אף אחד לא חוזר לבגדד

נורמה, 2009

באחד הימים של שנת 2009 התכוננה נורמה לצאת אל המסע הארוך ביותר בחייה. לא היה זה יום רגיל, ואף לא מסע רגיל, מסיבות רבות שחלקן ברורות יותר וחלקן הרבה פחות. כך או כך, הזמן והמרחב הם משתנים חמקמקים ביקום, קל וחומר בחיים. על אחת כמה וכמה בחייה של נורמה. לכן אותו מסע, שמשכו בפירוש אינו ארוך, ושלמראית עין כלל אינו מסע, כי אם שינוע סתמי של מסה מנקודה סתמית אחת לאחרת, היה ללא ספק הארוך והמייסר ביותר.

מה ראוי אפוא להיקרא מסע?

עזיבה לצורך חזרה. נסיעה בשביל למצוא משהו. כשכרטיס העלייה למטוס מוחזק בין השיניים, והיד פותחת את רוכסן התיק, מניחה את הדרכון באחד התאים, בתקווה לזכור היכן, על סיפו של המעבר הרעוע אל פתח המטוס. או שבריר השנייה של אימת הפרידה, לאחר שהמזוודה כבר שוגרה ונחתה על רצפת הרכבת, והרגליים עדיין על הרציף. הרגע שבו המפתח מסתובב, נלחץ בין האגודל והאצבע המורה, לפני שהמנוע מתעורר, בעודנו חושבים: "באמת?" המסע לא נועד אלא לצבור זיכרונות כדי ליצור געגועים חדשים.

כל אלה דברים שנורמה נהגה לשמור מאחורי ליבה, לכלוא בין הריאות לסרעפת, כמו מכור להימורים הנאבק בנטייתו המסוכנת, ונמנע לחלוף על פני הקזינו. אלא שהשוואה זו אינה הולמת כשמדובר במשפחה כמו שלה, שבה ההימורים לא היו מנהג נלוז כי אם תשוקה שבערה ברבים מבניה: כך קרה לעיתים קרובות במשפחות היהודיות שהגיעו מבגדד וגלו עשרות שנים ברחבי העולם, חמושות בנוסטלגיה מועטה ככל האפשר.

"אם אתם מחפשים איזה זילכה תועה ברחבי העולם, כדאי שתתחילו בקזינו במונטה קרלו. תוכלו למצוא אותו שם, מתופף באצבעותיו על השולחן עם הריפוד הירוק."

מכל מקום, המסע הארוך ביותר בחייה של נורמה היה גם האחרון. לא, לא במובן הפשוט: לא היה זה מסע מהסוג שהוא רק מטאפורה של מסע, נטולת נחמה או זרימה, ריקה וחסרת תועלת, כי המוות אינו מסע, אלא הישארות נצחית במקום. במילים אחרות, ביום ההוא ב-2009 נורמה לא הובאה למנוחת עולמים, שלושת ילדיה וילדה הנוסף לא ליוו אותה אל המקום המכונה בהומור יהודי אופייני "בית החיים". אף אחד משלושת ילדיה, נכדיה, הנינים ובני הנינים לא קרע את צווארון חולצתו לאות אבל, או ישב על הרצפה, קרוב אל האדמה שמעפרה באנו ושאליה פחות או יותר נשוב.

לא. נורמה לא מתה כלל ביום ההוא בחודש מאי 2009. ואין שום צורך לדעת איך והאם היא מתה. על כל פנים, תאריך הפטירה המופיע על מצבתה מהימן ביותר; תאריך הלידה — הרבה פחות.

ביום ההוא ב-2009 נורמה הרגישה נפלא. וכמו תמיד, בשלב מסוים כבר לא הייתה לה סבלנות לחכות עד לשעת ארוחת הצהריים. זה בלתי אפשרי לשלוט ברעב, נהגה לומר, והרעב היה בעיניה גם הוכחה לכך שהיא חיה, שעדיין יש לה רצון לחיות את החיים האלה, גם אם הם ארוכים, קשים ואפילו מלאים מדי. עצם המחשבה על האפשרות לאבד אותם נראה לה פתח לצרות.

היא הביטה בשעון.

חמישה לשתים־עשרה.

הרימה את ברכיה והניחה לכפות הרגליים להחליק על הסדין.

נשמה נשימה עמוקה.

ואז עצרה את נשימתה וכיווצה את בטנה.

היא ניתקה את גבה מהכרית, ובפרץ של תיאום מושלם סובבה את האגן בחדות והשליכה את רגליה הצידה, עד שהגיעה לתנוחת הישיבה הקבועה שלה, רגליה משתלשלות מקצה המיטה.

היא לא הייתה גבוהה או נמוכה במיוחד, נורמה. אולם המיטה לא עוצבה כדי שמישהי בת מאה תהיה מסוגלת לקום לבד: היא עוצבה כדי לאפשר לאחות לתת לה תרופה, לסובב אותה ולהחליף לה בלי לשבור את הגב. לכן היה צריך לזנק כלפי מטה כדי לרדת מהמיטה, כפי שהיא עשתה, בעזרת רגליה היציבות.

נורמה הביטה בנעלי הבית שחיכו לה למרגלות המיטה, על אריחי הרצפה, מעברה השני של התהום שנפערה בין כפות רגליה לבין הקרקע. כהרגלה אזרה אומץ, וברגע שנחתה נשמעו מקצה המסדרון צעדיה של המטפלת התורנית, מלוּוים בחריקה המקוטעת והטורדנית של עגלת השירות. התזמון היה מושלם כמו תמיד, בין היתר הודות לכך שנורמה לא הסיטה את מבטה לרגע משעון הקיר שמולה.

היא כבר למדה לזהות אותן רק מהנקישה על הדלת, אפילו לא רגע לפני. לא מרחש צעדיהן או מקול השקשוק המתכתי של מגשי האוכל. ביום ההוא הייתה זו ג'יגיה, הג'מייקנית השחורה והחסונה שישבנה ניחן בתנועתיות רבת־חן בעלת מקצב משלה, נפרד משאר גופה. בואה הפיח בנורמה שמחה שהייתה מהולה בקורטוב של עצב.

"בוקר טוב נורמה, תראי איזה שמש בחוץ."

