הקדמת המתרגם
אהרן איזק היה היהודי הראשון שהתיישב על אדמת שוודיה בשנת 1774, על־פי עדותו באוטוביוגרפיה שלפנינו. אבל האמת ההיסטורית היא שונה מעט. הוא אכן היה היהודי הראשון שקיבל רישיון לתושבות־קבע בשוודיה, בלי שיידרש להמיר את דתו. הוא הורשה גם להביא את בני משפחתו ולייסד קהילה יהודית על כל מוסדותיה. אבל סוחרים יהודים פקדו את שוודיה גם לפניו, ואחדים מהם אף התגוררו בה.
איזק נמשך לציור מנעוריו, למד את אמנות החריטה על מתכת ועל אבן, ועשיית חותמות. בזכות הצטיינותו באמנות הנדירה הזו הוא הצליח להתיישב בשוודיה, שהייתה סגורה בפני היהודים. אך לא פחות מכך, הוא נמשך למסחר. האוטוביוגרפיה שכתב בשנים 1802-1801, בהיותו בן 71, מתארת את שנות נעוריו, לימודי מקצוע החריטה ועשיית החותמות, ניסיונות הבוסר שלו במסחר, הצלחותיו ומפלותיו. בספר קטן למדי בהיקפו הוא מספר את קורותיו בשוודיה: כיצד הוא נעשה לאחד מן הסוחרים החשובים בממלכה, יחסיו עם חצר המלוכה. במקביל, הוא גם מתאר את מאבקו למען ההכרה בזכויות היהודים בשוודיה.
הודות לכישרונו ולאופיו הוא הצליח לייסד קהילה יהודית שגדלה משנה לשנה. בשפתו העממית והפשוטה הוא אף מתאר את המריבות ואת התככים שהיו בתוך הקהילה. מרתק לקרוא את קורותיו בזמן מלחמת שוודיה־רוסיה, בשנים 1790-1788, כאשר הוא התלווה אל הצבא השוודי, והיה הספק הראשי שלו, הן במזון והן במיני צרכים אחרים, כולל דברי מותרות שונים למפקדים הבכירים, שבלעדיהם הם לא יכלו לשרוד בתנאי השדה; וכן שימש ספק לחצר המלך.
התקופה היא תקופת שלטונו של גוסטב השלישי, מלך שוודיה, שליט שהקדיש הרבה ממרצו לביצור שלטונו ולהחלשת כוחן של קבוצות כוח אחרות בממלכה. זאת על רקע תקופה קשה. אי אפשר שלא להתפעל מן המכונה הביורוקרטית המשוכללת וממערכת האיזונים והבלמים שפעלו בה. בתוך הסבך הזה, בין פקידים ובעלי שררה, איזק פעל לביסוס מעמדם של היהודים ולקידומם. עם זאת, מפליא הדבר עד כמה נזקקו היהודים להתערבותם של השלטונות בענייניהם הפנימיים. אלה היו עניינים פנים־יהודיים מובהקים, שבכל קהילה אחרת היו מוכרעים בדין תורה, וכאן הם הובאו לפתחם של פקידי הממשל ואף להתערבותו האישית של המלך. ההצצה הזאת לתוך החיים של הימים ההם, לפני כ־250 שנה, מרתקת במיוחד, כי היא מראה את המציאות מנקודת מבטו של אדם פשוט, לא משכיל, ואפשר לומר שהוא מספר "בגובה העיניים".
באחרית ימיו, איזק הקדיש הרבה ממרצו לענייני משפחה. ילדיו כבר לא היו בחיים - כולם מתו ממחלות בעודם צעירים. אולם הוא דאג לבני אחָיו ולבנותיהם, חיפש להם שידוכים ונחל הצלחות לא מבוטלות בתחום זה. הספר פותח אשנב לחיי המשפחה היהודית של הימים ההם, ואיזק מתאר בעיקר את מנהגי הנישואין – לא ממבט של הוגה, של מורה הלכה או של חוקר אנתרופולוג, אלא ממבטו של איש פשוט, שחי את החיים הללו ובימים ההם.
הוא כתב את זיכרונותיו "כדי שלא יאבד זכרי לנצח", כדבריו בפתח הספר, ובמקום אחר כתב: "הריני משאיר את זה כמזכרת למשפחתי לאחר מותי", ולא כדי לפרסמו ברבים. הוא לא שוכח גם לבוא חשבון עם דורשי רעתו, ואף לא מהסס לציין את מעשיהם ואת שמותיהם. איזק כתב את הספר "בלשון השגורה בפי הבריות", ולפי דבריו זאת היידיש המערבית – שפת היהודים במערב־אירופה, שהיא בעצם תערובת של דיאלקטים גרמניים מימי הביניים עם מילים וביטויים רבים מלשון הקודש, משפות רומיות עתיקות וללא הרכיב הסלאבי, שכל כך נוכח ביידיש של ימינו. אחרוני דובריה של היידיש המערבית עברו מן העולם במהלך המאה העשרים.
