אנשים יפים | אנשים שקופים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנשים יפים | אנשים שקופים

אנשים יפים | אנשים שקופים

עוד על הספר

  • הוצאה: אהוד פלד
  • תאריך הוצאה: 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 111 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 51 דק'

תקציר

סיפורם של חלוצים הנודדים ממקווה ישראל, דרך מטולה ומפל התנור, הרטוב ופרדסי השרון, כביש חיפה-נצרת, גניגר וגבעת מג'דל, ובונים יישוב עברי על גבעת טרשים עירומה בעמק זבולון.
סיפורו של נער מתבגר המרחף קרוב מאוד לאדמה ונקלע למפגש טראגי עם שרידי משמרות כוהנים, פליטי חורבן הבית השני, הנאחזים באוצרות בית המקדש ובחזון נביאי ישראל.
מטוס נופל, מסרק של זהב, מוות ירקרק ואהבת נעורים.
תיאור דברי ימי ראשונים – ואולי לא היו הדברים מעולם.

פרק ראשון

פתח דבר

מיום נפילת המטוס ועד היום עברו כבר שנים רבות. קטעי עובדות ורמזים התפרסמו בשעתו בעיתונות היומית, אבל העלילה בעיקרה נותרה עלומה. תרם לכך במידת־מה חששו של הקיבוץ מפני הפיכת המקום לאתר עלייה לרגל של מחפשי אוצרות והרפתקנים סתם, ופגיעה באורח החיים השלו של הישוב הקטן.

ומה השתנה מאז ועד היום? הכול.

מה שיכול היה להוות בשעתו עלילה מסעירה בקנה־מדה עולמי, נשמע היום, בדור אוטוסטרדות המידע והמציאות המדומיינת, לכול היותר כאגדה פשוטה ואפילו תמימה מעט.

מנהלת הקהילה הצעירה, שאף לא נולדה כאשר התרחשו הדברים, האזינה לי בסבלנות רבה, הזמינה אותי לארוחת צוהריים בחדר־האוכל של הקיבוץ, אבל התנצלה על שאינה יכולה לסייע בידי, שכן לא ממש נהיר לה במה הדברים אמורים.

סירבתי בנימוס להזמנה לארוחת הצוהריים, ומאחר והפגישה עם מנהלת הקהילה הייתה קצרה מששיערתי ונותר לי זמן פנוי, החלטתי לסייר עם רכבי באזור. אף שהנופים השתנו באופן מופלג, עדיין יכולתי לזהות בנקל את האתרים המרכזיים של עלילתנו. מגדל המים עדיין עומד על כנו. ״מעבדת הצילום״ הייתה נעולה, ולמטה — בין רגלי הבטון של המגדל — הוקם מוזיאון קטן לתולדות המקום.

בפינת סככת הרפת ניצבת עדיין עמדה מספר חמש, כפי שעמדה במלחמת השחרור, ומתחתיה נמתח כביש אספלט שחור המוביל אל גבעת כסאייר. בוסתן התאנים והשקדים נעלם, ועל הגבעה בנויה היום שכונת מגורים חדשה של קריית־אתא. מכביש האספלט ירדתי לדרך עפר המתוחה בין מטעי אבוקדו וליצ’י אל המצבה. יער הק.ק.ל. הידלדל, ובין עצי האורן ניתן להבחין בנקל בבריכת הבטון העגולה הגדולה. מתחת לגשר קטן הבנוי על כביש שבעים, עברתי אל חורבות גבעת הושע, היא אושה של ימי בית שני. הגבעה עדיין חשופה, מכוסה קוצים, גדרות צבר ועצי תאנה.

ירדתי מהרכב ופסעתי בין טרסות האבנים והחורבות. באורח פלא עדיין עומד המקום בשיממונו. כאן, בסמוך לעץ החרוב הגדול, מתפתלת אותה עיר מחילות קדומה שבה הסתתרו שרידי משמרות הכוהנים וממנה הגיחה גיבורת סיפורנו.

אם תספיק לבקר במקום, לפני שילבש ״שׂלמת בטון ומלט״ בדמות כביש סואן ושכונה חדשה, תוכל להריח את ריחה הבשום של עלילתנו.

