בית קברות בים

הערת המחבר

זהו רומן. המקומות, האירועים ובני האדם בדויים, להוציא כמה חריגים חשובים המפורטים ביתר הרחבה בדברי התודה. כל הפרטים הנוגעים לנסיבות החיצוניות של עצם טביעת ספינת ההוּרטיגרוּטֶה¹ הנסיכה רַנגהילד ב-23 באוקטובר 1940 מבוססים על מקורות תיעודיים.

אלה כוללים שרטוטים של הספינה, שמסר לי איש סוד נאמן במוזיאון ההוּרטיגרוּטֶה בסטוֹקמַרקנֶס. מעבר לכך מבוסס התיאור על הסברים מתחום הימאות, שניתנו בבית המשפט המחוזי בסַלטֶן, ובהם עדותו של הקברניט קנוּט אינדֶרגוֹרד מבָּאטֶנפיוֹרדסֵרָה, שלא פורסמה בציבור. דבריו נמסרו לי בידי חברת נוּרדמֵרֶה לתולדות הספנות הנורווגית, ויש בהם משום סיפור חדש על אשר קרה.

בעזרת אנשי צוותו - הקצין הראשון פֵּטֶר סֵהוֹלט ממוֹלדֶה, המכונאי יוּהָן בּרֵוויק מסמֵלָה, עוזר המכונאי הַנְס ליֶה מקריסטיאַנסוּנד והכלכל אוסקר מוֹרטֶנסֶן - ביצע אינדרגורד את אחד ממעשי הצלת היחידים המפוארים ביותר בנורווגיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, בלי לזכות על כך בהכרה כלשהי.

ספר זה מוקדש לאנשי הצוות הנועזים של ספינת המשא בָּאטנפיוֹרד, שחילצו באותו יום מיַם הקרח יותר ממאה וארבעים נורווגים וחיילים גרמנים, ולכל אלה שלא זכו להינצל, ומקום קבורתם הוא בבית קברות בים.

1. מילולית: הנתיב המהיר. צי של ספינות אקספרס העושות את דרכן לאורך קו החוף של נורווגיה ומובילות מטענים ודברי דואר, אך משמשות גם נוסעים (כל ההערות הן של המתרגמת).

פתח דבר
 

DN,²  4 באוגוסט 2006

רופא האמון
 

הַנְס פַאלק הציל את חייהם של אלפי בני אדם, משימה שלא פעם השכיחה ממנו אפילו את ימי ההולדת של ילדיו.

מאת יוֹן ע' בֵּרג

לבנון, ספטמבר 1982. רופא צעיר חוצה בצעדים מהירים את מחנה הפליטים המואפל שְָׁתילה בביירות. בידו האחת הוא מחזיק תיק עזרה ראשונה אדום גדול. בידו השנייה הוא חובק תינוק בן יומו עטוף בשמיכה.

ריחות של שיירי אבק שריפה ושל הפרשות גוף עולים בנחיריו של הנס פאלק, צחנה שעוד יפגוש כמותה פעמים רבות בעשורים שלפניו ואשר תמיד תעלה באוב את הערב ההוא בשָׁתילה. באותו ערב נכנסה מיליציה של לוחמי פלנגות נוצרים למחנה. התירוץ היה חיפושים אחר פלסטינים מיליטנטים שמתחבאים בו. כעת הטבח בעיצומו, ואנשי הפלנגות אינם חסים על איש. מסביבו נשמעת ערבוביה של קולות, צעקות ומטחי ירי.

רקטה קורעת את השמים, ובן רגע מוארים הבניינים כמו מבעד למסנן אפור כסוף, לא מציאותי. הנס נעצר. בין ערימות של אשפה, של מנות קרב ושל בקבוקי אלכוהול מוטלים המתים: גברים צעירים שאיברי מינם נכרתו, נשים הרות שבטניהן בוקעו, ילדים, פעוטות. בקצה השמאלי של שדה הראייה, במרחק עשרים מטרים בערך, הוא מבחין בקבוצה של נשים המגוננות על ילדיהן, בגברים לפותים בחיבוק אמיץ, לכולם פצעי כניסה קטנים במצח. האנשים האלה חוסלו בירי ממרחק קצר.

