בקרון החתום

פתח דבר

ב-19 במארס 2020, בשעה שהציפו החדשות הרעות על התפרצות מגפת הקורונה את חיינו וכולנו נערכנו לסגר הראשון, התיישבתי ליד המקלדת וכתבתי את השורה הזאת: "בקרון החתום — פרשת חייו, נדודיו ומותו של המשורר דוד פוגל". ימים אחדים קודם לכן נתבשרנו על סגירת מוסדות הלימוד, ובכלל זה האוניברסיטאות, על מעבר המשק הציבורי למתכונת חירום ועל צמצום מסיבי של המשק הפרטי, על ביטול פעילותם של מוסדות התרבות ועל הטלת איסור התקהלות של עשרה אנשים ויותר במקום אחד. אחרי כן באו הסגרים, הבידודים, החשש מהידבקות, הריחוק מבני המשפחה, החגים שנחוגו בנפרד, הסטטיסטיקה הקשה על החולים והמתים, והרדיו, הטלוויזיה והעיתונות התמקדו באופן כמעט מלא בדבר אחד ובנושא אחד — מגפת הקורונה. בתוך כך הועבר שדר מאיים במיוחד אל מי שנמנים עם "קבוצת הסיכון" (ואני אחד מהם) בתוקף היותם מועדים יותר מאחרים לחלות במחלה, ללקות בסיבוכים הקשים ביותר, להזדקק למכשיר הנשמה ואף למות בעקבות המחלה.

כך מצאתי את עצמי, בטובתי ושלא בטובתי, מסוגר בביתי זמן רב, מורחק מן העולם החיצוני, צמוד לשולחן הכתיבה ועסוק רק בדבר אחד: כתיבת הביוגרפיה של דוד פוגל. למותר לומר כי הרעיון עצמו לא היה חדש. זה שנים אני נושא בליבי את המחשבה לכתוב ביוגרפיה של פוגל, ואף פעלתי לא מעט בכיוון זה. קראתי את כתביו, הגמורים והלא גמורים, למדתי את הטקסטים שנכתבו עליו, אספתי את ספריו במהדורות ראשונות ואחרונות, וכמובן הכרתי את עיזבונו האצור במכון "גנזים". יתרה מזו: במרוצת השנים נסעתי אל כל המקומות שהיו חלק מנתיב חייו ונדודיו — עיר הולדתו סטנוב שבאוקראינה, העיירה הוסיאטין, שדרכה חצה את הגבול שבין האימפריה הרוסית לממלכה האוסטרו־הונגרית, הערים וינה ופריז, שאיתן הוא מזוהה יותר מכול; ואף הולכתי את עצמי למקומות שהם מחוץ לדרך המלך — העיר הוטוויל במזרח צרפת, ששם שהה פרקי זמן ממושכים, וכן מחנות הריכוז באוסטרייה ובצרפת שבהם נכלא בשתי מלחמות העולם בתוקף היותו נתין זר. מצאתי גם הזדמנות לנסוע לדרומה של צרפת, לאזור הריוויירה, כדי לבקר בכפר הדייגים הקסום ששימש כרקע לכתיבת הנובלה נוכח הים. ולא אחת עשיתי את דרכי לרחוב אלנבי 14 (פינת רחוב הכובשים) בתל אביב, אל הבית שנהרס ונבנה מחדש יותר מפעם אחת, בעודי מנסה לדמיין את פוגל — שהתגורר שם כשנה — יושב וכותב או קורא יריעות הגהה, ולעיתים מניח את עבודתו ויורד לשפת הים, מהלך רגעים אחדים מפתח ביתו.

