עולמה של הילדות

פתח־דבר

ספר זה מהווה עבורי סיכום של כעשרים שנות עבודה בתחום של חינוך ולדורף בארץ ובחו"ל.

את דרכי בתחום החינוך התחלתי בגיל צעיר ביותר כמדריך בתנועת הנוער הקיבוצית, בשנת שירות ובצבא בהדרכת חיילים מרקע סוציו־אקונומי קשה, אבל את עתידי לא קשרתי מעולם במחשבותיי לתחום זה. השינוי חל כאשר שהיתי בתחילת שנות השמונים לתקופת לימודים בשוויץ, שם נפגשתי לראשונה בבתי ספר ולדורף. המפגש היה עבורי מלא משמעות. חוויתי אווירה חינוכית אנושית, ליווי חם ואוהב של ילדים מגיל הגן ועד סוף התיכון, הוראה רבת השראה, התמודדות עם בעיות חינוכיות באומץ ועומק ובעיקר גנים ובתי ספר שהתחברו עבורי עם המשמעות העמוקה של התהוות האדם החופשי.

בעקבות מפגש זה עברתי הכשרה להוראה בבית ספר ולדורף. השאלה של יישום דרך חינוכית זו בארץ חייתה בקרבי מהרגע הראשון, וכבר בתקופת ההכשרה קשרנו, כמה עמיתים לדרך, קשרים ותכננו את "עליית" חינוך ולדורף ארצה. לאחר סיום לימודיי חזרתי במטרה להקים גם אצלנו, בהוויה הישראלית ובתרבות היהודית, זרם חינוכי דומה. קיבוץ הרדוף שהוקם בשנים אלו נתן לי ולעוד שותפים רבים למשימה את הקרקע הרעיונית והמעשית ותמיכה בלתי מסויגת להקמת בית ספר ולדורף הראשון בארץ (1989). כך זכיתי לשמחתי להיות בין הראשונים לייסוד של דרך חינוכית זו בארץ. יחד עם עוד הרבה אנשים טובים הקמנו, מסוף שנות השמונים של המאה שעברה ועד לימינו אלה, תנועה חינוכית שכוללת גנים, בתי ספר והכשרות מורים, מפעמת ומחייה קהילות רבות ברחבי הארץ. תנועה שמוצאת הד חיובי הן בדעת הקהל הרחב, הן בקרב אנשים רבים במשרד החינוך ובמוסדות החינוכיים השונים והן במחקר האקדמי.

מתוך העבודה עצמה בתחום: בליווי, חינוך והוראה של תלמידים רבים, בהכשרת סטודנטים, במפגשים עם מוסדות שונים, בהרצאות רבות לקהל הרחב ובמפגשים אישיים סביב שאלות של חינוך משמעותי לזמננו, חוויתי שוב ושוב את החוסר בספרות רלוונטית ועכשווית על התחומים השונים הקשורים לחינוך בהשראת האנתרופוסופיה. ספר זה מנסה לענות על הצורך המתואר. הוא עושה את הניסיון להקיף את הרקע הרעיוני, תרבותי, חברתי ורוחני שממנו נובע המעשה החינוכי הייחודי של גנים, בתי ספר והכשרות מורים שעובדים ברוח חינוך ולדורף.

אין הכוונה לתאר את המעשה החינוכי עצמו (זה תואר בכמה וכמה ספרים שראו אור בעברית)1 אלא את ההוויה הרוחנית־תרבותית ממנה נובעת הגישה החינוכית וממנה נובעות המתודות השונות של חינוך ולדורף. הספר מתאר את תמונת האדם העומדת בבסיס העשייה החינוכית ואת משמעותה הרוחנית של תקופת הילדות, סוקר בהרחבה את התפתחות הילד על שלביה השונים, את הקשר המיוחד שנוצר בין הילד לאמצעים טכנולוגיים ומשמעותו לצמיחתו של כל ילד, את קורות הילדות לאורך ההיסטוריה של תרבות המערב, את שאלת אובדן הילדות בתחילת המאה העשרים ואחת ולבסוף נוגע בכמה צדדים מעשיים שקשורים יותר לחיים בבית ולגידול וליווי של ילדים על ידי הורים ומלווים מבוגרים.

הספר בנוי כך שכל פרק מהווה יחידה עצמאית בפני עצמה, ויכול להיות מובן לגמרי מתוך עצמו. יחד עם זה סדר הפרקים אינו מקרי, והם מובילים, ברצף סיפורי מסוים, להבנה עמוקה יותר של תפיסת העולם שמונחת בבסיס חינוך ולדורף. מבנה זה מחייב חזרות רבות. אני מקווה שצמצמתי אותן למינימום ההכרחי. לחזרות, מצד שני, יש גם איכות משמעותית בפני עצמה, ובקריאה סבלנית הן מובילות, לעתים, להבנה מעמיקה ופנימית יותר.