הספר נכתב באותיות עבריות, ללא פיסוק וללא חלוקה לפסקאות, וכתב־היד המקורי נמצא עד היום במוזאון היהודי של הקהילה היהודית בסטוקהולם. בשנת 1897, ביוזמת מוסדות הקהילה היהודית, יוסף זליגמן ערך תעתיק (טרנסליטרציה) של כתב־היד לאותיות לטיניות, והוא הודפס ופורסם ברבים.1 כפי שזליגמן עצמו מעיד בהקדמתו הכתובה בשוודית, כדי לאפשר לקורא של תקופתו את קריאת הטקסט ואת הבנתו, והוא הוסיף חלוקה לפסקאות ופיסוק הכרחי, שלא היו בנמצא בכתב־היד המקורי. אבל זליגמן עשה דבר נוסף, שהוא לא הזכיר בהקדמתו: למעשה, הוא לא הסתפק בתעתיק, אלא "תרגם" את הטקסט לגרמנית תקנית של זמנו.
בשנת 1922 יצא לאור בברלין הספר "אַהרן איזאַקס, אַווטאָבּיאָגראַפיע"2 ביידיש, ומתחת לכותרת כתוב: אידיש - נ. שטיף. הספר נפתח במבוא מאת נחום שטיף, הידוע בשמו הספרותי - "בעל הדמיון" (1933-1879), אחד מגדולי הבלשנים, המתרגמים ומבקרי ספרות היידיש, שפעל ברבע הראשון של המאה העשרים. הקדמתו לספר נפתחת במשפט הבא: "הספר 'אוטוביוגרפיה של אהרן איזאקס', אשר מוגש כאן לקורא היידיש, הוא עיבוד ליידיש של ספר באותו השם, שיצא לאור לראשונה על ידי האגודה לספרות יידיש בשוודיה בשנת 1897". האם ידע בעל הדמיון שהוא מעבד ליידיש את העיבוד הגרמני של ספר, אשר נכתב ביידיש מערבית? קרוב לוודאי שכן, אם כי הוא לא מציין זאת.
ההוכחה שהאוטוביוגרפיה שפרסם זליגמן בשנת 1897 היא עיבוד לגרמנית של כתב־היד, באה עשר שנים מאוחר יותר. התעתיק, בעריכת אברהם ברודי והוגו ולנטין עם התרגום לשפה השוודית,3 יצא לאור בשנת 1932 בסטוקהולם. הספר כולל הקדמה נרחבת בשוודית מאת הוגו ולנטין, וכן מכתבים פרי־עטו של איזק אל מלך שוודיה ואל ראשי הקהילה היהודית שם. בסוף ההקדמה כותב ולנטין (בתרגום חופשי משוודית): "הטקסט המוגש כאן לציבור נותן תמונה קרובה יותר למקור מאשר 'האוטוביוגרפיה' של זליגמן, שבה תוקן הכתיב לשם הבנה קלה יותר. במהדורה החדשה קילפנו, אפשר לומר, את השכבות המוספות, וכך אפשרנו לפניו המקוריות של אהרן איזק להתגלות".
ואכן, מי שרק יעשה "הנדוס לאחור" (Reverse engineering) של הטקסט מאותיות לטיניות בחזרה לאותיות עבריות, יזהה מייד את היידיש של המאות השש־עשרה-שמונה־עשרה עם ביטויים בלשון הקודש ועם הכתיב המיוחד של המילים במקור הגרמני. אבל הנוסח הזה לא היה לנגד עיניו של נחום שטיף בשנת 1922.
עוד מהדורה, והפעם מעובדת לשפה גרמנית מודרנית, שהגישה בטינה סימון לקורא בן זמננו, יצאה לאור בברלין בשנת 1994.4 בהקדמה למהדורה זאת, סימון סוקרת את כל הגלגולים שכתב־היד עבר עד כה. הספר יצא לאור אחרי מותה של סימון ובטרם הספיקה להשלים מפעל גדול וחשוב מאין כמותו: להוציא לאור את האוטוביוגרפיה במקורה, באותיות עבריות, דבר שלא נעשה מעולם.
האוטוביוגרפיה של אהרן איזק ראתה אור עד כה, פרט לשפת היידיש, בשפות הגרמנית והשוודית. נדמה לי שחסרונו של הספר בשפה העברית זועק לשמים, ועל כן הרהבתי עוז לנסות להשלים את החסר. למרבה האירוניה, השאלה שאני מתקשה מאוד לענות עליה היא מאיזו שפה תרגמתי את הספר. עיקר עבודת התרגום נעשה מהמהדורה ביידיש, אבל לאחר שהבנתי שאין זה המקור, ומאחר שרציתי שהתרגום העברי יהיה קרוב למקור ככל האפשר, לא יכולתי להסתפק בו. וכך מצאתי את עצמי מחזיק לנגד עיניי, נוסף על המהדורה של שטיף, עוד שלוש מהדורות תרגום של הספר: זליגמן – 1897, ברודי וולנטין – 1932, וסימון – 1994. כל אחת מהמהדורות הללו סייעה לי להאיר נקודות אחרות בספר.
