ההרפתקאות המופלאות של מועדון אתנה 2 - אירופה למטיילת המפלצתית | כרך ב'

הדם הוא החיים
16

"מרי," אמרה ג'סטין, "אינני רוצה להבהיל את האחרות, אבל משהו אינו כשורה."

"למה כוונתך?" שאלה מרי. היה זה היום הרביעי שלהן בדרך לבודפשט, או שמא יש לומר בדרכים לבודפשט, שכל אחת מהן התאפיינה כמדומה במרקם ייחודי משלה, בכמויות משתנות של אבנים ובמהמורות. היא הייתה עייפה מאוד מכל הטלטולים, יום אחר יום, כמו שק של תפוחי אדמה. ישבנה — כן, מרי, אני משתמשת במילה הלא מעודנת הזאת — כאב מהישיבה הממושכת, אפילו על המושב המרופד של הכרכרה. כל שרצתה היה להגיע כבר לבודפשט ולמצוא את מִינה, לטבול באמבטיה חמה ולישון במיטה של ממש.

מולה הייתה דיאנה כבר שקועה בתרדמה ולידה ישנה גם לוסינדה. שנתה השתפרה מאוד מאז שהן מצאו דרך להאכילה.

"כוונתי היא זו — בית החווה הזה שעצרנו בו כדי להאכיל את הסוסים בשיבולת שועל? דינש דיבר איתם בגרמנית." ג'סטין נשאה אליה מבט רב־משמעות.

"האין זו השפה שהאנשים כאן דוברים?" שאלה מרי. "כלומר, אנחנו הרי עדיין בתחומי אוסטריה־הונגריה."

"כן, אבל אנחנו אמורים להיות בחלקה ההונגרי. השפה הרשמית היא גרמנית, אולם האנשים הפשוטים מדברים הונגרית. אינך זוכרת מה היה כתוב בבדקר שלנו?"

"פחות טוב ממך, כנראה," אמרה מרי. "ומלבד זאת, אינני חושבת שאני יודעת להבדיל בין גרמנית להונגרית — מה ההבדל? ומה את רומזת? שאנחנו נוסעים לאט יותר מכפי שהיינו אמורים?"

"אינני יודעת," אמרה ג'סטין ונדה בראשה. "אבל גם הנוף השתנה. האם הבחנת — ?"

"פחות חוות ויותר יערות? כן, הבחנתי." מרי קימטה את מצחה. היא לא הקדישה לכך מחשבה מרובה — היא פשוט הניחה שהונגריה מפותחת פחות מאשר אוסטריה, קצת כמו סקוטלנד בהשוואה לאנגליה. "אבל מה המשמעות של זה? אם בכלל יש לכך משמעות."

"אין זה הדבר היחיד," אמרה ג'סטין. "אנחנו נוסעים כלפי מעלה. לאט, בצורה כמעט בלתי מורגשת, אבל חייתי בהרים. איכות האוויר כאן שונה — אנחנו נמצאים במקום גבוה יותר. הסתכלתי היטב בכל המפות לפני שיצאנו מאנגליה. אין אף הר בין וינה לבודפשט."

"אם כך, היכן אנחנו נמצאים לדעתך?" שאלה מרי. "הייתי בודקת בבדקר, אבל נדמה לי שהוא בתיבת החפצים. אולי בעצירה הבאה שלנו אוכל לבקש מדינש שיוריד אותה כי אני זקוקה לרדיד או דבר מה אחר?"

"אין לי מושג," אמרה ג'סטין. "הסתכלנו רק על המסלול שהתכוונו לנסוע בו. אינני חושבת שאנחנו עדיין נוסעים בו. איירין אמרה שהנסיעה לבודפשט אמורה להימשך שלושה ימים, בכפוף לתנאי הדרך. היום כבר היום הרביעי. אני יודעת שנסיעה מסוג זה אינה מהימנה כמו נסיעה ברכבת ושלכרכרה פרטית אין לוח זמנים מסודר, אבל... אני מודאגת."

אלף אלפי עזאזלים. הייתכן שג'סטין טועה? מרי השקיפה החוצה. השמיים התחילו להחשיך וערפל החל לעלות. פנסי הכרכרה כבר דלקו. הנוף סביבם היה... לא בדיוק מיוער אבל פראי וסלעי יותר מאשר בסביבות וינה. העצים היו שונים — היא לא ידעה כיצד בדיוק, רק שהם היו גבוהים וכהים יותר. היא ראתה את כל הדברים הללו אך לא הקדישה להם מחשבה מרובה. היו לה סיבות אחרות לדאגה — העיקרית שבהן הייתה האכלתה של לוסינדה.

אחרי התגלית המחרידה שלוסינדה תזדקק לדם לצורך הזנתה נמשך היום הראשון למסע באופן שגרתי למדי. הם עצרו כמה פעמים כדי לתת לסוסים מנוחה, אחת מהעצירות בעיירת שוק שבה קנתה ג'סטין אפרסקים ודובדבנים כדי להעשיר את מלאי המזון שלהן. כשהשמש שקעה תחת העננים הכתומים והסגולים, הם הגיעו לפונדק. בשעה שהֶר פֶרֶנץ ובנו שיכנו את הסוסים באורווה למשך הלילה והתמקחו על מחירו של זוג סוסים רענן להמשך המסע למחרת בבוקר, בירכה אותם בגרמנית אישה חסונה ונעימה שכנראה הייתה אשתו של בעל הפונדק. הֶר ג'אסטין פרנק הרגיע אותה שהם כולם אחים ולכן אין בכך שום דבר בלתי נאות, היא הובילה אותם לחדר ובו שתי מיטות, שידת מגירות עם אגן רחצה וקנקן ושולחן מוקף בארבעה כיסאות. מעל המיטות היו שני ציורים חסרי כל ערך אמנותי: האחד הציג את הקיסרית אליזבת והאחר את מריה הבתולה. היא אמרה להם שתעלה את ארוחת הערב לחדרם בתוך חצי שעה ואז הותירה אותם לפרוק את תיקיהם.

"אני לא ישנה איתה," אמרה דיאנה והצביעה על לוסינדה.

"את יכולה לישון איתי," אמרה מרי. "ג'סטין, אכפת לך אולי — "

"לא, מובן שלא," אמרה ג'סטין. "היא לפחות אינה נוחרת!"

"לא, היא רק שותה דם!" סיננה דיאנה בתגובה.

"האם היא... כלומר, האם זה נחשב מבחינתה לארוחה?" שאלה מרי. "האם היא תזדקק לדם בכל פעם שנאכל? כי אינני חושבת שאני מסוגלת לעשות זאת שוב היום. עוד לא התאוששתי לגמרי."

"אנחנו יכולות לשאול אותה," אמרה ג'סטין. היא פנתה אל לוסינדה, שישבה על המיטה מתחת למריה הבתולה. "את זקוקה שוב להזנה? כלומר, לדם?"

לוסינדה הביטה בה בעיניים רדופות. "כשישוע פגש את תלמידיו בגליל, הוא הציע להם את הדם הזורם בעורקיו ואמר, עשו זאת לזכרי."

"אינני חושבת שיועיל במיוחד לשאול אותה," אמרה מרי. "היא חיוורת פחות ונראית חזקה יותר, אבל היא לא נשמעת קוהרנטית יותר. למעשה, היא נשמעת קוהרנטית עוד פחות."

"אולי כדאי שננסה לתת לה קצת ולראות כיצד היא מגיבה," אמרה ג'סטין. "דומני שהגיע תורי. דיאנה, אני יכולה בבקשה לקבל את הסכין שלך?"

"אני לא יודעת מה הייתן עושות בלעדיי," אמרה דיאנה. היא הכניסה שוב את ידה תחת חצאיתה והוציאה את הסכין ואז הניחה אותו בידה המושטת של ג'סטין.

בדיוק כמו מרי לפניה חתכה ג'סטין את אמת ידה השמאלית. אבל כמעט מיד אחרי שהצמידה לוסינדה את פיה לחתך, היא ירקה את הדם שמצצה וטיפותיו התפזרו על הרצפה. היא התרחקה מג'סטין עד שהייתה מצונפת בסמוך לראש המיטה, ממש מתחת לבתולה. "את מתה," היא אמרה. "מתה ומקוללת כמוני."

"הא! נראה שהדם שלך לא מספיק טוב בשבילה," נחררה דיאנה.

"ג'סטין, אני בטוחה שלא הייתה לה כוונה רעה," אמרה מרי.

"אבל היא צודקת," אמרה ג'סטין, ונראתה עצובה כמו ביום שבו ראתה אותה מרי אחרי שקראה בספרה של מרת שֶלי. "אני מתה כבר מאה שנה. דמי נשחת — הוא דמה של מתה."

"אז כנראה שזאת שוב תצטרך להיות אני," אמרה דיאנה והושיטה יד לקחת את הסכין.

מרי הביטה בה באי־אמון. "אחרי כל התלונות שלך על כך שלוסינדה זקוקה לדם, כעת את מתנדבת?"

"אמרתי שזה מגעיל," אמרה דיאנה. "לא אמרתי שלא אעשה את זה. תני לי כבר את הסכין."

"רק רגע," אמרה מרי. "האם זה מוכרח להיות דם אדם? לוסינדה, האם את זקוקה לדם של בן אנוש או שכל דם יכול להתאים?"

לוסינדה בהתה במרי ממקומה מתחת לבתולה. "דם הוא החיים," היא אמרה. "דם הוא שושנה בין החוחים. מאה שנים היא ישנה, עד שבא הנסיך והעיר אותה בנשיכה."

