המברק מבודפשט
1
לוסינדה ון הלסינג השקיפה החוצה מהחלון. הם באים לתפוס אותה, היא ידעה זאת בוודאות. היא פסעה הלוך ושוב על השטיח ושפשפה את ידיה, שאת אחת מהן הצמידה מדי פעם בפעם אל שפתיה. היא הרגישה את חודי שיניה, שנדמו כאילו אינן שייכות לה עוד. אתמול היא נשכה בטעות את פיה שלה.
השעון שעל אדן האח צלצל. שעת הקפה של אחר הצהריים כמעט הגיעה. הלגה תביא אותו, כמו תמיד, והיא תבהה בקנקן הקפה, במבחר העוגות. היא כבר לא יכלה לאכול. היא לא אכלה זה שלושה ימים.
הנה, שם... מה זה שם מאחורי עץ התרזה, על רקע שיחי הליגוסטרום? דבר־מה שחור הבזיק שם. בימים האחרונים היא ראתה אותם, אורבים בצללים. פרָאוּ מילר, סוכנת הבית, אמרה שאין שם אף אחד, אך היא ידעה — היא חשה בנוכחותם. כן, הם באים לתפוס אותה, ובקרוב היא תהיה במקום ההוא, שם אף אחד לעולם לא יוכל למצוא אותה או לגלות מה עלה בגורלה.
כשהלגה, משרתת הטרקלין, נכנסה כעבור חמש דקות היה הטרקלין ריק. כיסא אחד היה הפוך, אך מלבד זאת נראה הטרקלין כתמיד. לוסינדה לא הייתה שם.
דיאנה: לא נראה לי שאת צריכה להתחיל בלוסינדה. את צריכה להתחיל בנו.
קתרין: למה את אומרת לי כיצד לכתוב את הספר?
ג'סטין: לדעתי היא צודקת, קתרין. סלחי לי, אני יודעת שאת הסופרת, אבל אני חושבת שדיאנה צודקת. את צריכה להתחיל בנו.
קתרין: בסדר. מה שתגידו.
מועדון אתנה היה בעיצומה של ישיבה, בנוכחות מלאה.
חלונות הטרקלין היו פתוחים כדי להניח לאוויר הבוקר להיכנס. היו אלה שלהי הקיץ ולשם שינוי, באורח פלא, לונדון הייתה חמימה. בֵּיאַטריצֶ'ה ישבה באחד ממושבי החלון והתענגה על השמש כמו צמח רעיל שמח וטוב לב. "מזג האוויר הזה מזכיר לי את איטליה!" היא אמרה. איך יכולה לונדון להזכיר למישהו את איטליה, אין לי מושג.
מרי ודיאנה ישבו יחד על הספה אף שרשמית היו שרויות בריב. יום קודם לכן לקחה דיאנה את מספרי התפירה וגזרה את הנוצות מהכובע האהוב על מרי.
"למה אני לא יכולה לנסוע?" היא שאלה, קצרת רוח כילדה.
"ראשית כי אינני יכולה לבטוח בך," אמרה מרי בקור רוח. מרי שלנו תמיד קרת רוח. היא כבר הספיקה לתקן את כובעה. "ושנית כי את אחותי, ואני רוצה שתישארי במקום בטוח. אני נוסעת כי אני היחידה שמכירה את העלמה מָארי. ג'סטין נוסעת כי היא דוברת צרפתית וגרמנית."
"אבל רק מעט גרמנית," אמרה ג'סטין.
"וקתרין נוסעת כי יועיל שתהיה איתנו מישהי שיכולה לנשוך אנשים."
"אני יכולה לנשוך אנשים!" דיאנה חשפה שיניים, כאילו רצתה להדגים.
"ושלישית, כי את צריכה להתרכז בלימודים. את אינך יודעת אפילו היכן נמצאת וינה, אז איך תוכלי לנסוע לשם?"