ברודי וּולנטין חילקו את כתב־היד המקורי לפרקים ונתנו להם שמות. סימון במהדורתה אימצה גם היא את התוספת, וכך עשיתי גם אני בתרגום הנוכחי. במקור, כאמור, הספר נכתב בשפת חולין עממית. בתרגומי, בחרתי להשתמש בשפה ארכאית במקצת, גם אם היא נראית "גבוהה" משהו. עשיתי זאת כדי לנסות לשקף ככל האפשר את ניחוחה של התקופה המדוברת. לא פעם נתקלתי באי־התאמות ואפילו בסתירות בין המהדורות השונות. בכל פעם ניסיתי להתקרב, ככל האפשר, הן לכוונת איזק והן לניסוחו, תוך אימוץ של הכלל שקבעה סימון: So frei wie nötig, so treu wie möglich (חופשי ככל שצריך, מדויק ככל האפשר).
תרגומי לא היה נולד ללא עידודו של ידידי הסופר והמתרגם בני מר, שראה את ניסיונותיי הראשונים בתרגום וצרור תודות לו. הוא עודד אותי לקבל עלי את המלאכה, ערך את התרגום, הפך אותו לרהוט ולקולח, ולבסוף גם פתח לי את הפתח אל עולם הוצאות הספרים.
תודה מיוחדת לאשתי היקרה, תמרה, שהייתה הראשונה לראות את טיוטת התרגום, ולתקן אינספור שגיאות מביכות וניסוחים מסורבלים.
תודה לבן דודי היקר וחברי הטוב, יהושע אלישיב, שעזר לי לפלס את דרכי בסבך המונחים הפיננסיים, לפענח את מהותן של העסקאות המסובכות שמתוארות בספר, ושתרם מידיעתו בשפה הגרמנית.
רוב תודות גם לז'אן הסל (Jean Hessel), יועץ לשפת היידיש בוועדת השפות של שוודיה – גוף ממלכתי, האחראי על הרגולציה של השימוש בחמש שפות המיעוטים הרשמיות הנהוגות במדינה זו, וביניהן היידיש. אני גם אסיר תודה למר הסל על עזרתו בהבנת תוכן ההקדמות למהדורות השוודיות של הספר, ועל שהפנה אותי לחומר קריאה על אודות גלגוליו השונים.
אני מודה מקרב לב לעמוס שפירא, העורך הלשוני של הספר, שלא חס על זמנו ועל כוחו, ותרם רבות בהערה ובהארה לנוסח התרגום; ואחרונה חביבה להוצאת כרמל ולעומד בראשה, ישראל כרמל, שהכירו בחשיבותה של הוצאת הספר בעברית ולקחו על עצמם את המשימה להוציאו לאור.
בני סורקין
צילום קטע מכתב־היד של אהרן איזק
הערות
1 Aron Isaks Sjelfbiografi. Efter författarens handskrift utgifven af Israelitiska Litteratur-Sällskapet. Stockholm 1897.
2 כּלל־פאַרלאַג, בּערלין -1922תרפ"ב.
3 Aaron Isaacs Minnen. Ein judisk kulturbild fran gustaviansk tid. Abraham Brody och Hugo Valentin. Hugo Gebers Förlag, Stockholm 1932.
4 Aaron Isaak, Lebenserinnerungen. Textfassung und Einleitung von Bettina Simon. Edition Hentrich, Berlin 1994.
הקדמה למהדורת הספר שפורסמה בשנת 1922 בברלין
הספר "האוטוביוגרפיה של אהרן איזק", המוגש כאן לקוראי היידיש, הוא עיבוד ליידיש של ספר בשם זה,5 שיצא לאור לראשונה מטעם האגודה לספרות יידיש בשוודיה בשנת 1897. מקורו בכתב־יד שהשאיר אדם בשם אהרן איזק, ואשר נמצא אצל אחד מיורשיו. כתב־היד, הכתוב בשפה ה"גרמנית", אבל באותיות עבריות, שועתק באותיות לטיניות תחת השגחתו של י' זליגמן, והוא הוצא לאור כמות שהוא. זליגמן הוסיף הקדמה, ויש לומר שאין בה עניין גדול לקורא יידיש. הידיעות המובאות כאן על אודות כתב־היד, מקורן בהקדמה הזאת.
איזק החל לכתוב את האוטוביוגרפיה בשנת 1801, כאשר הוא כבר היה בן 71, והוא סיים את המלאכה בשנת 1804. הוא עצמו מזכיר פעמים אחדות שאיננו סופר דברי הימים ושאיננו סופר כלל. הוא ניגש למלאכה הזאת בשבילו עצמו, כדי שיישאר "כמזכרת למשפחתי", וקשה היה לו לשער שיום אחד כתיבתו האישית תראה אור. בין היתר הוא מזכיר את גליקל מהאמלין ואת זיכרונותיה היוצאים מן הכלל. היו לו חיים סוערים ומלאי נדודים, והוא עמד במבחנים קשים: הוא איבד את אשתו ואת ילדיו, שמתו בצעירותם, והוא נשאר לבדו. הזיכרונות הם נחמה פורתא בבדידותו וגם מצבה למשפחתו. כל זה מוסיף חן מיוחד לאוטוביוגרפיה של משיח לפי תּומו,6 של כנות ושל רצינות שקטה של אדם, הניצב מול מצפונו ומספר על חייו, כפי שהם התנהלו.
