״שלום, זאת נוגה שלמה מאתר 'שופר הארץ'. דיברתי איתך על כתבה שאנחנו עושים על האנשים הכי מבוגרים בארץ. אתה
זוכר?״
״בוודאי. בגילי, איך אפשר לשכוח? אני זוכר עוד הרבה דברים, אם בשביל זה התקשרת."
״כן, אני בטוחה שיש לך זיכרון טוב, ברוך השם. בכל זאת, זה ממש נס."
״נס? את חושבת שיש לזה קשר לאלוהים? אני אגיד לך משהו: זה דווקא למרות אלוהים וממש לא בזכותו." היא בוודאי מהנשארים בארץ, אז שלפחות תלמד משהו, חשבתי.
״אתה מבין שאתה האיש הכי מבוגר בישראל עכשיו? בכל זאת, נולדת ב-1933. אתמול נפטר האיש הכי מבוגר."
״עד אתמול."
״מה?"
״אתמול נפטר האיש הכי מבוגר עד אתמול."
״אה, כן. זה מה שהתכוונתי. ומהיום זה אתה."
״ואולי מחר זה יהיה מישהו אחר." צחקנו שנינו.
״אז מה ההרגשה?"
״תראי, חמודה, אני לא תכננתי להיות בן מאה וחמש. אני אפילו לא בטוח שתכננתי להיות בן עשרים."
״בגלל המלחמה?"
״לא יודע, אולי. ולשאלתך הקודמת, אני לא מרגיש משהו מיוחד.״
״הצוות שלנו מ'שופר הארץ' יגיע אליך מחר לסקר את יום ההולדת שלך. זה כשלעצמו כבר משהו נפלא."
״תאמיני לי שהייתי מעדיף לראות הרבה אנשים אחרים ביום ההולדת שלי במקום את האנשים שלכם. תגידי, איפה את גרה?"
״מה זה קשור? אדוני, בבקשה, זה לא נושא הכתבה."
״את נשארת בארץ או נוסעת?״
״אני נשארת, ברור."
״ברור שברור. למה שתשלמו את המחיר אם אפשר שאחרים ישלמו? אז הנה, אני משלם בשבילך. ואני נוסע."
״לא על זה הכתבה. אתה יכול פשוט לספר לי איך זה מרגיש להיות בן מאה וחמש?"
״טוב, נוגה שלמה, אני לא בטוח שאני רוצה לדבר איתך בכלל. שיהיה לכם בהצלחה, לך ולכל הנשארים. ואם את רוצה תשובה מטומטמת לשאלות המטומטמות שלך, אז הנה, בבקשה: אני מרגיש מצוין, בר־מזל, אבל גם עצוב על כל החברים והאנשים שהכרתי ושכבר אינם. זה בסדר? מספיק טוב לך?"
״אני ממש מקווה שלפחות לצלמים שלנו תהיה נחמד. הם בטוח לא עשו לך שום דבר."
החוצפנית הזאת.
״תקשיבי לי טוב... הלו?...״ נו, ניתקה.
כשהייתי אולי בן אחת־עשרה, הלכתי בשבת בבוקר עם אבא שלי לבית הכנסת לא רחוק מהבית שלנו. בדרך לשם התחילו לצעוק עלינו. אבא תפס אותי והתחיל לרוץ, אני נפלתי וקיבלתי מכה חזקה, אבל קמתי והמשכנו לרוץ. כשהגענו לבית הכנסת ונכנסנו פנימה הוא היה ריק — לא היו בו בכלל מתפללים. אבא הסתכל עלי במבט מאוד חד ואמר: "בית כנסת ריק זה כמו תיאטרון בלי שחקנים."
"אולי באנו ביום הלא נכון?" שאלתי.
אבא צחק. נראה שצחוק ופחד הולכים יחד, כי אצל אבא שניהם היו מאוד מפותחים. הרבה פעמים חשבתי לי: מה קדם למה, הצחוק או הפחד? מצד אחד, לא מצפים שבן אדם עם חוש הומור כל־כך מפותח יפחד ממשהו שהוא תמיד יכול לבטל בבדיחה טובה. אבל מצד שני, איך יכול להיות שלאדם פחדן יש זמן לפתח חוש הומור?
בקומה שמתחתינו היה משרד. אני חושב שזה היה משרד של עורכי דין. אנחנו גרנו בבניין פנימי. היה גם הבניין הקדמי שפנה לרחוב, אבל לא הכרתי את כל מי שגר שם בשמות שלהם. גרה שם גברת אחת שהייתה מאכילה את חתולי הרחוב. פעם, כשיצאתי לבית הספר ובדרך עברתי בחדר המדרגות של הבניין הקדמי, היא בדיוק ירדה במדרגות עם חלב וגבינה. היא חיכתה עד שאני אעבור ורק אז המשיכה לרדת. חשבתי לעצמי שהיא בטח באה ממשפחה מאוד אריסטוקרטית, כי לא כל יום רואים חינוך כזה.