"אינני חושבת שהיא מסוגלת לספק לך תשובה קוהרנטית," אמרה ג'סטין.

"אם כך נצטרך לערוך ניסוי," אמרה מרי. "ראיתי לול תרנגולת ליד האורווה..."

בדיוק אז נקשה אשתו של בעל הפונדק על הדלת. "אָבֵּנְטְאֶסֶן מָיְינֶה דָאמֶן אוּנְט מָיְין הֶר," היא אמרה. על המגש שבידיה נחו נקניקיות, כרוב חמוץ ומעין כופתה.

"קנוֹדל!" אמרה דיאנה בחלחלה. "תענו אותי כמה שתרצו, אבל אני לא אוכלת קנוֹדל."

"תשתקי!" סיננה מרי והחטיפה לדיאנה מכה בכתפה — מה שרק הביא לכך שדיאנה הסתובבה והחטיפה לה מכה בחזרה. כיצד יכלה לשכוח שדיאנה תמיד מכה בחזרה?

 

מרי: לא שכחתי. פשוט לא רציתי שהיא תדבר בגסות בנוכחות בעלת המקום.

דיאנה: אתן יכולות לתקוע אותי בצינוק הכי עמוק והכי אפל ולענות אותי אלף שנה ואני עדיין לא אוכל קנוֹדל.

מרי: את ממש מעייפת, את יודעת?

 

"דָנקֶה, גוּטֶה פרָאוּ," אמר ג'אסטין פרנק והעניק לה תשר. ואז הוא אמר משהו שנשמע כמו "הֶנשֶן". אשתו של בעל הפונדק הגיבה בשטף של גרמנית. "מיד אשוב," אמר ג'אסטין לכל השאר. הוא יצא בעקבותיה.

כעבור עשר דקות הוא חזר ובידו קערת עץ גדולה. מרי ודיאנה כבר ישבו ליד השולחן ואכלו את ארוחת הערב — הקנוֹדל לא היה גרוע כפי שדיאנה תיארה אותו, ומרי תהתה מה היה פשר המהומה. הוא היה תפל אך משביע.

"מה זה?" שאלה מרי.

"תרנגולת," השיבה ג'סטין. "נאלצתי למלוק את צווארה." היא הרימה את הקערה כדי שיוכלו לראות אותה, או ליתר דיוק — ערמת נוצות. ניכר בג'סטין כמה ייסרה אותה הריגת התרנגולת. "הסברתי לאישה — פרָאוּ לוּנטהוֹף — שלאחותי יש אנמיה, והיא אמרה לי שדודה שלה סבלה מבעיה דומה. הנה — " היא הושיטה את הקערה ללוסינדה. "פרָאוּ לונטהוף ביצעה חיתוך בחזה."

לוסינדה נטלה ממנה את הקערה והשפילה את מבטה אל התרנגולת. ואז היא סובבה אליהן את הגב והרימה את העוף, שעדיין היה מכוסה בשלל נוצות יפות והשתלשל מידה. היא הרכינה את ראשה. כעבור רגע שמעה מרי צליל מחריד ביותר, מעין צליל יניקה ושאיבה שהפך את קיבתה. היא הצטערה שאכלה חצי קנוֹדל.

 

דיאנה: רואה? אמרתי לך. אף פעם אל תאכלי את הקנוֹדל.

 

כשחזרה לוסינדה והסתובבה אליהן אחרי שהחזירה את התרנגולת לקערה, היו פניה מרוחות בדם. "הגיהינום הוא ריק, כל השדים הם כאן,"1 היא אמרה.

"מה זה אמור להביע?" שאלה דיאנה.

"נדמה לי שזהו ציטוט של שייקספיר," אמרה ג'סטין. "אעזור לה להתנקות."

"לא, תאכלי," אמרה מרי. "אני אשטוף את פניה של לוסינדה. ואז מוטב שנלך לישון. עלינו להתעורר מוקדם מחר."

היא שטפה את הדם מפניה של לוסינדה במים שהיו בקנקן. הן כבר לא היו חיוורות — כעת נראתה לוסינדה ון הלסינג כנערה יפהפייה, כזאת שניתן היה אולי לפגוש במסיבה באמסטרדם, רוקדת ומדברת על מחזרים. אך כשהיא הרימה את מבטה בשעה שמרי ניגבה את פיה ואת לחייה במגבת, מרי שמה לב שמבטה אינו ממוקד, כאילו היא בוהה באיזה מקום מרוחק. וכשמרי עזרה לה ללבוש את כותונת הלילה שלה וכיסתה אותה, בעוד ג'סטין מחזירה את הכלים למטה ודיאנה שקועה בטקס רחצה משל עצמה, אמרה לוסינדה רק, "עמדתי על גדת הנהר, והנהר לקח אותי. הנהר לקח את כולנו. אני מתפללת שהאל הטוב יציל אותנו מטביעה. אמן."

למחרת בבוקר לוסינדה כבר לא הצליחה לדבר באנגלית. היא נראתה טוב יותר, קורנת יותר, שמחה יותר — מבחינה גופנית, מצבה היה טוב בהרבה. אך מבחינה שכלית...

"אני חוששת שהיא משתגעת," אמרה ג'סטין למרי אחרי שנפטרה מעוד תרנגולת מתה ומרוּקנת מדם. מר ג'אסטין פרנק היה לבוש שוב בבגדי הנסיעה שלו.

גם מרי הייתה מוכנה. היא ניקתה את פניה של לוסינדה ודאגה שתיראה כמו נערה מהוגנת ולא כמו פקעת של דם וטירוף. דיאנה טרם סיימה לנעול את נעליה. "תזדרזי!" אמרה מרי. "פרָאוּ לונטהוף אומרת שהכרכרה ממתינה."

עוד יום ארוך בכרכרה, שיֵצאו ממנה רק כשהֶר פֶרֶנץ יעצור כדי לתת לסוסים מנוחה ולהשקותם. ואז הן יוכלו לרדת מהכרכרה, להתהלך קצת ולהתפנות בחסות שיח קרוב.

 

מרי: קתרין! האם זה הכרחי לכלול פרטים שכאלה?

קתרין: את מצפה שקוראינו יחשבו שלא היו לנו שום צרכים גופניים במשך ימים תמימים?

מרי: לא, אבל הדברים האלה פשוט... לא נאמרים. הם מובנים מאליהם.

קתרין: כיום אופנתי לכלול פרטים ריאליסטיים, לא משנה עד כמה הם בלתי נעימים או בלתי נאותים. תראי את הסופרים הצרפתיים. תראי את אמיל זולא.

מרי: אנחנו לא צרפתיות.

 

מרי התחילה להרגיש כמו המשרתת הצעירה באגדה שהתגלגלה במורד הגבעה בתוך חבית, אלא שבמקרה זה החבית לא הפסיקה להתגלגל. התנועה הקבועה אך חסרת האחידות של הכרכרה הכניסה אותה למעין קהות חושים. היא בעיקר השקיפה על הנוף. כשדיאנה לא ישנה היא התלוננה בלי הרף על תנאי הדרך, על כך שהיא רעבה אף שאכלה יותר ממרי וג'סטין גם יחד ועל כך שהיא משועממת — עד כדי כך שהיא עוד עלולה להשליך את עצמה מהכרכרה רק כדי שיהיה לה משהו לעשות. ג'סטין ניסתה לקרוא ספר שאיירין נורטון השאילה לה — על הכריכה היה כתוב אַלְסוֹ שְפְּרַך זָרַתּוּסְטְרָא — אבל לבסוף היא אמרה, "אינני מצליחה להתרכז כלל וכלל, ועליי להודות שהפילוסופיה המודרנית הזאת נראית לי לפעמים כמו איזו שטות פואטית." אחר כך היא שיחקה בקלפים עם דיאנה כדי שהיא תישאר בשקט. לוסינדה, ששוב ישבה ליד מרי, פלטה מדי פעם הערה בהולנדית, או לפחות בשפה שמרי שיערה שהיא הולנדית. נראה שהיא שקועה בעולם משל עצמה. מרי תהתה אם היא בכלל יודעת שהיא נמצאת בכרכרה החוצה את אוסטרו־הונגריה.

 

האם הן עשו את הדבר הנכון כשבאו להצילה? כשהותירו מאחור את כל מה שהכירו על סמך מברק מאומנת שהיא לא פגשה יותר מעשור ומכתב מנערה שהיא כלל לא הכירה ובו טענה שרוב האנשים היו מתקשים להאמין לה? דיאנה שוב נרדמה, תודה לאל. גם לוסינדה כנראה ישנה, גופה שמוט והיא עטופה בשמיכה. ג'סטין השקיפה מחלון הכרכרה, שיחון גרמני פתוח בחיקה. היא שבה להתלונן ללא הרף על הגרמנית הלקויה שלה.

"את חושבת שאנחנו עושות את הדבר הנכון?" שאלה מרי.

ג'סטין הביטה בה בהפתעה. "בהחלט. האם יש לך ספקות? לרוב קל לדעת מה הדבר הנכון, כי הוא קשה. ו... הביטי בה." היא החוותה בראשה על לוסינדה המצונפת בפינה, שערה מסתיר חלקית את פניה. היא נראתה כמו ילדה הנמה תנומת צהריים. "לעולם לא היית סולחת לעצמך אילולא הגבנו לטלגרמה של העלמה מָארי."

