אלמה

פרק 1

נעמה

זה הזמן היפה של היום, בין שבע וחמישה לרבע לשמונה. כביש מתפתל מטה בין גבעות ירוקות המכוסות בפרחים קטנים וצבעוניים, תקופת האביב המדברי של אמצע החורף. אי אפשר לנסוע מהר ואני מאטה עוד קצת את הרכב, כדי להעריך ולו במעט, את רגעי החסד. אוויר קריר מהחלון הפתוח קלות משמאל, אדים טעימים מכוס הקפה מימין, ידיים על ההגה, שירים מרגיעים ברדיו, דרך מולי.

אני מגיעה לבית החולים בזמן, הכול מדוד ומחושב בלוח הזמנים של מתמחה בפנימית: חמש דקות לחניה מול מחלקת היולדות, שבע דקות הליכה עד לבניין הפנימיות, שלוש דקות המתנה למעלית. אם הכול יתנהל כשורה אגיע למחלקה לקראת שמונה.

אני בודקת אם לא שכחתי משהו לפני היציאה מהרכב: תיק גב עם ציוד רפואי יום יומי, קופסת אוכל, ספל שתייה אישי וספרי לימוד כסמל של תקווה לתורנות סבירה, שתאפשר להתכונן לבחינת שלב א'. זהו, נראה לי שהכול במקום. את כוס הקפה הריקה אני לוקחת איתי, אזרוק אותה בפח הזבל הקבוע ליד מרפאות חוץ ילדים. רכבי הקטן מלווה אותי בצליל עצוב של דלת נסגרת.

אני חושבת בדרך על מה אני עומדת לפגוש במחלקה, ליתר הדיוק, על מספר המאושפזים שמחכה לי. סיימתי את התורנות האחרונה אתמול, בשבת ולפי סיכום השחרורים והקבלות, נשארו לנו שלושים מטופלים. זה יפה מאוד לתקופה הזאת של החורף, אך הכול תלוי במה שקרה בתורנות של אתמול. אם לא עברנו את מספר הקסם 'ארבעים', יהיה לנו יום סביר.

הסימנים הראשוניים לבאות מתגלים במעלית, כיוון שסילביה, אחת האחיות של משמרת הבוקר, מדווחת לי שהמחלקה נראית 'זוועה' ומיד נסחפת כהרגלה לשיחת פלאפון עם אחת מחברותיה. אני לא מתרגשת יותר מדי. 'זוועה' בשפתה של סילביה יכולה להיות כמעט כל דבר, החל ממכונת הקפה שהתקלקלה במטבחון ועד החייאות רצופות עם העברות לטיפול נמרץ. אני רוצה לשאול אותה על כמות המאושפזים, הדבר היחיד שמעניין אותי בכל הסיפור, אבל בגלל השיחה שהיא קיבלה אין לי אפשרות לברר ובכל מקרה תכף אראה בעצמי. אני יוצאת מהמעלית, עוברת במעבר התחום בחלונות השקופים ופותחת את דלת המחלקה. אוף ועוד פעם אוף! מיטות המטופלים מתחילות ישר במסדרון והמחלקה מלאה עד אפס מקום. אין, יום ראשון הוא יום מכושף....

בחדר הרופאים אני מתלבשת במדים הכחולים של חדר הניתוח. כמו רוב המתמחים בפנימית, התחלתי את חיי המקצועיים מהחלוק הלבן, אך במהרה עברתי למדים הכירורגים, כי הם נוחים בהרבה לעבודה היום יומית. נוחות בעבודה חשובה לי יותר מהפרצוף הלא תומך של מנהל המחלקה. ועכשיו סטטוסקופ, שני עטים, חותמת, ספר וושינגטון כיס: סט הקרב הקבוע. אני נועלת את התיק שלי בארונית האישית, חוץ ממנו וקצת בגדים אין שם דבר. "למה את לא שמה את התמונות של הילדים שלך על הדלת?" תהתה פעם אסתי, בת השירות. ברור לגמרי שאסתי התמימה, ראתה יותר מדי סרטים ובטח מדמיינת אותי בוהה בהן בין קבלה לקבלה המי יודעת כמה. האמת שניסיתי לעשות זאת בתחילת ההתמחות, אך לראות את התמונות של החמודים שלי בעבודה, היה מכניס אותי לדיכאון במקום לעודד. אולי אני קצת מוזרה.

