נגמר הבקר (אבל גם ככה אנחנו תיכף נוחתים)
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נגמר הבקר (אבל גם ככה אנחנו תיכף נוחתים)
מכר
מאות
עותקים
נגמר הבקר (אבל גם ככה אנחנו תיכף נוחתים)
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נגמר הבקר (אבל גם ככה אנחנו תיכף נוחתים)

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

זיו כהן, דייל אוויר בחברת "אל על",עיתונאי ועורך ברשת "ידיעות תקשורת", הוא מחבר רב המכר "נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)", שזכה לשבחי הביקורות.

תקציר

זמן קצר לאחר שמטען חבלה רב עוצמה מתפוצץ בלונדון בסמוך לאוטובוס המסיע צוות אוויר של חברת התעופה אופק, מצטרפים אליה נטלי צוק ודיווד בראון. היא בכלל לא רוצה להיות דיילת, אבל נדרשת למלא משימה בלתי אפשרית על ידי מעסיק מסתורי. דיוויד הוא עולה חדש מאנגליה שמאחורי החזות התמימה שלו והקוביות בבטן מסתתר אדם מניפולטיבי שרואה לנגד עיניו רק את טובתו. כניסתם של השניים לחייהם של דור גל האידיאליסט, בן זוגו הזמר הלוהט מתן להב, יוגב סלע המבולבל מינית וחיננית האחד והיחיד, עתידה להכניס את חיי הגיבורים ואת חברת התעופה לסחרור מטורף של אירועים גורליים.

נגמר הבקר (אבל גם ככה אנחנו תיכף נוחתים) הוא רומן נועז, סוחף ומפתיע, עתיר תהפוכות, סודות עמוקים ושקרים מצמררים. כמו בספרים הקודמים בסדרה, גם הפעם מצליח המחבר לגולל ברגישות צורבת ובהומור חד את חייהם של דיילי האוויר, ששוב מסתבכים בפרשיות מסביב לעולם.

נגמר הבקר (אבל גם ככה אנחנו תיכף נוחתים) הוא הרביעי והאחרון בסדרת רבי המכר של זיו כהן, על החיים הסוערים ביבשה ובאוויר, בחברת התעופה אופק, שבה לעולם אין רגע דל. שלושת הספרים הקודמים בסדרה, נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים), נגמר הקוסקוס (אבל גם הדג טעים) ונגמר הדג (אבל גם הבקר טעים) נמכרו עד כה בעשרות אלפי עותקים כל אחד וזכו לשבחי הביקורת.

זיו כהן הוא דייל אוויר בחברת "אל-על".

פרק ראשון

1.

 

מטעני החבלה שהונחו בצד הדרך משדה התעופה הית'רו למרכז לונדון, והופעלו בתזמון מושלם, לא הותירו לאוטובוס שעבר במקום שום סיכוי. הם התפוצצו בזה אחר זה, עמוסים בחומר נפץ, בכדוריות ברזל ובמסמרים כדי להעמיק את הפגיעות ביושבי האוטובוס ולהגדיל את הסיכוי לכך שאיש מהם לא יישאר בחיים. נקודת הפיצוץ נבחרה כך שהמרחק הרב מעיר הבירה האנגלית יבטיח שעד שיגיעו למקום כוחות ההצלה, כל שיוותר להם לעשות יהיה לספור את הגופות.

 

חמש עשרה דקות קודם לכן הביט סמיר לטופי בפניו המגולחות שהשתקפו מהמראה הקטנה שהייתה תלויה מול הכיור ובחן אותם ארוכות. זו הייתה הפעם הראשונה שראה את עצמו ללא הזקן שנהג לעטר את פניו מאז שהיה נער צעיר. המראה היה מוזר. הוא נראה כמעט כמו עוד אחד מהאזרחים הבריטיים ביניהם התהלך בשלושת החודשים האחרונים, בעת שערך מעקב צמוד ויום־יומי אחר התנהלות האוטובוס שהסיע את צוות האוויר הישראלי שנחת בשדה התעופה המרכזי של לונדון ועשה את דרכו לעבר בית המלון בו לנו דרך קבע הטייסים והדיילים. המטרה נבחרה על ידי בכירי הארגון.

"שיראו בכל העולם איך אנחנו מחסלים את היהודים הציונים על אדמת הכופרים הצלבנים", כך הוסבר לו.