באשר לסיפור עצמו, ניסיתי לדבוק בעלילה כפי שהתרחשה ותוארה באוזניי. יחד עם זאת, מאחר וזו איננה כתבה עיתונאית או מחקר היסטורי, הרשיתי לעצמי סטיות קלות מן ״ההתרחשות היבשה״, ופה־ושם — גם הפלגות אל גבול הדמיון.

פרק ראשון — מטוס נופל

כאשר אפילו ליתושים אין כוח לעופף ומטוסי קרב נרדמים בשמיים — אתה יודע שמדובר בחמסין אמיתי.

כזה היה יום השבת הראשון של חודש אפריל באותה שנה שהצטיינה באביב שרבי במיוחד שכמותו לא היה זכור אפילו ל״זקני צפת״. הקיבוץ היה שרוי בעילפון הצוהריים. החצר והמדרכות היו שוממים מאדם. רוח מזרחית רפה ולוהטת כנשימתו של כלב, פרעה קלות את בלוריות עצי הוושינגטוניה הגבוהים שב״שדרת הראשונים״, הרתיחה את טיפות המלח העולות מזיעת הים, ושיוותה לתמונה מראה מהביל ומטושטש של חלום.

בתחתונים בלבד וברגליים יחפות עמדתי מתחת לעץ האזדרכת שליד צריף מגוריי, שהפך כבשן לוהט. מבעד לאהיל כף ידי התבוננתי בעיניים מסומאות בשני מטוסי ״מטאור״ כסופים שהיו מתרגלים קרבות אוויר ברום שמי התכלת הבהירים. אזור הגבעות הבלתי מיושב של שולי הגליל התחתון היווה אתר אימונים קבוע למטוסי קרב הממריאים משדה התעופה הקרוב ברמת־דוד. בקיץ שעבר שמט אחד המטוסים מיכל דלק נתיק שנפל בשדות הקוצים שליד יער הק.ק.ל. והצית דליקה גדולה.

עכשיו נראה צמד המטוסים כשתי נוצות שחורות הדואות לאיטן במעגלים גדולים, ישנוניים, מחזרות זו אחר זנבה של זו כזוג תנים מיוחמים.

לפתע ראיתי הבהק צהוב פורח בזנבו של אחד המטוסים. כעבור שניות אחדות הגיח, מתגלגל מהשמיים, קול נפץ עמום. כיווצתי את עפעפיי. מבלי משים נמתחתי על קצות אצבעות רגליי, כמו ביקשתי להגביה ולהתקרב אל השמיים בכדי להיטיב לראות. עתה הבחנתי בבירור בלהבת אש קטנה הבוקעת בזנבו של המטוס הפגוע, שחרטומו היה מופנה כלפי האדמה בצלילה חדה וישרה, כזו של נץ העט על טרפו. חלף עוד רגע ואת אוויר הצוהריים הדמום הרעיד רעש מנועי הסילון של שתי ציפורי הפלדה שהיו מאבדות גובה במהירות איומה.

לפני שנעלמו המטוסים מעבר לאופק, נשמע קול פקיעה קלוש כנפץ קפצון באקדח הפורים, ולמשך שניות ספורות נראתה חופת מצנח לבנה מיטלטלת באוויר עד שנעלמה גם היא מאחורי רכס היער ומטעי הבננות.

עמדתי נרגש ואובד עצות. הבטתי סביבי ולא ראיתי נפש חיה. אחר התעשתי ורצתי לעבר חצר המשק. לפני המכבסה, על ארבע רגלי בטון רבועות ששימשו בעבר — לפני בניית המגדל — כבסיסו של טנק המים, היה תלוי בלון גז ארוך וריק שבו הקישו בשנים קודמות להשכמת הבוקר, ושעדיין שימש כפעמון אזעקה במקרים של דלקה או אירועי חירום אחרים.