לא היה שום דבר מיוחד בשמש הזאת, שאורה הדהוי הפציע בקושי מבעד לעשן שאפף את השכונה הכי דרומית בברוקלין באפרוריות מלנכולית. אפילו האוקיינוס שהשתרע מעבר לבית האבות היה נטול ריח, כאילו לא היה שם בכלל. וברגעי החסד המועטים שבהם נראתה השמש, היה אורה מוחשך שוב ושוב מפאת המטוסים שהנמיכו והסתירו אותו מפני הבניין שבו התגוררה נורמה מזה כשתים־עשרה שנה.

היא הביטה בג'יגיה. בכל פעם שהייתה באה להגיש לה את ארוחת הצהריים, בחנה אותה נורמה במבטה וניסתה להעריך אם היא יכולה להיות צאצאית רחוקה שלה. אף שלא הודתה בכך, נורמה הייתה די גאה באחד מנכדיה שנהג להתרברב כי הכניס להיריון חצי מנשות ג'מייקה. לאמיתו של דבר הוא התאהב בטירוף במוכרת סיגריות ג'מייקנית אחת, שמדי פעם עלתה על הבמה במועדון לילה ניו יורקי ושרה בקול מעט זייפני. הוא הביט בה ולפתע הרגיש שמצא את החצי השני שלו ואולי אף יותר מכך.

"הבאתי לך דייסה חמה וטעימה, נורמה!" העידה ג'יגיה כאילו הכינה אותה במו ידיה הגדולות, ופניה הציצו בין עגלת המתכת האפורה והשולחן הקטן. היא נטלה את המפה מתוך המגירה ופרשה אותה על משטח הפורמייקה הירוק המתקלף בפינות. לאחר מכן העבירה את כפות ידיה כדי להשטיח את הקפלים, כפי שנורמה הפצירה בה לעשות לא פעם, והניחה את ששת כלי האוכל הקבועים, שתי הצלחות וכוס הקריסטל. את הלאפה שיצאה זה עתה מתנור המסעדה העיראקית הניחה מימין לצלחת, ואת חופן גרעיני הדלעת הפריכים והמלוחים שהוציאה משקית הנייר החומה, שפכה אל הקערית הלבנה שמשמאל. לבסוף מילאה את הצלחת בקובה סלק, כִּבָּה (קובה) פָּתֵיתָה ואורז בסמטי. אז התערבב הרוטב האדום של הכופתות והסלק הטרי בלָבן של היוגורט ובבשרו הירוק של החציל הקלוי, שבטעמו החריף ניכרו עקבות האש והעשן. עיניה של נורמה זהרו מאושר, כתמיד כשהגיע הרגע להסב לשולחן, מהיום השני לבואה למקום.

ביומה הראשון היא אומנם טעמה את האוכל שהוגש בבית האבות, אך מייד קבעה שאינו אכיל. למען האמת, היא לא יכלה להאשים איש, מאחר שהיא זו שהחליטה "לפרוש" — כפי שאהבה לומר, בארשת רצינית וללא בדל חיוך — לעזוב את דירתה היוקרתית מעל הסנטרל פארק ולהתמסר למנעמי מעונה החדש בלי שתצטרך לחשוב על כלום, מלבד לאכול כמו שצריך. אולם כבר ביומה הראשון הבינה נורמה שהדבר אינו אפשרי, שכן מרקים דלוחים, עופות חיוורים וירקות מבושלים יתר על המידה היו כל מה שהציע המטבח לדיירי המקום האמידים ובעיקר חסרי השיניים.

בניגוד לנורמה, שאצלה כל השיניים עוד היו בפה.

וכך, כבר ביומה השני בבית האבות הסיעודי "אוֹק לוֹדג'" בברוקלין, הזדרזה להסדיר הוראת קבע חודשית למסעדת "מַזגוֹף". משום מה התשלומים הועברו מחשבון שפתחה בפנמה לפני אי־אלו שנים, בעידודו של בנה הנוסף אֶף־די־אַר, שהבטיח תשואות נאות שמעולם לא הגיעו. כך או כך, לחך של נורמה הובטחה מעתה איכות עיראקית ראויה לשמה. פעמיים ביום, ובימי ראשון אפילו שלוש פעמים (ארוחת הבוקר הראשונה הייתה על חשבון הבית), הכניס יוסוף את ארוחתה החמה לתיבה של הקטנוע, כיסה אותה בשני כיסויי צמר עבים, ויצא לבית האבות במהירות האפשרית. שתי צפירות צופר צורמניות ליד הכניסה הספיקו וארוחתה של נורמה עברה מיד ליד עד שהתמקמה בבטחה על עגלת המזון. סרט אדום שנקשר בחופזה ובעצבנות (אוי ואבוי אם זה יתקרר!) לידית המכסה, נועד להבטיח שהממולאים הפיקנטיים, הקציצות המטוגנות, רוטב העגבניות, האורז המתובל, הירקות הטריים — לא יגיעו בטעות לדייר אחר.

"עוד פעם אין במיה?" שאלה נורמה וניצוץ של תקווה עלה בעיניה: מי יודע אם ג'יגיה לא שכחה במקרה חלק מהארוחה בעגלה.

ג'יגיה התקרבה אל המיטה, אך נרתעה מעט. זו הייתה תגובה בלתי מודעת, מין יראת כבוד כלפי נורמה, אף שנהגה בה כבשאר הדיירים, באותו ביטחון מודגש ומקטין השמור לילדים קטנים, אף כי היו ישישים שבעי ימים: "קדימה מותק, בואי נרים קצת את הרגל", "איך הפירה, טעים לך?"

"צר לי, נורמה. גם הפעם אין במיה. כנראה עוד מוקדם."

נורמה סגדה לירק הזה, שבעת הבישול נקווה סביבו נוזל סמיך שקוף ומקציף, למרקמו הרך והנימוח בפה, ולעקצוץ פלומתו בין השיניים, כפי שנהגה לתאר זאת.