את המסע החשוב מכולם ערכתי לעיירה נסאו שבנפת לונג איילנד, הממוקמת במרחק נסיעה של כשעה ברכבת הפרברים היוצאת ממנהטן. שם, בבית קטן וצנוע, התגוררה בתו של דוד פוגל תמרה מזרחי עם בעלה ג'ורג' מזרחי. זה עשרות שנים פוגל הוא שם דבר בספרות הישראלית, ושמו נישא בפי כול: ספריו נדפסים מחדש, ספרים שנותרו בעיזבונו יוצאים לאור, הכתיבה על אודותיו הולכת ומסתעפת וספר הפרוזה שכתב חיי נישואים היה לרב־מכר. אך דומני ששוחריו הרבים של פוגל, גם אלה שהזדמנו לארצות הברית, לא מצאו טעם או עניין לפקוד את ביתה של בתו היחידה. יוצא דופן לעניין זה הוא המשורר והמתרגם משה זינגר (הנעמי), שביקר את תמרה מזרחי בשנות השישים — כנראה בשליחותו של דן פגיס — ואף נתן לכך פומבי. אין ספק כי פגישות אלו סייעו לי להשלים כמה פערי מידע בנוגע לפוגל, אם כי עובדת גידולה של הבת במשפחות אומנה ומרחק השנים הרב שעבר מאז נפרדה מאביה דיללו מאוד את מאגר הזיכרונות שנשאה עימה. כנגד זה יצאתי מביתה של משפחת מזרחי עמוס מסמכים, מכתבים ופריטים אחרים. בתוך המטען שנשאתי עימי התגלו מאתיים עשרים ושלושה מכתבים כתובים ברובם בגרמנית ומיעוטם בצרפתית שהוחלפו בין הוריה — אביה דוד פוגל ואימה עדה נדלר־פוגל. מכתבים אלו תורגמו לעברית ונכללו בספר אהבה עד כלות, שערכתי עם ד"ר רחל סטפק ושיצא לאור בסיועו של פרופסור יגאל שוורץ במכון "הקשרים" והוצאת דביר ב-2019. זה היה כמובן עוד לפני הקורונה.

לרגעים נדמה היה לי כי צאתו לאור של ספר המכתבים, וכן המבוא הנרחב שצירפתי אליו, יעניקו לי פטור מכתיבת הביוגרפיה, לאחר שכמה ניסיונות שעשיתי בנדון לא עלו יפה. הקשיים היו רבים — ההיקף המצומצם יחסית של החומר הספרותי, החסרים ופערי המידע העצומים על תולדותיו של פוגל, אישיותו האניגמטית ובייחוד אורח חייו התמוה והמתעתע, שהיה זר ושונה מכל מה שהכרתי. במובן מסוים היה לי קל יותר לגולל את סיפורם של ענקים כמו ש"י עגנון ונתן אלתרמן, שניהם סופרים רבי־מעש ועתירי תהילה, שהיו גיבורי הביוגרפיות הקודמות שכתבתי. והנה, באה תקופת הקורונה, וכל רזי הדברים התגלו כפשוטם. ישבתי מכונס בחדר העבודה שלי, מבודד מן העולם שסביבי, מודע היטב למצוקה ולסבל שהשיתה המגפה על העולם, ובכלל זה על חיינו בארץ, והרגשתי ביתר שאת עד כמה חיי שבריריים. ודווקא בתנאים האלה ובתוך אווירת הנכאים הזאת מצאתי לי עוגנים שאפשרו לי — הפלא ופלא — לכתוב את פרשת חייו, נדודיו ומותו של המשורר דוד פוגל. למזלי ספריו ופרסומיו של פוגל וכן מאות מסמכים הנוגעים בו היו שמורים בביתי, והדבר אפשר לי לעבוד במגבלות הקורונה — לא לצאת מן הבית, ואף להימנע מביקורים בספריות או בארכיונים שרוב הזמן היו סגורים בלאו הכי.

במשך 12 חודשים, בעודי נתון בצילה של המגפה, ליוויתי את דוד פוגל בדרך החיים הפתלתלה שלו, שבה ידע נדודים, פליטות, עוני, רעב, בדידות, בריאות לקויה, נישואים כושלים וגירושים בסיבוב ראשון ונישואים אכולי חולי בסיבוב שני, הורות שהשתבשה, רדיפות על רקע אתני ותקופות מאסר ממושכות. בתנאים לא תנאים אלו כתב פוגל את יצירותיו המופלאות, בשירה ובפרוזה, בעודו סובל מקשיי פרסום, מחוסר תגמול כספי על כתביו ובעיקר מהיעדר הכרה מספקת בגניוס הספרותי שלו, שבו היה משוכנע. לבסוף הייתה זו ידו הקשה של הצורר, ששלפה אותו מן העיר הצרפתית הנידחת שהתגורר בה בשלווה יחסית בימי מלחמת העולם השנייה והוליכה אותו למחנה דרנסי, ומשם היישר לתאי הגזים שבאושוויץ. זוהי בעצם תמצית הסיפור שביקשתי לגולל בספר שלפנינו. השתדלתי לעשות זאת בדיוק ובפירוט המרביים, אף כי בשל פערי מידע שנתקלתי בהם התרתי לעצמי מעט גמישות וחופש בתיאור המאורעות. על התהילה שממנה נהנה פוגל בחיים שאחרי, לא באתי לספר, אף שהיא מבצבצת מדי פעם בפעם בגוף הטקסט וכן בהערות ובנספחות. אבל אין ספק כי המעמד והנראות שלהם זכה פוגל בארץ משנות החמישים ואילך הם שהניעו אותי לנסות ולשחזר את סיפור החיים שלו והם שעושים בעיניי את הספר לנחוץ.