פצצת התאורה מתפוגגת, והאור נעלם כאילו מישהו כיבה מתג. ביציאה הדרומית של המחנה הוא מבחין בצלליות הבניינים הנמוכים שהופצצו ושוטחו, ומאחורי החורבות - טבעת ברזל של אנשי מיליציה.

ואז הוא שומע את הבכי החרישי. הוא מחפש מסתור מאחורי גל גרוטאות, כורע על ברכיו ומנסה לנדנד בזרועותיו את התינוק שזה עתה נולד.

מישהו רואה אותו? לא, הוא מוסתר.

הוא מוכרח לעשות משהו, אחרת ייקחו ממנו את התינוק. הוא פותח את הרוכסן של תיק העזרה הראשונה. הוא מנער את התיק ומרוקן אותו מבקבוקי פלסטיק עם תמיסת מי מלח ואלכוהול, מאלונקה מתקפלת, שתופסת מקום רב מדי, מצנתרים, מסטטוסקופים וממדי לחץ דם. המכשירים בעלי הפינות החדות שעלולות לפגוע בראשו של הוולד.

בכיס צדדי תחוב בקבוק ויסקי ג'וני ווקר בלק לייבל. מתנה מאנשי ההנהגה הפלסטינית שנפגש עמם. הוא יודע בלי באמת לדעת. כעת כולם מתים.

הנס פותח את הבקבוק ותוחב קצה אצבע לתוכו. הוא נותן לתינוק לשאוף את אדי הוויסקי, ואז מכניס את האצבע לתוך הפה הקטן. התינוק יונק את קצה האצבע בעוצמה המפליאה של מי שזה עתה נולד. הוא מיילל חרש ואט־אט נרגע. הנס מציע בזהירות משכב משמיכות צמר ובד בתחתית התיק, מעביר את הגוף הקל לתוך חלל התיק ומכסה אותו בחוסמי עורקים ובאגדי גאזה דקיקים. אחר כך הוא רוכס את התיק.

הנס פאלק מרים את התיק ומתחיל ללכת לעבר אנשי המיליציה. הוא כבר דמות מוכרת וידועה הודות לקסמו האישי, וכדברי אחד מעמיתיו, "הוא מסוגל לפתות את כולם, מפקיד השומה, דרך פוליטיקאים בכירים ועד לנשים בניקאבּ." באותו ערב נורא ב-1982 ניצב ד"ר פאלק מול האתגר הגדול של חייו: לחלץ תינוק בן יומו מטֶבח שמתחולל סביבו.

לבנון, קיץ 2006. קרוב לעשרים וחמש שנים עברו מאז מעשי הטֶבח במחנות הפליטים הפלסטיניים, שזעזעו את העולם כולו. מים רבים כבר זרמו מתחת לגשר. אבל משהו דומה עד מאוד, למרות הכול: לבנון נתונה במלחמה. הנס פאלק שזוף בשיזוף טבעי כמו אז, עורו חלק, צעדיו קלילים וכל כולו "נערי" להכעיס, בדיוק כפי שהיה בשנות השבעים הקשות, בנו של בעלי מספנות מבֶּרגֶן שכבש נשים כשהתחזה לעובד כפיים בפרולטריון משל עצמו וטען כי ילאים בכפייה את המספנות של אביו אחרי המהפכה.

"הצרה היא שבית הדין לפשיטות רגל הספיק לעשות את זה לפנינו," אומר פאלק ושולח מחמאה לעברה של שחקנית פלסטינית ידועה, שמתקרבת אליו בבר של מֵייפלָאוּאֶר, בית המלון האגדי שהוא נוהג לגור בו כשהוא בביירות.

"אנחנו קוראים לו פשוט הנס צַקְר," מסמיקה הצעירה הפלסטינית. "כלומר בז³ בערבית."

הנס מזמין כמובן שני ג'וני ווקר בלי קרח, ואגב כך אומר ש"כדאי שנשתה מהשנפס של פת"ח.

"סְקוֹל," הוא מוסיף ומרים את כוסית הבדולח. "לחיי החיים, לחיי המתים ולחיי הנדכאים."