"חבל," אמרה ומשכה בכתפיה לאות השלמה, והושיטה את ידה אל המטפלת, שליותה אותה עד לשולחן בדרכה הקבועה: ידה השמאלית אוחזת במרפקה, כאילו האמה עלולה להתנתק בכל רגע משאר הגוף, וידה הימנית נכרכת סביבה מהצד — ג'יגיה הובילה אותה כך בכל שבעת הצעדים שנדרשו לצליחת המרחק. לנורמה לא הייתה שום בעיית הליכה. רגליה היו איתנות על הקרקע ושיווי משקלה היה כמעט מושלם. מובן שבגילה, המופלג יותר או פחות, לא התיימרה לרוץ, אבל גם לא הייתה מוגבלת משום בחינה. היא נהגה לצאת לטיולים בחצר, לרדת בכוחות עצמה אל אולם הקולנוע שבקומת המרתף, ובימים נדירים של שמש אמיתית, אם לא שררה לחות כבדה שמזיעים בה רק מהנשימה, אהבה לעלות למרפסת ולהשתזף קצת, אף שגון עורה נותר תמיד בלובנו הבוהק והמרהיב כפי שהיה עוד בצעירותה, ולא היה שום סיכוי שיכהה ולו ברמז.

גם עיניה הירוקות נותרו בדיוק כפי שהיו לפני מאה שנה: שני גרגרי אורז ענקיים ומאורכים, קבועים תחת קו הגבות הקשתי, מפיצים אור שקוף בגוני ברקת.

ג'יגיה הזיזה את הכיסא כדי לאפשר לנורמה להסב לשולחן, פרשה את המפית ובמחווה חגיגית של מסעדת יוקרה הניחה אותה על ירכיה. לאחר מכן נישקה כהרגלה את קצה ראשה, עננת השערות הלבנות.

"בתיאבון."

נורמה הרכינה את ראשה אל הצלחת, אך כשפתחה ג'יגיה את דלת החדר כדי לתת לעגלה העמוסה במרקים הדלוחים של יתר שוכני המסדרון לעבור, היא הרימה את מבטה ובהתה בה לרגע. אז חייכה אליה ושלחה נשיקה חטופה, במחוות יד שכמו נגעה בלחיה והובילה את משב האוויר הקלוש אל המקום הנכון.

"להתראות, נורמה שלי. תאכלי יפה, כאילו שצריך להגיד לך את זה."

ג'יגיה אחזה בידית הדלת כשידה משוכה לאחור, וסגרה אותה בלי לסובב את פניה. נורמה הביטה בחיוך בניע ישבנה, שרטט קלות תחת סינר התכלת, בטרם תתמסר לארוחתה. היא אהבה לאכול לבד, ולא יכלה לשאת את הימים, מאושרים ככל שהיו, שבהם אחד הילדים, הנכדים או הנינים היה בא לבקר ומציע לארח לה לחברה בזמן הארוחה: מבחינתה זה אסון שיראו אותה אוכלת. והכי נורא היה לחוש בריר הממלא את פיו של קרוב המשפחה המתחשב, שעיניו מסגירות אותו. שלא לדבר על הטעימות הגנובות. לא פעם קרה שרק הניחה את המזלג לצורך הפוגה קצרה, וכבר הוא התגלגל לידו של מישהו אחר, שהיה מומחה במלאכת הציד בנבכי צלחתה, וזכה בנגיסת בזק מוצקה להפליא.

לאחר מכן הייתה משנה מייד את דעתה ומרחמת על קרוב המשפחה התורן המורעב, שבליבו ובבטנו ודאי התעוררו געגועים לתבשילים שאיש לא מכין לו עוד, ולטעמים שזכה לטעום רק באותן פעמים נדירות שהגיע לבקרה, משום שאיש כבר לא מכין לו כאלה. מי יודע אילו זרמים, הנובעים ממקומות שמעולם לא ראה, מזמנים שמעולם לא חווה, עוררו בו אותן ארוחות ממסעדת "מזגוף"...

נורמה לעסה באיטיות, שכן קיבה בת מאה וארבע שנים, בלי נדר, בהכרח תשושה יותר מזוג עיניים בנות גילה, ובעוד שנורמה אוכלת בין היתר באמצעות חוש הראייה וחושים ואיברים רבים נוספים, הרי שמשימת העיכול מוטלת אך ורק על קיבתה. זאת ועוד: האכילה האיטית הייתה חלק משורה של טקסים קבועים ונינוחים שהסדירו את ימיה, הזמנים כובדו, וארוחת הצהריים לא הייתה יכולה שלא להסתיים בשיחת הטלפון היומית.

לאחר שסיימה את המנה העיקרית, לפני מחית הפירות — המאכל היחיד שלמענו נכנעה למשטר ההזנה ההולם את גילה, ושהגיע ישירות מהמטבח של בית האבות — נחה נורמה לרגע והביטה בקיר הקרם שמולה. היא בהתה בו וחייכה כפי שעוללים מחייכים לאחר יניקה משביעה, ועיניה נעצמו למחצה בניסיון למקד תמונה דמיונית שמן הסתם הקרינה לעצמה. מי יודע מה עבר לה בראש.

אחר כך השעינה את גבה על מסעד הכיסא, שמטה את ראשה לאחור ופלטה אנחה, כאילו כדי לומר "קדימה, מאמץ אחרון!" ותקפה את מחית הפירות, שלמרות חלוף העונות ותנודות השוק נותר טעמה זהה תמיד: תפוח, אגס, תות, בננה, חבוש, שזיף, אפרסק, משמש, לא היה שום הבדל, הכול הצטמצם לכדי דייסה אפרפרה, שעוררה תיאבון רק משום שסיפקה מנה הגונה של סוכר.

נורמה סיימה את המחית בסביבות 12:29.

בינתיים שמעה את עגלת האוכל שהספיקה להתרוקן ועשתה את דרכה בחזרה אל המטבח. העגלה נעה מהר יותר והרעישה כמו רכבת שזה עתה נמחצה. ג'יגיה כמעט החליקה כשדחפה אותה אל המעלית בלי להרים את כפכפי הגומי מרצפת הלינולאום המבריקה, ולא בגלל השעווה החלקה, כי אם בגלל השימוש בכיסאות גלגלים, ובאלונקות, שלא פעם עלו ריקות לקומה וחזרו מלאות אל חדר המתים שבמרתף. לכאן הגיעו הקשישים כדי לצאת במצב אופקי, מכוסים אחר כבוד בסדין לבן, ומלווים במקרה הטוב בפמליה משפחתית מצומצמת ואומללה, ובמקרה השכיח יותר בבדידות גמורה: אצילי הנפש שבהם העדיפו למות ללא קרובים מסביבם, מחוץ לשעות הביקור, כדי שלא להיות לנטל. אולם לנורמה לא הייתה כל כוונה למות או לצאת משם, לא במצב אנכי ולא במצב אופקי. היא מעולם לא חשבה על המוות. כלומר, על המוות שלה. לעומת זאת היא בהחלט הקדישה ועדיין מקדישה מחשבה למיתות הרבות שהייתה עדה להן במאה שנים ויותר, וגם לא בוחלת באיזו דמעה קטנה או סבל קל, אולם משוכנעת עמוקות שלה זה בחיים לא יקרה. היא לא האמינה במוות שלה. האם מישהו יעז לסתור אותה, בגילה המופלג? לנוכח מצבה הבריאותי, שבקושי השתנה? הרי הזמן רק נסך בה מעט איטיות, והגביר את נטייתה הטבעית להתרחק מהמציאות. זה הכול. למעשה, נורמה לא הייתה רחוקה מאלמוות. היא עצמה ייחלה לכך, ילדיה כבר מזמן השלימו עם זה, ודייריו הישישים של בית האבות קינאו בה. בשעה 12:30, אפילו יתהפך העולם הטלפון צלצל.