אני מלא תקווה שהביוגרפיה של דוד פוגל תפתח שערים להכרת עולמו של היוצר, האישי והספרותי, וגם תיצור אפשרות לדיאלוג עם רבדים מוכרים פחות בתולדות הספרות העברית. בעבודה זו אני רואה את עצמי ממשיך את מי שקדמו לי — בראש ובראשונה המשורר נתן זך, ש"גילה" את פוגל, ולאחריו שורה נכבדה של חוקרים ואנשי רוח ובראשם פרופסור דן פגיס, פרופסור מנחם פרי, פרופסור אהרן קומם וד"ר לילך נתנאל, שהם, בפועל, גואלי כתביו של דוד פוגל ומי שאחראים ישירות לתחייה שלו מחדש בעשורים האחרונים. בייחוד אני רוצה לבטא את הוקרתי לדן פגיס המנוח, שהוא, בעיניי, תאומו הרוחני של דוד פוגל. את דן פגיס הכרתי עוד כמורה בגימנסיה רחביה, וכתלמיד הגימנסיה ביקרתי אותו במקום שהתגורר — דירת חדר קטנה שהייתה מוחבאת בחצר אחורית ברחוב אוסישקין 3 בירושלים, במרחק של כמה פסיעות מבית הוריי. לימים הייתי תלמידו בקורסים לשירת ימי הביניים בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ושררה בינינו קרבה רבה. פגיס היה הראשון לכנס את שיריו של דוד פוגל, והמבואות, הרשימות הביבליוגרפיות והנספחות ששילב בספר יצרו למעשה תשתית לביוגרפיה עתידית. ומעל לכול — שירו "כתוב בעיפרון בקרון החתום", שבחרתי להעמיד בראש הספר, ושממנו גזרתי את הכותרת, היה לדידי בגדר מפתח חשוב, אפילו קריטי, ביצירת החיבור ביני ובין עולמו הטרגי של דוד פוגל. אני מבקש להודות לעדה פגיס, רעייתו של דן פגיס, שהייתה חברתי לספסל הלימודים בלימודי התואר השני, ולבתו מרב פגיס על ההיתר שנתנו לי להשתמש בשיר הזה — שהוא מפסגות השירה העברית לדורותיה — באופן שבחרתי להשתמש בו.

כאמור, רבים וטובים ורבות וטובות סייעו לי בעבודתי על הספר הזה עוד בשלב של איסוף החומרים ובייחוד בימים הרבים שהייתי מסוגר בביתי. רשימת המסייעים (המופיעה בסוף הספר) כוללת כמעט חמישים שמות, מי בהיקף רחב ומי בהיקף מצומצם, ואפילו סיוע שולי לכאורה היה לדידי דבר בעל ערך. בהקדמה קצרה זו אבקש לציין את תודתי לתמרה מזרחי ז"ל ולבעלה ג'ורג' מזרחי ז"ל, שפתחו לפניי את דלת ביתם ומסרו לידיי את שארית עיזבונו של פוגל שהיה בידיהם; לראשת מכון "גנזים" אדיבה גפן ולצוות המכון, שהעמידו לרשותי את עיזבונו של פוגל והעניקו לי סביבה תומכת; לפרופסור יוסי גלרון, בכיר הביבליוגרפים העברים של הספרות העברית בימינו, על השתתפותו בעבודה הביבליוגרפית לאורך כל הדרך ובכלל זה בעריכת הביבליוגרפיה המובאת בסיום הספר; לאייל מילר, מנהל פרויקט עיתונות היסטורית בספרייה הלאומית בירושלים, שבחשכת הקורונה אפשר לי שימוש כמעט יום־יומי בספרייה הלאומית בלי לפקוד אותה כלל, כמנהגי מימים ימימה; ולעורך הספר ועורך ספריית אופקים פרופסור אלי שאלתיאל, ועימו צוות הוצאת עם עובד, שעשו את כל הנדרש ומעל לכך כדי שהספר יצא לאור.

