בנפתולי השירה העברית במאה ה–21

מבוא

במהלך תרי עשר שנות עבודתי כמבקר ספרות במספר כתבי עת בארץ ובעולם, עברו בינות אצבעותיי כ-1,000 ספרי שירה, פרוזה, יומני זיכרונות, ספרי ילדים ומחזות. לדאבוני, לא זכיתי להעמיק ולעיין בכולם, אלא רק בכמות של כ-500 ספרים, וגם בהם העמקתי נבעה ממגוון סיבות שלא בכולן אתפאר: מתוך סקרנות שנגזרה מהמעטפת החיצונית של הספר; מתוך רפרוף, אגב אורחא, שהעלה בחכתו דחף עז להוסיף ולשוטט בינות הדפים עד תרווה הנפש ותשבע המחשבה, ולעיתים לא הסקרנות וגם לא המעטפת החיצונית הנחוני בבחירתי, אלא לחץ המחברים והמו"לים שהתדפקו שוב ושוב על דלתותיי הווירטואליות בתחינה שאקדים ואקרא, ולצערי, מעט הזמן הפנוי שהועמד לרשותי לאורך השנים. מקרב מאות הספרים שעיינתי בהם, במסגרת מלאכת חקירתי כמבקר ספרות, בערך 200 בלבד התגבשו לבסוף לרשימות ביקורת שהתפרסמו באחד מהז'ורנאלים המודפסים או המקוונים בתחום הספרות. הבחירה ביצירות מסוימות ולא ביצירות אחרות, אינה מעידה על טיבן או על מעמדן בשדה הספרות, אלא אך ורק על העדפתי האישית שאומנם נותנת משקל למדדים כגון: מקוריות, חדשנות, מורכבות, היברידיות, רבגוניות סגנונית ורעיונית, אינטרטקסטואליות ייחודית ועוד, אך לבסוף גם אלו מדדים שקשה לכמת, ומשכך רשימות הביקורת שפרסמתי לאורך השנים, ובפרט 40 רשימות הביקורת, שמובאות כאן לעיון הקוראים, מציעות ניתוח איכותני ולא כמותי, סובייקטיבי ולא אובייקטיבי.

יזהר עד מאוד הקורא המשכיל לבל יטו לבבו ושכלו אחרי מבקרים המבקשים להציג את דבריהם כאמת, ולא כפרשנות אחת מני פרשנויות רבות, ליצירה מסוימת שנתונה בהקשרים משתנים. לאורך השנים ניתחתי יצירות בסגנון הכמותי, האובייקטיבי, ואף פרסמתי מספר חיבורים ורשימות בעניין זה בכתבי עת אקדמיים. עם זאת עד כה לא עלה בידי לשכלל את בהירות הטקסטים הללו עד כדי כך, שגם הציבור הרחב יוכל להבינם בלא שיירתע ממתכונתם הטכנית או מנטייתם לשימוש במודלים ובסטטיסטיקות. על כך בטוחני כי עוד אוסיף לשקוד גם בעשור הקרוב.

התגייסותי לפלוגות ביקורת הספרות העברית. בראשית האלף השלישי ידעה שנים פוריות ושנים שחונות, שהושפעו מעיסוקי ומענייני האקדמיים והמקצועיים. לשמחתי, התגייסות זו, שאין בצידה תמורה או שכר, בוערת בקרבי, גם בשעות כפויות טובה, וגם כאשר דבריי נכתבים בחריפות ובהסתערות על תופעה מקולקלת או על אי אלו עוולות וניסיונות נואלים לכונן היררכיה בשדה הספרות, שמבוססת על נטיית לב אישית או על ניסיון לשמור על מבנה כוח, שממנו מרוויחות קבוצות מסוימות בספרות. נזהרתי בכל מאודי כי הספרים שיעברו תחת קולמוסי לא יישפטו, אלא יפורשו וינותחו כאותן תופעות אשר נחקרות בתחומי הדעת השונים באקדמיה. השתדלתי להרחיב את הפריזמה שדרכה ניתן להתבונן על היצירה ועל היוצר וכן ניסיתי לשכלל את כלי החקירה שבעזרתם ניתן לגשת ליצירות מורכבות, היברידיות וחדשות בשדה הספרות העברית במאה ה-21.