עד לפני שנתיים, כלומר פחות או יותר בעשר השנים הראשונות של נורמה בבית האבות, היא השתמשה בטלפון נייח. זה היה מכשיר ישן מבקליט שחור, שבמרכזו חוגה מסתובבת בקול טרטור וספרות שדהו תחת העיגולים. נורמה הביאה מביתה את הטלפון הזה כי הייתה קשורה אליו מאוד, אף שמטבעה לא הייתה טיפוס שנקשר במיוחד לחפצים. אולם מהאפרכסת הזו הגיחו עשרות שנים הקולות שאהבה, ועדיין בקעה ממנה מקהלה של הדים שעליהם לא הייתה מוכנה לוותר, אף שוויתרה כמעט על כל הדברים האחרים שהיו בבעלותה ברגע שהחליטה לעבור לבית האבות הסיעודי כדי שלא תצטרך לחשוב על כלום. בלי שמישהו ביקש ממנה או הציע לה לעשות זאת. למעשה, כל שלושת ילדיה נותרו פעורי פה כשהודיעה להם חגיגית באחת משיחות הטלפון:

"פלורה, אני עוברת לבית אבות. ככה החלטתי."

"אמיר, אני עוזבת את הדירה, ועוברת לגור בבית האבות בברוקלין. אתם יכולים למכור אותה."

"ויולט, החלטתי שאני פורשת."

אֶף־די־אַר לא היה זמין באותה תקופה, לכן שלחה מכתב לכתובת הידועה האחרונה שלו בבוגוטה. היא הסבירה לו (בהנחה שיקבל את המכתב במוקדם או במאוחר) שנמאס לה לטפל בעצמה אחרי שכל חייה טיפלה בכולם. הפזמון השחוק "לטפל בכולם" סחט באופן בלתי נמנע משלושת ילדיה הראשונים חיוך, וליתר דיוק בדל חיוך, שלא חמק מעיניה כלל, אך מתוך תחושת עליונות אימהית העמידה פנים של התעלמות. היא מאסה בתשלום החשבונות, כמו גם בהעברת אצבעה בסלידה על המדפים המאובקים שהעוזרת (היא מעולם לא קראה לה בשמה, כי הן התחלפו לעיתים כה קרובות שהתקשתה לזכור את שמותיהן) מתעצלת לנקות. בגילה כבר יש לה זכות שלא לחשוב על כלום, אף שמייד אחר כך יצאה מגדרה לתקן את אי־הדיוק, והדגישה שאומנם אינה מבוגרת מספיק לעבור להוספיס, אבל במקרה מצאה אחד שמתאים למצבה, כי הוא לא נראה בכלל כמו הוספיס לזקנים, אלא יותר כמו בית הבראה.

עם אֶף־די־אַר היה הכול אחרת לגמרי: הוא היה בן הזקונים, זה שבא מאהבה, שברירי מכל האחרים, כי יותר מכולם הוא איבד את מה שמעולם לא היה ברשותו. הוא נותר בחוץ. השתייך למשפחה עד גבול מסוים. רשמית, הוא לא נחל הישגים גדולים בחייו, חוץ מפיזור הזרע שלו בשרירותיות, כפי שעשה בהמשך גם הבן שלו, שהרי התפוח לא נופל רחוק מהעץ כמעט אף פעם. בסך הכול אף־די־אר היה גבר צנוע ואדיב, אך מוטב היה לו להישאר רחוק. מאימו, מהמשפחה שמעולם לא השתייך אליה באמת, מסיפוריה האמיתיים והמומצאים.

שנתיים קודם לכן, טלפון הבקליט הישן — שהיה החפץ היחיד שהביאה מביתה בעוד שכל האחרים, חוץ מקומץ חפצים אישיים, רולים לשיער וכובע מקלחת, הופקרו לגורלם — שבק חיים סופית. נעשה אילם כמו דג. אפילו חוגת המספרים, שעוד היה בכוחה להסתובב, לא הפיקה שום רעש. ולאור המצב, אמיר קנה לה טלפון נייד וזעיר להכעיס, עם מכסה שצריך רק לפתוח אותו כדי לענות, כפי שהסביר לה גבריאל, נכדו של בנה.

"ננה, לא צריך לעשות כלום בשביל לענות. רק תרימי את המכסה ואחרי שאת מסיימת תסגרי אותו. אם את צריכה להתקשר..."

"אל תבלבל את המוח. למי אני כבר יכולה להתקשר?" קטעה נורמה את הנין שלה, ולמרות הפצרותיו הסבלניות לא הסכימה בשום אופן לשמוע מה צריך לעשות במקרה קיצוני כזה, שיהיה עליה להתקשר ולא רק לענות.

ב-12:30, בין שהתהפך העולם ובין שלא, הנייד של נורמה צלצל.

לא צלצל: נהם.

רגע אחד אינסופי לפני שנשמעה הנהמה החל הטלפון לזוז על המפה כיצור אומלל שנלכד ברשתו של עכביש, התנודד ופרכס עד כדי קימוט המפה, שבדיוק חצי שעה לפני כן פרשה ג'יגיה על משטח הפורמייקה. נורמה דאגה לא להחמיץ את הרגע החמקמק ההוא שבין הרטיטה לצלצול: מייד לאחר שסיימה את מחית הפירות שלפה את הנייד מהמגירה, הניחה אותו על השולחן ונעצה בו מבט חמור, בציפייה שיתעורר לחיים. היה זה המבט שלה על כוחו השואב רב המסתורין, שזימן את שיחת הטלפון היומית עם בנה אמיר. הבכור שלה. כלומר הבן הבכור ממין זכר, זה שפתח את רחמה כפי שקרה לארבע האימהות, שרה, רבקה, רחל ובמיוחד לאה הנדיבה; שהרי פלורה, שנולדה שנתיים לפניו, הייתה אישה ולא נחשבה.