דיאנה: לא הייתי קצרת רוח! אני אף פעם לא קצרת רוח. מה זה אומר בכלל? נראה לי שהמצאת את הביטוי הזה. מותר לסופרים לעשות את זה?
מרי: אני לא קרת רוח! קתרין, את מתארת אותי כאילו אני איזו שרלוק הולמס ממין נקבה, וזה ממש לא נכון, עם כל הכבוד.
דיאנה: זאת לא השוואה גרועה, האמת. את מעצבנת בדיוק כמוהו.
ג'סטין ישבה על השטיח. בכל הכיסאות שלנו, כך אמרה, היא הרגישה שהיא נאלצת להתקפל כמו אקורדיון. וקתרין, כותבת שורות אלו, עמדה שעוּנה על אדן האח ונראתה מהודרת למדי בחליפה גברית.
מרי: אם לתת לנחתום להעיד על עיסתו.
באותו היום הייתה קתרין אמורה לנסוע לפגוש את ג'ו אָבֵּרנָתִי בפֵּרפְלִיט. היא נסעה לשם מדי שבועיים כדי לבדוק אם יש לו מידע על מעשי האגודה האלכימית או על תנועותיו של דוקטור סוּאַרד המרושע, מנהל מוסד פרפליט לחולי רוח. אחרי הרפתקאותינו הקודמות הסכים ג'ו לרגל עבור הגיבורות שלנו. ואם הגיבורות האלו לא יפסיקו לקטוע אותי, הסיפור הזה לא יתחיל לעולם.
קוראיי אולי זוכרים שבהרפתקאות הקודמות של מועדון אתנה גילתה מרי ג'קיל את דבר קיומן של אחותה, דיאנה הייד, והאגודה החשאית שאביהן השתייך אליה: הסוֹסְיֶטֶה דֶז אַלשִימִיסט. חברים מסוימים באגודה ביצעו ניסויים בטרנסמוטציה, כפי שהם קראו לזה: ניסויים שחוללו טרנספורמציות שונות ומשונות בנערות, שכן לטענתו של דוקטור מוֹרוֹ מוחן קל במיוחד להשפעה, והגוף הנשי מגיב טוב יותר לניסיונות טרנספורמציה. אילו הייתם מביטים סביבכם בטרקלין באותו היום, הייתם רואים את התוצאות.
ביאטריצ'ה רָפָּצ'יני, באחת מאותן שמלות חסרות גזרה בסגנון החופשי שהיא התעקשה כי הוא מיטיב עם בריאות האישה, ישבה רכונה לפנים ובידה ספל חרס. החלון היה פתוח לא רק כדי להכניס מעט אוויר אלא גם כדי להוציא את האדים הרעילים שהיא פלטה בעל כורחה. כילדה טיפחה ביאטריצ'ה את גן הצמחים הרעילים שהקים אביה, דוקטור רפצ'יני, עד שהרעל האצור בהם הפך לחלק ממנה. עמידה בקרבתה עוררה באנשים סחרחורת ומגעה צרב.
ביאטריצ'ה: את גורמת לי להישמע כזאת דרמטית, קתרין!
קתרין: אבל את באמת דרמטית, עם השיער השחור הארוך והעור השחמחם והחלק שמסגיר את היותך בת הדרום שטוף השמש, בת איטליה, ארץ השירה והליסטים. יכולת להיות הגיבורה הרומנטית המושלמת אילולא התנגדת לזה בדרך כה נחרצת.
ביאטריצ'ה: אבל אין לי שום רצון להיות גיבורה רומנטית.
מרי: ליסטים? באמת, קֶט, זו לא המאה השמונה־עשרה. כיום איטליה היא ארץ מתורבתת לחלוטין.