סמיר ניגב את פניו וצעד לאורך החדר ברגליים כושלות. הצום החל לתת בו את אותותיו, אבל הנחישות סילקה את החולשה מגופו. הוא הביט במיטה הקטנה עטוית הסדין הלבן שניצבה בפינת החדר. הסדין נותר מתוח כשהיה כשהגיע בערב הקודם אל הדירה, כיוון שהעדיף לבלות את הלילה בתפילה במקום לבטל את זמנו בשינה. הוא ניגש אל החלון שהשקיף אל הכביש המרוחק, וכיוון שוב את החצובה הקטנה שעמדה על שולחן עץ קטן מול החלון.

הוא הציץ בשעונו, הקדיש רגע נוסף לתפילה, בדק שוב את השעון והמתין עוד מספר שניות, עד שהגיע הזמן לשתף את העולם ברגעי התהילה הפרטיים שלו, של הארגון ושל האסלאם.

הוא נטל לידיו את הטלפון הסלולרי וחייג למספר היחיד שהיה שמור בזיכרון החיוג המהיר - המספר של מערכת החדשות של רשת הטלוויזיה אל ג'זירה בדוחא, בירת קטאר. הוא ביקש לדבר עם העורך הראשי והמתין בדריכות עד שהועברה אליו השיחה.

"התקשרתי להציע לך רגע טלוויזיוני חסר תקדים", הוא אמר כששמע את קולו של העורך. "בתוך עשר דקות בכל העולם ידברו רק על זה".

"מי מדבר?", העורך נדרך. משעות הבוקר הוא מצא עצמו ממחזר חדשות בציפייה שיתרחש משהו בסדר גודל שמחזיק כמה שעות שידור. אם הדובר מעברו השני של הקו לא מהתל בו, הרי לא רק שיהיו לו חומרים לשדר לפחות עד מהדורת הערב, אלא שכל תחנות הטלוויזיה בעולם ימצאו עצמן נותנות קרדיט לתחנה שלו שהראתה ראשונה את התמונות.

"זה לא חשוב כרגע מי מדבר אלא מה יש לי להציע לך", אמר סמיר. "תן לי מספר טלפון סלולרי ונעשה שיחת וידיאו".

"תתקשר", העורך אפילו לא התלבט לפני שמסר את מספר הטלפון הפרטי שלו. הוא אמנם זכה לאינספור שיחות מהסוג הזה שהסתיימו בלא כלום, אבל לא הסכים לוותר על שום הזדמנות להשיג כך סיפור חדשותי יקר ערך, מסוג הסנסציות שהפכו את הערוץ לאחד הנצפים ביותר בעולם.

"מה אתה רואה?", סמיר שאל כשהשיחה נענתה.

"כביש", הוא השיב. כפי שעשה תמיד, גם את השיחה הזאת הוא הקליט.

"זה לא סתם כביש, זה כביש דמים".

"ידידי", הוא אמר באכזבה שהדיה נשמעו מדוחא עד לונדון, "אנחנו לא עוסקים בבעיות תחבורה. יש מספיק תכניות טלוויזיה שמטפלות בנושא הזה".

"אתה לא קורא נכון את התמונה", הוא אמר. "בעוד כמה רגעים יישפך בכביש הזה הרבה דם של האויב הציוני".

"על מה אתה מדבר?", העורך צעק בקול נרגש. "מאיפה אתה מדבר?".

"אני בלונדון ומציע שתעלה את התמונה לשידור ופשוט תחכה יחד איתי לתמונת היום", הוא אמר. "זה יקרה בעוד פחות משבע דקות".

"תן לי לחשוב על זה", השיב העורך. פרט לפיגוע השני במגדלי התאומים בו העולם ראה בשידור חי איך המטוס מבקע את המגדל, פיגועי תופת נראו על המסך רק בדיעבד. אם האיש שנמצא מעברו השני של הקו אכן דובר אמת, מדובר ברגע טלוויזיוני נדיר. הוא ידע ששידור חי של פיגוע יעורר על הערוץ ביקורת נזעמת ברחבי העולם, במיוחד על כך שלא עשה דבר כדי להתריע, אבל העריך שכשהדי הביקורות יגוועו, כולם יזכרו רק את ההישג התקשורתי המרשים. הוא אמנם היה שמח להתייעץ בעניין עם מנכ"ל הערוץ, אבל הבין שפרק הזמן שעומד לרשותו קצר מכדי לעשות זאת.

"תחליט עכשיו", סמיר אמר בעצבנות ושלף קלף מיקוח. "אם אתה לא בעניין, רשת אל ערביה תשמח לשדר את התמונות. הם רק מחכים לטלפון ממני". הוא התאמן ארוכות על השיחה הזאת, ובינתיים הכל התנהל כמצופה.