"בוקר טוב, מָמָה."

"בוקר טוב, אמיר."

"מה שלומך, ממה?"

"אני בסדר, אמיר. כמו תמיד."

"יותר טוב ככה, ממה. כל זמן שאת כמו תמיד, מה עוד אפשר לבקש?"

"שום דבר, אמיר, שום דבר."

מסיבה לא ידועה לשניהם, חשו צורך להכריז בכל פעם מחדש על תפקידיהם היחסיים בכל אחד מהמשפטים של שיחתם הטלפונית. אמיר תמיד אמר "mâma" וביטא את ה-a הראשונה כך שנשמעה כמעט כמו e והתערבבה בערבית הרכה שלהם, המתנגנת; ואילו נורמה תמיד קראה לו בשמו. כאילו מעבר לאפרכסת, באפלה שקולותיהם נעים בה, יכול להסתתר מישהו אחר. אולי איזה מתחזה.

"מה עשית היום, ממה?"

"שום דבר מיוחד, אמיר, הכול רגיל. אני חיה. ממשיכים קדימה."

"אל תתלונני, ממה. את חיה, את מרגישה טוב. כל ילדייך בחיים. יש לך נכדים ונינים בשפע."

בעודו סוקר בקצרה את רכיבי אילן היוחסין המשפחתי, נפלט לו צחקוק כמעט עצבני, כאילו הבין מייד שמשפטים מהסוג הזה עלולים להיות קרקע פורייה לניצנים של מחשבה מעורפלת על גילה של אימו, נושא רגיש שאין לגעת בו ולו ברמז. כולם במשפחה — ילדים, נכדים ונינים — ידעו היטב עוד מילדותם שגילה של אימא, של סבתא, של סבתא־רבתא, של הדודה, של הדודה־רבתא, של הזקנה, הוא בגדר טאבו, הס מלהזכיר, אפילו לא ברמז או מטאפורה, לא באנחה ולא במבט חטוף. נורמה עצמה מעולם לא הגתה את המילה "זקנה" לצד שם הגוף "אני", כדי להימנע ממחשבות על הזמן — כלומר הזמן שלה, וזה המתקרב, שעלול להטיל עליה את צילו.

אף אחד לא ידע מתי יום ההולדת שלה. אף אחד לא העז לשאול אותה על כך, ובוודאי שלא לחגוג אותו.

"ואתה אמיר, מה שלומך?"

"טוב, ממה, הכול כרגיל."

"הילדים?"

"הילדים... בסדר."

שלושת ילדיו היו בשנות החמישים לחייהם. עם בן אחד אמיר לא דיבר מזה שנתיים או שלוש, ואילו בנו השני נהג להכביד עליו בדרישותיו המופרכות. כך או כך, לא משנה אם היה מדובר באהרון, לינדה, או סמי: התפקידים שמילאו השתנו ללא הרף, כי אמיר היה הופך את עורו ונוהג בילדיו בטינה ובהכרת טובה לסירוגין; הוא הרעיף חיבה או שנאה גדולה, אם כי לעולם לא מוחלטת. הם כבר התרגלו לזה. אבל היחסים בין שלושתם היו מעין ישות נפרדת, שלא הייתה תלויה כלל בשרירות הלב ובגחמות של אביהם. השהות במחיצתו הייתה משחק ברולטה, שבה החסד והזעם היו המספרים האדומים והשחורים שהוא סובב בהינף שתי אצבעות, במחוות דאוס אקס מכינה קלילה ונינוחה. מבחינתו, זו הייתה רק עוד דרך להשגת שליטה — התשוקה האמיתית היחידה שלו.

השליטה. הצורך לתפוס פיקוד. הדחף להטיל מורא.

מלבד אימו, שאותה היה אמיר מעוניין לרַצות, ולכל הפחות לקבל ממנה שמץ של אישור. היחסים שלהם היו פשוטים ועם זאת מעוותים עד כאב, מסוגלים לקרוא תיגר על כל חוק טבעי או מלאכותי: "בני אמיר תמיד צודק, גם כאשר הוא טועה." ובאותה נשימה הייתה שופכת עליו קיתונות של רותחין ומתפללת לאלוהים.

בדרך כלל בשלב הזה השיחה התקרבה לסיום. אמיר התקשר לנורמה בכל יום בשעה 12:30 בדיוק, לאו דווקא מתוך אהבת בן אלא מתחושת מחויבות. בסופו של דבר התנקזה שיחתם לשתי שאלות קבועות, שנשאלו כדי לוודא שהיא עדיין חיה וחיונית ("אלא מה?!" היא הייתה אומרת ומשגרת ברקים ירוקים מעיניה, אם מישהו היה מעז להטיל ספק בשתי האקסיומות הללו, ואפילו רק לתהות בנוגע לתוקפן הנצחי).

אבל היום ההוא היה שונה. קרה בו משהו מוזר ויוצא מן הכלל.

לרגע אחד, שהיה ארוך מכדי לייחסו ליד המקרה, השתררה ביניהם דממה.

שניהם נותרו ללא מילים.

אבל אמיר הוא שנאלץ לפוגג את הרגע ההוא, משום שהוא זה שניסה למתוח את השיחה מלכתחילה, ושהיה לו משהו נוסף לומר, גם אם עדיין לא היה בטוח אם לומר זאת. אלא שאמיר העָריץ, שהטיל מורא על כל בני משפחתו, שנזקק לשררה כמו אוויר לנשימה, החל לחוש מעט פחד. הוא ידע היטב שההבדל בין אימו ובין טרוריסט הוא, לפחות לפי הבדיחה המשפחתית, שעם המקרה השני עוד אפשר להתמודד. כמובן, נורמה תמיד הצדיקה אותו, אולם האישור הזה שלה היה כמו רעל לנשמה. "אתה תמיד צודק," חזרה ואמרה נורמה, בידיעה ברורה שהיא מענה את בנה הבכור מנישואיה הראשונים בעדינות חסרת רחמים. הייתה לה חולשה אליו, בעיקר בגלל עיניו התכולות והמראה הלא עיראקי שלו, מה שלא הפריע לה לנהוג בו כך שוב, גם כמה חודשים אחרי הבוקר ההוא של 8 במאי, כשהיא וכיסא הגלגלים שלה עלו על טיסה ללונדון. "ממה, תקשיבי לי, תבטיחי שהפעם את מקשיבה לי באמת. זה עניין מאוד מאוד רגיש אצל אהרון. אני זקוק ממך לעצה, לא לאישור. תקשיבי, אני מבקש ממך," אמיר התחנן לפניה. "מתי אי־פעם לא עשיתי זאת?" הייתה עונה אימו. "אתה תמיד צודק, גם אם גרמת לי להגיע עד לכאן כדי לומר לך זאת. עכשיו למשל אתה טועה, אבל אתה תמיד צודק."