זה האחרון הוא מעמד חברתי שאיש לא יטען כי הנס משתייך עליו. הוא צאצא למשפחת פאלק רבת העוצמה, שלאורך המאה העשרים כולה מילאה תפקיד מרכזי בחיי החברה בנורווגיה - בעלי מספנות, פילנתרופים ופוליטיקאים. הסבא, "תוּר הגדול" פאלק, היה בעליה המפורסם של חברת ספנות, נספה בטביעת ספינה של ההוּרטיגרוּטֶה בזמן המלחמה, ואחרי מותו עוטר ב"צלב המלחמה" הנורווגי בדרגת חרב אחת, על תרומתו לארגון תנועת המחתרת ברצועת החוף.

מאז התפצלה משפחת פאלק לשני ענפים ראשיים. הענף בברגן, שהנס נמנה עמו, מתגורר באחוזה מדרום לפָאנָה. הלשונות הרעות טוענות ללא הרף כי חלוקת הרכוש המשפחתי עשתה עוול לבני החטיבה הבֶּרגנית. האם יש לצפות למריבות ירושה עתידיות בין הפאלקים באוסלו לבין אלה בברגן?

"הו, לא, אני יכול להבטיח לך שלא נגיע לזה לעולם," מתפרץ הנס. "בתור קומוניסט, אני מתנגד בעיקרון למוסד הירושה. שום דבר לא מבסס חוסר שוויון כמו ירושה.

"חוץ מזה," הוא מחייך, "העובדה שאיבדנו את כל רכושנו היא המזל שלנו. הבעיה של העשירים היא שחייהם עוברים עליהם בפחד שיום אחד הכול יילקח מהם. רק אחרי שאתה מאבד הכול, אתה חופשי."

את זה אי־אפשר לומר על הענף השני, זה הקרוי חטיבת אוסלו באימפריית פאלק. דודו של הנס הוא אוּלָב פאלק, שר הגנה לשעבר ומי שעומד בראש קבוצת SAGA רבת ההשפעה, שמשרדיה הראשיים שוכנים בחצי האי רֵדֶרהָאוּגֶן, מחוץ לעיר הבירה. הוא דמות ציבורית שנמנעת מתשומת לב תקשורתית, ונאמר עליו שהוא שווה כעשרה מיליארד קרוּנוֹת ושאת השפעתו לא ניתן למדוד בכסף.

האם אנחנו שומעים פה הד לפילוג הקלאסי בהיסטוריה הנורווגית, בין תרבות המייסדים אשר לחוף הים לבין האֵליטָה של הממשל באוסלו?

"אנחנו אנשי ברגן הרי לא מתעסקים כל כך עם עיר הבירה," צוחק הנס. "בוא אנסח לך את זה ככה: כשאני צריך לטוס לאירופה או למזרח התיכון, אני אף פעם לא נוחת נחיתת ביניים באוסלו אלא אם כן ממש אין לי ברירה."

פטריוט ברגני, רדיקל אידיאליסט, שמאלן נהנתן. אפשר להשתמש באפיונים רבים כדי לתאר את הנס פאלק. כמעט בלי קשר לנושא השיחה, תמיד יימצאו באמתחתו תשובה טובה וחיוך שובב. אבל אם להאמין לאלה שמכירים אותו מקרוב, הנס הוא בובת מטריוֹשקה רוסית: עם כל שכבה שמקלפים, נגלית לעין גרסה חדשה. הוא בקשרי שלום־שלום עם חצי המזרח התיכון, עם פוליטיקאים בכירים ועם נהגי מוניות בחַמרָה סְטְריט בביירות, אבל עבור הקרובים לו ביותר הוא חידה. הגבר בעל הצחוק המידבק המהדהד ברחבי מבואת המלון ראה סבל רב יותר מכל נורווגי בן דורו, ובמבט מרפרף נראה שכל זה "לא מזיז לו". הרופא המפורסם הרחק מעבר לחוגי הרפואה המקצועיים, מי שהציל אלפי חסרי ישע באזורי הסכסוך הנוראים בעולם, שכח יותר מפעם אחת את ימי ההולדת של ילדיו. הפמיניסט שצועד בראש תהלוכת יום האישה הבינלאומי ב-8 במרס בגד בגלוי בכל נשותיו. אבל שוב, להנס פאלק יש תשובה גם לכך: "בפרפראזה על המינגוויי: אני אוהב קומוניסטים כשהם רופאים, אבל שונא אותם כשהם כמרים. יש לי חסרונות כמו לכולם, זה הכול."

