמריקאית. "מילדרד הרנק, שהיה ברשותה ידע מקיף על המחתרת הגרמנית, נשאה באומץ את העינויים בידי הגסטפו ולא גילתה דבר," ציינה הידיעה. עוד באותו שבוע הילל אותה ה"וושינגטון פוסט" כ"אחת ממנהיגי המחתרת נגד הנאצים." קוראי שני העיתונים בוודאי הופתעו לגלות שהיתה בכלל מחתרת אנטי־נאצית בגרמניה.

כל מי שרצה לכתוב על הארגון שלה נתקל בבעיה המהותית של היעדר הוכחות מתועדות. רק ב-1989, אחרי קריסתה של חומת ברלין, ראה אור מטמון של מסמכים שהוסתרו בארכיון במזרח גרמניה. כעבור עוד כמה שנים, הרשתה רוסיה להיסטוריונים להציץ בתיקי ביון חוץ, וב-1998, במסגרת החוק לחשיפת פשעי הנאצים, החלו הסי־אַיי־אֵי, האף־בי־איי וזרוע הצבא של ארצות הברית לשחרר מסמכים שסווגו בעבר כסודיים ביותר, תהליך שנמשך עד היום. כיום הידע שלנו על מחתרת ההתנגדות בגרמניה מפורט יותר, אבל עדיין נותרו אי־דיוקים עובדתיים. הפרטים על מילדרד הרנק מועטים ולעתים קרובות מוטעים. האפר של היומן שניהלה אינו יכול לסייע בתיקון.

חרף רצונה להישאר סמויה מן העין, היא הותירה אחריה שביל המאפשר להתחקות אחריה.

לאורך השביל מצויים מסמכים רשמיים — תיקי מודיעין שמנים בריטיים, אמריקאיים וסובייטיים. נוסף עליהם ישנם גם המסמכים הלא רשמיים החושפים אמיתות עמוקות יותר: המכתבים שכתבה. המכתבים שאנשים כתבו לה ועליה. המשפחה והידידים הותירו אחריהם רשימות, יומני פגישות, יומנים אישיים, תצלומים, עדויות שונות. אין לומר ששררה ביניהם תמימות דעים בקשר לאישה שהכירו או חשבו שהכירו. לרבים היא היתה בגדר חידה שהולידה טווח של מסקנות סותרות על אישיותה ועל הנימוקים למעשיה.

כמעט כל האנשים שהכירו אותה כבר אינם. אלה שעדיין בחיים הם בני תשעים ויותר. אחד מהם קיוויתי במיוחד למצוא.

הוא היה רק ילד כשהכיר את מילדרד, ועל פי גילו היה יכול להיות בנה. הצלחתי למצוא אותו והפצרתי בו: מה היא אמרה לך? איך היא נכנסה לחדר? שמעת אותה בוכה? שרה? היא סמכה עליך?