הנכון והשגוי היו בעיני נורמה ערכים גחמניים, שבסיכומו של דבר היו כמעט חסרי חשיבות. ואומנם, למרות הטעויות הכבירות שלו וחולשותיו הממאירות, למרות העריצות העקבית והבוטה שגילה כלפי כולם, אמיר שלה תמיד צדק. גם כשטעה, והסב נזקים ברמה של טרוריסט ואף גרוע מכך. עם זאת ביום ההוא של חודש מאי היסס אמיר לומר את מה שהיה לו לומר כי ידע היטב שנושא הגיל רגיש. ואולי עדיף לדחות זאת גם הפעם.

"ממה."

"כן, אמיר."

"ממה, את זוכרת איזה יום היום?"

שאלה מסוכנת. אמיר מבין זאת בעת הגיית הפועל.

"ברור שאני זוכרת. למה שלא אזכור איזה יום היום, אמיר? היום יום רביעי."

"כן, ממה. אבל התכוונתי לחודש וליום בחודש, לא איזה יום בשבוע." אמיר הגיע למסקנה שעדיף למלא את השתיקה על ידי דיבור רציף. "היום 8 במאי, ממה. 8 במאי הוא יום ההולדת שלי, ממה, אני לא יודע אם את זוכרת את זה, אבל בכל אופן זה לא ממש משנה. מצד שני, הפעם מדובר ביום הולדת קצת מיוחד, ממה, כי אולי את זוכרת ואולי לא, זה לא כזה משנה, אבל היום אני בן שמונים, ממה. שמונים."

אמיר נעצר כדי לנשום נשימה עמוקה. עד כדי כך נותר ללא אוויר. אולי כי החזרה על המספר ההוא גרמה לו לחשוב שמא כל העניין טעות אחת גדולה. וכנראה זה מה שעורר בו את הצורך האבסורדי לציין זאת בפני אימו, למרות האיסור הרשמי לדבר איתה על ענייני גיל, שעדיין עמד בתוקפו.

"היום ימלאו לי שמונים, ממה. שמונים. את לא רוצה להגיד לי מזל טוב?"

שתיקה.

"וֵנָבּי! מי היה מאמין!"

"הזמן עובר, ממה, אצל כולם זה ככה וגם אצלי. אני כבר זקן." דממה. הפכפכותה של השיחה הגדושה הפתעות, טבואים מנופצים וּוידויים, היסתה את קולותיהם. טוב שהדברים נאמרו בטלפון ושלא נדרשו לעמוד זה מול זה, פנים אל פנים, כמו למשל בפעמים שאמיר היה מגיע בטיסה לניו יורק. אף פעם לא במיוחד. רק לרגל עסקים, השקעות, נדל"ן. אבל כשכבר חצה את האוקיינוס, הרגיש מחויב לקפוץ להוספיס בברוקלין: בין שהיה בסיאטל או בסן פרנסיסקו, בסאו פאולו או בלימה, לא החמיץ את ההזדמנות לבקר את אימו. באמצעות הביקורים האלה חש אמיר שהוא פטור מחובותיו כבן, מלבד השיחה הטלפונית היומית, שהחייתה את שיממון שעות אחר הצהריים. מזה שנים רבות קשורה השיחה הזו בתודעתו אל נטילת כדורי הצהריים שלו, המאוחסנים בקופסה של שבעה תאים, כמספר ימות השבוע. הרכב הכדורים בכל תא היה זהה בכמות ובאיכות, בהתאם למה שהוא כינה "שלוש המכות": ערמונית, לחץ דם ולב. קודם כול הטלפון לממה, ומייד אחר כך שלושת הכדורים.

אמיר הוציא את הקופסה ממגירת שולחן הכתיבה. הוא לא מיהר לפתוח אותה. במקום זאת קם לאט והתקדם אל החלון. בחוץ עוד היה אור, אך ניכר כי האביב מבושש לבוא ללונדון השנה. דוק אפרפר עטה את הכול: את השמש, העצים של המפסטד, הבית ממול, האם הצעירה שבידה האחת דוחפת עגלת תינוק, וידה השנייה מושטת אל בתה הבכורה, שמחזיקה כדור אדום קשור למוט ארוך. אפילו הכדור האדום היה אפור.

"איזה ייאוש," מלמל אמיר ושקע במחשבות, ספק על האפרוריות של לונדון ספק על שמונים שנותיו, שדרש במפגיע שלא יחגגו לו. "אני לא רוצה שום מתנות ושום אירוע משפחתי, או מצעד של ילדים אצלי בבית. תשכחו שהגעתי לגיל הזה." מצד שני יותר טוב להגיע מאשר לא להגיע, אמר לעצמו מייד אחר כך, וחייך תחת שפמו בעצב.

מקומתו העליונה של הבית הוויקטוריאני שהתגוררו בו מזה כמה עשורים — אותו מקום שאליו בא אמיר ושממנו יצא שוב ושוב, בעוד שרנה התמידה להישאר בו — נשמעו צעדיה של אשתו. היא מיעטה לצאת מד' אמותיה, והעדיפה להסתגר במנזר העירוני עתיר הוויתורים שהיה ביתם. היו לה מחלות בלי סוף, בניגוד לבעלה ולמשפחתו שבה כולם — פרט למקרים נדירים ביותר — האריכו ימים עד הגזמה (אומנם נטלו פה ושם כמה תרופות, אך אלה היו מניעתיות יותר מאשר כרוניות) והתהדרו בכל הזדמנות בבריאותם האיתנה. המופרזת. הכמעט מתריסה. רנה גררה את רגליה על רצפת העץ והפיקה קול חריקה חד, שחדר אל הקירות והדהד בקומה התחתונה, שבה שכן חדר העבודה של אמיר. הוא נהג להסתתר בו כמעט כל היום כשהיה בלונדון. לכאן זימן את ילדיו ונכדיו לשימועים בעת הצורך. מכאן הוא חילק פקודות לכולם.