ביאטריצ'ה לגמה מהרפש הירוק המחליא שקראה לו ארוחת בוקר ושהסריח כמו מימי התמזה. בשל מצבה הגופני הייחודי, היא לא נזקקה למזון. היא התקיימה מאור שמש ומים שחומר אורגני הושרה בתוכם. במילים אחרות, מרק עשבים.
מרי ג'קיל סיימה את ארוחת הבוקר שלה לא מזמן. היא כבר הייתה לבושה בחליפת ההליכה שלה; אחרי הישיבה שלנו היא הייתה אמורה לחצות את ריג'נטס פארק אל רחוב בייקר מספר 221ב', שם שימשה מעין עוזרת־מזכירה־שֶשֶת ממין נקבה לשרלוק הולמס המפורסם והבלתי נסבל, עבודה שעליה לא קיבלה די הכרה, אולם היא התעקשה ששני פאונד בשבוע הם גמול הולם.
דיאנה, שעוד לא אכלה ארוחת בוקר, רבצה לצדה, מרושלת כהרגלה. היא נעקרה ממיטתה ממש לפני הישיבה שלנו ועדיין הייתה לבושה בכותונת לילה ומעליה רדיד הודי. היא לחשה לאלפא, אחת משני החתלתולים, שלא הייתה אמורה לעלות על ספת הטרקלין, לדבריה של מרת פּוּל. אבל היא הייתה על הספה, מכורבלת באחת מפינות הרדיד של דיאנה. הן לא נראו כמו אחיות, מרי עם שערה האסוף בקפידה על העורף, דיאנה עם פרצופה המנומש ורעמת התלתלים האדמוניים שירשה מאמה האירית. ואף־על־פי־כן, הן היו אחיות, אשר נולדו לאותו אב בשלבים שונים של קיומו — מרי לכימאי המכובד דוקטור ג'קיל ודיאנה למר הייד המתועב, רוצח נמלט.
דיאנה: הֵי! זה האבא שלי!
ליד האח, כפי שהזכרתי, עמדה קתרין מוֹרוֹ, שדוקטור מוֹרוֹ יצר מפומה על האי שלו בים הדרומי, שבו הפך חיות לבני אדם בסדרה ארוכה ואכזרית של ניתוחים. היה בה משהו זר, עם עיניה הצהובות ורשת הצלקות החיוורות שעיטרה את עורה השחום. בחליפתה המכובדת היא נראתה כמו ג'נטלמן אנגלי בן תרבות אך בכל רגע הייתה עלולה להסתער על גרונך בניבים לבנים חשופים.
מרי: אלוהים אדירים. האם כל הסופרים עושים לעצמם כזאת רומנטיזציה?
ואחרונה חביבה, על השטיח שלמרגלותיה ישבה ג'סטין פרנקנשטיין, עטויה כבר בחלוק הציור שלה. ג'סטין, שהייתה גבוהה מרוב הגברים, חיוורת ובהירת עור כמו המשרתת השוויצרית שממנה יצר אותה ויקטור פרנקנשטיין לאחר שנתלתה בעוון רצח שלא ביצעה, הייתה השקטה מכולנו, העדינה והענוגה ביותר, אף שיכלה להרים עגלת רוכלים ללא עזרה. כתם צבע היה מרוח ליד אפה .
ג'סטין: באמת היה לי כתם על הפנים?
קתרין: אינני זוכרת, אבל זה משפר את התיאור. ובכל מקרה, קרוב לוודאי שכן. כמעט תמיד יש לך.
"אני דווקא כן יודעת איפה זה וינה," אמרה דיאנה בתגובה לשאלתה של מרי.
בדיוק אז שרבבה אליס את ראשה מבעד לפתח. "האם אפשר לפנות את הכלים של ארוחת הבוקר, גברתי?" השאלה הייתה מיועדת למרי. אמנם כולנו התגוררנו בפארק טֶראס 11, אך היא עדיין הייתה גבירת הבית הבלתי מעורערת.