מרי חייכה. תמיד היה אפשר לסמוך על ג'סטין שתנסח את הדברים בצורה ברורה. לוסינדה נזקקה להצלה ולכן הן הצילו אותה. הנערה הזאת ששתתה דם לא הייתה שונה מביאטריצ'ה או מקתרין, שנוצרו בידי חברי האגודה האלכימית — והן היו חייבות לעצור את האנשים שהפכו אותה לכזאת. למרות הסכנה וחוסר הנוחות... והנחרות של דיאנה, שהתחדשו זה עתה. כיצד הצליחה דיאנה להישמע כמו מנוע קיטור?

עד שהגיעו לעוד פונדק אחד, בדיוק עם שקיעת החמה, למרי נמאס סופית מהרעיון של נסיעה בכרכרה ארבע־גלגלית. בשבילה רק כרכרות דו־גלגליות ורכבות, תודה רבה — או, לכשתחזור ללונדון, אופניה המהימנים!

הפונדק הזה היה הרבה פחות טוב מקודמו. מרי, דיאנה ולוסינדה חלקו מיטה גדולה אחת, כשמרי שוכבת בין שתי הנערות כי דיאנה סירבה לישון "ליד העלוקה הזאת". ג'סטין ישנה על הרצפה, עטופה בשמיכה. כאן לא היו תרנגולות, אבל ג'סטין הצליחה לקנות חזרזיר שצווח והתפתל בזרועותיה. היא ביקשה מהן לצאת מהחדר. כעבור עשר דקות, כשאמרה להן לחזור, החזרזיר כבר היה מת וג'סטין הייתה חיוורת אף יותר מהרגיל.

בשעה שלוסינדה פרשה הצדה בשביל סעודת הדם שלה — היא לא אהבה שרואים אותה אוכלת — מרי הניחה יד על זרועה של ג'סטין. "אני ממש מצטערת. את אפילו לא אוכלת בשר."

"לא הייתי הורגת שום יצור מרצוני החופשי," אמרה ג'סטין בעצב. "אבל לפחות הוא לא חש כאב."

"טוב, הוא היה חזיר," אמרה מרי. "הוא בטח היה מסיים את דרכו כנקניקיות. אני מצטערת." דמעה זלגה במורד לחייה של ג'סטין. "זה נשמע חסר רגישות, אבל מה שאני מנסה לומר הוא שזה היה צפוי להיות סופו ממילא. ובמקרה של לוסינדה, מדובר בעניין של חיים ומוות."

ג'סטין רק הנהנה.

הפונדק שבו לַנו בלילה השלישי היה כפרי עוד יותר — כמה חדרים מעל מה שהיה ללא ספק בית המרזח המקומי. באותו הלילה ניזונה לוסינדה מדמה של תרנגולת נוספת, וכל השאר נדו בראשיהן למראה מרק תפוחי אדמה דליל שהוגש בלוויית פרוסות לחם שחור מרוח בשומן. המזון בסל שהכינה להן פרָאוּ שמידט אזל כליל. הן שילמו על תוספת של לחם וסלמי גדול לדרך — מחיר מופרז, לדעתה של מרי. אבל לא הייתה להן ברירה. הן היו מוכרחות לאכול.

וכעת כבר היה זה היום הרביעי, ומשהו לא היה כשורה. הם נסעו אל תוך חשכה וערפל. הפנסים משני צדי הכרכרה בקושי האירו משהו. אם ג'סטין צדקה וזו אכן אינה הדרך לבודפשט... היכן הם נמצאים?

"בשלב כלשהו נעצור כדי ללון," אמרה מרי לג'סטין. "כשזה יקרה, תשאלי היכן אנחנו — אם סטינו משום מה מהמסלול, נוכל למצוא בעצמנו את דרכנו לבודפשט. יש לנו כסף, יש לנו בדקר. במקרה הצורך נוכל להשתלט על הכרכרה והסוסים. ואם המצב יידרדר לכדי מאבק, את חזקה יותר מהֶר פֶרֶנץ ומדינש ולי יש אקדח. את בטח אינך יודעת כיצד לנהוג בכרכרה, נכון? אין זה מסוג הדברים שג'סטין מוריץ הייתה לומדת."

ג'סטין נדה בראשה. כבר החשיך מאוד, ומרי בקושי הצליחה לראות משהו. תודה לאל שדיאנה ולוסינדה עדיין ישנו, אם כי דיאנה החלה לסובב את הראש ולמלמל תוך כדי חלום, וזה היה סימן לכך שתתעורר בקרוב.

"גם אני לא יודעת, אבל נצליח למצוא פתרון כלשהו. אנחנו תמיד מצליחות." מרי הצטערה כל־כך שאיירין נורטון איננה שם כדי לייעץ לה! איירין הייתה יודעת כיצד להמשיך משם. אבל איירין הייתה כעת בווינה, עם גרטה והאנה וחדר מלא בכלי נשק, שכולם היו יכולים להביא להן תועלת רבה ברגע זה.

מה הייתה איירין עושה במצב שכזה? היה לפחות דבר אחד שמרי יכלה לעשות, לפני שיחשיך מדי והיא לא תוכל לראות דבר. היא ניצלה את הקרניים האחרונות של האור המתעמעם כדי להוציא את אקדחה, לטעון את התוף בקליעים ולהחזירו לפונדה. מבחינה הגיונית המשקל לא השתנה כלל, אך כעת היה במשקל זה משהו מרגיע.

"אנחנו מאטים," אמרה ג'סטין. כבר היה כמעט חשוך — הפנסים בקושי האירו את פנים הכרכרה, ומרי בקושי הצליחה לראותה. הם בכל מקרה לא התקדמו מהר במיוחד אלא בקצב של הליכה נמרצת — מרי בדיוק חשבה לעצמה שהסוסים ודאי עייפים. אבל הם אכן החלו להאט. היא הרגישה שהם מטפסים בשיפוע קל — אולי הם יגיעו לשם, לא שהיא ידעה היכן שם נמצא, בקרוב?

"הגענו כבר? אני רעבה." דיאנה שפשפה את עיניה. לוסינדה עדיין הייתה מצונפת בפינתה, כנראה ישנה.

ואז עצרה הכרכרה בפתאומיות. מרי השקיפה מהחלון, אבל בחוץ היה חשוך וערפילי — באורם העמום של הפנסים היה נדמה שהערפל מתערבל סביבם.

"כך נראה," אמרה מרי. "אני רואה אור — זה ודאי בעל הפונדק שבא לקדם את פנינו. בואי. היכן שלא נהיה, ודאי יש אוכל בפנים. אני רק רוצה לצאת מהכרכרה הזאת. כואב לי ה... כל הגוף כואב לי!"

היא פתחה את הדלת ויצאה מהכרכרה ואז הרימה את ראשה בהפתעה. זה לא היה פונדק — או אם כן היה, הוא לא דמה לשום פונדק שראתה מימיה. מעליה התנשאו חומות אבן גבוהות ובהן אשנבי ירי — היא ראתה את שיניהן על רקע השמיים, שצבעם השתנה מסגול לכחול עמוק. הרחק למעלה היו חלונות קטנים עם קשתות מחודדות ומגדל עגול — זו הייתה טירה כלשהי. הטירה הייתה הרוסה למחצה — מגדל נוסף היה ממוטט בחלקו והזדקר אל השמיים כמו עצם שבורה. לאן בדיוק הם הגיעו? היא הביטה סביבה בהפתעה ובבהלה. דינש בדיוק ירד ממושב הרכָּב, אם כי הֶר פֶרֶנץ עדיין אחז במושכות.

בעל הפונדק — או מי שלא היה האיש שאחז בעששית — התקרב אליהם. הוא הרים את עששיתו. "שלום, מרי," הוא אמר בקול צרוד ומחוספס.

לאור העששית היו פניו ברורות — חדות, ערמומיות, בלתי מהימנות, אך גם נאות, איכשהו. היה זה ודאי תעלול של מוח עייף. הרי לא ייתכן שהוא...

"חיכינו לכם כל היום," הוא אמר. "אני... שמח לראותך שוב, יקירתי."

בפעם הראשונה בחייה היה נדמה למרי שהיא עומדת להתעלף. כיצד זה אפשרי? כיצד הוא יכול להיות כאן? היא נשמה עמוק, הכניסה יד אל הפונדה, שלפה את אקדחה וכיוונה אותו אליו.

"שלום, אבא," היא אמרה. היא לא התכוונה לקרוא לו כך — המילה פשוט נפלטה מפיה. "מר הייד," היא תיקנה את עצמה. האיש הזה לא היה אביה ולעולם לא יהיה אביה.

 

דיאנה: אבל הוא כן, את יודעת.

מרי: לא די ברבייה ביולוגית כדי להפוך אדם לאב.

 

"אבא'לה!" דיאנה בדיוק יצאה מהכרכרה. היא עדיין נראתה ישנונית. "מה לעזאזל קורה פה! איפה אנחנו, ומה אתה עושה פה? ולמה לא הודעת לי איפה אתה? יכולת לשלוח לי איזה מכתב או פתק או משהו. אבל האם חשבת על זה? לא, בטח שלא. איזה מין אבא אתה, בכלל? אבא די מחורבן, זה איזה."

"תשתקי, דיאנה," אמרה מרי. "זה לא הזמן המתאים לכך." היא פנתה שוב אל הייד, אקדחה עדיין מכוון אליו. "היכן אנחנו? אני מתארת לעצמי שלא בבודפשט."

"נכון, ואני חושב שכדאי שתיתני לי את הנשק, יקירתי," אמר הייד. "הוא בכל זאת שלי."