לסיום, ברצוני להודות במיוחד לכל התלמידים אותם ליוויתי ולימדתי בשנים אלו. הם היו תמיד המורים הגדולים מהם למדתי את כל הנפרש בדפים אלו. חינוך בסופו של דבר ניתן ללמוד רק מהילדים עצמם. אני מקווה שהצלחתי במשהו מכך.

גלעד גולדשמידט

קיץ 2008

מהותה של הילדות

על איכויות הילדות ומשמעותן

ילדה קטנה מושכת מפת שולחן

היא כאן, בעולם הזה, למעלה משנה.

ובעולם הזה לא הכל נחקר,

ולא הכל נמצא בשליטה.

עכשיו הזמן לנסות את הדברים

שאינם יכולים לנוע בכוחות עצמם.

צריך לעזור להם בזה,

להזיז, לדחוף,

להעתיק אותם ממקומם.

לא כולם רוצים בזאת, למשל הארון,

המזנון, הקירות העיקשים, השולחן.

אבל כבר המפה על השולחן קשה העורף

אם תיטיב לאחוז בשוליה

מגלה נטייה לנסוע.

ועל המפה כוסות, צלוחיות,

כד חלב קטן, כפיות, קערית

והם רועדים מחשק.

מעניין מאד,

באיזה תנועה יבחרו,

כשיאבד שיווי משקלם בקצה:

מסע על פני התקרה?

מעוף סביב המנורה?

קפיצה על אדן החלון וממנו אל העץ?

מר ניוטון לא שייך עדיין כלל לעניין.

יביט לו מן השמיים וינפנף בידיו.

הניסוי הזה חייב להיערך,

והוא יערך.

ויסלבה שימבורסקה
מפולנית: דוד וינפלד

מהי הילדות?

מהי הילדות? מה מייחד תקופה זו בחיי האדם? אילו כוחות מאפיינים אותה? מה משמעותה וחשיבותה לחיינו גם בגילאים מאוחרים יותר? כיצד ניתן להבינה מבחינה תרבותית והיסטורית? ומה צופן לה העתיד?

שאלות אלו ועוד רבות אחרות הקשורות אליהן עומדות במרכזו של ספר זה. הוא סובב את שאלת הילדות, בניסיון לאפיינה, להעמיקה, להבינה ולשרטט את משמעותה לביוגרפיה של האדם. הבנת הילדות יכולה לתת בידינו מפתח חשוב. אם נשכיל להעמיק בכוחותיה של הילדות, להבין אותם, לחוותם ולהרגישם, נוכל לבנות את הבסיס לעשייה חינוכית בעלת ערך, לתהליכים לימודיים משמעותיים ולעיצוב מערכות חינוך ברוחו של הילד עצמו. אם נצליח, ובמידה שנצליח, להבין לעומק ולחוות בכל נימי נפשנו את האיכות המיוחדת של עולם הילדות - על גווניו, צבעיו וצורותיו המיוחדות - נוכל להכשיר את עצמנו כמחנכים. האיכויות שצופן בחובו עולמה של הילדות יכולות כך להוות את המפתח לכל מחשבה ועשייה חינוכית. ונראה שבזמננו מפתח כזה הינו צורך קיומי.

חשיבותו של מפתח זה היא גדולה ביותר דווקא בזמננו, משום שכה הרבה ממה שנעשה היום בתחום החינוך חסר כל קשר לילד עצמו ולהתפתחותו, וקשור הרבה יותר לרעיונות המבוגרים על הילד, לשאיפותיהם שלהם, לאידיאלים שעומדים מול עיניהם ולתפיסתם הם את הילדות, מצד אחד; ולכוחות השוק, לתרבות הצריכה, לטכנולוגיה ולמדע שפועלים לתוך עולמם של הילדים, מצד שני. עולמו של הילד עצמו: תפיסתו את המציאות, חווית חייו ומערך רגשותיו - נעלמו ממישורים רבים של השיח והמעשה החינוכי. מכאן שהניסיון לערוך מסע אל עולמה של הילדות אינו מיותר, ואולי אפילו הכרחי.