איזק נולד בשנת 1730 וגדל בעיירה טרוינבריצן, השוכנת במרחק שמונה מילין מברלין. אביו היה חנווני שירד מנכסיו והיה מטופל במשפחה גדולה. הזמנים היו קשים ליהודים בגרמניה - זמנים של העדר זכויות ליהודים ושל "יהודי חסות" - זמנים, שבהם היהודים עדיין היו מודרים מן החברה הסובבת וחיו במנותק בין עצמם, נדונים לפרנסות יהודיות, לרוב למסחר זעיר, ולחינוך מיושן מימי הפראנקים. מעט מאוחר יותר, כבר בתקופת מנדלסון, החלה בקרב יהדות גרמניה עבודת השכלה רבה, והחל מאבק למען אמנציפציה אזרחית. אבל בתקופה ההיא, איזק כבר היה בשוודיה (החל בשנת 1744), שבה לא היו יהודים לפניו, ולגרמניה הוא הגיע רק לירידים שהתקיימו בלייפציג. ייתכן שזאת הסיבה שהוא אינו מזכיר, ולו במילה, את התקופה הסוערת בחיי יהדות גרמניה, אף שנושאים חברתיים לא היו זרים לו. עם זאת יש לציין שהוא כותב רק על עצמו, ומזכיר עניינים כלליים רק ככל שהם נגעו בו אישית.
איזק קיבל חינוך יהודי מסורתי, ונשאר נאמן למסורת היהודית גם בתקופה, שבה הוא כבר היה "ספק החצר" ועמד "לפני מלכים ושרים". הוא לא היה תלמיד חכם גדול, והוא בעצמו אומר: "לא איש דברים אנוכי בלשון הקודש", אבל אפשר לראות מתוך המילים והמשפטים העבריים שהוא שוזר בסיפורו, שגם עם הארץ הוא לא היה. ובכן, יש כאן לפנינו חיים של סוחר יהודי ממוצע, ולמרות זאת אדם בעל אופי, יושר וכוח רצון7 חזקים.
הסוחר שבו כבר נגלה לעין בפרט החשוב ביותר בחייו. אהרן איזק היה ללא ספק מחונן בחוש אמנותי, ואולי גם בכישרון. הוא אהב ללמוד ציור בצעירותו, והיה גם חורט. את המקצוע הזה, שאגב, ליהודים היה בו ייצוג גדול והם גם הפגינו בו טעם רב (יהודים היו מעצבי המדליות של חצר המלך), הוא בחר לעצמו, והדבר לא בא לו בקלות. מאידך גיסא, הוא נמשך למסחר, ובהזדמנות הראשונה הקריב את האמנות לטובת המסחר והתנסה בכל העיסוקים היהודיים: סחר בתכשיטים, בסדקית ואפילו בעזים. הוא היה גם הספק של הצבא (במלחמת שוודיה־רוסיה). למעשה, מה שמייחד את הסוחר הממוצע הזה הוא יושרו יוצא הדופן וחוסר חמדנותו, שעל אודותיהם עלינו להאמין לו, שכן מה שהוא מספר על עצמו - משכנע.
מרצו האדיר שירת לא רק אותו עצמו בכל צרכיו, כאשר הוא העלה את עצמו מעוני ומהשפלה לעושר ולכבוד (הוא נעשה צורף החצר). המרץ הזה גם סייע לו לפתוח "ארץ חדשה" ליהודים - שוודיה, שבה יהודים לא הורשו לדרוך עד אז. יש בו, באיזק, משהו מרוחו של פורץ דרך, והוא החל "ליישב" יהודים בשוודיה, תוך הפגנת תבונה פוליטית וטאקט מלידה. היישוב היהודי החדש בשוודיה מתחיל בו, וזהו הישג חברתי משמעותי לאדם צנוע, שלא היו לו שאיפות חברתיות.
החיים החברתיים ביישוב החדש הזה התנהלו כמו במקומות הישנים, בעיירות המוכרות לנו: יהודים - סוחרים וחנוונים, מתווכים ועסקנים, שני מניינים (עם 30-20 בתי אב בסטוקהולם), ואפילו עם שני בתי קברות, ומחלוקות באשר לרב, לגבאות ולעליות "מי שבירך" - השגרה היהודית השוממה והמוכרת. בתוך השגרה הזאת בולטת עוד יותר אישיותו של איזק ביושרה, בחוש הסדר והארגון שלה ובאינטליגנציה הפנימית שלה.
איזק כתב את האוטוביוגרפיה שלו, לפי דבריו: "בשפה השגורה בפי הבריות", כלומר, בגרמנית משונה שיש בה הרבה מאוד מן העממיות היהודית. אני תרגמתי את זה ליידיש עממית, ולפי דעתי היא מתאימה ביותר לנינוחות של הסיפור הכן, ואולי גם לשפת הדיבור של איזק עם סביבתו, סיפור המלווה במילים ובביטויים העבריים שאיזק שזר בו.
נ' שטיף
הערות
5 Aron Isaks Sjelfbiografi. Isaac Marcus Boktr. Aktiebolag, Stockholm, 1897 (ההערה במקור).
6 כאן ובהמשך, כאשר המקור בעברית, יהיה כתוב בגופן אחר.
7 ההדגשה במקור.