"כמובן," אמרה מרי. "את יודעת שאם את רוצה את תמיד יכולה לסלק אותנו מחדר ארוחת הבוקר — או להצטרף אלינו לארוחה." כאילו שאליס הייתה עושה דבר כזה! אני רק נערת מטבח, היא חזרה והתעקשה, חרף תפקידה בהרפתקאותינו הקודמות. אינני רוצה להיות מעורבת בחקירה שלכן לגבי האגודה האלכימית הזאת או מה שזה לא יהיה, לא אחרי שכמעט נהרגתי בפעם האחרונה, תודה רבה. כעת היא נעלמה אל מאחורי הדלת, כמו עכבר.
"זה בסדר שאני נשארת בלונדון במקום לנסוע לווינה?" שאלה ביאטריצ'ה. "אני יודעת שאוכל להביא לכן תועלת."
"ודאי שתוכלי להביא תועלת." מרי קמה והחליקה את הקמטים בחצאיתה. "אבל אנחנו זקוקות לך כאן, להגן על אליס ועל מרת פּוּל ולדאוג לכך שדיאנה לא תעשה שום דבר טיפשי. אם לא תתנהגי כמו שצריך," היא הביטה באחותה, "ביאטריצ'ה תרעיל אותך. אז בלי שטויות!"
"לא הספקתי אפילו לאכול ארוחת בוקר, ואמרת לאליס שהיא יכולה לפנות את הכלים," אמרה דיאנה.
"זאת אשמתך שאת רובצת לך במיטה עד מאוחר. בקשי ממרת פּוּל שתיתן לך משהו לאכול, אבל אל תיתני לה לראות שהגנבת לפה את אלפא. ובשם אלוהים, תתלבשי כבר!"
דיאנה בעטה בשוקה של מרי, אך לא בחוזקה — כמעט בחיבה. אילו התכוונה לבעוט חזק, הבעיטה הייתה כואבת.
דיאנה: בדיוק!
"ובכן, לדעתי הגיע הזמן שתספרי למר הולמס," אמרה קתרין. "חישבנו את עלויות הנסיעה, החלטנו מי נוסעת, ביררנו את מסלולי הרכבות. כדאי שנצא לדרך בהקדם האפשרי."
"אני יודעת," אמרה מרי. "אני מתכוונת לספר לו היום. אולי הוא יוכל לייעץ לנו כיצד להציל את לוסינדה ון הלסינג. בכל מקרה, אני צריכה לבקש חופשה. אין לנו מושג כמה זמן ניעדר."
וכעת נראה לי שהגיע הזמן שאחזור לספר את הסיפור באופן מסורתי יותר ואתמקד בדמות אחת בכל פעם. אולם סיפור שעוסק במפלצות אינו יכול להיות מסורתי לחלוטין. ובכל מקרה, המאה התשע־עשרה מתקרבת לקִצה. אני סבורה שמאה חדשה תביא איתה דרכי כתיבה חדשות, תפיסות עולם חדשות...
מרי: אני בספק רב שהקוראים שלנו מעוניינים בהרצאה על המודרנה!
קתרין: את כנראה צודקת.
מרי החליקה שוב את חצאיתה, אף שרגלה של דיאנה בקושי הזיזה אותה, ואז רכנה קדימה ונשקה על ראשה של אחותה, מהר ככל האפשר כדי שהיא לא תכה אותה.
"טוב, אני הולכת," היא אמרה. "תיזהרי בפרפליט, קֶט."
"אני לוקחת איתי את צ'רלי," אמרה קתרין. "אני רוצה שהוא ירחרח סביב המוסד ויבדוק אם קורה שם משהו. לא שמענו כמעט כלום במשך שלושה חודשים — מדוע האגודה שקטה כל־כך? מה עושים דוקטור סוארד ופרופסור ון הלסינג?"
מרי נדה בראשה. גם לה זה לא היה מובן.