הספרות העברית החדשה, בעשרים השנים האחרונות, דורשת ממבקר הספרות להרחיב את יריעת הכלים שבעזרתם הוא ניגש לנתח יצירה או תופעה בספרות. עוד היא תובעת ממנו לאמץ פרדיגמות ומתודולוגיות איכותיות וכמותיות מתחומי דעת שונים, ולדעת לכוון רזולוציה קריטיציסטית על יצירה X או על תופעה ספרותית Y, באופן שבו ניתן יהיה ללמוד על ייחודיותה כיצירה אוטונומית או כתופעה עצמאית, ובה בעת גם על תפקודה בתוך (או מחוץ) מערכת הספרות ועל קשרי הגומלין שהיא מקיימת עם תופעות ויצירות נוספות במערכת הספרות הלאומית והעולמית כיום, ובעבר.

עשוריה הראשונים של המאה ה-21 זימנו לפתחי שפע ספרותי, שבדומה לשפע המוכר מן הסופרמרקטים, גם הוא מוכתב על ידי כוחות שיווקיים, כלכליים ומעמדיים. בדומה למוצרי צריכה אחרים, גם ספרות יש לצרוך באופן מודע ונקי ככל האפשר מהטיות וממניפולציות שמבכרות ומכוונות את הקוראים לסגנון מסוים, לז'אנר או לאופנות בנות חלוף. ברי אפוא כי לכל מוצר ספרותי יש מקום על מדפי הספרות, ולכל מוצר יש דורש, בלא קשר לזהות המחבר, לסגנון הכתיבה או לפרמטרים נוספים כגון: השכלה, ותק, גיל, מגדר, תפיסה אידאולוגיה וכיו"ב. כשם שישנם אנשים שמעדיפים בגדים, מוצרי מזון או בשמים בסגנון מסוים, שעשויים להיתפס כציבור הכללי כפחות איכותיים, אך יזכו לפופולריות רבה וירכשו במאות אלפי יחידות, כך ישנן יצירות ספרותיות ותופעות ספרותיות שיוצגו ברשימות הביקורת כעממיות או כנחותות, אך בפועל הן חביבות מאוד על הציבור ומהן תתפתח הספרות העברית ולאורן יתחנכו בני הדורות הבאים. באשר לאותם מוצרים איכותיים, שלכאורה מיועדים למביני עניין ולאניני טעם, דינם בדומה לכל סוגייה שנוגעת לחברה, יוכרע על ידי החברה, ולא ייחרץ על ידי המבקרים — חריפים, מיומנים ומשכנעים ככל שיהיו.

מיון רשימות הביקורת וחלוקתן לקטגוריות איננו מלאכה טבעית אלא מלאכותית, ובדומה לחלוקות מלאכותיות אחרות, גם במקרה דנן, יהיו שיציעו חלוקות אחרות שמבוססות על יסוד כרונולוגי, גיאוגרפי, ז'אנרולוגי, אידאולוגי, מבוסס ותק המחבר בכתיבה וכו'. לדידי, מצאתי לנכון לחלק את רשימות הביקורת המובאות כאן על בסיס התמה הדומיננטית שעומדת ביסוד היצירות עליהן נכתבו רשימות הביקורת.¹

ניקולא יוזגוף אורבך

תל אביב, 2023

תפקיד המבקר

עובדה ידועה היא שקודם לדיון בתכליתו ובתפקידו של בעל מקצוע אשר נדרש להתמודד עם תופעה מסוימת, עלינו להגדיר את התופעה עצמה. זהו הדין בכל תחומי החיים, ובכלל זה בתחום הספרות. עוד עלינו לתהות האם אותו בעל מקצוע שיעסוק בתופעה מסוימת נדרש לכישורים מיוחדים או להכשרה עיונית ומעשית בת כך וכך שנים למען יתאפשר לו לעסוק בתופעה הנידונה ביעילות ובאחריות, או שמא הכול רשאים לעסוק בה ואין היא מחייבת מומחיות כלשהי שנקנתה בלמידה ובהתנסות.

האם דינו של אדם המבקש לפוש בטבע זר שטרם הכיר ומסתייע במדריך טיולים ודינו של אדם המבקש לסעוד במסעדה חדשה ומסתייע בהמלצות המבקר הוא כדין חובב שירה או פרוזה המבקש לקרוא ספר חדש ומסתייע בהתרשמות המבקר? אך טבעי, שאם נבקש לגזור גזרה שווה בין הזדקקות הפרט לבעלי המקצוע שהוזכרו, בנקל נוכל לומר שאין הוא מחויב בו ויכול הוא לפוש, לסעוד ולקרוא בלא הסתייעות חיצונית, ואפשר שגם הנאתו מן התופעה לא תיגרע בהעדר בעל מקצוע וכך גם תועלת רוחנית או חומרית שביקש להשיג במהלך התנסותו בתופעה.