הקדמת המתרגם
אהרן איזק היה היהודי הראשון שהתיישב על אדמת שוודיה בשנת 1774, על־פי עדותו באוטוביוגרפיה שלפנינו. אבל האמת ההיסטורית היא שונה מעט. הוא אכן היה היהודי הראשון שקיבל רישיון לתושבות־קבע בשוודיה, בלי שיידרש להמיר את דתו. הוא הורשה גם להביא את בני משפחתו ולייסד קהילה יהודית על כל מוסדותיה. אבל סוחרים יהודים פקדו את שוודיה גם לפניו, ואחדים מהם אף התגוררו בה.
איזק נמשך לציור מנעוריו, למד את אמנות החריטה על מתכת ועל אבן, ועשיית חותמות. בזכות הצטיינותו באמנות הנדירה הזו הוא הצליח להתיישב בשוודיה, שהייתה סגורה בפני היהודים. אך לא פחות מכך, הוא נמשך למסחר. האוטוביוגרפיה שכתב בשנים 1802-1801, בהיותו בן 71, מתארת את שנות נעוריו, לימודי מקצוע החריטה ועשיית החותמות, ניסיונות הבוסר שלו במסחר, הצלחותיו ומפלותיו. בספר קטן למדי בהיקפו הוא מספר את קורותיו בשוודיה: כיצד הוא נעשה לאחד מן הסוחרים החשובים בממלכה, יחסיו עם חצר המלוכה. במקביל, הוא גם מתאר את מאבקו למען ההכרה בזכויות היהודים בשוודיה.
הודות לכישרונו ולאופיו הוא הצליח לייסד קהילה יהודית שגדלה משנה לשנה. בשפתו העממית והפשוטה הוא אף מתאר את המריבות ואת התככים שהיו בתוך הקהילה. מרתק לקרוא את קורותיו בזמן מלחמת שוודיה־רוסיה, בשנים 1790-1788, כאשר הוא התלווה אל הצבא השוודי, והיה הספק הראשי שלו, הן במזון והן במיני צרכים אחרים, כולל דברי מותרות שונים למפקדים הבכירים, שבלעדיהם הם לא יכלו לשרוד בתנאי השדה; וכן שימש ספק לחצר המלך.
התקופה היא תקופת שלטונו של גוסטב השלישי, מלך שוודיה, שליט שהקדיש הרבה ממרצו לביצור שלטונו ולהחלשת כוחן של קבוצות כוח אחרות בממלכה. זאת על רקע תקופה קשה. אי אפשר שלא להתפעל מן המכונה הביורוקרטית המשוכללת וממערכת האיזונים והבלמים שפעלו בה. בתוך הסבך הזה, בין פקידים ובעלי שררה, איזק פעל לביסוס מעמדם של היהודים ולקידומם. עם זאת, מפליא הדבר עד כמה נזקקו היהודים להתערבותם של השלטונות בענייניהם הפנימיים. אלה היו עניינים פנים־יהודיים מובהקים, שבכל קהילה אחרת היו מוכרעים בדין תורה, וכאן הם הובאו לפתחם של פקידי הממשל ואף להתערבותו האישית של המלך. ההצצה הזאת לתוך החיים של הימים ההם, לפני כ־250 שנה, מרתקת במיוחד, כי היא מראה את המציאות מנקודת מבטו של אדם פשוט, לא משכיל, ואפשר לומר שהוא מספר "בגובה העיניים".
באחרית ימיו, איזק הקדיש הרבה ממרצו לענייני משפחה. ילדיו כבר לא היו בחיים - כולם מתו ממחלות בעודם צעירים. אולם הוא דאג לבני אחָיו ולבנותיהם, חיפש להם שידוכים ונחל הצלחות לא מבוטלות בתחום זה. הספר פותח אשנב לחיי המשפחה היהודית של הימים ההם, ואיזק מתאר בעיקר את מנהגי הנישואין – לא ממבט של הוגה, של מורה הלכה או של חוקר אנתרופולוג, אלא ממבטו של איש פשוט, שחי את החיים הללו ובימים ההם.
הוא כתב את זיכרונותיו "כדי שלא יאבד זכרי לנצח", כדבריו בפתח הספר, ובמקום אחר כתב: "הריני משאיר את זה כמזכרת למשפחתי לאחר מותי", ולא כדי לפרסמו ברבים. הוא לא שוכח גם לבוא חשבון עם דורשי רעתו, ואף לא מהסס לציין את מעשיהם ואת שמותיהם. איזק כתב את הספר "בלשון השגורה בפי הבריות", ולפי דבריו זאת היידיש המערבית – שפת היהודים במערב־אירופה, שהיא בעצם תערובת של דיאלקטים גרמניים מימי הביניים עם מילים וביטויים רבים מלשון הקודש, משפות רומיות עתיקות וללא הרכיב הסלאבי, שכל כך נוכח ביידיש של ימינו. אחרוני דובריה של היידיש המערבית עברו מן העולם במהלך המאה העשרים.