השימוש שנעשה בשמו של ערוץ הטלוויזיה הסעודי המתחרה עשה את שלו. "אני מעביר את התמונה לאולפן", אמר העורך. "עד שהאירוע יתרחש, נרצה לראיין אותך".

"לא. אין לי מה להגיד כרגע", הוא הפתיע. "בעוד שעה תגיע אליכם קלטת ובה אני אגיד את כל מה שחשבתי שיהיה נכון לומר".

מגישת החדשות הפסיקה את השידור וסיפרה לצופים כי על פי מידע שהגיע לתחנה, בכביש שהם רואים על המסך צפוי להתרחש בדקות הקרובות אירוע מסעיר. היא לא ידעה יותר פרטים ומשכה את הזמן בכך שחזרה על המשפט הזה שוב ושוב בשינוי גרסה קל, עד שלפתע בקצה התמונה הופיע אוטובוס עם הסמל של שדה התעופה הית'רו. מיד לאחר מכן נשמע קול נפץ אדיר.

זיו כהן, דייל אוויר בחברת "אל על",עיתונאי ועורך ברשת "ידיעות תקשורת", הוא מחבר רב המכר "נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)", שזכה לשבחי הביקורות.

עוד על הספר

נגמר הבקר (אבל גם ככה אנחנו תיכף נוחתים) זיו כהן

1.

 

מטעני החבלה שהונחו בצד הדרך משדה התעופה הית'רו למרכז לונדון, והופעלו בתזמון מושלם, לא הותירו לאוטובוס שעבר במקום שום סיכוי. הם התפוצצו בזה אחר זה, עמוסים בחומר נפץ, בכדוריות ברזל ובמסמרים כדי להעמיק את הפגיעות ביושבי האוטובוס ולהגדיל את הסיכוי לכך שאיש מהם לא יישאר בחיים. נקודת הפיצוץ נבחרה כך שהמרחק הרב מעיר הבירה האנגלית יבטיח שעד שיגיעו למקום כוחות ההצלה, כל שיוותר להם לעשות יהיה לספור את הגופות.

 

חמש עשרה דקות קודם לכן הביט סמיר לטופי בפניו המגולחות שהשתקפו מהמראה הקטנה שהייתה תלויה מול הכיור ובחן אותם ארוכות. זו הייתה הפעם הראשונה שראה את עצמו ללא הזקן שנהג לעטר את פניו מאז שהיה נער צעיר. המראה היה מוזר. הוא נראה כמעט כמו עוד אחד מהאזרחים הבריטיים ביניהם התהלך בשלושת החודשים האחרונים, בעת שערך מעקב צמוד ויום־יומי אחר התנהלות האוטובוס שהסיע את צוות האוויר הישראלי שנחת בשדה התעופה המרכזי של לונדון ועשה את דרכו לעבר בית המלון בו לנו דרך קבע הטייסים והדיילים. המטרה נבחרה על ידי בכירי הארגון.

"שיראו בכל העולם איך אנחנו מחסלים את היהודים הציונים על אדמת הכופרים הצלבנים", כך הוסבר לו.

סמיר ניגב את פניו וצעד לאורך החדר ברגליים כושלות. הצום החל לתת בו את אותותיו, אבל הנחישות סילקה את החולשה מגופו. הוא הביט במיטה הקטנה עטוית הסדין הלבן שניצבה בפינת החדר. הסדין נותר מתוח כשהיה כשהגיע בערב הקודם אל הדירה, כיוון שהעדיף לבלות את הלילה בתפילה במקום לבטל את זמנו בשינה. הוא ניגש אל החלון שהשקיף אל הכביש המרוחק, וכיוון שוב את החצובה הקטנה שעמדה על שולחן עץ קטן מול החלון.

הוא הציץ בשעונו, הקדיש רגע נוסף לתפילה, בדק שוב את השעון והמתין עוד מספר שניות, עד שהגיע הזמן לשתף את העולם ברגעי התהילה הפרטיים שלו, של הארגון ושל האסלאם.

הוא נטל לידיו את הטלפון הסלולרי וחייג למספר היחיד שהיה שמור בזיכרון החיוג המהיר - המספר של מערכת החדשות של רשת הטלוויזיה אל ג'זירה בדוחא, בירת קטאר. הוא ביקש לדבר עם העורך הראשי והמתין בדריכות עד שהועברה אליו השיחה.