"אל תעצור, אל תעצור," אמר אבא.
"למה?"
"שלא נסתבך. תעמיד פנים שאנחנו לא פה," הוא לחש.
"איך עושים את זה?"
פשוט אל תסתכל."
באמת לא הבנתי על מה אסור לי להסתכל. ובכלל, לא להסתכל לא אומר שאתה לא קיים. הרי זה לא שאין סיפורים על עיוורים ששדדו אותם או דרסו אותם.
"מה, אנחנו חוזרים הביתה? לא כדאי שנשמור על בית הכנסת עד שהגבאי יבוא?"
״כשתהיה גדול, אף פעם אל תמציא לעצמך דברים לשמור עליהם," הוא אמר בהחלטיות.
אחר הצהריים נשארו בדופנות הקעריות רק שאריות מעטות של גבינה. בימים היפים בחורף החתולים היו שוכבים במלוא כרסם על המדרכה, בנקודות המעטות שהבניינים הותירו לשמש. בבוקר היה אפשר למצוא שם לפחות עשרה חתולים מוארים. כתמי השמש הלכו והתמעטו במשך היום. כשחזרנו הביתה מבית הכנסת נשארו ברחוב רק שלושה חתולים מוארים. "כמה מזל טוב יכול בן אדם לבקש?" אבא הצביע על החתולים.
״כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות רקדנית," אמרה ליאון וקיפצה לה מכתם שמש אחד למשנהו בעודה מותחת את הרגליים בתנוחת ערבסק.
היו לי מעט חברים, כי לא באמת רציתי להתחבר עם יותר מדי ילדים, אבל היא הייתה מיוחדת. קראו לה לאה. אני קראתי לה ליאון כי היא תמיד לבשה מכנסיים.
"בוא, בוא, אתה חייב לראות משהו," היא קראה לי מסוף הרחוב. הייתי כל־כך שקוע בנמשים שלה, שרק באותו רגע הבנתי שהיא כבר לא עומדת מולי.
"אנחנו חברים ואנחנו רוצים להתחתן," הודעתי לאמא.
"אתם קצת צעירים מדי בשביל להתחתן, אבל בינתיים אתם יכולים לתת ידיים," אמא אמרה.
התרגשתי כל־כך, שלא יכולתי לזוז. כל הדם בגוף שלי, כל האוויר שנשמתי, כל המחשבות שלי — כולם היו ממוקדים ביד הבהירה והרגישה של ליאון. לרגע אחד לא חשתי בדבר, חוץ מאשר בכף היד שלי מחזיקה את כף היד שלה. נעלמתי כולי. החלטתי שאני אספר לאבא על השיטה הזאת — נותנים ידיים ונעלמים.
"אם ניכנס לחנות, אתה חושב שיוציאו אותנו בכוח?" ליאון שאלה בזהירות.
"אני חושב שלא כדאי לבדוק את זה."
"למה אתה כזה שפן? אדון אדלר הוא איש נחמד. הוא לא יגרש אותנו."
אדון אדלר הביט בנו בעיניים רועדות כשביקשנו ממנו חבילה של מסטיק.
"קחו, אבל צאו מכאן מהר, בסדר?" נראה שלא אני הייתי השפן, כי אדון אדלר שכח לקחת את הכסף. הוא רק רצה שנעזוב מהר.
"אדוני, הכסף שלך," אמרה ליאון בטון מתנשא.
"בסדר, בסדר, רק אל תספרו שקניתם את זה אצלי," הוא לחש.
"אתה רואה? לא רק שנכנסנו לחנות, הוא אפילו רצה לתת לנו את המסטיק בחינם." ליאון לעסה את המסטיק שלה בצד שמאל של הפה, ואני שוב עשיתי את הטעות עם הנמשים — היא מדברת ואני מתרכז בהם וחולם.
"לא יודע, אולי," גמגמתי.
חיכינו כמעט שעתיים בכניסה לבית הכנסת. אבא אמר שנחכה עד שמישהו יבוא להחליף אותנו, אבל אף אחד לא בא. אחרי התלבטות ארוכה החלטנו שצריך לעשות משהו. נכנסנו לבית הכנסת, כל אחד מאיתנו לקח ספר תורה והתחלנו ללכת בחזרה הביתה. השמים הסגולים כיסו את הרחוב כמו מרבד סמיך, וצעדנו לאורכו עם שני ספרי התורה הגדולים בין הזרועות שלנו. המרבד הסגול השתלב יפה במעילים של הספרים ואלה התמזגו בשלכת הצבעונית. היה נדמה שאנחנו נושמים בקצב אחר מקצב הרחוב הסואן. הלכנו לכל אורכו וניסינו להסתתר בתוך האוויר שנעשה סמיך יותר. כשהגענו לכניסה לבניין שלנו, שלושת החתולים המוארים היו מכורבלים באיזו פינה.