ברם האם דין שלושת בעלי המקצוע שהוזכרו הוא כדינם של עורכי דין, רופאים, רואי חשבון, בנקאים, פקידי ממשל, שוטרים וכיו"ב, שהדיוטות תלויים בהם ובהכשרתם ונתונים לחסדי אחריותם ויעילותם? דומני כי נהיר ובהיר שהציבור נדרש, מסתייע ותלוי יותר באחרונים מאשר בראשונים, וגם אם ישנם יחידי סגולה המרפאים את עצמם או מנהלים את חשבונותיהם, אין הם אלא יחידי סגולה, שאינם מעידים על הכלל.

ולאחר שמצאנו שישנם בעלי מקצוע שהציבור תלוי, נדרש ומסתייע בהם יותר מבעלי מקצוע אחרים, אך טבעי שנשאל האם מבקר הספרות דרוש לקורא הממוצע כשם שנדרשים רכילאי, אדם הלבוש בטוב טעם, אדם המיודד עם חולים רבים ומבקרת קבועה בתיאטרונים שקנו בתחביביהם ניסיון וידיעות רבות, ומתוך כך מפגינים ידענותם, ויש המסתייעים בעצתם ובניסיונם ואפילו גומלים להם באופן חומרי כנהוג אצל בעלי מקצוע בני הכשרה וניסיון? ואם כבר עסקינן באלו שתחביבם אומנותם, היאך נוכל שלא לתהות האם כל חובב וקורא ספרות יכול גם לשמש להדיוטות כמבקר?

לכאורה, צפויים מבקרים ידועים ומקובלים במחוזותינו להזדעק ולמחות על תהייה מסוג זה? אך במה נבדילם מחובב ספרות פלוני אלמוני שאינו ידוע ומקובל? על שום מה תיחשב דעתם ראויה ונכונה מדעת חובב פלוני אלמוני? האם עלינו להכירם כבני סמכא בזכות הפרסום שקנה שמם לאורך השנים או בשל קשריהם עם בעלי ממון, כתבי עת ועיתונים?

דומה אפוא כי נוכל להסכים כי תכלית תפקיד המבקר לא נגזרת מנחיצותו להדיוטות קוראי הספרות, שכן יכולים הם גם בלעדיו. גם אם היא אינה נובעת מתהילתו ומקשריו בתחום הספרות, שכן אלו אינם מדדים רלוונטיים להתמצאות בשדה הספרות ולשכלול הידיעות בתחום, נהפוך הוא — יש בהם כדי לעוות ולהטות במיני תחבולות ומניפולציות את דעת הקורא ולקרבה לדעתו של המבקר, לדעת מקורביו או לדעתם של בעלי עניין מטעם המבקר. אם כן, היאך נוכל להגדיר את תכלית תפקיד מבקר הספרות? שכן להוסיף ולהגדיר על דרך השלילה, אין זו דרך נאותה ואין היא מקרבת את הקורא אל הידיעה באשר לתכלית תפקיד המבקר. ברי כי עלינו לשוב לשאלות היסוד מה היא ספרות ומה תפקידה, ומתוך התשובות לשאלות אלו יש ונוכל לגזור ולהגדיר את תכלית תפקיד המבקר.

במשך אלפי שנים נדרשו הוגים, פילוסופים, חוקרים, יוצרים ומבקרים לסוגייה, מה היא תכליתה של השירה. תשובותיהם נסמכו לרוב על דברי קודמיהם, על העדפתם האישית ונטייתם הסובייקטיבית לסגנון ולצורה מסוימים או על תכתיבים דתיים, חברתיים ואידיאולוגיים. בהיעדר תבחינים אובייקטיבים לשירה טובה ולמטרותיה, הגדרת תכלית השירה משכה באופן טבעי אנשים רבים שביקשו לקבע ולהשליט תפיסה מסוימת, שבעיקר שירתה אינטרסים אישיים, פוליטיים או דתיים. כך למשל, בספר 'פואטיקה' לאריסטו, מציע אריסטו תבחינים טכניים ברורים לטרגדיה שהיו כאורים ותומים ליוצרים למן העת העתיקה ועד לעת החדשה. ברם כבר במאה ה-16 מחזאים כגון ויליאם שייקספיר כתבו טרגדיות שהיו בהן אלמנטים קומיים, ושלא תאמו את התבניות האריסטוטליות. במאתיים השנים האחרונות, רבים מהמחזאים נוטים לסגל לעצמם סגנון כתיבה היברידי, שבחלקו אוטונומי וסובייקטיבי ובחלקו האחר נסמך על מגוון מסורות כתיבה ועל תיאוריות שונות שמשרתות את צרכיהם ואת כתיבתם.