בעת שהספר נכנס לדפוס מגפת הקורונה היא, במידה רבה, סיפור מן העבר. אלא שלרוע המזל, הרע בעולמנו לא חדל, והוא אף צובר תאוצה. כוונתי למלחמה המתחוללת כעת באוקראינה, שהיא מחוז הולדתו וגדילתו של דוד פוגל, ושבה ביקרתי פעמים אחדות בחיפושיי אחרי הזמן האבוד — ובכלל זה בעיר הולדתו סטנוב. "שַׁעֲטַת צְבָאוֹת בִּמְלוֹא תֵבֵל, / כֻּלָּם יָצְאוּ לַקְּרָב" — כתב פוגל בשלהי שנת 1941, שהייתה אחת השנים הקשות ביותר בתולדות האנושות ובתולדותיו של העם היהודי. אכן, דומה שאמירה זו, המהדהדת באוזניי בעת כתיבת שורות אלו, תואמת להפליא את מה שמתרחש לנגד עינינו. ואין לנו אלא להרכין ראש בפני המשורר, מושא החיבור שלפנינו, על שהשכיל למצוא את "המילה הנכונה" לתיאורה של הזוועה, אז והיום. עם זאת, אין בתחושת האין מוצא שאליה מוליך השיר, החותם את מפעלו של פוגל, כדי לרפות את ידינו או לשלול מאיתנו את התקווה הנצחית, הבלתי נמנעת, כי "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג).

דן לאור

אוניברסיטת תל אביב

קיץ 2022

פרק 1
המשלוח ה-69

בשעה 13:00 בקירוב הגיעה שיירת האוטובוסים לרחבה שלפני תחנת הרכבת של בוביני (Bobigny), עיירה קטנה השוכנת מצפון־מזרח לפריז. בעבר היו האוטובוסים ממחנה דרנסי עושים את דרכם לתחנת הרכבת בעיירה לה בורז'ה, הנמצאת גם היא במרחק של קילומטרים אחדים מן המחנה. השינוי בתוואי הנסיעה נעשה על פי החלטתו המפורשת של אלוויס ברונר מיד לאחר שנתמנה למפקד המחנה ביולי 1943. מאז ועד תום מלחמת העולם השנייה עברו בתחנה זו כעשרים אלף יהודים, מבין קרוב לשישים וחמישה אלף יהודים שנשלחו ממחנה דרנסי למחנות ההשמדה במזרח אירופה.¹ תהליך הרישום היה הפעם ארוך ומסורבל, שכן המשלוח היה עמוס מאוד — 1,501 עצירים. הוא החל בשעות הבוקר המוקדמות ונמשך כמעט עד השעה שתים עשרה, רק אז החלו האוטובוסים העמוסים במשפחות — ילדים, תינוקות וזקנים — לעשות את דרכם אל תחנת הרכבת, כשהם חוצים את רחובות העיירה. שקטה וכמעט מנומנמת הייתה בוביני בעת שכלי הרכב של חברת האוטובוסים הצרפתית נסעו ברחובה הראשי, ולמעשה חסמו אותו במשך שעה ויותר. אך כל זה לא עורר תשומת לב רבה, שכן תושבי המקום התרגלו לשיירות האלה, שנעשו בהדרגה לחלק מן ההווי המקומי.

