ארבעים יום

מואיז
 

החורף השנה היה ארוך במיוחד. וירוס מסוכן השתולל בסין והעסיק את התקשורת כולה. זה נראה כמו מגפה ולא היה ברור מה מתרחש שם. משרד הבריאות המליץ לאזרחים להימנע מנסיעה לאזור ההתפרצות. אודה ואתוודה שהמחשבה חלפה במוחי, אבל אף על פי שהפיתוי היה גדול, לא היתה לי שום כוונה לנסוע לסין. מה הסיכוי שחוקר מגפות יזכה לחוות התפרצות אמיתית בעצמו?

בכל שנות המחקר ההיסטורי שלי לא התרחשה שום מגפה ענקית, פנדמיה, שהשפיעה על העולם המערבי בצורה שבה השפיעו המגפות הגדולות בעבר הרחוק. פה ושם היו התפרצויות של וירוסים שפגעו באוכלוסיות מאוד מסוימות, אבל משהו בקנה מידה כלל־עולמי הוא מחזה נדיר, ולאנשים מסוגי - חזון מרהיב.

במקום נסיעה ארוכה יצאתי לטיול הקבוע שלי בפארק, ובשובי התיישבתי לנוח על ארגז עץ גדול שנזנח בכניסה לביתי. שכנתי רחל, אישה נמוכת קומה ועגלגלה בגיל העמידה, נעמדה לצדי מתנשפת, הניחה את שני הסלים הכבדים שסחבה כל הדרך מהמכולת ובירכה אותי לשלום.

"נו, מה אתה אומר על זה, פרופסור?" רכנה לעברי ולחשה.

ניחוח קלוש של פטרוזיליה, משולב בריח של זיעה חמוצה, עלה באפי. חייכתי אליה בתשובה והרכבתי את משקפי כדי להיטיב לראות. אחר כך הישרתי את מבטי קדימה, אל המקום שאליו רמזה בעיניה. האם זה השלב בחיים שבו אתה נהפך משחקן לצופה? תהיתי בלבי, ושמתי לב כי רחל כבר הסדירה את נשימתה הכבדה. שותקים הבטנו שנינו בגבר מקומת הגג שיצא מן המעלית וניגש אל קיר תיבות המכתבים שבכניסה. השמש כמעט שקעה לחלוטין, והצללים התארכו במהירות. משבי הרוח הלכו והתגברו, ותחושת הלחות סימנה את בואו של הגשם. הבחור עמד בכניסה ושלח מבטים לצדדים, כמי שיש לו מה להסתיר. ידעתי שקוראים לו גיא, אבל היכרותנו הסתכמה בברכות שלום נימוסיות בחדר המדרגות או במעלית.

"הוא ציפור מוזרה, השכן הזה שלנו," אמרה רחל בקול נמוך. "אני חושבת שהוא מהנדס או איש מחשבים שלא יוצא כמעט מהבית במהלך היום," הוסיפה.

הרמתי את גבותי בתמיהה.

"דוד, הנהג של האוטו זבל, סיפר לי שהוא רואה אותו יוצא בשעות הלילה המאוחרות. אני אומרת לך, זה מוזר מאוד," המשיכה ללחוש, ואז הפטירה כבדרך אגב, "נו, לפחות הוא שקט ומשלם את מסי ועד הבית בקביעות - לא כמו המעצבן הזה עם הכלבים, ברעם, מקומה ראשונה. תגיד, אולי אתה רוצה לאמץ זוג עכברים לבנים חמודים? הבת שלי נוסעת ללמוד בצרפת והיא מחפשת להם בית חם."

גיא נראה לי בשנות החמישים לחייו, צעיר בהשוואה אלי. מבנה גופו היה צנום, אך ניכר שהוא בכושר גופני מעולה. אופן הילוכו לעומת זאת נראה הססני להפתיע והקרין חוסר ביטחון. אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שנדמה לי שהאיש הזה פוחד מאוד ממשהו.

שליח על אופניים נעצר ליד דלת הכניסה, שלף זר פרחים גדול מהארגז שמאחוריו ופנה אל גרם המדרגות. אחד השכנים יצא ממכוניתו ופסע ישירות לכיוונו של גיא. ראיתי את שני הגברים אומדים זה את זה במבטיהם ואחר כך מחליפים ברכות. כאשר נבלע השכן בדלת הכניסה, שלף גיא מתחת לחולצתו מעטפה לבנה, הביט לצדדים כמוודא שאיש לא רואה את מעשיו והחליק את המכתב אל אחת מתיבות הדואר שמימינו.