הספר נכתב באותיות עבריות, ללא פיסוק וללא חלוקה לפסקאות, וכתב־היד המקורי נמצא עד היום במוזאון היהודי של הקהילה היהודית בסטוקהולם. בשנת 1897, ביוזמת מוסדות הקהילה היהודית, יוסף זליגמן ערך תעתיק (טרנסליטרציה) של כתב־היד לאותיות לטיניות, והוא הודפס ופורסם ברבים.1 כפי שזליגמן עצמו מעיד בהקדמתו הכתובה בשוודית, כדי לאפשר לקורא של תקופתו את קריאת הטקסט ואת הבנתו, והוא הוסיף חלוקה לפסקאות ופיסוק הכרחי, שלא היו בנמצא בכתב־היד המקורי. אבל זליגמן עשה דבר נוסף, שהוא לא הזכיר בהקדמתו: למעשה, הוא לא הסתפק בתעתיק, אלא "תרגם" את הטקסט לגרמנית תקנית של זמנו.
בשנת 1922 יצא לאור בברלין הספר "אַהרן איזאַקס, אַווטאָבּיאָגראַפיע"2 ביידיש, ומתחת לכותרת כתוב: אידיש - נ. שטיף. הספר נפתח במבוא מאת נחום שטיף, הידוע בשמו הספרותי - "בעל הדמיון" (1933-1879), אחד מגדולי הבלשנים, המתרגמים ומבקרי ספרות היידיש, שפעל ברבע הראשון של המאה העשרים. הקדמתו לספר נפתחת במשפט הבא: "הספר 'אוטוביוגרפיה של אהרן איזאקס', אשר מוגש כאן לקורא היידיש, הוא עיבוד ליידיש של ספר באותו השם, שיצא לאור לראשונה על ידי האגודה לספרות יידיש בשוודיה בשנת 1897". האם ידע בעל הדמיון שהוא מעבד ליידיש את העיבוד הגרמני של ספר, אשר נכתב ביידיש מערבית? קרוב לוודאי שכן, אם כי הוא לא מציין זאת.
ההוכחה שהאוטוביוגרפיה שפרסם זליגמן בשנת 1897 היא עיבוד לגרמנית של כתב־היד, באה עשר שנים מאוחר יותר. התעתיק, בעריכת אברהם ברודי והוגו ולנטין עם התרגום לשפה השוודית,3 יצא לאור בשנת 1932 בסטוקהולם. הספר כולל הקדמה נרחבת בשוודית מאת הוגו ולנטין, וכן מכתבים פרי־עטו של איזק אל מלך שוודיה ואל ראשי הקהילה היהודית שם. בסוף ההקדמה כותב ולנטין (בתרגום חופשי משוודית): "הטקסט המוגש כאן לציבור נותן תמונה קרובה יותר למקור מאשר 'האוטוביוגרפיה' של זליגמן, שבה תוקן הכתיב לשם הבנה קלה יותר. במהדורה החדשה קילפנו, אפשר לומר, את השכבות המוספות, וכך אפשרנו לפניו המקוריות של אהרן איזק להתגלות".
ואכן, מי שרק יעשה "הנדוס לאחור" (Reverse engineering) של הטקסט מאותיות לטיניות בחזרה לאותיות עבריות, יזהה מייד את היידיש של המאות השש־עשרה-שמונה־עשרה עם ביטויים בלשון הקודש ועם הכתיב המיוחד של המילים במקור הגרמני. אבל הנוסח הזה לא היה לנגד עיניו של נחום שטיף בשנת 1922.
עוד מהדורה, והפעם מעובדת לשפה גרמנית מודרנית, שהגישה בטינה סימון לקורא בן זמננו, יצאה לאור בברלין בשנת 1994.4 בהקדמה למהדורה זאת, סימון סוקרת את כל הגלגולים שכתב־היד עבר עד כה. הספר יצא לאור אחרי מותה של סימון ובטרם הספיקה להשלים מפעל גדול וחשוב מאין כמותו: להוציא לאור את האוטוביוגרפיה במקורה, באותיות עבריות, דבר שלא נעשה מעולם.
האוטוביוגרפיה של אהרן איזק ראתה אור עד כה, פרט לשפת היידיש, בשפות הגרמנית והשוודית. נדמה לי שחסרונו של הספר בשפה העברית זועק לשמים, ועל כן הרהבתי עוז לנסות להשלים את החסר. למרבה האירוניה, השאלה שאני מתקשה מאוד לענות עליה היא מאיזו שפה תרגמתי את הספר. עיקר עבודת התרגום נעשה מהמהדורה ביידיש, אבל לאחר שהבנתי שאין זה המקור, ומאחר שרציתי שהתרגום העברי יהיה קרוב למקור ככל האפשר, לא יכולתי להסתפק בו. וכך מצאתי את עצמי מחזיק לנגד עיניי, נוסף על המהדורה של שטיף, עוד שלוש מהדורות תרגום של הספר: זליגמן – 1897, ברודי וולנטין – 1932, וסימון – 1994. כל אחת מהמהדורות הללו סייעה לי להאיר נקודות אחרות בספר.