אף ילד לא היה רשאי לצלצל בפעמון, אבל ידעתי שאיש מלבדי לא הבחין במטוס הנופל. המאווררים המנפנפים במרץ בחדרי החברים החרישו בוודאי את קולות הנפץ שבקעו מהשמיים, שאף לא היו חזקים במיוחד. נטלתי את צינור הברזל המונח על הקרקע והתחלתי להלום בעוז בפעמון. הצלצול היה כה חזק עד שנאלצתי להצמיד את אוזני האחת אל כתפי, ולכסות על האחרת בכף ידי הפנויה.

מיד החלו החברים פורצים מחדריהם אל המדרכות ושועטים אל רחבת הפעמון.

ראשון הגיע איצ’ה, מפקד כיתת הכבאים, רגלי השבת הדקות והלבנות שלו מתעגלות כרגלי בוקר מתחת למכנסי החאקי הקצרים ותלתלי שיבה מתפרצים מעל מחשוף גופיית העבודה האפורה — ״תפירת בית״ — שהייתה מוכתמת בכתם זיעה רחב.

״מספיק... די... מספיק!!!״ קרא איצ’ה כשהוא אוטם את אוזניו בשתי ידיו, ״מה קרה ילד?״ (אוכלוסיית הקיבוץ התחלקה אז לתינוקות, ילדים ומבוגרים. המונח ״נער״ היה שייך רק לילדי ״עליית הנוער״, עבורם נבנתה שכונה מיוחדת, שכונת ״נָיוֹת״, בסמוך לבריכת השחייה).

חדלתי מלהכות בפעמון. נפלה דממה מצלצלת. לרגע נבהלתי מאוד — ומה אם רק חלמתי בהקיץ, הזיתי הזיה, עניין המטוס לא היה ולא נברא... והנה הזעקתי והקפצתי את כול הקיבוץ משנת הצוהריים ה״שְלַאף־שְטוּנדֵה״ הקדושה.

איצ’ה עמד בברכיים כפופות ופרצופו המיוזע כמעט נוגע במצחי. ״דבר ילד, מה קרה? מדוע צלצלת בפעמון?״

עכשיו הגיעו למקום חברים נוספים וכולם התגודדו מסביב לאיצ’ה ולי. ידעתי שאם לא אדבר עכשיו, יקר כאן דבר נורא. ״נפל מטוס. מטוס מטאור נדלק ונפל מאחורי היער. היה פיצוץ ופרצה להבה. המטוס צלל במהירות. הטייס קפץ עם מצנח לבן.״ יריתי את המשפטים הקצרים בנשימה אחת והשתתקתי. החברים הביטו בי בעיניים נוקבות.

״אתה בטוח?״ קירב אליי איצ’ה את פרצופו עוד יותר.

״איזה מטוס? איזה מצנח? על מה הוא מדבר?״ בצד פרצופו המחודד של איצ’ה ננעץ בי עכשיו גם קלסתרו הארוך של שייקה החרט.

התכווצתי מעט על מקומי.

״מדוע אתם מציקים לילד!״ נחלצה לעזרתי המטפלת הוותיקה — הניה, ״אם אוריאל אומר שהוא ראה אווירון נופל אז הוא ראה אווירון נופל, מה אתם עומדים פה כמו גלמים — קדימה... לגבעות !!!״

כמו תמיד, גם הפעם הייתה זו הניה שהבהירה לגברים במלים פשוטות ובהירות את שעליהם לעשות.

״כיתת הכיבוי — אחריי!״ פקד איצ’ה, והחל דוהר לעבר הכבאית הקטנה שהייתה חונה תמיד ליד בית הגנרטור.

״כול הבננצ’יקים והשאר לעלות על הפלטפורמה. אני מביא מיד ורותם את הטרקטור,״ קרא תנחום בן־נחום.

יונתן וראובן, האחים הפרשים, שבינתיים הופיעו ליד הפעמון כשהם רכובים על סוסיהם — קלילה ופנדריי — הכו בעקביהם היחפים בצלע הבהמות ופרצו בדהרה לעבר היער.

תוך דקה התפזרו כולם בריצה. הניה נגשה אליי ואני עדיין עמדתי ליד הפעמון וצינור ההקשה בידי השמוטה.

״באמת ראית אווירון?״ שאלה הניה בקול שקט, נועצת בי את עיניה החודרות, האפורות.