הניסיון להעמיק לעולם הילדים מצריך ויתור מסוים. הוא מחייב דילוג או קפיצה מעולם המבוגרים לעולם אחר לגמרי. רבים ממושגינו, רעיונותינו ותפיסותינו לא יחזיקו מעמד בקפיצה זו. אנו נדרשים לפתיחות ולקבלה על מנת לחוות ולהרגיש מה שעבורנו הוא כבר זר ורחוק. רבים יכולים לעזור לנו במסע זה: קודם כל הילדים עצמם: שעושים הכל על מנת להעביר אלינו את עולמם, צרכיהם ומשאלותיהם; שנית: הילד שחבוי בכל אחד מאתנו, ורק מחכה לרגעים בהם הוא ייחשף, יתעורר ויבוא לידי ביטוי; ולבסוף: פילוסופים, אנשי רוח, חוקרים ומחנכים רבים שעשו את אותו מאמץ של חדירה והעמקה לעולמם של הילדים.

אפילו גבולות הילדות אינם ברורים. מתי היא מתחילה ומתי מסתיימת? הדבר תלוי במידה רבה במוסכמות חברתיות של החברה והתרבות בה אנו חיים. ניתן לראות שלאורך הדורות, בתרבויות שונות ובחלקי תבל שונים, היו גבולותיה של הילדות שונים ביותר. כבר ההתחלה אינה כה ברורה: האם מדובר על הלידה? על ההתעברות? האם האינדיבידואליות האנושית, ובמובן זה כל ואחד מאתנו, היה קיים כבר קודם ללידתו בקיום רוחני כלשהו? האם, אם כן, מדובר על תהליך ארוך של התגשמות לגוף אנושי, תהליך שמסיים חיים טרום־ארציים ארוכים כפי שמאמינים אנשים רבים?

אם ההתחלה עומדת לשאלה, לא כל שכן סופה של הילדות. במהלך ההיסטוריה האנושית קבעו תרבויות שונות את סיומה בטקסים, פולחנים, סמלים והקניית זכויות, במועדים שונים ומגוונים: גיל בר־המצווה, שלוש־עשרה עבור הבנים ושתים־עשרה עבור הבנות, כגיל שבו הילד מקבל עול מצוות ובכך הופך למבוגר בתרבות היהודית המסורתית; מסירתה של הילדה לידי החתן בגילאי עשר, אחת־עשרה בתרבויות מזרחיות רבות, ועמה היציאה מהבית והקמת משפחה עצמאית; טקסי חניכה בשבטים אפריקאים בהם, לדוגמא, צד הנער לבדו חיה בגיל ההתבגרות, כסמל להפיכתו ללוחם, ובכך זוכה לכניסה לחיים הבוגרים של השבט; קבלת רישיון נהיגה או הזכות להצביע, לרוב בין הגילאים שש־עשרה ושמונה־עשרה, כסמל להיותך אזרח בוגר שווה זכויות בחברות המודרניות המערביות.

איכויותיה של הילדות
הדבר הראשון שמבדיל את הילד מן המבוגר, לרוב לפחות עד גיל ההתבגרות, הוא כמובן גודלו. רק לאחר תהליך ארוך וממושך מגיע הילד לקומתו ולמידותיו של האדם הבוגר. ראשית לכל, הוא קטן יותר וחלש יותר, ונתון לחסותם של המבוגרים סביבו, לטוב ולרע. לכך גם השלכות פסיכולוגיות משמעותיות, עליהן אעמוד בהמשך, מפני שהילד חווה במשך שנים ארוכות את עצמו כקטן, חלש וחסר אונים.

אולם הוא אינו נשאר קטן, ובזאת אנו נוגעים בעוד מאפיין של תקופת הילדות: הגדילה וההשתנות. זוהי תקופת החיים בה האדם גדל ומשתנה במהירות ובקצב הגדולים ביותר. כבר בגיל של 5-4 חודשים מכפיל הרך הנולד את משקלו, והוא משלש את משקל לידתו סביב גיל שנה. את אורכו בלידה מכפיל הילד סביב גיל 4, ומשלש אורך זה לרוב בגיל ההתבגרות. זאת לעומת המבוגר שנשאר פחות או יותר באותו גובה ובאותן מידות במשך שנים ארוכות, עד הזיקנה. הילד צומח וגדל ללא הרף, דבר שגורם לשינויים עצומים במראהו, במבנהו וגם בהרגשתו הפנימית. בכך מביאה הילדות עמה איכות של שינוי, התפתחות וצמיחה כחלק ממהותה הפנימית ביותר.