ברודי וּולנטין חילקו את כתב־היד המקורי לפרקים ונתנו להם שמות. סימון במהדורתה אימצה גם היא את התוספת, וכך עשיתי גם אני בתרגום הנוכחי. במקור, כאמור, הספר נכתב בשפת חולין עממית. בתרגומי, בחרתי להשתמש בשפה ארכאית במקצת, גם אם היא נראית "גבוהה" משהו. עשיתי זאת כדי לנסות לשקף ככל האפשר את ניחוחה של התקופה המדוברת. לא פעם נתקלתי באי־התאמות ואפילו בסתירות בין המהדורות השונות. בכל פעם ניסיתי להתקרב, ככל האפשר, הן לכוונת איזק והן לניסוחו, תוך אימוץ של הכלל שקבעה סימון: So frei wie nötig, so treu wie möglich (חופשי ככל שצריך, מדויק ככל האפשר).
תרגומי לא היה נולד ללא עידודו של ידידי הסופר והמתרגם בני מר, שראה את ניסיונותיי הראשונים בתרגום וצרור תודות לו. הוא עודד אותי לקבל עלי את המלאכה, ערך את התרגום, הפך אותו לרהוט ולקולח, ולבסוף גם פתח לי את הפתח אל עולם הוצאות הספרים.
תודה מיוחדת לאשתי היקרה, תמרה, שהייתה הראשונה לראות את טיוטת התרגום, ולתקן אינספור שגיאות מביכות וניסוחים מסורבלים.
תודה לבן דודי היקר וחברי הטוב, יהושע אלישיב, שעזר לי לפלס את דרכי בסבך המונחים הפיננסיים, לפענח את מהותן של העסקאות המסובכות שמתוארות בספר, ושתרם מידיעתו בשפה הגרמנית.
רוב תודות גם לז'אן הסל (Jean Hessel), יועץ לשפת היידיש בוועדת השפות של שוודיה – גוף ממלכתי, האחראי על הרגולציה של השימוש בחמש שפות המיעוטים הרשמיות הנהוגות במדינה זו, וביניהן היידיש. אני גם אסיר תודה למר הסל על עזרתו בהבנת תוכן ההקדמות למהדורות השוודיות של הספר, ועל שהפנה אותי לחומר קריאה על אודות גלגוליו השונים.
אני מודה מקרב לב לעמוס שפירא, העורך הלשוני של הספר, שלא חס על זמנו ועל כוחו, ותרם רבות בהערה ובהארה לנוסח התרגום; ואחרונה חביבה להוצאת כרמל ולעומד בראשה, ישראל כרמל, שהכירו בחשיבותה של הוצאת הספר בעברית ולקחו על עצמם את המשימה להוציאו לאור.
בני סורקין
צילום קטע מכתב־היד של אהרן איזק
הערות
1 Aron Isaks Sjelfbiografi. Efter författarens handskrift utgifven af Israelitiska Litteratur-Sällskapet. Stockholm 1897.
2 כּלל־פאַרלאַג, בּערלין -1922תרפ"ב.
3 Aaron Isaacs Minnen. Ein judisk kulturbild fran gustaviansk tid. Abraham Brody och Hugo Valentin. Hugo Gebers Förlag, Stockholm 1932.
4 Aaron Isaak, Lebenserinnerungen. Textfassung und Einleitung von Bettina Simon. Edition Hentrich, Berlin 1994.
הקדמה למהדורת הספר שפורסמה בשנת 1922 בברלין
הספר "האוטוביוגרפיה של אהרן איזק", המוגש כאן לקוראי היידיש, הוא עיבוד ליידיש של ספר בשם זה,5 שיצא לאור לראשונה מטעם האגודה לספרות יידיש בשוודיה בשנת 1897. מקורו בכתב־יד שהשאיר אדם בשם אהרן איזק, ואשר נמצא אצל אחד מיורשיו. כתב־היד, הכתוב בשפה ה"גרמנית", אבל באותיות עבריות, שועתק באותיות לטיניות תחת השגחתו של י' זליגמן, והוא הוצא לאור כמות שהוא. זליגמן הוסיף הקדמה, ויש לומר שאין בה עניין גדול לקורא יידיש. הידיעות המובאות כאן על אודות כתב־היד, מקורן בהקדמה הזאת.
איזק החל לכתוב את האוטוביוגרפיה בשנת 1801, כאשר הוא כבר היה בן 71, והוא סיים את המלאכה בשנת 1804. הוא עצמו מזכיר פעמים אחדות שאיננו סופר דברי הימים ושאיננו סופר כלל. הוא ניגש למלאכה הזאת בשבילו עצמו, כדי שיישאר "כמזכרת למשפחתי", וקשה היה לו לשער שיום אחד כתיבתו האישית תראה אור. בין היתר הוא מזכיר את גליקל מהאמלין ואת זיכרונותיה היוצאים מן הכלל. היו לו חיים סוערים ומלאי נדודים, והוא עמד במבחנים קשים: הוא איבד את אשתו ואת ילדיו, שמתו בצעירותם, והוא נשאר לבדו. הזיכרונות הם נחמה פורתא בבדידותו וגם מצבה למשפחתו. כל זה מוסיף חן מיוחד לאוטוביוגרפיה של משיח לפי תּומו,6 של כנות ושל רצינות שקטה של אדם, הניצב מול מצפונו ומספר על חייו, כפי שהם התנהלו.