מרת פּוּל חיכתה לה במבואה. בידה היו כובע וכפפות ומזרועה השתלשל תיקה של מרי. מרי תהתה שוב איך הייתה מסתדרת ללא מרת פּוּל. סוכנת הבית הייתה שם כל חייה. בילדותה של מרי שימשה לה מרת פּוּל כמטפלת, וכשבגרה לימדה אותה סוכנת הבית כיצד לנהל את המשרתים, לערוך את חשבונות משק הבית ולטפל באמה, שכן מרת ג'קיל הלכה ושקעה במצולות הטירוף. מרת פּוּל הייתה משענת איתנה שמרי יכלה להישען עליה בעתות מצוקה.
מרת פּוּל: נו, באמת. העלמה מרי בהחלט יכולה להסתדר בעצמה.
מרי: קתרין אולי נוטה להגזים — או שמא לשקר לצורך יצירת רושם, אבל הדבר הזה לפחות הוא האמת לאמיתה. באמת שאינני יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדייך.
"עשית פה עבודה מצוינת, גברתי," אמרה סוכנת הבית בהביטה על הכובע. "בקושי רואים שהשדה הקטנה גזרה את כל הנוצות."
"טוב, אם להודות על האמת, לדעתי הוא נראה טוב יותר בלעדיהן, ואני אוהבת את סרט הקישוט השחור," אמרה מרי. "הניגוד בינו לבין הלבד האפור מוצלח בעיניי. אולי עכשיו ביאטריצ'ה תפסיק לנאום על הכחדת אוכלוסיות שלמות של ציפורים בשל יוהרה נשית." היא הביטה בכובע בסיפוק — היא אכן עשתה עבודה טובה ובהזדמנות זו גם חסכה כמה שילינג. אבל אז היא קימטה את מצחה בדאגה. "את תסתדרי פה עם דיאנה, כשאהיה בחוץ לארץ? את תמיד יכולה לאיים עליה בביאטריצ'ה, את יודעת."
"אה, אל תדאגי. אני יודעת להסתדר עם דיאנה," אמרה מרת פּוּל והושיטה למרי את הכובע המתוקן.
כן, היא העדיפה אותו כך: בסגנון פשוט ומודרני. היא בחנה את דמותה במראת המבואה: פנים חיוורות, שיער חום לא כהה ולא בהיר, אסוף בקפידה, עיניים אפורות, לא כהות ולא בהירות, רציניות, כהרגלן — פנים לא מכוערות אך גם לא בולטות ביופיין. חליפת הליכה אפורה שתחתיה בצבץ צווארונה הלבן של כותונתה. היא חבשה את כובעה ואז עטתה את הכפפות שהושיטה לה מרת פּוּל. "אני נראית כמו אומנת," היא אמרה, כמעט לעצמה.
"את נראית כמו ליידי," אמרה מרת פּוּל בשביעות רצון. היא הושיטה למרי את תיקה. "אני מקווה שלא אכפת לך ששמתי בפנים מתכון עבור מרת הדסון, מתחת למעטפה הזאת. היא שאלה על ריבת החבושים שהכנתי, והבטחתי לתת לה את המתכון שלי, ההוא שהגיע עם אימא שלי מיורקשייר כשמרת ג'קיל הייתה כלה. כתבתי לה אותו."
"כמובן, מרת פּוּל," אמרה מרי. "אחזור לפני ארוחת המנחה, ובטח גם קֶט תחזור עד אז." היא בדקה בתוך תיקה: כן, המכתב מלוסינדה ון הלסינג היה שם, ליד המתכון של מרת פּוּל.
"היום יוגשו לחם וחמאה ופלטת בשרים קרים, גברתי, כי היום זה היום של הכביסה," אמרה מרת פּוּל. "אני מקווה שזה בסדר."