לאיכות זו קשורות התכונות של גמישות ורכות בהן ניחן הילד. תהליכי הצמיחה והגדילה אינם מתרחשים כך שאבריו של הילד פשוט גדלים ומה שהיה קטן הופך לגדול. היתה זו תפיסה נאיבית ומנותקת מהמציאות של תרבות ימי הביניים, שראתה את התינוק והילד הרך פשוט כמבוגר קטן. כך מראים ציורים מתקופה זו, לדוגמא, תינוק או אפילו עובר בבטן אמו עם מידות ויחסים גופניים של מבוגר לכל דבר. גופניותו של הילד שונה לגמרי מזו של האדם הבוגר, צמיחתו מלאה בשינויים ותהפוכות פנימיות ומתרחשת בצורות לא צפויות. לא פעם קורה למורה שממשיך ללמד אותם תלמידים שנה אחרי שנה, שבפגישה עימם לאחר החופש הגדול הוא כמעט ואינו מכיר לפתע תלמיד זה או אחר. השינוי שהילד או הילדה עברו בחודשי הקיץ היה כה דרמטי עד שקשה להכירם. זאת משום שהילד בכלל, והילד הצעיר בשנותיו הראשונות בפרט, הינו גמיש ורך להפליא. במובנים רבים - גופנית, נפשית, מוסרית, רוחנית - הילד עדיין לא מעוצב. גם בלי להתייחס כרגע לויכוח הידוע בתולדות החינוך על חלקו של המולד אל מול חלקו של החינוך בהתפתחותו של הילד (ואני סבור שהילד מביא עמו הרבה מאד עם לידתו), ברור שהמטען אותו נושא כל ילד עדיין נוח לעיצוב, גולמי במידה רבה, רך וניתן להשפעה. זהו עוד מאפיין שמבדיל בין הילד למבוגר: המבוגר מעצם טבעו מעוצב במידה רבה בגופו ובנפשו, בעל נטיות קבועות, דעות, הרגלים וכיווני מחשבה מסוימים. הילד לעומתו גמיש בגופו, עדיין פתוח ונוח להתרשם ולקבל מסביבתו ולרוב עדיין אינו מקובע.

כך, מכל בחינה שהיא, מהווה הילד הרך תמונה של כוחות עתידיים, של אפשרויות פתוחות, של פתיחות לכיוונים רבים ומנוגדים, של גמישות וזרימה. איכויות אלה מאפיינות הן את גופניות הילד והן את עולמו הפנימי.

פתיחות, רכות וגמישות
גופו של התינוק גמיש ורך עם הלידה והוא מתקשה ומתעצב בתהליך ארוך וממושך. התינוק נולד עם מרכז פתוח בראשו, הפונטנלה, ועצמות הגולגולת נסגרות באזור זה בדרך כלל רק בתחילת השנה השנייה לחייו. תהליך גדילת העצמות, לדוגמא, נמשך כל שנות הילדות ומסתיים רק בתחילת שנות העשרים. גם העצמות עצמן אינן דומות בילדות לעצמות האדם הבוגר. אלו רכות וגמישות עדיין, פעמים רבות הן נשברות כענפים ירוקים של עץ, לא לגמרי, וכך גם תהליך האיחוי והריפוי לאחר שבר מתרחש מהר בהרבה מאשר אצל המבוגר. בדומה, מוחו של הילד עובר תהליך עיצוב ארוך וממושך מלידתו, תהליך שלפי מחקרי המוח האחרונים מסתיים רק לאחר גיל ההתבגרות.

דוגמא נוספת לפתיחות וגמישות הרבה של גוף התינוק והילד הרך ניתן לראות בהשפעות רשמי החושים. גופניותו פתוחה אליהם לגמרי, ואלה מעצבים אותה, משנים אותה ומשפיעים עליה בלי הרף. פה טמונה משמעותם הגדולה לשנות הילדות הרכה. לעומת החוויה של האדם הבוגר - שמושפע כמובן מצלילים, מראות, ריחות, טעמים, תחושות מגע, חום ועוד, אולם עומד מולם עם התנגדות מסוימת ועם גוף ונפש כבר מעוצבים - הרי שאצל הילד הרך חודרים רשמים אלה עד למקומות העמוקים ביותר והופכים להיות, למעשה, חלק מישותו. הם משפיעים על אברי החושים עצמם ומעצבים אותם בהתאם לאופי התחושה. הצלילים שישמע התינוק ואחר כך הילד בשנות חייו הראשונות יעצבו את אוזנו ואת שמיעתו, המראות ורשמי האור את עיניו וראייתו, הטעמים את חוש־הטעם וכך הלאה. אברי החוש מתעצבים מתוך ובהתאם לרשמים אליהם הם קשורים. אוזן שלא תשמע מאום בשנות החיים הראשונות כבר לא תוכל לשמוע לעולם ותתנוון, וכך לגבי שאר אברי החוש.