"אין שום סיכוי שאֶתן — "

"מרי, נראה לי שכדאי לך. הסתכלי מאחורייך." היה זה קולה של ג'סטין — היא כנראה יצאה מצדה האחר של הכרכרה.

מרי הסתובבה לאחור — הֶר פֶרֶנץ, שעדיין ישב במושב הרכָּב, כיוון אליה רובה.

"חברתך חכמה, פרוֹילָיין," הוא אמר באנגלית ברורה למדי אך עם מבטא זר. הא! אם כך, הוא לא מדבר רק הונגרית!

וממש מאחורי ג'סטין עמד דינש, חמוש גם הוא ברובה. לעזאזל! הכול התחוור לה בבת אחת: הן רומו. או שחברו של הרמן רימה אותן או שהיה זה הרמן עצמו. אך כיצד ידע הייד היכן הן נמצאות? כיצד הוא ארגן את כל העסק? והיכן הם נמצאים כעת?

 

ביאטריצ'ה: זה ודאי לא היה הרמן. הוא אדם כה מקסים, ופרָאוּ הרמן היא אישה כה אדיבה. יש להם תינוק כה נחמד... פגשנו אותם בקיץ שעבר כשביקרנו אצל איירין בווינה.

קתרין: אני מתארת לעצמי שגם לפושעים יש תינוקות נחמדים.

ביאטריצ'ה: קֶט, אינך באמת רומזת ש —

קתרין: לא, אינני באמת חושבת שהרמן היה האשם. פשוט איני חושבת שיכולתו של אדם להתרבות אומרת משהו על טבעו המוסרי.

 

"תני לי את האקדח," אמר הייד והתקרב אליה, ידו מושטת לפנים. "באמת, מרי. אין לי שום כוונה לפגוע בך — או בדיאנה."

"חטפת אותנו," אמרה מרי בקול מאשים. היא הושיטה לו את האקדח בחוסר רצון, בלי לטרוח לסובב לפני כן את הקת אליו, כדי שהוא ייאלץ לאחוז בקנה כדי לקחתו.

"אני מעדיף לומר שהסטתי אתכן ממסלולכן," הוא אמר. "תוכלו להמשיך במסעכן ברגע שאקבל מה שאני צריך מכן — ליתר דיוק, מאחת מכן. אך ראשית, אני מקווה שנוכל לבלות זמן־מה יחד. כמשפחה, אפשר לומר."

"אני לא נשארת בחורבה הזאת," אמרה דיאנה. "אין סיכוי."

הייד חייך את חיוכו העקמומי. "חוששני שאין לך ברירה, לעת עתה. לא תכננתי מראש להביאך לכאן — אבל כעת כשאת כאן, אני כמובן שמח מאוד לראותך, בתי. את תמיד מוזמנת להישאר איתי, כמה שרק תרצי."

דיאנה זיכתה אותו בתנועה מגונה.

"אה, העלמה ון הלסינג!" הוא אמר. "הנה סוף־סוף האורחת שלבואה חיכינו כולנו."

לוסינדה יצאה מהכרכרה בצעד אטי ומהוסס.

הייד תחב את האקדח לכיסו והתקדם לעברה ביד מושטת ללחיצה. מרי זזה הצדה. במה בדיוק מדובר כאן? בלוסינדה, כך נראה — אך מדוע?

לוסינדה התקדמה לעברם ברגליים כושלות. נראה שהיא עוד לא התעוררה לגמרי ושהיא שרויה במעין מצב חלום. היא נטלה את ידו ואז סובבה את ראשה להציץ במרי ואמרה, "הגענו לגיהינום."

"ייתכן מאוד," אמר הייד. הוא נראה מעט המום. "אבל אתן ודאי רעבות, והכנו לכן ארוחת ערב — אפילו לך, העלמה ון הלסינג. דאגנו לך לתזונה מותאמת, ואני חושב שתהיי מרוצה מהתוצאות. אני מציע שתיכנסו בעקבותינו. אף שמטרתנו העיקרית בהבאתכן לכאן הייתה השגתה של העלמה ון הלסינג, אני שמח לראות שוב את כולכן, כולל אותך, העלמה פרנקנשטיין. אם תואילו בטובכן ללכת בעקבותיי, אספר לכן היכן אתן נמצאות וכיצד הגעתן לכאן — אלא אם כן אתן מעדיפות להישאר בחוץ בחושך? בגובה כזה הלילות עלולים להיות קרים. אני ממליץ על האח הנעימה שלנו ואולי גם על לגימה של ברנדי. ההונגרים מכינים ברנדי משובח, חזק בהרבה מהברנדי שיש לנו באנגליה ומושלם ללילה שכזה."

דיאנה הלכה בעקבותיו, אבל מרי התעכבה לרגע — היא לא ששה ללכת בעקבות הייד לכל מקום שהוא, במיוחד לטירה חרבה שנראתה כאילו יצאה מרומן של מרת רדקליף או של סר וולטר סקוט, ובכל מקרה היא רצתה לחכות לג'סטין.

"מהו המקום הזה, לדעתך?" היא שאלה כשג'סטין התקרבה.

"אני מצטערת כעת שלא התעמקתי יותר," אמרה ג'סטין. "ניסיתי להיזכר היכן ראיתי הרים במפה. נדמה לי שהיו הרים מדרום לווינה — הם הזכירו לי את האלפים. אם נסענו דרומה הרי שסטינו מאוד מהמסלול."

"ועדיין מכוּונים אלינו רובים," אמרה מרי והציצה בהֶר פֶרֶנץ ובדינש, שעמדו מאחוריהן. "בואי, מוטב שניכנס. אנחנו צריכות לאכול, אנחנו צריכות לנוח ואנחנו צריכות להבין היכן ל... כן, היכן לעזאזל אנחנו נמצאות. בחיי, אני מתחילה להישמע כמו דיאנה."

 

דיאנה: אני יודעת! זה היה מעולה! חבל שאת לא נשמעת כמוני לעתים יותר קרובות.

 

אילו רק היו שם קתרין וביאטריצ'ה! אז אולי הן היו יכולות להיאבק בהייד ובעושי דברו. אבל היו שם רק היא וג'סטין — היא לא חשבה שהיא יכולה לסמוך על דיאנה, שכינתה את הייד "אבא'לה" וגערה בו על... מה? אי־שליחת גלויה? כאילו היה זה פשע גרוע יותר מאשר, נגיד, רצח.

 

דיאנה: הייתי נאבקת לצדך, אם היית רוצה. הוא אמנם האבא שלי, אבל אני יודעת איזה מנוול הוא. ואת אחותי. זה לא משהו שסביר שאני אשכח, בהתחשב בזה שאת כל הזמן אומרת לי מה לעשות!

ביאטריצ'ה: גם אני מצטערת שלא יכולנו להיות שם איתכן! אבל היינו עדיין על הרכבת לווינה ועוד לא ידענו שנעלמתן בנסיבות מחשידות.

 

מרי הלכה בעקבות העששית של הייד ונכנסה תחת משהו שנראה כמו שער סורגים אל תוך... האם הייתה זו חצר? ככל הנראה, שכן היא דרכה על אבני חצץ. הירח עלה וכעת הוא שט מעליהן בשמיים, כמו מטבע של שילינג, או שמא כאן הייתה זו קרוֹנה אוסטרית, מלא ובוהק. הוא היה מוקף בעננים, והיא לא הצליחה לראות את הכוכבים. גם כאן התערבל סביבם ערפל דק בלכתם. ואז הם הגיעו לדלת עץ גדולה עם מַתאֲמֵי ברזל, אשר חרקה כשהייד דחף אותה. היא נכנסה בעקבות דיאנה ואז החזיקה את הדלת פתוחה עבור ג'סטין. אילו רק היו לה עיניים כמו של קתרין, היא הייתה יכולה לראות בחשכה!

 

מרי: אינני זוכרת שייחלתי לראייה כמו שלך!

קתרין: היית צריכה. זה היה יכול להיות מועיל ביותר, אינך חושבת? באמת שאין לי מושג איך כולכן מסתדרות כך, עם חוש ראייה וחוש ריח כה מוגבלים. אם כי יש ימים בלונדון שבהם הייתי שמחה להיפטר מאפי! איכס...

 

הם נכנסו לתוך חשכה. כעת הם היו באמת בפנים, במעין חלל גדול שכן מרי שמעה הד רקיעות נעליים. העששית של הייד לא עזרה במיוחד לפוגג את החשכה, שנדמתה כמצטופפת סביבם כמו רִיק עצום. ואז, פתאום, הבזיק אור. הייד עמד ליד הקיר, בידו חוט, ו... הייתכן? החדר נמלא אור. אור חשמלי, שבקע מנוּרות חשופות הפזורות בכל רחבי החדר. הנורות היו מונחות, כך הבחינה מרי בפליאה, בתוך פמוטי הברזל שנהגו להחזיק לפידים לאורך הקירות. היא הביטה סביבה — זה היה כנראה האולם הראשי של הטירה. היו בו קירות אבן שהתרוממו עד שפגשו בקורות עץ כהות ואח גדולה דיה לצליית אייל. באמצע החדר ניצב שולחן ארוך, תחום בספסלים משני צדדיו. הוא היה גדול, קודר וקר. מרי רעדה. סר וולטר סקוט היה אולי מתלהב, אבל היא רק רצתה לצאת משם במהירות האפשרית.

בקצה אחד של השולחן הארוך, כך הבחינה, היו ערוכים צלחות וקערות, מפיות וסכו"ם.