סוגיית תכלית השירה היא איננה סוגייה מדעית, שכן אין לה מאפיינים שמתקיימים בסוגיות מדעיות ושניתן לבוחנן ולאמתן. כל ניסיון להציגה כסוגייה מדעית הוא בבחינת אובייקטיביזציה חסרת עיגון, שייתכן ותסתייע למראית עין במערך חוקים או כללים, שלפיהם יידרשו יצירות להיכתב כדי למלא את תכליתן ולהיחשב כיצירות טובות, אך חוקים וכללים אלו, כפי שכבר הוכיחה היטב ההיסטוריה של ביקורת הספרות, משתנים בהתאם לזמן, למקום ולמגדיר. האם תכלית השירה היא כדעת היוונים הקדמונים שקבעו במעורפל שעליה להורות את האמת, לעורר את הרגש ולבטא יופי? תכליות מעין אלה ניתן לייחס לכל האומנויות וכן למוצרים ולתחומי דעת נוספים. האם יוצרי יוון ורומא שתיארו באפוסים ובמיתוסים סיפורי גבורה על אלים וחצאי־אלים יוגדרו היום כמי שהורו אמת? האם יצירותיו של סופוקלס יעוררו את רגשותיו של הקורא בן המאה ה-21? והאם ה'איניאדה' לוירגיליוס או ה'איליאדה' להומרוס יוגדרו על ידי הקורא המשכיל הממוצע (בהנחה שבכלל נחשף לכתביהם) כיצירות יפות ואסתטיות? הדעת מניחה שהקורא העכשווי ייוותר אדיש ליצירות הללו, גם אם הן מעוגנות ומושרשות בתרבותו ומקושרות עם יצירות אחרות בנות זמנו שמרפררות אליהן.

יצירות נותרות נצחיות רק בקרב אלו המבקשים לשמרן, ומשעה שהם מסתלקים מן העולם — מסתלק גם זכר היצירה. חיים נחמן ביאליק אומנם נחשב למשורר הלאומי, אך בודדים בלבד יכולים לדקלם את שיריו, ומעטים באמת נחשפו ליותר מעשרה שירים שחיבר וזהו הדין גם לגבי יוצרים קאנונים אחרים (טשרניחובסקי, רחל, שלונסקי, אלתרמן, רביקוביץ', גולדברג וכיו"ב). הרומנטיזציה סביב נצחיותה של יצירה היא אפוא גם מניפולציה שנועדה לשמר מבנה כוח מסוים בשדה הספרותי, אך משעה שפרטים החלו להתנהג כסובייקטים חופשיים ופחות כנתינים או כחלק מקולקטיב מסוים, מניפולציה זו איבדה את ערכה המעשי ונותרה תיאורטית בלבד. לא תהא זו הגזמה להשוות בין מעמדן של ה'אודיסאה' וה'איליאדה' למעמדה של אסטלת מרנפתח לדוגמה, או למעמדה של כתובת מישע. יצירות אלו מבטאות זיכרון עמום מן העבר, שמקודם בעיקר בשדה האקדמי, כל אימת שישנם אינטרסים לאומיים ותרבותיים שמתקצבים את קידומו.

אומנות, בדומה לאדם שיוצר אותה, אינה נצחית. אומנם בשונה ממנו היא עשויה להאריך שנים ובמקרים מסוימים גם מאות ואלפי שנים (כתבי קודש), אך סופה הוא כיליון. ולראיה מכל המפעל התרבותי של יוון ורומא ובני התרבויות הקדומות, אין אנו מוצאים כיום אלא מתי מעט יוצרים, והנצחתם בתרבות, בחינוך ובמרחב אינה אלא דקלרטיבית — בבחינת לצאת ידי חובה בשמירה על המסורת. בני יוון ורומא, ובני דתות ותרבויות אחרות לא שיערו במחשבותיהם האיומות ביותר, שכתביהם יישכחו, והנה היום אומנם מלמדים יצירות בודדות מהן במוסדות חינוך ובמוסדות להשכלה גבוהה ולעיתים גם מעלים אותן בתיאטרונים ובבתי הקולנוע, אך מבחינה סטטיסטית מכל העושר התרבותי מתקופת יוון ורומא, תקופה בת כאלף שנים, שרדו כמה עשרות יוצרים וכמה מאות יצירות בלבד. יצירות מימי הביניים ומתקופת הרנסנס אומנם שרדו יותר (הודות למפעלי שימור, העתקה ובהמשך גם העלאה בדפוס), אך רובן, להוציא אלפים בודדים, שבימינו יוגדרו כיוצרי מופת, לא שרדו, ואלו שבימינו מוגדרים כך, ספק רב אם יוגדרו כך או יזכרו גם בעוד 300 שנים ועל אחת כמה וכמה בעוד אלף שנים וספק רב עוד יותר אם 99% מאוכלוסיית העולם מכירה או הכירה 99% מהם.