מכתב. מי כותב מכתבים היום? האם יש עוד אנשים כמוני שיודעים להעריך את המילה הכתובה? גם אני עצמי נוהג לשבת ו"לכתוב למגירה" מדי יום.

ליום הולדתי האחרון קיבלתי מבתי עט נובע מהודר ומחברת גדולה מנייר ממוחזר.

"אני יודעת שאתה דווקא משתמש הרבה במחשב שקניתי לך בשנה שעברה, אבל חשבתי שאולי זה ישמח אותך הפעם יותר," אמרה. חייכתי לעצמי בשעה שהבטתי בשתיקה בגבר שסב על עקביו ונבלע במעלה המדרגות. שני ילדים חלפו בריצה על פני ושעטו מעלה במדרגות הבניין.

"אני חייבת לשים את הקניות במקרר," אמרה רחל וניערה אותי ממחשבותי. "תגיד מה שתגיד, הוא איש מאוד מוזר ואני מקווה שלא נתעורר יום אחד עם הפתעות לא נעימות בקשר אליו," הוסיפה בעת שהרימה את סליה. אחר כך זקפה את סנטרה כמבינה עניין ונדה לי לשלום.

למי היה מיועד המכתב? למה דווקא מכתב? מדוע לא לשלוח דואר אלקטרוני? הסקרנות גאתה בי וניסיתי במשך כמה דקות להילחם בה, אך לשווא. משהו בשפת גופו של גיא גרם לי אי־נוחות שלא יכולתי להסבירה. לבסוף קמתי ממקומי ופסעתי אל קיר תיבות הדואר. כבר מרחוק ראיתי את קצהו של המכתב מבצבץ מפתחה של אחת התיבות, שהיתה מלאה במכתבים אחרים. הכרתי היטב את התיבה הזו, אבל התקרבתי יותר כדי להיווכח סופית. לא היה כל מקום לטעות. המכתב נתחב בין שלל אחיו בתיבת הדואר של אבישג. נשמתי נשימה עמוקה ובגופי פשתה תחושה של נינוחות משועשעת. היסטוריון הוא סוג של רכילאי, וככזה אני אוהב לאסוף פיסות מידע מפתיעות. ניגשתי אל המעלית באטיות, שקוע במחשבות.

גיא
 

השכנה מוועד הבית והאיש המבוגר בחליפת הפשתן הבהירה, שכולם בבניין קוראים לו הפרופסור, הביטו בי כששלשלתי את המכתב. התעניינותה לא הפתיעה אותי שכן כולם יודעים שהיא מרגלת אחרי השכנים. הפרופסור - מואיז טולדנו - הוא מומחה להיסטוריה וכל הדיירים רוחשים לו כבוד. הוא מתהדר ברעמת שיער לבנה שאותה הוא אוסף לעתים בגומייה שחורה. פניו המחודדות וצרובות השמש מכוסות קמטי צחוק ועצב רבים ומצחו גבוה.

גמאתי את המדרגות שתיים־שתיים, בעקבותיו של שליח שנשא בידו זר פרחים גדול. הבחור לבש סרבל כחול ועליו שמה של חברת השליחויות. בקומה שלפני אחרונה נעצר ונקש על אחת הדלתות, ותוך כדי כך נשמט שושן צחור מתוך הזר, והוא התכופף והגיש לי אותו בחיוך. לקחתי את הפרח בתודה והמשכתי לטפס במדרגות. בטרם פתחתי את דלת דירתי, עמדתי רגע קט במסדרון החשוך כשאני אוחז בשושן הלבן ומחייך. האירוע הזכיר לי בית מתוך שיר של יהודה עמיחי. ובשיר הזה עצוב רק מה שנחוץ ויש שם תקווה אחת ומטפחת אחת, והדברים שגורמים לנו שמחה הם אלה שאין בם כל צורך. חשבתי שאולי יום אחד אוכל להסביר לאבישג את כל זה טוב יותר, אבל באותו היום הייתי בטוח שטרם בשלה השעה. כתבתי לה מכתב בכתב יד. הייתי בטוח שנוכחותו בין שאר המכתבים הרשמיים תפתיע אותה. מעטפה לבנה פשוטה, שכתובתה רשומה עליה בכתב יד, ובצדה הימני העליון בול של שניים וחצי שקלים ועליו הדפס לא ברור בשלל צבעים. אמנם איש אינו שולח מכתבים בדואר רגיל היום, אבל אני לא סתם איש, ואף שאני מתפרנס יפה מהמהפכה הטכנולוגית, פעמים רבות אני מתעב אותה.