עכשיו בוא ונעבור על המשימות של היום, נראה מה אפשר להספיק לפני ישיבת הבוקר. אני בוחרת את הכיסא המסתובב הכי נוח, פותחת את המחשב ומתחילה לעבור על הקבלות של יום שבת. ארבע עשרה מטופלים חדשים, או קיי, אין משהו מיוחד באבחנות: שני כאבים בחזה להשגחה, שני התקפי לב מוכחים, כיב קיבה עם דימום פעיל, דלקת כבד נגיפית, שלושה אשפוזים של קוצר נשימה לבירור, אלכוהוליסט שהונשם במיון, אבל בגלל מה? לא ברור. מי יש כאן עוד? בית אבות, עוד אחד ו.... אוי איזה באסה, שוב החזירו לנו את המטופל מבית חולים הפסיכיאטרי! וכבר קיוויתי שנפטרנו ממנו.... נתרן 128, גם כן מצאו הפרעה! כנראה שלא מסתדרים איתו וזהו.

אני בודקת שלמטופלים עם הכאב בחזה יש בדיקות דם ורישומי אק"ג תקינים וממלאת להם את ההזמנות לאקו לב במאמץ. אחר כך אני עוברת על התיק של המטופל עם הכיב המדמם, אין אזכור בקבלה על מה אמר גסטרואנטרולוג כונן, בוא ואדבר איתו ליתר ביטחון. ד"ר אלכס עונה מיד, הוא מנומס כהרגלו. כן, הוא היה כונן, אך לא יודע על המטופל דבר. הוא שואל כמה שאלות מכוונות על מחלות הרקע, האם המטופל יציב המודינמית, האם מקבל נוגדי חומצה, מבקש להזמין שלוש מנות דם, ארבע מנות פלזמה ולהיות איתו בקשר לקראת שתיים עשרה: "ניקח אותו בצהרים".

שניה אחת, איפה כולם?

אני מסתובבת על הכיסא ומביטה סביבי, כאילו שזה ישנה את העובדה שחדר הרופאים ריק. עוז אמור להיות היום איתי, הוא לא היה תורן בשבת. מאחר? יש סיכוי סביר. לא זוכרת פעם אחת שבאמת הגיע בזמן, הוא מסוגל אפילו לבוא בסוף ישיבת הבוקר. 'איפה היית, עוז? נתקעתי בפקק, הייתי צריך להביא תרופות בוקר לסבתא, הייתה שיחה דחופה מהמילואים'. כל יום תירוץ אחר.

אבל איפה הסטאז'ריות שלי, ניצן ואנה? לא יתכן ששתיהן היו תורניות בשבת והן לא מאחרות אף פעם. אולי הן בלקיחת הדמים? ופתאום אני נזכרת: אין יותר ניצן ואנה! זה הראשון בדצמבר, שלושת החודשים שלהן בפנימית הסתיימו והן עברו להמשך סטאז' במחלקה הכירורגית. היינו צוות כל כך טוב, איזה באסה! עכשיו ללמד את הסטאז'רים החדשים ולכי תדעי מי יגיע. ניצן ואנה היו מדהימות, רצו רק ללמוד ולהשתפר ועבדו מעולה. ועכשיו לפי חוק מרפי, בטח אקבל איזה יצורים מהחלל שרק רוצים לדפוק כרטיס.

...דפיקה בדלת ואז עוד אחת, מלווה בקול השואל האם אפשר להיכנס פנימה. 'עוז!' עולה המחשבה הראשונה בראשי, כי למען האמת כל הזמן הזה, בסוג של תת מודע, קיוויתי לראות אותו מגיע. מחשבה שאולי הוא לא מאחר, אלא לא יבוא היום בכלל עושה לי קור בבטן. מזה לא מתאים להיות לבד בצד המפוצץ של יום ראשון בבוקר! אבל זה לא נשמע כמוהו.

"מי זה?" שואלת אני כמעט בעצבים.

"סטאז'רים, אנו מתחילים היום" עונה הקול בסוג של חשש "כאן זה המשרד של פרופסור ויצמן? קבעו לנו פגישה".

"שניה" אני מבקשת, בעודי קמה מהכיסא בחוסר רצון ופותחת את הדלת. בחור ובחורה שעומדים מאחוריה מקבלים אותי בחיוכים מאולצים.

"המשרד שלו בהמשך המסדרון" אני מסבירה ולאחר מחשבה קצרה, אומרת להם "בואו נלך לשם יחד". בכל מקרה המשרד שלו נמצא בדרך לחדר הישיבות והשעה כבר כמעט שמונה וחצי.