למען הסר ספק, גם יצירות שנשמרות ומוגדרות כ'נצחיות' בזמננו והן מן התקופות המוקדמות בקורות האנושות, מונצחות או נשמרות באופן מניפולטיבי הודות לערכן הדתי, הלאומי, החברתי, האישי וכיו"ב, ולא משום שהן סמל למופת שראוי לחקותו, או שישנה איזו אסתטיקה הייחודית להן בלבד או כל תכונה נאצלת אחרת. אין הן אלא יצירות ככל היצירות, רק עם יחסי ציבור, עניין אקדמי פתאומי / מתמשך ותנאי שימור טובים יותר.

מנקודת מבט כלכלית, ספרות היא למעשה סופרמרקט של מוצרים, והקלסיפיקציות בתוך הספרות מזכירות מחלקות בסופרמרקט והיוצרים — חברות שמשווקות את מוצריהן, והשירים בהתאמה הם המוצר. לכל מוצר שאינו קיומי והכרחי (כגון, מים שלא ניתן להתקיים בלעדיהם) יש טווח חיי מדף שניתן להציגו באמצעות מודל גאוס: חשיפה, צמיחה, בגרות ודעיכה. לרוב המוצרים הספרותיים אורך חיי מדף קצר בן חודשים ושנים בודדים. עם זאת, ישנו קומץ מוצרים ספרותיים בני מאות ואלפי שנים. הביקוש למוצרים ה'נצחיים' הללו, לא נובע מהכרחיותם לקיום האנושי או מנחיצותם להמשך

תפקוד תרבותי של האנושות, שכן התרבות תשרוד גם בלי הומרוס ושייקספיר, וזו אמת מרה, מכאיבה ומקוממת, אך זו אמת דטרמיניסטית, שתלויה ומושפעת מהצרכים של החברה בזמן ובמקום.

בדומה לכל מוצר מוכר, גם למוצר הספרותי יש פונקציה — תכלית או אוסף מטרות, אך בשונה ממוצר מוכר שיש לו פונקציונליות אובייקטיבית (כיסא לשבת, מיטה לישון, צעצוע לשחק ומזלג לאכול) למוצר הספרותי אין פונקציונליות אובייקטיבית, אלא סובייקטיבית. פירוש הדבר הוא שכל אדם יכול להגדיר לעצמו מה היא תכלית המוצר: הנאה אסתטית, ריגוש, הוראת האמת, קישוט ועוד. הניסיונות לצמצם תכלית להעדפתו של המגדיר או להעדפת בני תקופתו במקום ובמעמד מסוים, היא במידה מסוימת רדוקציה של תכלית המוצר, ומשכך היא גם הדירה ומדירה מן הספרות קהלים פוטנציאליים רבים.

לאחר שדנתי באורך חיי המוצר הספרותי ובתכליתו מן הראייה הכלכלית, שומה עליי להתייחס גם לטיבו, וכיצד נקבע טיב מוצר על פי מדדים אובייקטים שמשתנים בהתאם למוצר ולתכליתו, אך גם כאן לא ניתן לקבוע את טיב המוצר הספרותי, שכן התכלית היא סובייקטיבית, כלומר מוצר ספרותי X יכול להיות עבור אנשים מסוימים מוצר ספרותי מרגש, עבור אחרים המוצר יהיה בעל הנאה אסתטית ואת הרוב עשוי לא לעניין כלל ולהיות חסר כל ערך, וזאת משום שהתכלית הסובייקטיבית שלהם שונה.

