הרגע הזה

דריך ליהודייה במנוסה
קודם כול שמרי על הילדים. את חוששת לרווחתם. הם יסתדרו. הם לא זקוקים למותרות. הם יהודים, בדיוק כמוך. המנוסה טבועה בבשרם. בעורקיהם זורם דם של סתגלנים. זוהי הברירה הטבעית של הגזע השמי. גנטיקה שעברה מדור לדור. הלוא עוד טרם השואה היו פוגרומים, ולפני כן אינקוויזיציות. היה גירוש, ולפני כן גטאות, ולפני כן רומאים, ולפניהם יוונים, ובראשית היינו עבדים לפרעה במצרים. אמרו לך: אדם נודד יש לכנותו "צועני". שיקרו. אדם בלי בית הוא יהודי.

הטמיני דולרים תחת המזרן, אין לדעת מתי יהיה צורך בשוחד. הקפידי על שורת מזוודות ארוזות בכל עת, לכל שריפה שלא תהיה. קחי מעיל גם בימים של שרב. יום שמתחיל בארץ חמה, יכול להיגמר בארץ של כפור. דעי: בצוק העיתים גם גופך יכול להיות טובין. ובכל זאת, נשיותך היא לך לרועץ. יהודים תמיד סבלו. יהודיות תמיד סבלו יותר. 

את אומרת: איך אותיר את הכול מאחור. את טועה. מעולם לא היה לך כלום. את אומרת: איך אזנח את כל מה שמוכר לי. את טועה. מעולם לא הכרת דבר. את אומרת: איך אעזוב את ביתי. את טועה. מעולם לא היה לך בית. זכרי היטב: אין יהודים שהתחרטו על שברחו. רק יהודים שהתחרטו על שנשארו. 

חשוב מכול: אין לטעת שורשים. דעי: הכול זמני, הכול ארעי, הכול בר־חלוף. גם בית מידות הוא עבורך רק צריף מט לנפול. אדמת קבע לא תהיה לך לעולם. 

הנה, הרי פעם הבטיחו לך מדינה ובית. אמרו: יש פה ארץ של נצח, והיא מובטחת לך ולילדייך ולנכדייך ולנינייך ולנינֵי נינייך.

ותראי איך זה נגמר. 

מגי אוצרי

ירוק
שרר קור צורב, כאילו היקום לועג למאבקנו בהתחממות. בדרך להפגנה נתקלנו בחבורה פרועה קולנית שכינתה אותנו אנרכיסטים הזויים ושטופי־מוח. ניסיתי לדבר ברוגע, לפקוח את עיניהם אל האסון המרחף מעל כולנו. הם צחקו וחטפו ממני את השלט — "אתה מזהם את הסביבה!" — קרעו אותו והסתלקו. חבריי כבר המשיכו הלאה ונבלעו בחושך. זכרתי שההפגנה נקבעה בפארק, פיסת טבע נדירה ששרדה בלב העיר, מכותרת אתרי בנייה, אבל ככל שחיפשתי לא ראיתי אותו, הפארק כמו נמחק. מבנים אימתניים התרוממו לכל מלוא העין, לוטשים בי חלונות, כאילו צמחו סביבי ברגע זה. לא מצאתי אלא פיסת דשא צהבהב בפתח בניין. נשכבתי עליה, התעטפתי בשלט הקרוע ונרדמתי.

מאחרים תמיד
אדם קלט ראשון, אני רגע אחריו, כשהרגשתי שהוא מתאבן. הצצתי אחורה. שני בחורים ובחורה, מדים אפרפרים ורובים, צחנת השׂררה. אנחנו נראינו רגילים, ממתינים בתחנה — טרנינג, נייקי, משקפי שמש — ושתקנו כמובן, אבל אלה קולטים אותך תמיד, לא היינו באיחור כזה למסיבת האירוסין אם לא היו מעכבים אותנו קודם עוד שלושה כמוהם בדרך מהצפון. ודווקא עכשיו הגיע האוטובוס. אדם הזהיר אותי בעיניים אבל הייתי מוכרח. ניגשתי. "מגיע ליפו?" שאלתי בשקט, אבל הנהג סימֵן 'תגביר', ואז נפלט לי בקול רם, "מגיע ליאפא?" — "לא, רק ליפו," צחק וסגר לי בפרצוף, ונסע. ובלי להסתכל, לפי הצמרמורת בעורף, ידעתי שהשלושה נעצרו, והסתובבו, והם צועדים אליי.

טל ניצן