מעברו השני של האוקיינוס, נורמה סגרה את מכסה הטלפון הנייד. היא פתחה אותו שוב והביטה במסך השחור. סגרה והחזיקה בו עוד רגע בידה בטרם תחזיר אותו אל מגירת השולחן.

בן שמונים.

הבן שלה.

מי היה מאמין.

לא שהייתה מופתעת, אריכות ימים הייתה בגֵנוֹם המשפחתי. ובכל זאת הוא כמעט לא שם לב שזה קרה, ממש כמוה. זה מה שנקרא לחיות. לחיות וזהו. בלי לחשוב על הזיכרונות שהצטברו בלב ובראש כמו תל עפר שתחתיו קבורות אלפי שנות היסטוריה.

נורמה לא אהבה זיכרונות כי היו לה יותר מדי, ולכן, במקום ללכת לחפש אותם כפי שעשו כמעט כל הדיירים האחרים — זה היה עיסוקם היחיד מלבד אכילה והתלוננות — היא הדחיקה אותם, התעלמה מהם והעמידה פנים שאינם קיימים ברגע שהעזו לזקוף את ראשם הבוגדני. זו הייתה הדרך היחידה להתעלם מהעובדה שהיא כבר בת מאה וארבע.

כנראה.

משום שמרוב מאמץ להעמיד פנים ששכחה אותו, תאריך הלידה שלה אומנם נעלם. הוא הפך לפרט כה זניח עד שבשלב מסוים נקבר אי־שם, בין קפלי הזמן. בלי שמישהו ידע מהו.

אבל עכשיו היא נותרה עם טעם הלוואי של השיחה עם אמיר. ועם עזות המצח שבה הוא הזכיר לה שכבר הגיע לגיל שמונים המפואר.

מה לעזאזל עושים כשיש לך ילד בן שמונים? מה גם שהוא אפילו לא הבכור שלה. אבל באותו רגע נורמה לא חשבה על כך. כביכול פלורה, שהייתה למעשה מבוגרת מאמיר בכמה שנים, מעולם לא הגיעה לגיל שמונים ואפילו לא התקרבה לזה.

זה לא מקובל עליי, חשבה נורמה.

למען האמת היא גם לא בירכה את אמיר ליום ההולדת. היא חשה התנגדות פנימית לאורך כל השיחה, עד לברכת השלום שאף הייתה קרירה יותר מהרגיל.

מה עושים כשיש לך ילד בן שמונים?

צריך לעשות משהו.

נורמה קמה מהשולחן רק לאחר שג'יגיה חזרה לפנות את הכלים, לקפל את המפה ולהניח אותה בחזרה בתוך המגירה, לתת לה נשיקה נוספת בקצה הראש, על עננת השערות הלבנה.

"נורמה, יפה שלי! היה טעים, מותק?"

נורמה לא השיבה לשאלתה, אבל ג'יגיה לא דאגה ולא הבחינה בשום דבר חריג: נורמה לא נהגה לענות תמיד. גם כשהעמידה פנים שהיא לא שומעת, ג'יגיה תמיד ידעה שהיא מבינה. פשוט לפעמים לא התחשק לה לענות. כשסגרה ג'יגיה את הדלת חיכתה נורמה שהיא תתרחק במסדרון עם המגש הגדוש צלחות מלוכלכות, ורק אז קמה מהשולחן.

היא עלתה על המיטה, כיוונה את רגליה אל החזה, ובמחווה של נערה מתבגרת הצמידה את הברכיים באמצעות ידיה והשעינה עליהן את סנטרה. זאת הייתה תנוחה בלתי אפשרית למישהי בת מאה וקצת, אבל אצלה, ברגע ההוא, הייתה טבעית לגמרי.

היא המשיכה לחשוב ככה, מכונסת.

על שמונים השנים של אמיר.

על שנותיה שלה, שאפילו במחשכי תודעתה העמוקים ביותר לא הצליחה לספור אותן, אף שבוודאי היו רבות, אם אמיר כבר הגיע לגיל שמונים.

מה לעזאזל עושים כשיש לך ילד בן שמונים?

איזה מין עולם זה, שיכול לקרות בו משהו אבסורדי כל כך?

היא נשארה זמן רב בתנוחה האסופה הזאת, אולי כדי למנוע מהזיכרונות ומהמציאות של הדברים לפרוץ החוצה ולשטוף את החיים בכל האירועים שחוותה עד אותו היום. איך אפשר להיות כל כך זקנים?

זקנים.

נורמה! את זקנה! צעקו לה הזיכרונות שהגיחו לרגע מתהומות האדישות, צעקו עליה שמונים שנותיו של אמיר.

"זה לא הוגן," אמרה בקול רם. לא כלפיי, חשבה.

ואז היא הרימה את ידה, בלי לסובב את הראש — לאחר שנים כה רבות הייתה מסוגלת להתמצא בחדר גם בעיניים עצומות — ולחצה על הלחצן שהשתלשל מהקיר סמוך לכרית שמאחוריה.

מעל דלת החדר נדלקה המנורה האדומה והחלה להבהב.

תוך דקה וחצי — זמן התגובה הממוצע של שירותי הסיעוד בהוספיס — הופיע אוסוולד על מפתן חדרה. הוא היה סלאבי דהוי למדי, רחב כתפיים וזרועותיו מלאות שרירים גם במקומות שלא אמורים להיות בהם שרירים. אלה הוכחשו בנחרצות על ידי המחצית התחתונה של גופו, החל בכרס הנפוחה והספוגית, וכלה ברגליים הקצרות והכפופות.

"נורמה, מה יש?" שאל בטון מתנשא.

"תביא לי כיסא גלגלים."

"כיסא גלגלים? בשביל מה?"

"בשביל ללכת, אידיוט. כדי לזוז בלי ללכת."

"בשביל מה? רוצה רופא?"

"אני לא רוצה שום רופא, אני מרגישה מצוין. אני רוצה כיסא גלגלים, הבנת?"