"זה בסדר גמור, תודה." מרי וידאה שמפתח הבית שלה נמצא ברשותה — מנהג שהנחילה בבית וזעזע את מרת פּוּל עמוקות, אך כמה קל יותר היה כעת, כשלכל אחת מהן יש מפתח משלה לבית! ואז היא תלתה את התיק על זרועה ויצאה אל אור השמש של פארק טראס.
על המשקוף מעל הפעמון הייתה קבועה לוחית פליז קטנה: מועדון אתנה. לרגע קט היא נעצרה ומחתה ממנה כתם באצבעה עטוית הכפפה. האם עברו רק שלושה חודשים מאז שאמה מתה והיא מצאה את דיאנה, ביאטריצ'ה, קתרין וג'סטין?
היא פנתה שמאלה והלכה על פארק טראס. כמה שלווים ושקטים נראו בתי הלבנים הישנים! עד לפני שלושה חודשים זה היה האזור היחיד בלונדון שהכירה באמת. מאז הספיקה לבקר בוויטצ'אפל, בפארק בָּטֶרסי ובאזור הרציפים. היא ראתה מראות שהיו מזעזעים את מרת פּוּל המכובדת.
האם כדאי שתערוך עיקוף ותלך בדרך מֶרילבּוֹן? אך רגליה כבר נשאו אותה במסלול המוכר: מבעד לריג'נטס פארק, שאליו נהגה מרת פּוּל לקחת אותה לשחק כשהייתה ילדה ושבו התהלכה בגיל מבוגר יותר עם האומנת שלה, העלמה מָארי, ודקלמה את תאריכי כהונתם של מלכי אנגליה. לפארק הייתה נוכחות קבועה בחייה. אפילו בימים שבהם הייתה אמה חולה במיוחד והאחות אדמס רטנה ואיניד, משרתת הטרקלין, משכה באפה, והיא לא העזה לצאת מהבית מחשש שאמה תסבול מאחד מהתקפיה, היא ראתה מעל הבתים שמול פארק טראס את הצמרות הירוקות של עצי הפארק, מתנודדות ברוח. כעת היא הלכה בשבילי הפארק, תחת אותם עצים, ונזכרה בפעם הראשונה שהלכה מפארק טראס 11 לרחוב בייקר 221ב', שלושה חודשים קודם לכן.
אז, כמו עכשיו, היא נשאה עמה מסמכים חשובים. שלושה חודשים קודם לכן היו אלה המסמכים שקיבלה אחרי מות אמה — מחברת המעבדה של אביה, המכתבים והקבלות שלו וכן ספר חשבונות ובו מפורטים תשלומים עבור "מגורים וכלכלה להייד". היא הייתה משוכנעת שהתשלומים הללו יובילו אותה למר הייד הידוע לשמצה, עוזרו לשעבר של אביה במעבדה, שהיה מבוקש בעוון רצח סר דַנְוֵורְס קָרוּ, חבר פרלמנט ואחד מהבולטים שבין התומכים בהענקת שלטון עצמי לאירלנד. אבל לא, הם הובילו אותה אל דיאנה, בתו של הייד, שגדלה באגודת מריה מגדלנה הקדושה, אשר שימשה מעון למגדלנות — נשים חוטאות שניסו להשתקם בתוך כל השחיתות והפשיעה של לונדון. לנשים כאלה מגיע יחס טוב בהרבה מההוקעה החברתית שהן נתקלות בה בחברה ובקרב בעלי השררה! לא, מרי, אני לא הופכת את הספר לקוֺנְטרָס פוליטי. אבל את יודעת היטב איזה מין יחס מקבלות נשים כמו אמה של דיאנה. ואל תשכחי את הנשים המסכנות שאת הרציחות שלהן פתרנו אבל את חייהן לא יכולנו להציל. ואת מוֺלי קִין, שוכבת על המדרכה כשדם נקווה סביב ראשה... מראה דמותה עוד רדף את מרי בלילות.
ביאטריצ'ה: זה באמת נכון?