היה לי נעים לדמיין אותה בעיני רוחי בשמלת המיני הכחולה, זו עם הקפלים והתחרה העדינה בשוליה, שמגיעה לה עד אמצע הירך. האם תשים לב לכך שהמכתב לא נושא חותמת דואר בכלל? האם תרים גבה?

הו, התימהוני מקומת הגג, ודאי תחשוב, לכן פתחתי בהתנצלות מראש על עצם הפנייה אליה. אני לא מטרידן, וגם כתבתי שאם תסיים לקרוא את מכתבי זה ולא תרצה לשמוע ממני עוד, הרי כל שעליה לעשות הוא להשליכו לפח השכחה, ואני - הכותב - איעלם מיד.

שיערתי שתזהה מיד כי בי המדובר, השכן המוזר והמסוגר מקומת הגג. אבל לא חשפתי בפניה את הפרט הזה.

בזמן שנעצתי את מפתח הדירה בחור המנעול שאלתי את עצמי עד כמה אהיה מוכן לחשוף פרטים מאישיותי ומעברי. איך זה שפתאום היה חשוב לי לשתף מישהו בצער ובבדידות שמלווים אותי כל כך הרבה זמן. למה דווקא היא? לא היתה לי תשובה. ביני לביני קיוויתי שאת החלקים האפלים שבאישיותי ובעברי לא איאלץ לעולם לחשוף בפניה, או שאולי זה בעצם הפתרון לכול. יש כל כך הרבה זבל בעולם, אז הערימה שלי לא צריכה להיות יוצאת דופן בהשוואה לערימותיהם של אנשים אחרים.

פאוסט ישב והמתין לי במבואה לדירה. בחורף שעבר אספתי אותו מהרחוב, רטוב ורועד מקור. פאוסט לא מדבר, אבל הוא מביע תודה בכל הזדמנות כשהוא מתחכך בי ומגרגר. אני יודע מה הוא אוהב לאכול, מתי הוא שמח, עייף או עצוב. אני יודע מתי הוא רוצה לשחק ואפילו מתי הוא נעשה רשע מרושע; זה קורה בעיקר כשהציפורים באות לחפש פירורים על הגג. עם חתולים זה לא כזה פשוט, כי מה שאתה רואה זה לא מה שאתה בהכרח מקבל. עברו של פאוסט עלום, ושלי נהיר רק לי, ואף אם הוא מהווה נטל על מצפוני הוא מגדיר אותי והתמונה הכללית די מפחידה אותי לפעמים.

מה היה קורה לו עברם של אנשים חדשים שאנחנו פוגשים היה נמחק אוטומטית והכול היה מתחיל מרגע ההיכרות? מבחינה זו הרבה פעמים הייתי רוצה להיות חתול. אבל חתולים לא קוראים ספרים, ולי יש די והותר ספרים שנערמו על השידה שליד המיטה. כאלה שאספתי מתוך כוונה ברורה לקרוא אך נאלצתי לדחות את קריאתם בשל עניינים מעניינים שונים שהתגלגלו לפתחי עם הזמן. היתה לי עבודה רבה להשלים ועוד כהנה וכהנה פרויקטים אחרים שביקשתי להתחיל, ואף הבטחתי ללקוחות שאעמוד בלוחות הזמנים, והנה ממש בטרם חשבתי להתקשר ולהודיע שאני נאלץ להתעכב במסירה, נפלה עלינו המגפה הברוכה הזו ואפשרה לי להתנתק מהעולם ולהתמסר לבדידותי. לרגע בושתי בתחושת השמחה שליוותה את מחשבותי, שהרי לא נאה לו לאדם לפלל לנפול זולתו. הרבה אנשים יחלו והרבה מאוד אף ימותו - כך הבטיחו המומחים השונים שהתראיינו בקצב מסחרר בכל הרשתות, ודימיתי לחשוב כי מתרחשת ביניהם תחרות שעניינהּ מי ימצא סימוכין לאסון גדול יותר ומי יתהדר במספר קורבנות רב יותר מעמיתיו. מאסתי מלשמוע את כל הטיפוסים המנופחים הללו שיושבים באולפנים ומקשקשים ללא הרף על דברים שהם לא בדיוק מבינים בהם, משחיתים את זמנם של הצופים או של המאזינים בשלשול מילולי מתמשך, שרק מזהם את המוח ואת האוזניים. האומנם הגיע סוף העולם? אלפי מונשמים, מאות מתים מתגלגלים ברחובות - התופת של דנטה כבר כאן, ורק בדירתו של גיא הראל גן עדן עלי אדמות. בעוד שבוע אהיה בן חמישים וחמש. רווק בלי ילדים ובלי משפחה גדולה.