״באמת... ראיתי...״ חשתי כיצד גרוני נחנק ודוק של דמעות מציף את עיניי.

״יפה,״ אמרה הניה והעבירה כף ידה הגדולה והמחוספסת על לחיי. ״יפה מאוד, ועכשיו רוץ הבייתה ואל תתרוצץ לי פה בחצר בתחתונים.״

עוד על הספר

  • הוצאה: אהוד פלד
  • תאריך הוצאה: 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 111 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 51 דק'
אנשים יפים | אנשים שקופים אהוד פלד

פתח דבר

מיום נפילת המטוס ועד היום עברו כבר שנים רבות. קטעי עובדות ורמזים התפרסמו בשעתו בעיתונות היומית, אבל העלילה בעיקרה נותרה עלומה. תרם לכך במידת־מה חששו של הקיבוץ מפני הפיכת המקום לאתר עלייה לרגל של מחפשי אוצרות והרפתקנים סתם, ופגיעה באורח החיים השלו של הישוב הקטן.

ומה השתנה מאז ועד היום? הכול.

מה שיכול היה להוות בשעתו עלילה מסעירה בקנה־מדה עולמי, נשמע היום, בדור אוטוסטרדות המידע והמציאות המדומיינת, לכול היותר כאגדה פשוטה ואפילו תמימה מעט.

מנהלת הקהילה הצעירה, שאף לא נולדה כאשר התרחשו הדברים, האזינה לי בסבלנות רבה, הזמינה אותי לארוחת צוהריים בחדר־האוכל של הקיבוץ, אבל התנצלה על שאינה יכולה לסייע בידי, שכן לא ממש נהיר לה במה הדברים אמורים.

סירבתי בנימוס להזמנה לארוחת הצוהריים, ומאחר והפגישה עם מנהלת הקהילה הייתה קצרה מששיערתי ונותר לי זמן פנוי, החלטתי לסייר עם רכבי באזור. אף שהנופים השתנו באופן מופלג, עדיין יכולתי לזהות בנקל את האתרים המרכזיים של עלילתנו. מגדל המים עדיין עומד על כנו. ״מעבדת הצילום״ הייתה נעולה, ולמטה — בין רגלי הבטון של המגדל — הוקם מוזיאון קטן לתולדות המקום.

בפינת סככת הרפת ניצבת עדיין עמדה מספר חמש, כפי שעמדה במלחמת השחרור, ומתחתיה נמתח כביש אספלט שחור המוביל אל גבעת כסאייר. בוסתן התאנים והשקדים נעלם, ועל הגבעה בנויה היום שכונת מגורים חדשה של קריית־אתא. מכביש האספלט ירדתי לדרך עפר המתוחה בין מטעי אבוקדו וליצ’י אל המצבה. יער הק.ק.ל. הידלדל, ובין עצי האורן ניתן להבחין בנקל בבריכת הבטון העגולה הגדולה. מתחת לגשר קטן הבנוי על כביש שבעים, עברתי אל חורבות גבעת הושע, היא אושה של ימי בית שני. הגבעה עדיין חשופה, מכוסה קוצים, גדרות צבר ועצי תאנה.

ירדתי מהרכב ופסעתי בין טרסות האבנים והחורבות. באורח פלא עדיין עומד המקום בשיממונו. כאן, בסמוך לעץ החרוב הגדול, מתפתלת אותה עיר מחילות קדומה שבה הסתתרו שרידי משמרות הכוהנים וממנה הגיחה גיבורת סיפורנו.

אם תספיק לבקר במקום, לפני שילבש ״שׂלמת בטון ומלט״ בדמות כביש סואן ושכונה חדשה, תוכל להריח את ריחה הבשום של עלילתנו.

באשר לסיפור עצמו, ניסיתי לדבוק בעלילה כפי שהתרחשה ותוארה באוזניי. יחד עם זאת, מאחר וזו איננה כתבה עיתונאית או מחקר היסטורי, הרשיתי לעצמי סטיות קלות מן ״ההתרחשות היבשה״, ופה־ושם — גם הפלגות אל גבול הדמיון.