כשהגיעו האוטובוסים לתחנה היא הייתה מוקפת באנשי משטרת הסדר הגרמנית ("המשטרה הירוקה"), שגויסו במיוחד למטרה זו מן העיר סרברוקן שבחבל הסאר. חמושים בנשק אוטומטי יצרו השוטרים שרשרת חיה כדי למנוע בכל מחיר את בריחתם של מי מן הנוסעים. גם בתוך התחנה היו אנשי המשטרה הירוקה, ובעזרת ז'נרמים צרפתים הם עסקו בהורדת הנוסעים מן האוטובוסים, בכינוסם ברציף הקטן ובדחיקתם אל קרונות המשא. מחברת הרכבות נמסר כי הרכבת תצא לדרך בשעה 14:00 בדיוק, אי אפשר למשוך עוד את הזמן. המראה על הרציף היה נורא: מאות הנוסעים ירדו מן האוטובוסים, הרבה זקנים, הרבה ילדים, הרבה בני משפחות גדולות שנאחזו זה בזה במאמץ עילאי ובחשש שמא יאבדו את הקשר ביניהם. אמנם הנוסעים הוגבלו ונאמר להם לקחת ציוד אישי בלבד, אבל בכל זאת רוב הנוסעים היו עמוסים בצרורות, במזוודות ובחבילות קטנות שהכבידו עוד יותר על הדרך שהתנהלו בה. הדוחק היה בלתי נסבל, נשים צווחו, ילדים ותינוקות בכו, היו שפנו בשאלות ובתחינות אל משטרת הסדר, אך לאלה לא היה פנאי ולא הייתה סבלנות להתפנות לכך, הם דבקו במשימה האחת והיחידה שהייתה להם — לייעל עד כמה שאפשר את הכנסת המשלוח ה-69 אל הקרונות על פי לוח הזמנים.² לשם כך היו כל האמצעים כשרים: צעקות, דחיפות, מכות, הכאה בקתות רובים — העיקר שנוסעי האוטובוס לא ימשכו זמן על הרציף ויעלו על הרכבת מהר ככל האפשר כדי שיהיה אפשר להתחיל לנסוע בשעה היעודה.³

עם 1,501 הנוסעים נמנה גם המשורר דוד פוגל, שהגיע לתחנה באוטובוס שקובצו בו עצירים שלא היו להם בני משפחה או חברים במחנה. רק ארבעה ימים לפני כן הגיע פוגל ברכבת אחרת מן העיר ליון שבמזרח צרפת ל"גאר דה ליון" בפריז, תחנת הרכבת הגדולה שבגדה הצפונית של נהר הסֵן, כשהוא ועצירים אחרים מלווים באנשי הגסטפו. שם הועלו העצירים לאוטובוסים והוסעו למחנה המעבר בדרנסי, בצפון־מזרח פריז. הקבוצה לא הייתה גדולה, וההולכה של העצירים בתוך התחנה עצמה, בעת שיתר העוברים ושבים היו טרודים בנסיעותיהם הפרטיות, כמעט לא הפריעה לסדר הציבורי. פוגל עדיין היה תשוש מן הנסיעה מליון לפריז, ועוד יותר מזה מן הימים והלילות שעשה בדרנסי, ובהם בקושי יכול לעצום עין. הימים היו ימי ראשית מארס, והחורף היה בעיצומו. פוגל לבש את מעיל הצמר המשומש שקנתה לו עדה בחורף שעבר בחנות קטנה בהוטוויל, ובצידו השמאלי של המעיל הייתה מחוברת תווית ועליה המספר האישי שניתן לו כעציר במחנה — 16092. הוא חבש מצחייה שנועדה להגן עליו מהקור, אך גם כיסתה על מערומי ראשו, לאחר שיום קודם לכן נגזז שערו. לבדו, ללא בני לוויה, ניסה פוגל לפלס דרך בין מאות האנשים שהצטופפו על הרציף. למראה המשפחות הגדולות נחרד פוגל מן המחשבה מה היה קורה אם גם עדה ותמרה היו נלכדות באותו לילה בידי אנשי הגסטפו. "עַל־מָה אָמִית וְאוּמַת", מלמל לעצמו, נזכר מבלי משים במילות אחד השירים האחרונים שכתב, בעת ששוטר צרפתי דחף אותו בגסות כדי לזרז אותו לעלות לקרון. Vite! Vite!‏⁴ ["מהר! מהר!"] צעק עליו השוטר בשפה שפוגל היטיב להכירה. ובאמת היה עליו להזדרז, שכן רכבת המשא עמדה לעזוב את התחנה בכל רגע. וכמו שאר הרכבות שיצאו אז מבוביני, גם הרכבת הזאת, שהועמס עליה המשלוח ה-69, עמדה לנסוע בכיוון מזרח.

אַחֲרוֹנִים אֲנַחְנוּ,

הַיּוֹם יַעֲרֹב.

קָרוֹן יְחִידִי וְאַחֲרוֹן כְּבָר נָכוֹן לַדֶּרֶךְ,

הָבָה נַעֲלֶה דּוּמָם

וְנִסַּע אַף אָנוּ,

כִּי לֹא יְחַכֶּה. —⁵

זה היה ביום שלישי, 7 במארס 1944.