בשעה שכתבתי את המכתב לאבישג התנוצץ האדום של השמש השוקעת בין הרווחים שנפערו בין הבניינים.

חקרתי ומצאתי שאבישג כנרת מחוננת, ושהיא מפורסמת בארץ ובעולם ומנגנת עם התזמורות הכי חשובות באירופה ואף במקומות אחרים בעולם. ידעתי שהיא נוסעת הרבה לחו"ל. פעמים רבות ראיתי אותה נכנסת למונית עם מזוודה קטנה בידה.

"אבישג והטרולי האדום חזרו," הייתי לוחש לפאוסט, שלא התרגש במיוחד למשמע החדשות.

אני, כמו העצים, יודע לשמור לעצמי את מחשבותי. היא בטח תתהה על כוונותי הנסתרות ומדוע זה פניתי אליה בצורה כל כך לא שגרתית. האמת שלא יכולתי להסביר בדיוק מדוע, אבל היא עשתה עלי רושם כמישהי שאוכל לבטוח בה ולהפקיד בידיה את מחשבותי ופחדי. אודה ואתוודה שגם למשיכה הגופנית יש בכך חלק לא מבוטל. אני אוהב את אופן הילוכה, את הצורה שבה היא מיישירה את מבטה לכיוון מסוים כשהיא פוסעת מולי ברחוב.

לא אחת גם דמיינתי לעצמי את שנינו, ככה, כמו שאתם יודעים, ביחד. לאחוז בה, לרתק אותה אלי, למקומה, להקשיב לנשימותיה ואפילו להכאיב לה. האמת היא שקצתי בבדידות שהלכה ופשתה בחיי כסרטן ממאיר שמתפתח באטיות. רוב האנשים סולדים מהבדידות, אבל אני דווקא אימצתי אותה אל לבי. הבדידות הנהדרת הזו הגנה עלי. היא היתה ידידתי הטובה ביותר. בחסות בדידותי יכולתי להיות בדיוק מי שאני, מבלי להיות חייב דין וחשבון לאיש על גחמותי וחטאי. הבדידות לא העיקה עלי, אבל עמוק בתוכי הבנתי שכדי להיפטר מנקיפות מצפוני יהיה עלי להיפרד ממנה בקרוב. חיפשתי כומר מוודה. מישהו שיוכל להמציא לי מחילה, ומשום מה היה נדמה לי שאמצא את מבוקשי באבישג.

נכנסתי לדירתי וסגרתי את הדלת, הנחתי את הפרח באגרטל במטבח והחלטתי שהגיע הזמן לשטוף את הדירה ולהיפטר מכמויות האבק שהצטברו בה. אני שונא לכלוך ולא סובל אנשים שמלכלכים. פעם פירקתי את הצורה לאיש שהשליך קופסת סיגריות ברחוב. בסוף הכרחתי אותו לזחול על הברכיים לכיוון הפח הקרוב ולהשליך לתוכו את הקופסה.

יהיה מאוד מוזר אם אלפי אנשים יהיו ספונים בבתיהם במעין עוצר. מי יביא להם אוכל? מי ידאג לבעלי החיים? עלי להצטייד גם בכמות גדולה של מזון יבש לפאוסט.

כשסיימתי לנקות את הדירה הלכתי להתקלח, ובמוחי הדהדו מילות הסיום של המכתב: "עכשיו אמתין לתשובתך ואם לא תגיע, לא תשמעי ממני שוב לעולם".