אולם השפעה זו אינה נשארת באברי החוש בלבד. הילד בגיל הרך מהווה עדיין שלמות זורמת ואבריו השונים קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה. רשמי החושים משפיעים על כל ישותו הגופנית של הילד, על אבריו הפנימיים, מחזור הדם והנשימה ומעצבים את גופניות הילד על מישוריה השונים.

השפעה זו אינה נעצרת במישור הגופני בלבד. כשם שבגוף הילד עדיין ישנה זרימה והשפעה הדדית בין כל האיברים, כך גם ישנה בילדות הרכה זרימה מתמשכת בין המישור הגופני והנפשי. לכן, רשמי החושים משפיעים לא פחות על נפשו של הילד. הם מעצבים את רגשותיו, תחושותיו, מצבי רוחו ומחשבותיו. עלינו רק לחשוב על מצבים מיוחדים בחיינו כמבוגרים: חוויה מוזיקלית שהשפיעה עלינו מאד, סרט שריגש ונגע בנו, רגע משמעותי של קרבה גופנית, חוויות שמושגות תחת השפעות של חומרים כימיים למיניהם. גם כמבוגרים, חוויות חושים עזות ומשמעותיות עדיין אינן נפרדות מחיי הרגש ומשפיעות לעתים עד לחוויות רוחניות מלאות משמעות. כאן נפתח לפנינו חלון להבנת עולמו של הילד הרך, לחוויית היסוד של עולמו בכל רגע של חייו: כל תחושה, כל צליל, כל טעימה וריח, מהווים עבורו עולם שלם של תחושות, מצבים גופניים, רגשות ומצבי רוח - הוויה רוחנית־רגשית־תחושתית מלאה ושלמה.

לא רק גופניותו של הילד וחושיו, אלא גם נפשו של הילד עדיין רכה וגמישה בשנות החיים הראשונות. הילד פתוח לגמרי לכל השפעה: מחשבות שנחשבות סביב לילד משפיעות עליו, רגשות ויצרים של המבוגרים סביבו מוצאים בו את רישומם, רשמי חושים ממלאים אותו פחד, פליאה, תימהון, כאב ושמחה וכן הלאה. נפשו ומערך רגשותיו ותחושותיו פתוחים לגמרי לכל מה שנמצא סביב לו. לטוב ולרע הוא משמש במקרים רבים בבואה של סביבתו. בצורה עמוקה ביותר משפיעות חוויות בשנות הילדות הראשונות על חיינו, בדיוק מסיבה זו. לילד עדיין אין את כל אותם מנגנוני הגנה ומחסומים שכה מאפיינים אותנו, המבוגרים. הוא כמו מיתר עדין, שכל רוח עוברת, שינוי במזג האוויר או צליל בסביבתו פורטים עליו. הצליל המסוים שיפיק אותו מיתר קשור אמנם לאיכותו הפנימית, אולם לא פחות מכך לאופן הפריטה עליו.

החוויה הבסיסית הינה הפתיחות, הרכות והגמישות של הישות האנושית בילדותה. אותה שלמות זורמת של גופניות רכה, סופגת ומתעצבת ללא הרף, שנמצאת באחדות עם נפשיות גמישה ופתוחה לגמרי לכל אפשרות והשפעה. במחשבה החינוכית מצאה עובדה זו הד בתיאוריה של הדף החלק. במיוחד בפילוסופיה של תקופת ההשכלה נראה היה להוגים רבים שהילד אינו מביא עמו מאום עם לידתו, וחוויות שנות החיים הראשונות מעצבות לחלוטין את אופיו ותכונותיו. בזמן המודרני המשיכה תיאוריה זו בקו ישר לביהביוריזם, וכך הכריז ג'ון ב' ווטסון (אחד מחשובי החוקרים הביהביוריסטים): "תן לי תריסר תינוקות בריאים ואת העולם המיוחד שלי כדי לגדלם, ואני מתחייב לקחת ילד כל־שהוא מביניהם ולהכשיר אותו להיות רופא, עורך־דין, אומן, סוחר, ואפילו מקבץ נדבות או גנב, בלא כל קשר עם כישרונותיו, נטיותיו או מוצאו...". גם אם לא מקבלים תיאוריה זו (ואני אישית לא מקבלה), הרי שהוגים אלו תפסו קו חינוכי־התפתחותי משמעותי: הרכות והפתיחות האינסופית של הישות האנושית בתחילת דרכה, ומכאן ההשפעה העצומה שלנו כמבוגרים על עיצובה.

*המשך הפרק בספר המלא*