הפנינים המתוקות של רוייקה

31.3.03
 

[פרק פתיחה קצר, Prelude]

הייתה זו שֵינה של שבת בצהריים. שֵינה כבדה. ובחלומי אני נוסעת בג'יפ עם חברים, הרחק־הרחק במדבר. מזרחה לערבה. אנחנו שועטים בחולות ירדן, מעלים אבק סמיך מתוך הג'יפ, נוסעים וצוחקים כל הדרך, עד שכמעט אזל הדלק. עצרנו בלב המדבר, ליד בית־חֵמר מרובע, שגגו ישר, וכולו בצבע הטין. שמש צַהֲבָה את החולות מסביב. דממה מעיקה כיסתה את המדבר. שממה אין־קץ פיהקה מסביב. ירדתי מן הג'יפ החום־אפור ופסעתי לאיטי אל תוך מבנה החֵמר המרובע. המקום משך אותי אליו פנימה מבלי שאדע מדוע. מסדרון צר קידם את פני ובאמצעו עמד איש לבוש כתונת לבנה ותרבוש לבן על ראשו. פניו היו יפים ונקיים. עיניו בהירות וטובות.

"מה זה הבית הזה?" שאלתי אותו.

"זהו בית־עבוט", ענה.

"מי צריך את זה באמצע המדבר, הרי אין פה איש...?" תמהתי.

"תתפלאי, אנשים באים לכאן מרחוק למַשכֵּן את החפצים היקרים להם ביותר", ענה האיש בלבן.

"הרי הבית ריק לגמרי, הכול בו ריק, היכן כל המַשכּונות...?" התעקשתי ושאלתי את האיש הזר.

האיש בלבן סימן לי באצבעו הדקה שאתקרב אליו ויחד פסענו ויצאנו מן המסדרון החשוך והקר אל תוך חדר גדול, אל תוך אולם מוצף באור, אור־יום לבן ובוהק. האולם היה ריק. האיש הצביע על הקירות: "כאן מִשכָּן החפצים היקרים ביותר בעולם", אמר.

"היכן כל נכסי האנשים..." המשכתי לתמוה לנוכח החדר הריק, המוצף באור לבן. מִכוות אור. אָהַלתי על עיניי מן האור המסנוור שפצע את עיניי.

"גשי אל הקיר וחושי אותו", המשיך האיש בלבן.

ניגשתי אל הקיר. רטיבות קרה עלתה ממנו. אגלי מים נזלו מתוכו, ניגרים על־פני הקיר הלח, ואדים דביקים אפפוהו, מרחפים ועפים באיטיות מעלה־מעלה. ידַיי מיששו את החֵמר הרך, הבטני, השומני, שממנו היה עשוי הקיר. בתחילה נרתעתי ממגע הטין־הבשׂרי־הרך־והרטוב של הקיר. אחר־כך הלכה ידי ונבלעה אט־אט עד הכתף בחומר הדייסתי של החֵמר, עמוק־עמוק בתוך דם־הקיר. אצבעותיי חשו בקצותיהן את נזילות החומר ורכותו וידי שוטטה לה בתוך לוע־החלל העיסתי המקפיא שבקיר, במקום שאפשר היה למלא בו את החפצים היקרים במיוחד. היה זה קיר־בְּאֵר.

"אנשים מטמינים אצלנו את האוצרות היקרים להם ביותר..." שיסע קולו העמוק של האיש החום את הדממה. "זהו קיר חי ונושם, זהו קיר רטוב מבכי ומשמחה על האוצרות הנפלאים שבני־האדם טמנו בתוכו..." המשיך הנזיר, "את יכולה להחביא בתוכו מה שתרצי..." מאחר שלא עניתי לו, המשיך את דבריו לאחר הפסקה קצרה, "שום־דבר לא הולך פה לאיבוד. זה קיר המקדש. זה נכנס לנצח..." סיים את שיחתנו, יצא אל המסדרון החשוך ונבלע בתוכו.