"אתה יכול, בבקשה, לפתוח לנו את הדלת?" שאלתי את השכן מלמעלה.
"כן," הוא ענה. הוא לא התאפק ושאל: "גרגור, מה אתם עושים עם ספרי התורה?"
"מה אנחנו עושים? הגענו לבית הכנסת ולא היה שם אף אחד. הכול היה פתוח, כל אחד היה יכול להיכנס ולהחריב את הכול." זוויות הפה של אבא נמתחו כלפי מטה.
"הרבי לא היה?" שאל השכן ועיקם את הסנטר.
"לא הרבי ולא מתפללים. אחרי שעתיים החלטנו לקחת אותם הביתה. לא יכולנו להשאיר אותם בבית הכנסת הפתוח, לא?"
"אולי אתם רוצים להשאיר אחד אצלי?" הוא שאל בהיסוס.
"אני חושב שנשמור אותם אצלנו." אבא סימן לי בראש להמשיך לעלות במדרגות.
זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את אבא כל־כך נחרץ. הוא הרי אמר לי שלא כדאי שאנשים ימציאו לעצמם דברים לשמור עליהם, אז מה פתאום הוא מסבך את כולנו עם שני ספרי תורה בבית? ובכלל, איפה הוא חשב להשאיר אותם? שני ספרי תורה, אחד מהם ענקי, כמעט בגובה שלי, והשני אמנם קטן, אבל כזה כועס. היה משהו בצבע שלו שפשוט אמר: אל תפתחו אותי.
כשנכנסנו הביתה אמא הציצה עלינו מהמטבח ואמרה: "הגזמתם קצת עם ההקפות, לא?"
"את לא תאמיני מה קרה לנו," צעק אליה אבא בעודו מניח את הספר שלו בתוך האמבטיה. בזמן שהוא סיפר לה את קורותינו בשעתיים האחרונות, גם אני נכנסתי לחדר האמבטיה והשענתי את הספר שלי לצד הספר שלו. חדר האמבטיה שלנו היה קטן ולבן, ועכשיו, ממש בתוך האמבטיה, עמדו זקופים שני ספרי התורה שלנו. לפעמים היו לנו באמבטיה קרפיונים, הם שחו להם שם ופתאום הם כבר לא היו. כשזה קרה הם היו מרכז הבית, שיחקנו איתם ונתנו להם לאכול חתיכות קטנות של לחם, ואז הם נעלמו.
"גפילטע פיש מכינים מקרפיונים, ובני אדם צריכים לאכול," הסבירה לי אמא כששאלתי אותה לאן הם נעלמו.
"זה מאוד טעים." לעסתי בפה פתוח.
"כן, אומרים שמשהו שמקבלים בחינם הוא תמיד יותר טעים ממשהו שמשלמים עליו." ליאון הכניסה לפה עוד מסטיק. האדון אדלר המשיך להסתכל עלינו מתוך החנות וקיווה שנסתלק כמה שיותר רחוק.
התיישבנו לנו על שולי המדרכה — ליאון, כרגיל, ברגליים מתוחות ישר אל הכביש, ואני, כהרגלי, מנסה בלי הצלחה למתוח את הרגליים שלי. אהבנו לשבת ולבהות בהמוני האנשים שחלפו על פנינו. היה לנו משחק כזה, היינו מדמיינים כל מיני דברים על האנשים שהלכו ובאו.
"נו, אתה בא לשולחן?" קראה לי אמא שאצא כבר מחדר האמבטיה.
"איך אני אמור לאכול ככה?" רטנתי.
"תתעלם מהם, תדמיין שהם האורחים שלנו." אבא ואמא הושיבו איתנו את ספרי התורה, סביב השולחן.
"גרגור, אני לא מבינה מה חשבת לעצמך כשהבאת את ספרי התורה הביתה, אני באמת לא מבינה," אמרה אמא. "קח, זה בשבילך.״ היא הגישה לי צלחת מרק. "מתי בדיוק אתם מתכוונים להחזיר את הספרים?" היא שאלה. היה לה קצת מרק בפה.
"אני לא בטוח שאני אחזיר אותם," ענה אבא ונגע במעיל הקטיפה הסגול של הספר על הכיסא שלידו.