"בואי, העלמה ון הלסינג," אמר הייד והוביל את לוסינדה אל כיסא בקצה השולחן, הכיסא היחיד בחדר. "שבי ונוחי, שכן אני בטוח שאת עייפה אחרי המסע הארוך. ואם כולכן תצטרפו אליה," הוא אמר לכל היתר, "אדאג שיגישו לכן ארוחת ערב. אולי יידרש זמן־מה לחימומה מחדש — כפי שאמרתי, חשבנו שתגיעו מוקדם יותר. אבל כעת, משהגעתן סוף־כל־סוף, נוכל להראות לכן שאיננו לגמרי חסרי תרבות, אפילו בשְׁטיריָה."

שטיריה! האין היא בדרום? ג'סטין צדקה. אך למה התכוון הייד כשאמר "אנחנו"? הוא היה לבדו — האם הן יכלו לתקוף אותו כעת? אך במה זה יועיל? הוא ודאי יזעיק את הֶר פֶרֶנץ, או את דינש, או את שניהם גם יחד. ואולי יש בסביבה אנשים נוספים... מרי לא אהבה את ה"אנחנו" הזה. דיאנה כבר התיישבה על אחד הספסלים, אך בדומה למרי עצמה, ג'סטין נותרה במקומה.

"שנפעל עכשיו או שנחכה?" מרי לחשה לג'סטין.

"מוטב לחכות," לחשה ג'סטין בחזרה. "אין לנו מושג לאיזה מצב נקלענו. ודאי לא נצליח להימלט הלילה, בערפל ובחשכה. עלינו לאכול ולנוח ואחר כך לתכנן."

"ובכן?" קרא הייד. "אתן באות? אני יכול להבטיח לכן אוכל מזין, גם אם הוא איננו משתווה למטעמי המטבח הווינאי."

מרי לא הצליחה לחשוב על שום כיוון פעולה אחר, לפחות באותו הרגע, וחשבה שאם כך מוטב שיאכלו. היא בכל מקרה הייתה צריכה להבין כיצד ידע הייד שהן בווינה, מדוע הביא אותן לשם ומדוע הוא נמצא בשטיריה מלכתחילה. בפעם האחרונה שראתה אותו, הוא היה בדרכו לניוגייט. מה בדיוק הוא עשה כעת באימפריה האוסטרו־הונגרית?

הייד צלצל בפעמון המונח על השולחן. לפני שקול הפעמון הפסיק להדהד בחדר נפתחה דלת בקיר המרוחק. אל החדר נכנסה נערה, כבת גילה של דיאנה, לבושה בכובע רקום ובסינר — כנראה משרתת, אך בעלת סגנון כפרי מובהק השונה בתכלית השוני מהתחכום המהודר של האנה. היא הייתה יפה, בעלת שיער חום הקלוע בשתי צמות ארוכות, ומרי חשבה שאף שניגשה לשולחן ונעמדה ליד כיסאה של לוסינדה די בשלווה, עמוק בפנים היא מפוחדת.

"אָגְּנֵשׁ, אנא הביאי את ארוחת הערב במהירות האפשרית," אמר הייד. "וָצ'וֹרָאזְנִי, מבינה? האורחות שלנו רעבות."

"אִיגֶן... כן, הייד אוּר," היא השיבה בלוויית קידה מגושמת. "אחי, הוא כבר עכשיו לחמם את הגוּיָאשְׁלֶבֶשׁ." אם היא אכן הייתה משרתת, היא לא הייתה רגילה להיות. היא דיברה אנגלית במבטא כבד.

"מצוין," אמר הייד, בהתעלמות מוחלטת מעצבנותה. "אם כך את כבר יודעת מה עלייך לעשות, הלוא כן?"

"כן," אמרה אגנש. היא הפשילה את שרוולה השמאלי ועצמה את עיניה.

מה בדיוק הוא התכוון לעשות? ג'סטין כבר התיישבה על הספסל לצד דיאנה. מרי עדיין עמדה. הייתה לה תחושה ברורה שדבר מה נורא עומד להתרחש ואין ביכולתה לעצור אותו.

"אין מה לפחד," אמר הייד. ולא בכדי — אגנש רעדה כמו עלה נידף! נדמה שכל הדם אזל מפניה. הייד שלף מכיס מעילו נרתיק עור קטן, הניח אותו על השולחן ופתח אותו. הוא הרים חפץ מתכתי — מרי ראתה אותו נוצץ באור. אזמל! בפעם האחרונה שראתה אזמל בידו, הוא היה במחסן ליד התמזה והתכוון להוציא את מוחה של ג'סטין מגולגולתה.

"אתה לא תפגע בנערה הזאת!" ג'סטין קמה ממקומה ונראתה כעוסה מכפי שמרי ראתה אותה אי־פעם, אולי הכי כעוסה שג'סטין מסוגלת להיות.

"זה הבית שלי, ואני אעשה בו כרצוני," אמר הייד. כשדיבר שמעה מרי קול נקישה מוכר והסתובבה — ליד הדלת שדרכה הם נכנסו עמד כעת הֶר פֶרֶנץ ובידו רובה המכוון אל ג'סטין. "לפֶרֶנץ אוּר יש סיבה טובה להיות נאמן לי, וכך גם לבתו אגנש." הוא הביט בנערה. "את הסכמת לכך, נכון? מרצונך החופשי?"

אגנש הנהנה בשתיקה.

הסכימה למה? אולם כעבור רגע התחוור הכול. האזמל הבזיק ואז הופע פס אדום במורד זרועה של אגנש. במהירות רבה, כמו חתול בית המזנק על טרפו, הסתובבה לוסינדה, תפסה את זרועה של הנערה והחלה למצוץ את הדם מהחתך.

אגנש פלטה צווחה קטנה אך עמדה ללא תנועה ובארשת פנים נחושה.

כיצד ידע הייד שלוסינדה זקוקה לדם והתארגן מראש? מיהי אגנש? הוא קרא לה בתו של הֶר פֶרֶנץ, ומשמעות הדבר היא שהייתה גם אחותו של דינש. כיצד שכנע אותה להפוך ל... ארוחת הערב של לוסינדה? מרי הביטה בג'סטין, שעדיין עמדה אבל כעבור רגע התיישבה. ג'סטין הביטה בה ומשכה בכתפיה, כאילו גם לה אין תשובות לספק. ודיאנה... דיאנה צפתה בנעשה בעניין רב.

"זה כזה דוחה," היא אמרה כעבור רגע.

"אבל נחוץ," אמר הייד. "אם כי נראה לי שדי בכך לעלמה ון הלסינג לעת עתה. אינך רוצה לכלות את כל אספקת המזון שלך, נכון?" הוא משך ממנה את זרועה של אגנש בעדינות.

לוסינדה הרימה אליו את עיניה ומצמצה. הדם שנמרח סביב פיה נראה בוהק במיוחד תחת האורות החשמליים. "אוּ בֶּנט זֶלף לוּסִיפֶר," היא אמרה. ואז, בתנועה שהעבירה במרי חלחלה, היא ליקקה את הדם מפיה, כמו ילדה המלקקת טיפות מולסה.

"לוציפר, זה מה שאני?" צחק הייד. הוא חבש את זרועה של אגנש במהירות ובמומחיות בפיסת גזה ששלף מנרתיק העור. "אף שאינני יכול לטעון לשליטה כלשהי בהולנדית, משמעות דברייך ברורה כשמש. אולם יש מי שקנה לו זכות גדולה יותר להיקרא כך! את תפגשי אותו בקרוב."

למה הוא התכוון בכך? למרי נמאס כל־כך מתעלומות ומשקרים. "אמור לי היכן אנחנו," היא אמרה. היא שמחה לשמוע שקולה נשמע נוטף בוז ככל האפשר. היא חששה שהוא יישמע חלש או מהוסס. היא נתקפה מעין ייאוש שעד כה לא חשה במסען. אף אחד לא ידע היכן הן — לא איירין, לא מִינה. היו רק ארבעתן — בעצם, שלושתן, שכן לוסינדה לא ממש נחשבה במצבה — בטירה אי־שם בשטיריה, ללא כלי נשק וכלי תחבורה. מה הן אמורות לעשות כעת?

בדיוק אז נכנס לחדר בחור צעיר, מבוגר רק במעט מאגנש, ובידו כלי הגשה גדול. הדמיון שלו לאחרים הבהיר שגם הוא בן למשפחת פֶרֶנץ. אח צעיר, אולי? אחריו נכנס דינש ובידו מגש מלא במאכל שנראה כמו נקניקיות — מה שהתברר כנכון — ולצדו פטריות ובצלים מטוגנים. הריח היה... נפלא. חרף חומרת המצב שמעה מרי את קיבתה מקרקרת.

"מעולה!" אמרה דיאנה. היא, לפחות, לא נשמעה עייפה או מיואשת. ברגע שהמגש הונח על השולחן, היא חטפה בידה נקניקייה והחלה ללעוס.

הבחור הגיש להם מרק אדום ובו חתיכות עוף ומעין כופתאות. מרי חככה בדעתה אם לסרב לקבלת האורחים של הייד, אבל היא הייתה רעבה כל־כך! היא טעמה כף אחת — האוכל היה מצוין, אם כי מעט מתובל מדי לחִכּה האנגלי. היא הבחינה שדיאנה כבר מחסלת את הנקניקייה השנייה שלה, אבל ג'סטין אכלה רק את הבצלים והפטריות. הם ודאי לא היו מזינים דיים אחרי יום ארוך כפי שעבר עליהן.