הוצאתי את זרוע־ידי הימנית מתוך המחילה הנסתרת שבקיר. החמר סגר מייד את החור שנפער. הקיר חזר והיה שוב חָלָק ונוזלי ובּוֹצי כקודם ופֶּתח הכניסה שיצרה ידי הלך והתאחה, הלך ונסגר כאילו לֹא היה שם מעולם. ביקשתי להכניס חפץ יקר לי במיוחד. לא ידעתי את נפשי. יצאתי אל המסדרון לבקש אחר האיש החום, אך האיש לא היה בו עוד. יצאתי מן הקור הלוחך של פרוזדור הבית אל חוֹם המדבר המסנוור, אל חצר המשכן, ואיש לא חיכה לי בחוץ. קראתי "איש, איש..." קריאה ארוכה וחותכת את חום המדבר, אך איש לא ענה לי. "הלו... יש פה מישהו...?" ושום מישהו לא היה. נעתי במהירות מפינה לפינה במבנה החמר הרך ולא מצאתי איש. רק עורב וינשוף פרשו כנפיהם מתוך הענן שכיסה את הבית. חבריי שחיכו לי מאסו בי ובשגיונותיי ועזבוני לבדי במדבר. כנראה שהשתהיתי זמן רב מדי בתוך בית־החמר. אולי שעה אחת ואולי שעות אחדות. אינני יודעת. בלית־ברירה שבתי פנימה לצינת החדר. קראתי שנית לאיש, "א–י–ש..." והֵד קולי ענני. הפכתי בעל־כורחי לשומרת־הבית. שומרת משמרת הקודש. בעתה אחזה בי. ביקשתי להקיא.

תיירים קולניים הגיעו אחרי כמה ימים ואולי היה זה אחרי כמה שבועות. איבדתי לגמרי את חוש הזמן. הם שאלוני לטיב המקום. איש־איש מהם טרח להטמין את חפציו היקרים ביותר בתוך קיר־החמר הרטוב. שעוני־זהב. שרשרות־כסף. קופסת־שנהב. מדליון ובו תמונת האהובה. ציור שֵדים ומלאכים מטפסים על סולם. טבעת־נחש עקלתון. תהילים יצוק בנחושת קלל. מטבע כסף עתיק. משקפיים. קופסת־אבן קטנה וחריתת שֵם בְּעליה עליה ובתוכה מכתב פרידה. "סידור" חבוק בקופסת פליז ועליה חריתות כנפיים. פנים מחוטבות בגבס. מצלמת "קנון". עיניים תותבות. טבעות נחושת, זהב וכסף. שיער גולש. כותונת פסים. אלבום ריק. חולצת משי רקומה בפרחים שעין־אדם לא ראתה כמותם. נר שחלבו קפא על רגלו. כד חרס ובתוכו צמה שחורה קלועה. נעל ברקמת שני. אותיות עבריות ארוגות במקלות וניל, כתרים־כתרים וציציות עולות מקצות אותיותיהן. יומן. שדיים תותבות. מסכה. שיר. מנורת כסף ומשני צידיה אריות שרעמתם משמשת קנים לנרות. פקעת רקפת שצבעה זהב. ברז שקוף. מפת דרכים עשויה עור אייל. אפר שחור. לסת חמור.

הקיר בלע את כל המטמונים של בני־האדם ולא נודע כי באו אל קרבו.

בית־אֵימת־כל־הארץ.

חיפשתי מישהו שיחליפני. רצתי מאיש לאיש מבין התיירים שפוקדים את המקום, אך איש מהם לא היה מוכן לקחת ממני את התפקיד. הם אפילו לא הפנו אליי את מבטם הקר, הנוקב.

נעורותי.

1
 

[נשמעת מוזיקה רכה, Pianissimo]

ביום שבו חשה גרציה את הגוש הכדורי בדופן פטמתה, היא ארזה את שמלת־הכּלה הלבנה שלה, זו שרִקמת ורדים נעלמת בה וצצה וחוזרת שוב בחלק הימני של הבד, תחתוני תחרה אחדים וחזייה אחת או שתיים, כלי־רחצה ומראָה מיניאטורית, שפתון סגול ושאנל־חמש בתיק בד פרחוני ויצאה את הבית. פרשת־חייה כמו עמדה להסתיים במקום הזר הזה, שנקלעה לתוכו לפני עשרים ושבע שנים ואולי אף יותר. מאוחר יותר, איש לא יוכל לזכור אם ראו אותה צועדת במורד הכביש, או אולי פגשו אותה בסמטה הצרה המובילה אל המשק ודמותה הצנומה הכפופה מעט כאילו אך הייתה וכבר איננה עוד, איננה עוד חלק מנוף המקום. הליכתה על הכביש הקרוע הלכה והואצה, ואז עצרה לרגע, משתהה, הסתובבה בחצי גוף חזרה. מחשבות חמלה קימטו לפתע את רום־מצחה, אולי לא, ומי ידאג לו, לא, לא צריך. עמדה באמצע הכביש ופניה צפונה, לא יודעת לאיזה כיוון להמשיך את פעמיה, ואז דרומה, ראשה רכון מַטה אל נחש האספלט השחור. ושוב גאו בה רחמים רבים והציפוה, חיממו את חזהּ והגבירו את קצב נשימתה, מה לעשות, אך רגליה כמו בחרו את הדרך עבורה, והיא שבה והסתובבה והאיצה את הליכתה, ממהרת הייתה אל הכביש הראשי, אל נוף אחר ורחוק ובהיר שטבוע היה מזמן בחלומותיה.