"התקשרתי להציע לך רגע טלוויזיוני חסר תקדים", הוא אמר כששמע את קולו של העורך. "בתוך עשר דקות בכל העולם ידברו רק על זה".

"מי מדבר?", העורך נדרך. משעות הבוקר הוא מצא עצמו ממחזר חדשות בציפייה שיתרחש משהו בסדר גודל שמחזיק כמה שעות שידור. אם הדובר מעברו השני של הקו לא מהתל בו, הרי לא רק שיהיו לו חומרים לשדר לפחות עד מהדורת הערב, אלא שכל תחנות הטלוויזיה בעולם ימצאו עצמן נותנות קרדיט לתחנה שלו שהראתה ראשונה את התמונות.

"זה לא חשוב כרגע מי מדבר אלא מה יש לי להציע לך", אמר סמיר. "תן לי מספר טלפון סלולרי ונעשה שיחת וידיאו".

"תתקשר", העורך אפילו לא התלבט לפני שמסר את מספר הטלפון הפרטי שלו. הוא אמנם זכה לאינספור שיחות מהסוג הזה שהסתיימו בלא כלום, אבל לא הסכים לוותר על שום הזדמנות להשיג כך סיפור חדשותי יקר ערך, מסוג הסנסציות שהפכו את הערוץ לאחד הנצפים ביותר בעולם.

"מה אתה רואה?", סמיר שאל כשהשיחה נענתה.

"כביש", הוא השיב. כפי שעשה תמיד, גם את השיחה הזאת הוא הקליט.

"זה לא סתם כביש, זה כביש דמים".

"ידידי", הוא אמר באכזבה שהדיה נשמעו מדוחא עד לונדון, "אנחנו לא עוסקים בבעיות תחבורה. יש מספיק תכניות טלוויזיה שמטפלות בנושא הזה".

"אתה לא קורא נכון את התמונה", הוא אמר. "בעוד כמה רגעים יישפך בכביש הזה הרבה דם של האויב הציוני".

"על מה אתה מדבר?", העורך צעק בקול נרגש. "מאיפה אתה מדבר?".

"אני בלונדון ומציע שתעלה את התמונה לשידור ופשוט תחכה יחד איתי לתמונת היום", הוא אמר. "זה יקרה בעוד פחות משבע דקות".

"תן לי לחשוב על זה", השיב העורך. פרט לפיגוע השני במגדלי התאומים בו העולם ראה בשידור חי איך המטוס מבקע את המגדל, פיגועי תופת נראו על המסך רק בדיעבד. אם האיש שנמצא מעברו השני של הקו אכן דובר אמת, מדובר ברגע טלוויזיוני נדיר. הוא ידע ששידור חי של פיגוע יעורר על הערוץ ביקורת נזעמת ברחבי העולם, במיוחד על כך שלא עשה דבר כדי להתריע, אבל העריך שכשהדי הביקורות יגוועו, כולם יזכרו רק את ההישג התקשורתי המרשים. הוא אמנם היה שמח להתייעץ בעניין עם מנכ"ל הערוץ, אבל הבין שפרק הזמן שעומד לרשותו קצר מכדי לעשות זאת.

"תחליט עכשיו", סמיר אמר בעצבנות ושלף קלף מיקוח. "אם אתה לא בעניין, רשת אל ערביה תשמח לשדר את התמונות. הם רק מחכים לטלפון ממני". הוא התאמן ארוכות על השיחה הזאת, ובינתיים הכל התנהל כמצופה.

השימוש שנעשה בשמו של ערוץ הטלוויזיה הסעודי המתחרה עשה את שלו. "אני מעביר את התמונה לאולפן", אמר העורך. "עד שהאירוע יתרחש, נרצה לראיין אותך".

"לא. אין לי מה להגיד כרגע", הוא הפתיע. "בעוד שעה תגיע אליכם קלטת ובה אני אגיד את כל מה שחשבתי שיהיה נכון לומר".

מגישת החדשות הפסיקה את השידור וסיפרה לצופים כי על פי מידע שהגיע לתחנה, בכביש שהם רואים על המסך צפוי להתרחש בדקות הקרובות אירוע מסעיר. היא לא ידעה יותר פרטים ומשכה את הזמן בכך שחזרה על המשפט הזה שוב ושוב בשינוי גרסה קל, עד שלפתע בקצה התמונה הופיע אוטובוס עם הסמל של שדה התעופה הית'רו. מיד לאחר מכן נשמע קול נפץ אדיר.