אוסוולד הניד את ראשו וייתכן, אם כי נורמה לא הייתה לגמרי בטוחה בכך, שאף קירב את אצבעו אל הרקה בתנועה סיבובית, כאילו כדי לומר: זאת משוגעת לגמרי.

"לך!" צעקה נורמה.

ביום שמלאו לבנה שמונים, נורמה הפסיקה ללכת. היא החליטה שבא הרגע לעצור, ולרדת מהמיטה כדי לעלות על המושב הקר והשחור של כיסא הגלגלים. להניח לעצמה ליפול כאילו באמת לא היו לה רגליים. זה היה המסע הארוך ביותר בחייה, אף שכבר עברה מסעות רבים, ממושכים או רחוקים, שבהם הספיקה להימלט, לחזור, לעזוב, לחפש. זה היה המסע הארוך ביותר בחייה של נורמה, כי זה היה זינוק מהזמן הבלתי מודע שבו חייתה כל מאה ומשהו שנותיה — אל משהו שהתחיל להידמות, ולו רק במעורפל, לכניעה למרותו של הזמן. מעין ירידה מעולם אחד לצורך עלייה לאחר. או להפך. נורמה הפסיקה ללכת מתוך כעס על כך שיש לה ילד בן שמונים, בגלל הכאב שהסב לה העולם המעוות הזה, שבו אישה אומללה כמוה נאלצת לספוג את עלבונותיו המחפירים של הזמן שנתן לה ילד בן שמונים.

מובן שעכשיו החל הכול לנוע בכיוון הנכון, אלא מה, כשדור חדש נערך לרשת את מקומו של הדור שקדם לו, אך היות שאין מספיק מקום לכולם, בשלב מסוים צריך להתחלף: עכשיו תורכם להתפנות וללכת, אנחנו כבר נדאג לסילוק ההפרעה, חן חן, היו שלום ותבוא עלינו ברכה. העולם הזה נהיה מקום של כאוס מוחלט, כבר לא ברור מי בא קודם ומי בא אחר כך, והכול נהיה גיבוב גדול של עידנים, מחזורי חיים, סיפורים.

בעודה שוכחת ללכת, רצתה נורמה לעשות קצת סדר בעולם. בלי לעבור ממנו לעולם שאחריו, שכן לא הייתה לה שום כוונה ללכת ממנו, ובעומק ליבה הייתה משוכנעת שלעולם לא תעזוב. כל שייחלה לו היה רק להגדיר מחדש את סדר הכוחות, ולהעמיד דברים על דיוקם. לפחות דבר אחד.

היא לעולם לא תודה שכאשר ביקשה כיסא גלגלים בשביל ללכת, הייתה בכך הכרה בהיותה זקנה. כי אם הבן שלך מגיע לגיל שמונים, אי אפשר להתכחש עוד לכך שאת זקנה. בלי יותר מדי רעש וצלצולים: נורמה עשתה זאת בדרך שלה, באמצעות כיסא הגלגלים, שמאותו היום הפך לאמצעי התחבורה שלה, מעין תחליף לרגליה, שיכלו להמשיך לתפקד לפחות עוד כמה שנים טובות בטרם ייקברו איתה תחת מצבת השיש הלבנה והבוהקת, ששמה באותיות לטיניות ועבריות מתנוסס עליה בגאון, ותאריך הפטירה ללא תאריך הלידה, כי איש לא ידע מהו, וגם אילו ידע היה שומר זאת לעצמו. ברגע שאמרה לעצמה ולעולם: "מספיק! מעתה והלאה לא אלך יותר!" התיישבה על כיסא הגלגלים והניחה לרגליה ליפול מטה — נורמה עשתה את המסע הארוך ביותר בכל חייה.

כשיושבים, הזיכרונות צריכים להתאמץ פחות כדי להיחלץ מקרקעית הזיכרון. הם עולים למעלה, נעצרים בגרון, ושיעול אחד קטן או נשימה מעט ארוכה יותר די בהם להרגיש שהם משתחלים אל תוך האף ומחזירים לך בבת אחת את עקצוץ ריחות האביב לאורך נהר החידקל, את ריח הזקן של הילל עמיר, כשלא היית מתעייפת לשפשף את הלחי גם כשהזיפים שרטו את העור. והקולות שנפרדת מהם. צבע שׂערה של אימך. הדליים שהחלבן השאיר בבוקר ליד דלת הבית: הוא נהג לכסותם בבד רשת עדין, שעליו התגודדו חרקים מטורפים מצמא ותאוות סוכר. שמלת הכלה שלך, ששנאת בכל ליבך. הרגע ביום שהוטלו הצללים הראשונים על הגג, והביאו עימם משב רוח רענן, גם בשיא הקיץ הלוהט של בגדד, כשהכול מסביבך עייף ונכנע לשרב האינסופי, ובתוך הגוף לא נותר דבר מלבד הצחיחות, וגרגרי חול זורמים בוורידים במקום דם. הידיים של נעים: היו לו מפרקי אצבע בולטים וכתם כהה במפגש בין הבוהן לאצבע המורה של יד ימין, שהיה שם מאז ומעולם, אולי מאז שנולד.

ועם הזיכרונות, מכוערים או יפים, עצובים או שמחים, באה גם הנוסטלגיה. שאינה הרצון לחזור, כי אם הוודאות שלעולם לא תחזרי, והכאב על שאת רחוקה, כאב הזמן, המרחב, החומר, הריחות, התשוקות.

מי היה מאמין שטרם מותה תזכה נורמה להכיר גם את הנוסטלגיה?

מוֹסוּל שלה, העיר שלא שבה אליה מאז היום שבו עזבה לבגדד.

הבית הגדול, המרפסת שהשתרעה עד אינסוף, מעל הנהר, העיר, המדבר, וההרים שהעננים נערמו סביבם.

הבריחה לאמריקה.

הכאב על מה שאבד והאושר שהביאו הניצחונות.

השמש שהתקיפה כל מה שנקרה בדרכה מדי קיץ בבגדד.

הגילויים והאכזבות, הדברים שחזרה עליהם אלפי פעמים, ואלה שמעודה לא עשתה.

מראה רובע קרדה מגג ביתה, כשרצתה להיות לבד.

חבלי הנסיעה.

אליס איילנד.

היום שבו התפייסה עם אמיר.

חבלי החזרה.