"את יכולה לאכול את המרק שלי," היא לחשה לג'סטין. "אני אוכל את כל העוף ואז אעביר לך אותו. הכופתאות טעימות מאוד — כלל לא דומות לקנוֹדל!" ג'סטין רק נדה בראשה.

"העלמה פרנקנשטיין, אינך אוכלת," אמר הייד. "האם האוכל אינו ערב לחכך?"

העניין והדאגה שהפגין נראו באמת כנים. חתיכת נוכל! אילו באמת דאג לג'סטין — או למי מהן — הוא כלל לא היה מביא אותן לכאן. ולחשוב שהאיש הזה היה פעם אביה! אבל לא, מוטב לא לחשוב על כך. מרי הניחה על צלחתה נקניקייה וכמה פטריות. הן היו טעימות להפליא.

"היא לא אוכלת בשר," אמרה דיאנה. "חשבתי שאתה יודע דברים כאלה, או שאתה לא כזה חכם כמו שאתה מנסה להיראות?"

"אה, כמובן," אמר הייד, בהתעלמו מהמחצית השנייה של דבריה. "העלמה פרנקנשטיין אינה היחידה בטירה זו המתקיימת מתזונה צמחית. אגנש, האם תוכלי לטגן כמה ביצים ואולי תוסיפי להן עגבניות? טוֹיָאשׁ אֶשׁ.. אינני זוכר כיצד אומרים עגבניות. נו, את יודעת, גִימוֹלְץ' אדום." הוא הצמיד ידיים קמורות, כאילו אוחז בכדור.

"פָּרָדִיצ'וֹם," אמרה אגנש ואז קדה שוב ויצאה מהחדר. שני אחיה נשארו, דינש בזרועות שלובות, נשען לאחור על עקביו.

"מדוע הבאת אותנו לכאן?" שאלה מרי. אם ברצונה לקבל תשובות, היא תהיה מוכרחה לדבר איתו, עד כמה שהייתה מעדיפה להימנע מכך.

"כן," אמרה דיאנה. "מה הסיפור, אבא? יכולת פשוט לומר לנו שאתה רוצה לפגוש אותנו."

"אינני חושב שמרי הייתה מגיעה מרצונה החופשי," אמר הייד. חיוכו היה כמעט זהה לחיוכה של דיאנה! זה היה מחליא.

 

דיאנה: אין שום דבר רע בחיוך שלי!

מרי: זה לא קשור אלייך. זה קשור אליו. אינני מותחת עלייך ביקורת.

דיאנה: קצת כן. אם החיוך שלו מחליא, והוא נראה כמו החיוך שלי —

מרי: אני מצטערת. לא זאת הייתה כוונתי.

דיאנה: שמעתי אותך מתנצלת עכשיו? טוב, מי חטף את מרי האמיתית...

 

"ותבינו," המשיך הייד, "לא חטפתי אתכן, אף שנוכחותכן משמחת אותי מאוד — ממש איחוד משפחתי, הלוא כן? מי שעניינה אותי הייתה העלמה ון הלסינג. שיחק לי המזל שחילצתן אותה מהמריה־תרזה קרָנקֶנהאוּס. זה היה חכם מאוד מצדך, דיאנה. ירשת את זה ממני, לדעתי, אם כי גם אמך הייתה חכמה בדרכה שלה. דינש היה מתקשה בכך הרבה יותר. לאחר מכן, פשוט הגעתן עם העלמה ון הלסינג — כמעין בונוס."

דיאנה לפתה את סכינה. "אמא שלי הייתה — "

"מה אתה מתכוון לעשות ללוסינדה?" שאלה ג'סטין תוך שהיא מושיטה יד ומניחה אותה על זרועה של דיאנה. היא נשמעה רגועה ומאופקת — תודה לאל שמישהי הייתה רגועה ומאופקת. דיאנה הניחה את סכינה על השולחן ברעש ושילבה את זרועותיה. למרי היה ברור שהיא כועסת, בדיוק כפי שהיה לה ברור שלמרות השליטה הרבה שג'סטין הפגינה היא עייפה ומיואשת.

"לא משהו גרוע יותר מכפי שאביה מולידה עשה לה," אמר הייד. הוא שלף מזרק מהנרתיק המונח על השולחן. "אם תוכל בבקשה לעזור לי, יָאנוֹשׁ?" הוא אמר לאח הצעיר.

"שלא תעז!" אמרה מרי והתרוממה על רגליה. היא לא ידעה כיצד בדיוק תעזור ללוסינדה אבל הייתה נחושה בדעתה לפעול בדרך כלשהי.

היא שמעה קול נקישה והסתובבה. מאחוריה עמד הֶר פֶרֶנץ, רובהו מכוון עליה. לעזאזל. העיקר שהייד הצהיר שאין לו כוונה להרע להן! לא היה לה ספק שהוא יתיר להֶר פֶרֶנץ לירות בהן במקרה הצורך.

למראה המזרק חשפה לוסינדה שיניים ונהמה — לרגע חשבה מרי שהיא תתקוף את הייד. אבל דינש נעמד מאחוריה והניח את ידיו על כתפיה כדי לרתק אותה לכיסא. אחיו הפשיל את שרוולה הימני ואחז באמת ידה בשעה שהייד שאב דם מקיפול מרפקה. לוסינדה לא נאבקה, אך היא רשפה ותקעה בהם מבטים יוקדים לפי התור.

האח הצעיר נסוג בפחד, אף שהמשיך לאחוז באמת ידה, אבל הייד נראה רק משועשע. "תודה לך, העלמה ון הלסינג," הוא אמר כשהמזרק היה מלא בדם. "הדם הזה יביא תועלת מרובה, אני מבטיח לך. הפציינט שלי יהיה אסיר תודה לך על תרומתך להחלמתו."

הפציינט שלו? למי יכולה להיות הכוונה? מרי הביטה בג'סטין. היא נדה בראשה וקימטה את מצחה, כאילו כדי לסמן שגם לה אין מושג.

בדיוק אז חזרה אגנש ובידיה משהו שכנראה היה צלחת עם ביציות ועגבניות בלוויית צמד עוגיות מלוחות. היא הניחה אותו מול ג'סטין. דיאנה לקחה מיד עוגייה אחת ונגסה בה.

"טוב," אמר הייד. "יש לי עניינים חשובים להתפנות אליהם. אגנש תלווה אתכן אל חדריכן כשתסיימו לאכול. אני מציע שלא תנסו להימלט. פֶרֶנץ אוּר ובניו יעמדו על המשמר. הם ציידים מצוינים, המורגלים היטב הן לטירה הזאת והן ליער המקיף אותה. לא הייתי רוצה שהם יירו בכן בטעות. אני בטוח שאת חכמה מכדי לנסות דבר שכזה, מרי, באזור ההררי הזה, בארץ שאינך מכירה. אני יודע שלא הייתי אב טוב, אך אינני רוצה לראות אף אחת מבנותיי נוֹרֵית."

מרי ניסתה לחשוב על תגובה עוקצנית, אבל היא הייתה עייפה כל־כך! היא לא הספיקה לחשוב על מענה הולם לפני שהוא יצא מהחדר.

"הוא אפילו לא הביא אותנו לפה בכוונה!" אמרה דיאנה בעלבון. "הוא רק רצה את הדם שלה. למה הוא רוצה את הדם שלה?" היא סקרה את לוסינדה במבט בוחן, כאילו מנסה לרדת לחקר העניין.

"תסלקי את הידיים שלך מארוחת הערב של ג'סטין!" אמרה מרי. דיאנה עמדה לקחת את העוגייה השנייה. "כולנו צריכות לאכול, כדי שנהיה חזקות לקראת... הבּאות. ואני מציעה שנמשיך את הדיון הזה בפרטיות. אז תסיימי את מה שעוד נשאר על צלחתך ובואו נעלה לחדרינו, היכן שלא יהיו." היא הביטה באגנש בפקפוק. מי הייתה הנערה הזאת, שפשוט הניחה להייד לפתוח לה וריד כדי להזין את לוסינדה?

דיאנה לגמה ברעש את שארית המרק היישר מהקערה ואז ליקקה את הקערה בלשונה. "זהו זה, סיימתי."

"גם אני," אמרה ג'סטין. היא לא אכלה את כל מה שהיה בצלחתה — נותרו עוד ביצייה אחת וכמה פטריות. אך לפחות היא אכלה; גם זה היה משהו. זה יצטרך להספיק.

מרי שמה לב שהיא אכן חשה מאוששת בזכות הארוחה אך יגעה עד לשד עצמותיה. הדבר הכי נחוץ להן כרגע היה שינה. היא קמה. "טוב, בואו נלך. אגנש — " עד היכן הגיעו ידיעותיה של הנערה באנגלית? למרי לא היה מושג. "תוכלי לקחת אותנו למקום שבו נישן הלילה?"

אגנש הנהנה ואז סימנה להן ללכת בעקבותיה. ג'סטין קמה וניגשה ללוסינדה. כשהיא התקרבה, דינש נסוג מעט, אבל הוא המשיך להביט בה בדריכות. "את בסדר?" שאלה ג'סטין. "הוא פגע בך?"

לוסינדה בהתה בג'סטין בעיניים לא ממוקדות, כאילו אינה רואה אותה כלל. בשקט, כמעט בלחישה, היא שרה שיר שנשמע כמו פזמון שאם עשויה לשיר לילדהּ — שיר ערש, אולי. "סלָאפּ קִינְטיֶה סלָאפּ. דָאר בְּאוּטֶן לוֹֹוּפּט אֶן סְכָאפּ..."