בעשורים האחרונים בחרו מקצת מהמוצרים הספרותיים להתאים ולעדכן את עצמם, בדומה למוצרי מדף, ובהתאמה מוצרים אלו זכו לסיקור נרחב יותר, להתעניינות ציבורית, לרווח גדול יותר (ר"ע נעם חורב בישראל²). העדכון יכול להיות חיצוני (כריכה, גופן, איור, שיווק) ופנימי (רעיוני, מבני), בין כך ובין כך, הוא מבטא ניסיון מצד היוצר להתאים את עצמו לטמפו של השינויים בחברה ובתרבות. רבים מאותם מוצרים ספרותיים חדשניים ומעודכנים (ספוקן וורד, ספרי דיגיטל, שירה מבוססת אלגוריתמים, ספרות היברידית ועוד) לא יוגדרו על ידי המבקרים כמוצר איכותי, אך לא משיקולים אובייקטיבים כמובן, אלא ינבעו מהעדפות ומשיקולים אישיים, שמוצגים לעיתים, בחוסר אחריות, כ'תורה מסיני' שעל ציבור הקוראים לקבלה, כמו דעתם היא איזו אמיתה מדעית שאינה ניתנת לערעור.

אם כן מהו תפקיד המבקר בתקופה כה סובייקטיבית ואקזיסטנציאליסטית שמתנהלת על ידי כוחות השוק, ולפרט שחי בה מעמד חוקי ושווה ליתר הפרטים? כיצד ניתן לקבוע טיב מוצר כמוצר ספרותי שהפונקציונליות שלו אינה אובייקטיבית, אלא סובייקטיבית לחלוטין (אסתטית, פוליטית, דתית, אישית ועוד) ואין היא נגזרת מפרמטרים אחידים המקובלים בכל מקום, בכל זמן ועל ידי כל אדם? לשון אחר: ביקורת הספרות אינה מייצגת מערך של כללים או חוקים מוסכמים, גם לא מערך של עובדות שלפיהם ניתן להכריע מי הוא יוצר טוב ומי פחות. ביקורת שכזאת היא סובייקטיבית לחלוטין, לרוב מניפולטיבית, ולעיתים אף שרירותית ומכוונת להטיב עם אדם, ז'אנר או סגנון מסוים שברצונה לקדם או לבכר על פני אחרים מסיבות אישיות, חברתיות, אידיאולוגיות, דתיות ופוליטיות. לאור זאת מבקרי ספרות שרשימותיהם מקובלות ומוסכמות על קבוצה מסוימת (לרוב הם נמנים עליה) שמהללת את רשימתם, לרוב משרתים (במודע ושלא במודע) אינטרסים כלכליים, אישיים ומעמדיים (שאלו הן מניפולציות נוספות לשמר סדר קיים או לכונן סדר חדש), ומכל מקום אינם מבטאים אלא רק חלק מזערי וזניח ממנעד האפשרויות להערכת היצירה הספרותית.

אם כך, לשם מה זקוקים אנו למבקר הספרות אם הערכתו היא חלקית לכל היותר ומונעת על ידי אינטרסים ומניפולציות שנועדו לקדם, באופן מודע ולא מודע, רעיונות, קבוצות, אידאולוגיות, מנהיגים ועוד? אין אנו זקוקים לו אלא כדי ליהנות מהתרשמותו, ועל כן מקפידים רבים מהמבקרים היום לכנות את דברי הפרסום שלהם בשם רשימות ולא ביקורת. אין הם מעריכים את היצירה או מדרגים את טיבה, שהרי כבר קבענו שאין לה מדדים אמפיריים ומוסכמים, לכן כל שהם יכולים להציע לציבור הקוראים הוא את התרשמותם ופרשנותם ליצירה, בכך בא לידי ביטוי ייחודם, ובזאת עליהם להתמחות.

בתקופה היוונית נטו הפילוסופים להגדיר יופי כהרמוניה, סימטריה, פרופורציה ודיוק. אלו פרמטרים מדידים, אובייקטים וכמובן מאפשרים השוואה עם סגנונות יופי אחרים. לו היו פרמטרים כאלה בספרות או אז היינו מגדירים שתכלית הספרות להיות יפה, והיינו יכולים לומר שספרות יפה היא ספרות X+Y+Z, אך כיוון שאין פרמטרים כאלה בנמצא והספרות לא בהכרח חייבת להיות יפה כדי להיחשב טובה, אין אנו יכולים לדון בעניינה כפי שביקשו לדון בה היוונים, וממילא בתקופתנו תפיסת היופי לא מעוצבת בדרך מדעית אלא בדרך פרסונלית, ולכל פרט יש העדפות אישיות ביחס ליופיים של נופים, בני אדם, חפצים, ציורים, יצירות מוסיקליות וכמובן יצירות ספרותיות.