מרי: כן. אפילו עכשיו עוד יש לי סיוטים מזה.
מסמכיו של אביה חשפו שדוקטור ג'קיל הנכבד היה הייד, ושלניסויים הכימיים שערך הייתה מטרה עמוקה ואפלה יותר. הוא היה חבר בסוֹסְיֶטֶה דֶז אַלשִימִיסט, אגודה חשאית שחסידיה המשיכו את מחקרם של האלכימאים בני ימי הביניים בנוגע לטרנסמוטציה של החומר. אולם במאה התשע־עשרה הם לא ניסו להמיר מתכות פשוטות לזהב אלא גופים חיים ל... מה בדיוק? חקירותיה הובילו אותה לביאטריצ'ה, שהוצגה בקולג' המלכותי למדעים כפלא מדעי, הנערה הרעילה. ביאטריצ'ה סיפרה לה ולדיאנה על האגודה האלכימית ועל הניסויים שערכו שניים מחבריה — דוקטור רפצ'יני ודוקטור מוֹרוֹ — בצעירוֹת. ואז היא הובילה אותן אל קתרין וג'סטין, שעבדו במופע שוליים בקרקס הפלאות והתענוגות של לוֺרנצוֺ בפארק בָּטֶרסי.
בשלב זה עצרה מרי כדי לגעת בוורד, שעדיין לבלב אף שהיה זה סוף אוגוסט. היא רכנה להריח אותו, אבל זה היה אחד מזני הכלאיים החדשים נטולי ניחוח הוורדים המוכר. לא פלא שהוא לבלב שלא בעונה. היא הרחיקה ממנו את ראשה במהירות — במרכזו הייתה חיפושית שחורה שכבר הספיקה לכרסם כמה מעלי הכותרת ודבללה את לב הפרח. כיצד יכולים החיים להיות כה יפים ובה בעת להכיל רוע כה רב? לא הייתה לה תשובה על כך. ריג'נטס פארק התבסם בזיו קרני השמש ואילו כאן, בלונדון עצמה, התרחשו מעשים מחרידים בכמות שיכולה להספיק לכמה וכמה זוועתונים.
היא הכירה תודה למר הולמס ולדוקטור ווטסון על העזרה שהגישו לחברות מועדון אתנה כאשר עזרו לבלש המפורסם לפתור את רציחות וייטצ'אפל. כמה מגדלנות נרצחו בזו אחר זו סמוך לווייטצ'אפל, ולכל אחת מהן היו חסרים איברים: רגליים, ידיים, ראש. אחרי שהקישו מהרמזים את המסקנה המתבקשת, הן גילו שהייד עודנו בחיים ומעורב ברציחות מטעם המפלצת שהתקראה אָדם. מרי התחלחלה מהמחשבה על יציר כפיו של ויקטור פרנקנשטיין, שאהב את ג'סטין אהבה כה חולנית ואכזרית עד שניסה ליצור אותה מחדש מאיברים של נשים אחרות — ואז ניסה להחליף את מוחה במוח שעשוי להחזיר לו אהבה. איזה מזל שהוא מצא את מותו בלהבות!
אבל הייד — היא לא הייתה מסוגלת להכיר בו כאביה — נמלט מכלא ניוגייט, לא פחות, ומרת ריימונד, המנהלת המושחתת של אגודת מגדלנה, נותרה מחוץ להישג ידו של החוק. הרפתקאות אלה ועוד רבות אחרות מפורטות בספר המקרה המוזר של בת האלכימאי, המגולל את הראשונה מבין ההרפתקאות של מועדון אתנה — רק שני שילינג בכל חנויות הספרים המובחרות.
מרי: זה די חכם מצדך, להכניס פרסומת. אבל לא הזכרת את מר פְּרֶנדיק, שעבד גם הוא בשביל אָדם ויצר אנשי חיות.
קתרין: אני לא רוצה לחשוב עליו.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