השיר הדהד ברחבי החדר. משום מה הוא היה משונה ומצמרר יותר בעיני מרי מאשר כל דבר אחר שהתרחש באותו היום. היא קיבלה את הרושם שטירופה של לוסינדה הולך ומחמיר. ואין זה פלא, בהתחשב בכל מה שקרה במהלך הימים האחרונים. אך מה הן יעשו? כיצד יוכלו לחלץ אותה מכאן?

"בואי," אמרה ג'סטין והושיטה לה את ידה. לוסינדה נטלה אותה וקמה מכיסאה ואז הלכה בעקבות ג'סטין כמו ילדה ההולכת בעקבות אמה, מעט מתנודדת. מרי הלכה בעקבותיה ודיאנה הצטרפה מאחור, האחרונה מכיוון שאכלה במהירות את הביצייה של ג'סטין וחטפה עוד נקניקייה אחת לקינוח.

"מה! אנחנו צריכות לדאוג שיהיה לנו כוח, לא?" היא לחשה כשמרי נעצה בה מבט נרגז.

"מכאן דרך," אמרה אגנש והחזיקה עבורן את הדלת. ואז היא הובילה אותן במסדרון צר. להפתעתה של מרי, גם הוא היה מחובר לחשמל — בתוך פמוטים לאורך קירות האבן ניצבו כמה נורות חשופות וקודרות למראה. אם אמצעי התאורה הזה היה העתיד, כפי שיש שטענו, מרי כלל לא התרשמה ממנו. היא העדיפה בהרבה את אורן החמים של מנורות הגז. הן עלו בעקבות אגנש במדרגות אבן אשר הובילו אל הקומה השנייה. כאן כבר לא היו מנורות חשמל, רק אור הירח שחדר מבעד לחלונות הקטנים והמקושתים. החדר שאליו הובילה אותן אגנש היה משולל כל המצאות מודרניות — הוא נראה עתיק לא פחות מהטירה עצמה ותקרתו הגבוהה נעלמה אל תוך החשכה. אף שהירח היה מלא ובהיר, מרי לא הצליחה לראות הרבה לאורו — רק צורה כללית של רהיטים. אך כשהיו כבר כולן בחדר הציתה אגנש גפרור, ניגשה לנברשת ברזל לצד האח העשויה אבן והדליקה את הנרות הנתונים בה. הנברשת הזכירה למרי את הנברשות שניצבו ליד מזבח כנסיית סנט מרילבון. ואז הדליקה אגנש את תאומתה בצד האחר של האח. לבסוף, היא הדליקה את האח עצמה, שכבר הייתה ערוכה.

"אגנש, האם את מדברת גרמנית?" שאלה ג'סטין. "שְׁפּרֵכֵן סִי דוֹיטְשׁ?"

"אָיין בִּיסכֵן," השיבה אגנש. היא נשמעה מפוחדת וביישנית ביותר. הייתה לה סיבה טובה להיות מפוחדת, אחרי מה שאירע! מרי לא הצליחה להפסיק לחשוב על כך. אביה — כלומר, לא אביה שלה — חתך את זרועה של הנערה הזאת כדי להזין את לוסינדה! היא הציצה בלוסינדה, שעמדה ללא ניע ובהתה בחלל, עודנה מזמרת לה בלחש איזה שיר. דיאנה, לעומת זאת...

"תראו!" דיאנה ישבה על ברכיה על מיטת אפריון גדולה ומוקפת בווילונות אכולי עש שנראתה כאילו יצאה היישר מימי הביניים. היא החלה לקפץ מעלה־מטה. "המיטה הכי טובה בעולם!"

מרי הבחינה בהקלה רבה שתיבת החפצים והתיקים שלהן, ואפילו הסל שקיבלו מפרָאוּ שמידט, מסודרים בערמה בסמוך לקיר. לפחות החפצים שלהן יהיו שוב ברשותן!

פרט למיטה בקושי היו רהיטים בחדר. רק שולחן ארוך וצר בצמוד לאחד הקירות, ועליו אגן רחצה וקנקן לא תואם, וליד האח כיסא שנראה יותר כמו כס מלכות, עם כרית רקומה על המושב. שניהם היו עשויים מעץ כהה ונראו כמו התגלמות ימי הביניים, כאילו עמדו שם מאז שהטירה נבנתה.

 

מרי: תקופת הרנסאנס, לא ימי הביניים. רוב הטירה נבנתה במאה השש־עשרה, אם כי נדמה לי שהיסודות שלה מתוארכים למאה הארבע־עשרה.

קתרין: וזה אמור לעניין את הקוראים שלנו כי...?

מרי: אותך אולי לא מעניין דיוק, אבל אותי כן — וגם את קָרמִילָה זה יעניין, כשהיא תקרא את הספר הזה.

קתרין: אם אסיים פעם לכתוב את הדבר הארור, עם כל ההפרעות האלה!

 

מעל האח היה תלוי דיוקן של אישה, צעירה ונאה למדי, כהת שיער וכהת עיניים. היא הייתה לבושה בבגדים בסגנון ימי הביניים — או בעצם תקופת הרנסאנס — שמלת קטיפה אדומה תפוחת שרוולים ומעין כיסוי ראש מכוער מהסוג שנשים חבשו באותה תקופה, רקום בחוט זהב. מצווארה השתלשל צלב זהב שבו היו משובצות אבני אודם ופנינים. הציור עצמו היה מגושם ולא טבעי, בעל פרספקטיבה מעוותת, אך פניה היו כה מלאות חיוניות ואופי עד שהיה נדמה שהיא עצמה חיה.

 

דיאנה: הא! הבנתי מה עשית פה.

 

רגע, האם ג'סטין ניסתה לומר לה משהו? מרי התיקה את מבטה מהדיוקן באי־רצון, שכן הוא עורר בה עניין רב. לא, ג'סטין הייתה שקועה בשיחה עם אגנש, בגרמנית. למרי היה ברור שהגרמנית שבפיה של אגנש אינה טובה בהרבה מזאת שבפיה של ג'סטין. שתיהן דיברו במקוטע, וג'סטין מילאה מדי פעם את החסר בכמה מילים באנגלית, שלא נראה שאגנש הבינה טוב יותר מאשר את הגרמנית שלה.

"מדוע שלא תשכבי לנוח?" אמרה מרי ללוסינדה. "את ודאי מותשת." לוסינדה הפנתה אליה מבט אטום אך נאותה ללכת בעקבותיה כשמרי תפסה את ידה והובילה אותה אל המיטה. "בשם אלוהים, תפסיקי כבר לקפץ!" היא אמרה לדיאנה. "אינך מסוגלת לשבת בשקט אפילו לרגע?"

"ישבתי כל היום בשקט בתוך הכרכרה הארורה," אמרה דיאנה. "נשאר משהו בסל? אני עדיין רעבה."

"כמה מפתיע. לכי תבדקי בעצמך. יש לי דאגות גדולות יותר מאשר התיאבון שלך!"

כשלוסינדה כבר הייתה שכובה במיטה, עיניה בוהות באפריון, ודיאנה חיטטה בסל של פרָאוּ שמידט, חזרה מרי אל האח, שם עדיין הייתה ג'סטין שקועה בשיחה עם המשרתת. כשהיא התקרבה פנתה אליה ג'סטין.

"אגנש אומרת שהכינו לנו חדר נוסף," היא אמרה. "אבל לדעתי כדאי שנישאר יחד. המיטה הזאת ודאי גדולה דיה עבור שלושתכן, ואני אפרוש כמה שמיכות על הרצפה. אגנש" — היא פנתה אל המשרתת — "תוכלי להביא לנו עוד שמיכות. טֶפִּיכֶה... סליחה, דֶקֶן. אוּנט קִיסֶן — כריות." היא פנתה שוב למרי ואמרה, "אגנש אומרת שהיא קיבלה הוראה לנעול אותנו עד הבוקר. אני מעדיפה שנהיה נעולות יחד מאשר לבד."

"אני מסכימה," אמרה מרי. "האם שאלת אותה היכן אנחנו?"

"שטיריה, כפי שניחשנו, ורחוק מאוד מבודפשט." כפי שג'סטין ניחשה. מרי לא יכלה לזקוף לזכותה שום ניחוש שכזה. "זוהי הטירה... או ליתר דיוק, זו הייתה הטירה של משפחת קַרְנשְטָיין. זאת" — ג'סטין הצביעה על הדיוקן התלוי מעל האח — "הייתה הנצר האחרון למשפחה זו, הרוזנת מִירקָלָה קָרנשטָיין. אפשר לראות את שמה חרות על המסגרת. אגנש אומרת שהיא הייתה אישה איומה — היא נהגה לרחוץ בדמן של בתולות כדי לשמר את יופייה. אם הבנתי נכון את הגרמנית, אם כי אינני בטוחה בכך, היא אומרת שמשפחת קרנשטיין הייתה משפחה של ערפדים שניזונו מאנשי הארץ הזאת, לפני שנים רבות."

"ערפדים!" אמרה דיאנה. "מה, כמו וָארְני הוומפיר או: סעודת הדם?" היא מצאה דבר מה למאכל — אה, הלחם שמרי קנתה בבוקר בפונדק שבו לנו בלילה הקודם. זה נראה מזמן כל־כך! הייתה עוד כיכר אחת שהן לא סיימו — מרי שכחה ממנה לגמרי. דיאנה נגסה מהחתיכה שבידה, שאותה ודאי תלשה מהכיכר, ואז התקרבה אליהן ונעמדה להסתכל בדיוקן ברחשי כבוד עמוקים.