"למתי קבעו לכם את הפגישה?"

"לא יודע בדיוק, מתישהו בבוקר" עונה לי הבחור ומוסיף שאני הראשונה שבכלל הסכימה לדבר איתם, כל השאר אמרו שאין להם כרגע זמן או התעלמו מהם לגמרי.

"נעמה" אני מציגה את עצמי, כשנזכרת שלא עשיתי זאת קודם. "אני מתמחה כאן, בטח נעבוד ביחד".

"אוי, מגניב!" עונה בהתלהבות הבחור "אני רמי, מאוד אשמח לעבוד איתך!"

אם היה מכיר אותי, הוא לא היה מתלהב כל כך. אולי מתחנף? רק זה חסר לי.

"ואני אלמה" מחייכת אליי הבחורה ולא מוסיפה דבר.

אני מובילה את הסטאז'רים איתי במסדרון, עוקפת בדרך את מיטות המטופלים ואת בלוניי החמצן המפוזרים ביניהם. "הנה, זה המשרד שלו" אני מצביעה על חדרו של הפרופסור וכבר מתכוונת להסתובב ולעזוב אותם שם, כשפרופסור ויצמן בכבודו ובעצמו מופיע מולנו.

"נעמה, כבר שמונה ושלושים, יאללה, לישיבת הבוקר! ומי אתם?"

"סטאז'רים החדשים" עונה הבחור "רמי ואלמה. קבעת לנו פגישה להיום, אבל לא ידענו בדיוק מתי".

הפרופסור דופק בהם את מבטו הקבוע, כאילו תוהה אם לא מדובר בילדים טיפשים.

"מזה מתי? על הבוקר, מיד! הייתי כאן בשמונה ולא ראיתי אתכם, אז הלכתי. אתם מתחילים במחלקה שלי ברגל שמאל!

אם הייתי במקומם הייתי עכשיו מתחילה לפחד. קריזות של הפרופסור לא עוברות בקלות.

"סליחה" אמרו כמעט פה אחד רמי ואלמה, שהוסיפה שזה לא יחזור שוב.

"נקווה, עכשיו גשו לחדר הסמינרים ושבו אתנו בישיבת הבוקר, אחר כך נדבר". מורה להם הפרופסור בטון מעט יותר רגוע, מסתובב והולך לכיוון חדר הסמינרים. אנו צועדים אחריו בטור, כמו אפרוחים טובים אחרי אמא אווזה. דלת החדר פתוחה לרווחה ומזמינה להיכנס.

אני מתיישבת במקומי הקבוע, בכיסא הרביעי משמאל, שמה מולי את רשימת המטופלים שלי ומבחינה פתאום במקלדת המחשב היתומה על השולחן. לפתוח את הקבלות ואת תוצאות הבדיקות במחשב היה תפקידה הקבוע של אנה, אך היא כבר איננה ואף סטאז'ר אחר שמבין בזה לא נמצא. אף אחד לא אוהב את התפקיד כי מי שאמון עליו חייב להיות ערני בכל שנייה, לדלג בזמן בין צילומי רנטגן לתוצאות מעבדה, לפתוח ולסגור את מכתביי הקבלה וכך הלאה. אבל בינתיים אני היחידה שמתאימה לתפקיד מבין הנמצאים ולכן אני מקרבת את המקלדת אליי, מפעילה את המסך עם הסיסמה שלי ומוכנה להתחיל. ואולי להמתין קצת? בינתיים חוץ ממני, התורן העייף והפרופסור, אף רופא לא נמצא. עוברות שתי דקות נוספות, השעה כבר שמונה שלושים וארבע, פרופסור ויצמן בינתיים לא מדבר, אך כבר מתופף באצבעותיו בעצבנות, על השולחן.

אלינה, הרופאה הבכירה של הצד השני, מגיעה, אומרת לכולם שלום ומתיישבת על הכיסא מולי. היא היחידה שלא מתרגשת מהקריזות של מנהל המחלקה. היא כאן, אבל לא דנה ולא מיכאל, המתמחים של הצד שלה. אוי, איך שהם יחטפו מהפרופסור על האיחור! רק לעוז יש תירוצים טובים בקנה.

"יאללה בחור, עוד היום! תתחיל להציג!" קוטע את מחשבותיי קולו של הפרופסור המופנה לתורן.