פרק ראשון — מטוס נופל

כאשר אפילו ליתושים אין כוח לעופף ומטוסי קרב נרדמים בשמיים — אתה יודע שמדובר בחמסין אמיתי.

כזה היה יום השבת הראשון של חודש אפריל באותה שנה שהצטיינה באביב שרבי במיוחד שכמותו לא היה זכור אפילו ל״זקני צפת״. הקיבוץ היה שרוי בעילפון הצוהריים. החצר והמדרכות היו שוממים מאדם. רוח מזרחית רפה ולוהטת כנשימתו של כלב, פרעה קלות את בלוריות עצי הוושינגטוניה הגבוהים שב״שדרת הראשונים״, הרתיחה את טיפות המלח העולות מזיעת הים, ושיוותה לתמונה מראה מהביל ומטושטש של חלום.

בתחתונים בלבד וברגליים יחפות עמדתי מתחת לעץ האזדרכת שליד צריף מגוריי, שהפך כבשן לוהט. מבעד לאהיל כף ידי התבוננתי בעיניים מסומאות בשני מטוסי ״מטאור״ כסופים שהיו מתרגלים קרבות אוויר ברום שמי התכלת הבהירים. אזור הגבעות הבלתי מיושב של שולי הגליל התחתון היווה אתר אימונים קבוע למטוסי קרב הממריאים משדה התעופה הקרוב ברמת־דוד. בקיץ שעבר שמט אחד המטוסים מיכל דלק נתיק שנפל בשדות הקוצים שליד יער הק.ק.ל. והצית דליקה גדולה.

עכשיו נראה צמד המטוסים כשתי נוצות שחורות הדואות לאיטן במעגלים גדולים, ישנוניים, מחזרות זו אחר זנבה של זו כזוג תנים מיוחמים.

לפתע ראיתי הבהק צהוב פורח בזנבו של אחד המטוסים. כעבור שניות אחדות הגיח, מתגלגל מהשמיים, קול נפץ עמום. כיווצתי את עפעפיי. מבלי משים נמתחתי על קצות אצבעות רגליי, כמו ביקשתי להגביה ולהתקרב אל השמיים בכדי להיטיב לראות. עתה הבחנתי בבירור בלהבת אש קטנה הבוקעת בזנבו של המטוס הפגוע, שחרטומו היה מופנה כלפי האדמה בצלילה חדה וישרה, כזו של נץ העט על טרפו. חלף עוד רגע ואת אוויר הצוהריים הדמום הרעיד רעש מנועי הסילון של שתי ציפורי הפלדה שהיו מאבדות גובה במהירות איומה.

לפני שנעלמו המטוסים מעבר לאופק, נשמע קול פקיעה קלוש כנפץ קפצון באקדח הפורים, ולמשך שניות ספורות נראתה חופת מצנח לבנה מיטלטלת באוויר עד שנעלמה גם היא מאחורי רכס היער ומטעי הבננות.

עמדתי נרגש ואובד עצות. הבטתי סביבי ולא ראיתי נפש חיה. אחר התעשתי ורצתי לעבר חצר המשק. לפני המכבסה, על ארבע רגלי בטון רבועות ששימשו בעבר — לפני בניית המגדל — כבסיסו של טנק המים, היה תלוי בלון גז ארוך וריק שבו הקישו בשנים קודמות להשכמת הבוקר, ושעדיין שימש כפעמון אזעקה במקרים של דלקה או אירועי חירום אחרים.

אף ילד לא היה רשאי לצלצל בפעמון, אבל ידעתי שאיש מלבדי לא הבחין במטוס הנופל. המאווררים המנפנפים במרץ בחדרי החברים החרישו בוודאי את קולות הנפץ שבקעו מהשמיים, שאף לא היו חזקים במיוחד. נטלתי את צינור הברזל המונח על הקרקע והתחלתי להלום בעוז בפעמון. הצלצול היה כה חזק עד שנאלצתי להצמיד את אוזני האחת אל כתפי, ולכסות על האחרת בכף ידי הפנויה.