 

מרי: באמת, דיאנה, את קוראת את הזבל שבזבל.

דיאנה: זה לא יותר גרוע מהספרים של קתרין. אַיי, נשכת אותי! זה היה ממש לא נחוץ!

קתרין: בדיוק כפי שההערה שלך הייתה ממש לא נחוצה וגם לא נכונה. וארני הוא זוועתון מלודרמטי. מה שאני כותבת הוא סיפורת מודרנית ניסיונית.

דיאנה: בטח יש לך כלבת.

 

"אין ערפדים כפי שמתוארים בסיפורים שאת קוראת, דיאנה," אמרה ג'סטין. "המושג ‘ערפד' הוא רק מטפורה. אגנש מדברת על תקופה שבה אריסטוקרטים התקיימו מעבודתם של הצמיתים שלהם, כפי שאומרים שערפדים מתקיימים מדם. בני משפחת קרנשטיין היו ודאי אדונים אכזריים, כנפוץ במערכת הפיאודלית. האמונה התפלה כנראה שרדה בשל מצבים רפואיים כגון זה שממנו סובלת לוסינדה, שלהערכתי הוא אנמיה קיצונית, אשר פרופסור ון הלסינג יצר או שימר מסיבה כלשהי שעדיין איננו מבינות. מה שחשוב הוא שאנחנו רחוקות מאוד מכל מקום. העיר הקרובה ביותר היא גְּראץ, אבל אין לנו דרך להגיע אליה ואיש מהנוכחים פה לא יעזור לנו. המשרתים היחידים בטירה הם הֶר פֶרֶנץ, שני בניו, דינש ויאנוש, ואגנש. שאלתי אותה מדוע הסכימה לשמש כאמצעי הזנה. מתברר שמר הייד מחפש מרפא לאיזה חבר שלו שמתגורר אף הוא בטירה אך בבידוד מוחלט. אגנש לא ראתה אותו — רק יאנוש מורשה להיכנס לחדרו. אמה של אגנש חולה מאוד. הייד הבטיח שאם יצליח לרפא את חברו החולה, הוא ירפא גם את אמה. הוא אמר לה שדמה של לוסינדה הוא תרופה רבת־עוצמה. אז כפי שאתן יכולות להבין, אף אחד מבני המשפחה הזאת לא יעזור לנו."

"לדעתי כדאי שנמשיך את הדיון הזה במועד אחר," אמרה מרי. עד היכן הגיעו ידיעותיה של אגנש באנגלית? היא לא ידעה, אך היא חשדה שכל דבר שאגנש תשמע יועבר לאביה, או ליתר דיוק להייד. "תודה לך, אגנש," היא אמרה ופנתה למשרתת. היא הוציאה מהפונדה קרונת זהב והושיטה אותה לאגנש. מחוות שכאלה לעולם אינן מיותרות בעת צרה.

"קוּסֶנֶם... דָנקֶה," אמרה אגנש בלוויית קידה קלה. "אני להביא וָאסֶר אוּנט זָייפֶה."

אחרי שהלכה אמרה דיאנה, "זה לא משנה אם היא תנעל את הדלת. אני יכולה לפרוץ אותה בקלי קלות."

"אני חושבת שהייד מודע לכך היטב," השיבה מרי. "זה ודאי הדבר הראשון שהוא יצפה שנעשה. הוא לא לקח ממך אפילו את כלי הפריצה שלך, נכון?"

דיאנה נדה בראשה וטפחה על הכיס שבו ככל הנראה החזיקה אותם. ויש לה עדיין גם את הסכין שלה, חשבה מרי במרירות. הוא לקח רק את האקדח שלי... האקדח שלו, למען האמת, אבל אחרי שנטש אותה ארבע־עשרה שנה קודם לכן, לא ממש הייתה לו זכות לטעון עליו שוב בעלות!

"בכל מקרה, אין טעם שנגשש ברחבי הטירה בחשכה. ג'סטין, את יכולה להביא את הבדקר? נוכל לפחות למצוא במפה היכן אנחנו נמצאות פחות או יותר. ואז כדאי שנלך לישון. לא נהיה יעילות מחר אם נהיה מותשות. אנחנו צריכות להבין מה בדיוק קורה פה וחשוב מכך — כיצד אנחנו נחלצות מכאן!"

אחרי שאגנש הביאה להן מים חמים בשביל הקנקן והראתה להן את סיר הלילה המונח מתחת למיטה, הן לבשו את בגדי השינה שלהן — מרי וג'סטין עזרו ללוסינדה, שנדמתה כמעט כשרויה בתרדמת. מרי כיסתה אותה ואז את דיאנה במיטה הגדולה — נותר עוד שפע של מקום בשבילה. "תגרדי לי את הגב," אמרה דיאנה — בקשה מעצבנת בעליל! אך כעבור כמה דקות היא כבר נחרה, ונראה שגם לוסינדה נרדמה, ולפיכך יכלה מרי לחזור אל האח, שם ישבה ג'סטין על ערמה של שמיכות וכריות שפוזרו כדי ליצור מעין מזרן. מרי התיישבה באחת הפינות. זו לא הייתה מיטה נוחה, אבל לפחות ג'סטין לא תסבול מבעיטותיה של דיאנה באמצע הלילה.

"מצאתי את גראץ," אמרה ג'סטין. היא פתחה את הבדקר הקטן והאדום ופרשה את המפה הגדולה שבתחילתו. "ממה שאגנש סיפרה לי, נראה לי שאנחנו בערך כאן." היא הצביעה על מקום כלשהו בין המילה גראץ לקו אדום שנראה כמו הגבול ההונגרי. הוא לא היה קרוב לבודפשט כלל וכלל. "סטינו הרחק מהמסלול שלנו."

"לעזאזל." מרי לא ידעה מה עוד לומר. היא בהתה באש הדועכת, שהטילה צללים אשר ריצדו על כל רחבי קירות האבן והוסיפו נופך קודר במיוחד לדיוקנה של מירקָלה קרנשטיין התלוי מעליהן. לבסוף היא שאלה, "את חושבת שלדמה של לוסינדה יכולות להיות תכונות מרפא כלשהן?"

ג'סטין התעטפה באחת השמיכות. "ייתכן שזה מה שקיווה פרופסור ון הלסינג להשיג בניסוייו. אנחנו יודעים שדם הוא תנאי חיוני לחיים. כל עוד אנחנו חיים, הוא זורם בגופנו, כפי שהוכיח ויליאם הארווי. יש בדם משהו שמרפא — ראי כיצד פצעים נסגרים ועור מרפא את עצמו עד שנותרת רק צלקת. אולי ון הלסינג הצליח להפוך את דמה של לוסינדה לרב־עוצמה במיוחד — ראינו כיצד האנשים ששמרו על המוסד החלימו מפציעות קטלניות, ואיירין סברה שהם חסידיו. הופתעתי לראות כמה מהר החלים החתך שלך, אחרי שלוסינדה שתתה את דמך. ייתכן שזוהי מטרת הניסויים שלו — ליצור מעין החלמה מזורזת."

"העניין אינו מסתכם בזה," אמרה מרי. "האנשים ההם היו גם חזקים באופן יוצא מגדר הרגיל." היא בהתה באח. היא הייתה כה עייפה! מחר... מחר היא תיאלץ להתמודד עם אביה. הייד. היא לא רצתה לחשוב על כך.

"בספר שאיירין נתנה לי, זרתוסטרא מאת הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, קיימת התייחסות לאוּבֶּרמֵנְש, על־אדם או אדם עליון. אולי זה מה שוון הלסינג מנסה ליצור? דבר כזה, מבחינה מסוימת, הוא מה שכל האלכימאים המודרניים האלה ניסו ליצור — רפצ'יני, מוֹרוֹ, אפילו אביך. פרנקנשטיין רצה פשוט לנצח את המוות. נראה שהם שואפים ליותר, ליצירת אדם שאינו רק בן אלמוות אלא דמוי אל."

מרי הביטה בג'סטין. פניה היו חיוורות ושלוות לאור האח, אבל מרי ראתה את סימני המאמץ, את קמטוטי העייפות תחת עיניה.

"בשלב זה אין דבר שלא הייתי מאמינה עליהם," היא אמרה בלאות. "את יודעת, אני חושבת שזו הצרה הכי גדולה שנקלענו אליה עד כה. אין לי מושג כיצד ניחלץ ממנה."

ג'סטין לא השיבה. אולי לא הייתה לכך תשובה — הן פשוט ייאלצו לחכות ולראות מה יֵלד יום.

מאי־שם במעמקי הטירה עלתה כעת יללה, חלושה ומרוחקת. היא נשמעה חייתית. אולי של כלב?

"אני שמחה שאת כאן," אמרה מרי והניחה יד על זרועה של ג'סטין. "כלומר, אני מצטערת שאנחנו תקועות, בעיקר במקום קודר כל־כך, ויש בי תחושת אחריות מסוימת כי הייד הוא הרי אבי... אפשר לומר. אבל אם כבר אנחנו תקועות, אני שמחה שאת תקועה פה איתי. אם את מבינה למה אני מתכוונת."

"כן, גם אני," אמרה ג'סטין. "את והאחרות... לימדתן אותי את ערך החברות, אפילו — או אולי במיוחד — בנסיבות קשות."

האם יצליחו להיחלץ מהנסיבות הנוכחיות? מרי הביטה באש, שהלכה ודעכה. מחר הן יגלו.