"אז מה? ככה אנחנו אמורים לחיות עכשיו? אני חושבת שמספיק צפוף פה, לא?" אמא הסתכלה עלי כדי לקבל אישור.
"תפסיקי עם השטויות האלה," רטן אבא. הייתה לו פיסת לחם בפה. "את תמיד אוהבת להלחיץ את כולם."
"המרק רותח," אמרתי.
נשמעה דפיקה בדלת. אבא ניגש לפתוח. פטר נכנס. הוא פשט את המעיל שלו ותלה אותו על הכיסא. מתחתיו הוא לבש עוד מעיל.
"תודה רבה. איך נקבל את שאר המעילים?" אבא שאל.
"יעבירו לי אותם בעוד כמה ימים," פטר ענה.
אבא נראה מרוצה.
"זה בטח עלה המון כסף," אמרה אמא לאחר שבחנה את המעיל שנשאר עליו.
"קיבלתי אותו במתנה," פטר אמר.
המתח סביב השולחן היה בלתי נסבל. "אתם יודעים איך זה עובד, אחד נותן ואחד לוקח, מנסים להסתדר," הוא הוסיף.
״אלה ספרי התורה שלנו, מבית הכנסת," אבא הבהיר מיד, לפני שפטר ישאל.
"ספרי תורה, כן, אני רואה. ומה הם עושים פה אצלכם?" הוא משך ומשך את המ"ם הסופית. פטר היה חבר של אבא מפעם. ועכשיו היה מה שאמא כינתה ״מאכר״. היא הייתה אומרת עליו: ״הוא, יש לו חברים.״
"אתם יודעים שהזמנים משתנים." פטר התיישב לי בכיסא. "אני מודאג מאוד, מאוד." הוא לגם מהמרק שלי.
"זה רותח."
"זה יצא הרגע מהתנור. גנבתי את זה בשבילך," ליאון ענתה לי בחצי החיוך שלה.
"את גנבת את זה?" שאלתי.
"אני מסביר לך, בית הכנסת היה פתוח. לא היה שם אף אחד. אנחנו הצלנו אותם." אבא הרים את הקול.
"אם לא היה שם אף אחד, אז ממי הצלתם אותם?"
"ספר תורה צריך חברים. ספר תורה צריך שיפתחו אותו, שיקראו בו,״ נזעקה אמא להגן על אבא.
"יש לי חבר שעובד במאפייה של לייבוביץ'. הוא נתן לי את הלחם." ליאון הביטה בי. היא משכה את המ"ם הסופית, קצת כמו פטר.
רציתי למות. איך היא מעזה לגלגל אהבה של ילד אחד אל ילד אחר? לא עושים דבר כזה.
ליאון הסתכלה עלי. "מה, נעלבת?" היא שאלה.
"אני אף פעם לא נעלב."
"טעים, לא?" היא משכה לי באוזן.
"כן, טעים. חם." לחם הבגידה.
"הרבה חברים מהקהילה כבר ברחו," הוסיפה אמא.
"אבל לאן?" אבא שאל וקיווה שהיא לא תענה.
"אני לא יודעת."
"אני לא חושב שזה משנה לאן,״ פטר הוסיף.
"לא טוב להישאר פה," אמרה אמא ואספה את כל הקערות מהשולחן.
"אני צריכה ללכת הביתה," הכריזה ליאון.
"אבל עוד מוקדם," התנגדתי.
"לא, מאוחר. אני צריכה ללכת," היא התעקשה.
הזמן עומד מלכת כשאני מסתכל עלייך, אמרתי בליבי.
"נתראה מחר?" שאלה ליאון לפני שנעלמה.
לשאלה הזאת חיכיתי כל ערב. יכול להיות שהייתי צריך קצת יותר שגרה מרוב האנשים, אבל הידיעה שגם מחר אני אפגוש אותה נורא הרגיעה אותי. לא רק כי אהבתי אותה, אלא משום שהיא סידרה לי את היום ואהבתי להיות חלק מסדר היום שלה. כל ערב, כשנפגשנו, היה לי פחד איום שאולי מחר היא לא תוכל להיפגש איתי. ולא שזה לא קרה. היו שבתות, ערבי חג, חתונות שלא נדע — לא היו חסרות סיבות לקחת מבן אדם את סדר היום שלו.
"ומה יהיה מחר?" אמא שאלה בדאגה.
"תעזבי את מחר," אמר פטר. "השאלה היא מה יהיה בעוד שבוע. את מחר אפשר לסבול, גם את מחרתיים, אבל איך זה ייגמר?"
"אז ליד העץ?" שאלתי במין אדישות כאילו לא באמת אכפת לי.
"לא," היא צחקה והסתובבה. היא תמיד הייתה צעד אחד לפנַי בענייני אהבה.
*המשך העלילה בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