איזק נולד בשנת 1730 וגדל בעיירה טרוינבריצן, השוכנת במרחק שמונה מילין מברלין. אביו היה חנווני שירד מנכסיו והיה מטופל במשפחה גדולה. הזמנים היו קשים ליהודים בגרמניה - זמנים של העדר זכויות ליהודים ושל "יהודי חסות" - זמנים, שבהם היהודים עדיין היו מודרים מן החברה הסובבת וחיו במנותק בין עצמם, נדונים לפרנסות יהודיות, לרוב למסחר זעיר, ולחינוך מיושן מימי הפראנקים. מעט מאוחר יותר, כבר בתקופת מנדלסון, החלה בקרב יהדות גרמניה עבודת השכלה רבה, והחל מאבק למען אמנציפציה אזרחית. אבל בתקופה ההיא, איזק כבר היה בשוודיה (החל בשנת 1744), שבה לא היו יהודים לפניו, ולגרמניה הוא הגיע רק לירידים שהתקיימו בלייפציג. ייתכן שזאת הסיבה שהוא אינו מזכיר, ולו במילה, את התקופה הסוערת בחיי יהדות גרמניה, אף שנושאים חברתיים לא היו זרים לו. עם זאת יש לציין שהוא כותב רק על עצמו, ומזכיר עניינים כלליים רק ככל שהם נגעו בו אישית.
איזק קיבל חינוך יהודי מסורתי, ונשאר נאמן למסורת היהודית גם בתקופה, שבה הוא כבר היה "ספק החצר" ועמד "לפני מלכים ושרים". הוא לא היה תלמיד חכם גדול, והוא בעצמו אומר: "לא איש דברים אנוכי בלשון הקודש", אבל אפשר לראות מתוך המילים והמשפטים העבריים שהוא שוזר בסיפורו, שגם עם הארץ הוא לא היה. ובכן, יש כאן לפנינו חיים של סוחר יהודי ממוצע, ולמרות זאת אדם בעל אופי, יושר וכוח רצון7 חזקים.
הסוחר שבו כבר נגלה לעין בפרט החשוב ביותר בחייו. אהרן איזק היה ללא ספק מחונן בחוש אמנותי, ואולי גם בכישרון. הוא אהב ללמוד ציור בצעירותו, והיה גם חורט. את המקצוע הזה, שאגב, ליהודים היה בו ייצוג גדול והם גם הפגינו בו טעם רב (יהודים היו מעצבי המדליות של חצר המלך), הוא בחר לעצמו, והדבר לא בא לו בקלות. מאידך גיסא, הוא נמשך למסחר, ובהזדמנות הראשונה הקריב את האמנות לטובת המסחר והתנסה בכל העיסוקים היהודיים: סחר בתכשיטים, בסדקית ואפילו בעזים. הוא היה גם הספק של הצבא (במלחמת שוודיה־רוסיה). למעשה, מה שמייחד את הסוחר הממוצע הזה הוא יושרו יוצא הדופן וחוסר חמדנותו, שעל אודותיהם עלינו להאמין לו, שכן מה שהוא מספר על עצמו - משכנע.
מרצו האדיר שירת לא רק אותו עצמו בכל צרכיו, כאשר הוא העלה את עצמו מעוני ומהשפלה לעושר ולכבוד (הוא נעשה צורף החצר). המרץ הזה גם סייע לו לפתוח "ארץ חדשה" ליהודים - שוודיה, שבה יהודים לא הורשו לדרוך עד אז. יש בו, באיזק, משהו מרוחו של פורץ דרך, והוא החל "ליישב" יהודים בשוודיה, תוך הפגנת תבונה פוליטית וטאקט מלידה. היישוב היהודי החדש בשוודיה מתחיל בו, וזהו הישג חברתי משמעותי לאדם צנוע, שלא היו לו שאיפות חברתיות.
החיים החברתיים ביישוב החדש הזה התנהלו כמו במקומות הישנים, בעיירות המוכרות לנו: יהודים - סוחרים וחנוונים, מתווכים ועסקנים, שני מניינים (עם 30-20 בתי אב בסטוקהולם), ואפילו עם שני בתי קברות, ומחלוקות באשר לרב, לגבאות ולעליות "מי שבירך" - השגרה היהודית השוממה והמוכרת. בתוך השגרה הזאת בולטת עוד יותר אישיותו של איזק ביושרה, בחוש הסדר והארגון שלה ובאינטליגנציה הפנימית שלה.
איזק כתב את האוטוביוגרפיה שלו, לפי דבריו: "בשפה השגורה בפי הבריות", כלומר, בגרמנית משונה שיש בה הרבה מאוד מן העממיות היהודית. אני תרגמתי את זה ליידיש עממית, ולפי דעתי היא מתאימה ביותר לנינוחות של הסיפור הכן, ואולי גם לשפת הדיבור של איזק עם סביבתו, סיפור המלווה במילים ובביטויים העבריים שאיזק שזר בו.
נ' שטיף
הערות
5 Aron Isaks Sjelfbiografi. Isaac Marcus Boktr. Aktiebolag, Stockholm, 1897 (ההערה במקור).
6 כאן ובהמשך, כאשר המקור בעברית, יהיה כתוב בגופן אחר.
7 ההדגשה במקור.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