הסמטה שלקחה אותה כעת היא הסמטה שהביאה אותה למקום הזה לפני זמן רב. זהו הכביש הישן המטולא הנמתח בין שתי חלקות הפרדסים, הכביש העולה ומטפס אל חצר היישוב, כש"גבעת החַמרה", גבעה שחורה וחמה כדם, נמצאת מצידו האחד של הכביש ו"גבעת הברושים" הזקופים בעמידת־דום מצידו השני. בין שתי הגבעות האלה, כמו מתוך שני ישבניה התפוחים של הֶנריֶטה, שקילפה תפוחי־אדמה במטבח היישוב כל חייה, נולדו גיבורי הסיפור שלפנינו. נולד אדם בין רגליה של אישה וכל חייו כמהַ לחזור לשם, אל קפלי ערוותן של הגבעות הראשונות, אל חום המקום ואל חום הגוף, אל נוזלי החיים המתוקים, העוטפים אותו עם צאתו לעולם, לרוות את צימאונו במים הבתוליים הבוקעים מן האדמה, להיות מחובק ברקמת בשר חמה, ושם, רק שם מבקש הוא למצוא את מנוחתו, את נחמתו.

חנוך, בעלה של גרציה, שמִקטרת נצחית מונחת הייתה בתוך פיו, שמוטה מבין שפתיו העבות וכמעט נופלת ארצה, זה עתה שב מן הגלריה שלו. איש של בובות היה חנוך וחי בתוך צריף־עץ שקורותיו איבדו כבר מזמן את צבען ודהו בשמש הקופחת. זוהי הגלריה שלו ובה הוא חי, ואולי בכלל צריך לקרוא לצריף הזה סדנה, כי שם הוא עובד ושם הוא בורא את יצוריו ושם הוא חי. בובות מעץ, בובות מקרטון, בובות מגבס ובובות מחֵמר, בובות של חיות, בובות־אנשים ובובות־ילדים, וכולן תלויות היו הפוכות על חבל דק, נשפכות מתקרת הצריף והבעה קבועה, קפואה, שובבה או עצובה, הייתה על פניהן.

איש שתקן הוא חנוך. לא איש של מילים. כל שיחו ושיגו היה עם בובותיו. שם, בצריף־העץ הרעוע, היה עושה את מרבית שעות יומו. יושב עם סכין חדה בידו ומגלף את קליפות העץ שעות על גבי שעות, יום אחר יום, בורא מתוך גושי העץ הגולמיים את יצירי דמיונו. לעיתים קרובות היה נרדם וסכינו בידו ובול־העץ מונח בין רגליו וראש של ילד מבצבץ משם, ילד חסר־פנים ורגל שמוטה לו על ירך חנוך. לגזע הַכָּרות המונח בצריפו היו חיים משלו. "מה עם גוליבר..." האיצו בו הילדים הממתינים בערֵמה על סף דלת הצריף, והוא היה עונה בקולו העבה, "מוכן, מוכן... עוד רגע מוכן..." חנוך ידע שיהיה עליו להוליד את גוליבר מתוך בול העץ המונח בצריפו ושמחה גדולה הציפה בחום עז את כל גופו. היריד של יום־העצמאות הלך והתקרב והיה עליו להזדרז בהכנת הדמויות לבובטרון. כולם מחכים לכך ובמיוחד הילדים.

מלבד גילופיו בעץ שימש חנוך גם כקברן הקיבוץ. כך הוחלט וזה מה שהיה צריך לעשות. עם הישמע צלצול הפעמון הכבד, גוש הברזל היצוק הניצב גבוה בתוך העננים, עטוף למעלה בשתיקתו היודעת, מעל בריכת המים העגולה הנמצאת בטבורו של היישוב, וענבלו נחושת כבדה ועמומה, נחושת קלל, היו החברים מתכנסים לרגלי בריכת המים ומתחילים כולם כאחד בליווי המת. וצליל הפעמון עמוק ומהדהד בכל היישוב וקורא לאנשים להגיע. והבור שכּרה חנוך עוד בשעות הבוקר המוקדמות כבר היה מוכן בשטח בשעות אחרי־הצהריים המאוחרות, בעת השקיעה, ואז נאמרו המילים, ואז הושרו התפילות והָמתה הקינה ונלחש הקדיש והמת הורד אל הבור הלח והעמוק, והבור כוסה ברגבי אדמה שחורים, עטופי צל, והכול שב ובא על מקומו בשלום. והחברים מיהרו אז לשוב איש־איש אל ביתו, שותקים והולכים אל נשותיהם ואל ילדיהם, מניחים כבר את המת מאחוריהם, וחוזרים לעיסוקיהם, שהרי אין זמן לשקוע באי־עשייה.

הערב ירד על היישוב.