האם דבר אינו יכול לערער את שלוותו?

האמת היא שדבר אחד יכול:

השאלה אם הנס פאלק באמת אוהב מישהו שאינו מנדכאי העולם, ומשהו שאינו הבבואה שלו עצמו בראי. זאת הפעם הראשונה שמבטו משוטט והוא מתפתל בכיסא. הוא אינו משיב ישירות, אבל אולי מספק תשובה, למרות הכול.

לבנון, ספטמבר 1982. חיילי המיליציות מריחים אלכוהול ממרחק מטרים רבים. עדיף על ריח המוות, חושב לעצמו הנס. הגברים הצעירים סורקים אותו במבטיהם, מכסים את אפיהם במטפחות ומכוונים אליו את לועי הרובים. מאחוריו נשמעות סדרות של מטחי ירי, צעקות מכל עבר, ואז דממה.

"אנחנו בעיצומו של מבצע נגד מחבלים פלסטינים," אומר קצין בדרגת סגן. "כמו כל הזרים, היתה לך אפשרות לעזוב את המחנה לפני שהמבצע התחיל."

הפלנגיסט מדליק סיגריה. "העובדה שלא ניצלת את האפשרות מלמדת שאתה משתייך לאחת הקבוצות הלוחמות."

מישהו מהחיילים הצעירים יותר, ככל הנראה בגיל העשרה, טוען את הרובה שלו ופוסע צעד מאיים קדימה.

"עזרתי ליולדת," משיב הנס.

"התינוקות של היום הם המחבלים של מחר," אומר הסגן, כמו יורק את המילים. "איפה הילד?"

הנס שם לב שכפות ידיו מזיעות כל כך עד שהתיק עומד להישמט מידו. ציוץ של התינוק, או בדיקה של תכולת התיק, ושניהם ימותו.

"אני לא יודע," עונה הנס. "הדבר האחרון שראיתי היה שתקפו את מרפאת היולדות."

"מאיזו מדינה אתה?"

"נורווגיה... מדינה נוצרית... אוהדת ישראל... קשרים הדוקים."

הסגן מעווה את פיו, מחליף כמה מילים עם הגבר שלצדו ומהנהן אל הנס. "אתה יכול ללכת."

הוא נאנח אנחת רווחה.

"אחרי שנבדוק את התיק."

מה הוא עושה עכשיו? הוא מניח בזהירות את התיק על הקרקע. פותח בזהירות את הרוכסן. חיילי המיליציה רכונים מעליו. פני התינוק מוסתרות, אבל הנס מבחין שהשמיכה עולה ויורדת קלות עם נשימותיו.

מישהו שם לב?

הנס שולף בקבוק ג'וני ווקר ואוחז בו מול הסגן.

"אתם זקוקים לוויסקי יותר ממני," הוא אומר.

הלבנוני בוחן את התווית. למרבה המזל, אף אחד לא חושד בתיק. הקצין לוקח את הבקבוק. "Get lost," הוא אומר.

ידיו של הנס רועדות כל כך, שהוא לא מצליח לסגור את הרוכסן. חסר משקל וחסר תחושה הוא מזגזג בין פלנגיסטים לבנונים מסוכנים בדרכו אל החופש ומתנחם במחשבה שאם החיילים יירו עכשיו, הם יירו אלה על אלה. הנס פאלק נוסע בחזרה למלון, אותו מלון שבאולם המבואה שלו הוא יֵשב על ספת צ'סטרפילד חומה כהה כעבור עשרים וחמש שנים, וצל כהה מעיב על פניו הבוטחות.

"מה עלה בגורלו של התינוק?"

"מסרתי אותו לאחרים שישגיחו עליו. הבטחתי לָאֵם לא לגלות את זהותה, וזאת הבטחה שאני מתכוון לקיים. אני רק מקווה שהילד זכה לחיים טובים משלה."

2 "דָגֵנס נֵריגנסליב", עיתון יומי, השלישי בתפוצתו בנורווגיה.

3. Falk, שם משפחתו של הנס, פירושו בנורווגית "בז". הצעירה הפלסטינית כנראה מבלבלת בין בז (בַּאז) לנץ (צַקְר).