מיד החלו החברים פורצים מחדריהם אל המדרכות ושועטים אל רחבת הפעמון.

ראשון הגיע איצ’ה, מפקד כיתת הכבאים, רגלי השבת הדקות והלבנות שלו מתעגלות כרגלי בוקר מתחת למכנסי החאקי הקצרים ותלתלי שיבה מתפרצים מעל מחשוף גופיית העבודה האפורה — ״תפירת בית״ — שהייתה מוכתמת בכתם זיעה רחב.

״מספיק... די... מספיק!!!״ קרא איצ’ה כשהוא אוטם את אוזניו בשתי ידיו, ״מה קרה ילד?״ (אוכלוסיית הקיבוץ התחלקה אז לתינוקות, ילדים ומבוגרים. המונח ״נער״ היה שייך רק לילדי ״עליית הנוער״, עבורם נבנתה שכונה מיוחדת, שכונת ״נָיוֹת״, בסמוך לבריכת השחייה).

חדלתי מלהכות בפעמון. נפלה דממה מצלצלת. לרגע נבהלתי מאוד — ומה אם רק חלמתי בהקיץ, הזיתי הזיה, עניין המטוס לא היה ולא נברא... והנה הזעקתי והקפצתי את כול הקיבוץ משנת הצוהריים ה״שְלַאף־שְטוּנדֵה״ הקדושה.

איצ’ה עמד בברכיים כפופות ופרצופו המיוזע כמעט נוגע במצחי. ״דבר ילד, מה קרה? מדוע צלצלת בפעמון?״

עכשיו הגיעו למקום חברים נוספים וכולם התגודדו מסביב לאיצ’ה ולי. ידעתי שאם לא אדבר עכשיו, יקר כאן דבר נורא. ״נפל מטוס. מטוס מטאור נדלק ונפל מאחורי היער. היה פיצוץ ופרצה להבה. המטוס צלל במהירות. הטייס קפץ עם מצנח לבן.״ יריתי את המשפטים הקצרים בנשימה אחת והשתתקתי. החברים הביטו בי בעיניים נוקבות.

״אתה בטוח?״ קירב אליי איצ’ה את פרצופו עוד יותר.

״איזה מטוס? איזה מצנח? על מה הוא מדבר?״ בצד פרצופו המחודד של איצ’ה ננעץ בי עכשיו גם קלסתרו הארוך של שייקה החרט.

התכווצתי מעט על מקומי.

״מדוע אתם מציקים לילד!״ נחלצה לעזרתי המטפלת הוותיקה — הניה, ״אם אוריאל אומר שהוא ראה אווירון נופל אז הוא ראה אווירון נופל, מה אתם עומדים פה כמו גלמים — קדימה... לגבעות !!!״

כמו תמיד, גם הפעם הייתה זו הניה שהבהירה לגברים במלים פשוטות ובהירות את שעליהם לעשות.

״כיתת הכיבוי — אחריי!״ פקד איצ’ה, והחל דוהר לעבר הכבאית הקטנה שהייתה חונה תמיד ליד בית הגנרטור.

״כול הבננצ’יקים והשאר לעלות על הפלטפורמה. אני מביא מיד ורותם את הטרקטור,״ קרא תנחום בן־נחום.

יונתן וראובן, האחים הפרשים, שבינתיים הופיעו ליד הפעמון כשהם רכובים על סוסיהם — קלילה ופנדריי — הכו בעקביהם היחפים בצלע הבהמות ופרצו בדהרה לעבר היער.

תוך דקה התפזרו כולם בריצה. הניה נגשה אליי ואני עדיין עמדתי ליד הפעמון וצינור ההקשה בידי השמוטה.

״באמת ראית אווירון?״ שאלה הניה בקול שקט, נועצת בי את עיניה החודרות, האפורות.

״באמת... ראיתי...״ חשתי כיצד גרוני נחנק ודוק של דמעות מציף את עיניי.

״יפה,״ אמרה הניה והעבירה כף ידה הגדולה והמחוספסת על לחיי. ״יפה מאוד, ועכשיו רוץ הבייתה ואל תתרוצץ לי פה בחצר בתחתונים.״