אל תגלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תגלה
מכר
מאות
עותקים
אל תגלה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אל תגלה

4.9 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

הרלן קובן

הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אליזבת ודיוויד בק הם הזוג המושלם. אהבתם אינה יודעת גבולות. בטקס סודי הם מנציחים אותה בחריטת קווים על העץ "שלהם" ביער שעל שפת האגם. קו אחד לכל שנה שעוברת מאז הנשיקה הראשונה. אחרי הקו השלושה-עשר נגדע סיפורם המשותף בטרגדיה מחרידה. אליזבת נרצחת באכזריות ועולמו של דיוויד חרב עליו. כעבור שמונה שנים הוא מקבל פתאום מייל מסתורי עם עשרים ואחד קווים, ועולמו שוב מתהפך. את ההמשך אסור, פשוט אסור, לגלות. עוד יצירת מופת של מתח, אימה ומסתורין מהמדרגה הראשונה. הספר זכה בשנת 2005 לגרסה קולנועית, בצרפתית, בכיכובה של כריטסין סקוט - תומס (הפצוע האנגלי).

פרק ראשון

 


אחרי שמונה שנים

נערה נוספת עמדה לשבור את לבי. היו לה עיניים חומות ושיער מקורזל וחיוך מלא שיניים. היו לה גם פלטות ליישור שיניים והיא היתה בת ארבע עשרה ו-
"את בהיריון?" שאלתי.
"כן, ד"ר בק."
הצלחתי לא לעצום את עיני. זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי נערה מתבגרת בהיריון. אפילו לא הפעם הראשונה היום. אני עובד כרופא ילדים במרפאה הזאת בשכונת וושינגטון הייטס מאז שסיימתי את ההתמחות במרכז הרפואי הסמוך, קולומביה פרסביטריאני, לפני חמש שנים. אנחנו משרתים אוכלוסייה עם ביטוח בריאות ממשלתי (כלומר: עניים) ומספקים להם טיפולים כלליים לבני המשפחה, לרבות מיילדוּת, רפואה פנימית וכמובן רפואת ילדים. אנשים רבים מאמינים שזה הופך אותי לסוג של גיבור קדוש ועושה מצוות. אני לא. אני אוהב את העבודה שלי, ואני לא מעוניין במיוחד להיות רופא ילדים בפרברים, עם אמהות עמלניות ואבות מטופחים, ובקיצור, אנשים כמוני.
"מה את מתכננת לעשות?" שאלתי.
"אני וטרל. אנחנו ממש מאושרים, ד"ר בק."
"בן כמה טרל?"
"שש עשרה."
היא הביטה אלי, מאושרת ומחייכת. ושוב הצלחתי להתאפק ולא עצמתי את עיני.
הדבר שתמיד מפתיע אותי, אבל תמיד, זה שרוב ההיריונות האלה אינם תאונות. התינוקות האלה רוצים ללדת תינוקות משלהם. אף אחד לא מבין את זה. הם מדברים על אמצעי מניעה ועל התנזרות ממין והכול טוב ויפה, אבל האמת היא שלחברים המגניבים שלהם יש תינוקות והחברים האלה מקבלים המון תשומת לב, אז היי, טרל, למה שלא ננסה את זה בעצמנו?
"הוא אוהב אותי," אומרת לי הילדה בת הארבע עשרה.
"סיפרת לאמא שלך?"
"עוד לא." היא התפתלה ופתאום נראתה כמעט בגילה. "קיוויתי שאתה תוכל לספר לה יחד איתי."
הנהנתי. "בטח."
בעבודה שלי למדתי לא לשפוט. אני מקשיב. אני מביע הזדהות. כשהייתי מתמחה הטפתי והרציתי. הייתי מביט על מטופלים ממרום מעמדי ומרעיף עליהם את התובנות העמוקות שלי על התנהגותם ההרסנית. אבל באחר צהריים קר אחד במנהטן הסתכלה לי ישר בעיניים נערה עייפה בת שבע עשרה, שעמדה ללדת ילד שלישי מאב שלישי, ואמרה דבר אמיתי שאי אפשר לערער עליו: "אתה לא מכיר את החיים שלי."
זה סתם לי את הפה. אז עכשיו אני מקשיב. הפסקתי לשחק את הלבן הנדבן ונעשיתי רופא טוב יותר. אני אתן לילדה בת הארבע עשרה ולתינוק שלה את הטיפול הכי טוב שאפשר. אני לא אומר לה שטרל יעזוב אותה מייד, שהיא קוטעת את העתיד שלה במו ידיה, ושאם היא דומה במשהו לרוב המטופלים שלי, היא תגיע למצב דומה עם שני גברים נוספים לפחות עוד לפני יום הולדתה העשרים.
אם אחשוב על זה יותר מדי אצא מדעתי.
דיברנו קצת - או על כל פנים, היא דיברה ואני הקשבתי. חדר הבדיקות, ששימש גם כמשרד שלי, היה בגודל של תא כלא ממוצע (ולא שאני יודע איך תא כלא נראה מבפנים) וצבוע בירוק מוסדי, כמו צבע השירותים בבית ספר יסודי. לוח לבדיקת עיניים, זה שצריך להצביע בו על אותיות, היה תלוי בגב הדלת. מדבקות וולט דיסני דהויות עיטרו קיר אחד, ואילו הקיר השני היה מכוסה בפוסטר ענק של פירמידת המזון. המטופלת שלי בת הארבע עשרה ישבה על שולחן בדיקות עם גליל של נייר היגייני. כל ילד זוכה לגליל חדש משלו. איכשהו, זה הזכיר לי עטיפות של סנדוויצ'ים במעדנייה.
החימום בחדר היה מחניק, אבל ככה זה במקום שבו ילדים מורידים בגדים. אני לבשתי את מדי רופא הילדים הקבועים שלי: ג'ינס כחול, סניקרס, חולצת כפתורים ועניבה צבעונית של קרן "הצילו את הילדים", שממש זעקה 1994. לא לבשתי חלוק לבן. אני חושב שהוא מפחיד את הילדים.
בת הארבע עשרה שלי - כן, אני לא מצליח להתעלם מגילה - היתה ילדה ממש טובה. מה שמצחיק זה שכל הילדים הם ילדים טובים. הפניתי אותה לרופאה מיילדת שאני מחבב. אחר כך דיברתי עם אמה. שום דבר חדש או מפתיע. כפי שכבר אמרתי, אני עושה את זה כמעט כל יום. התחבקנו לפני שיצאה מהחדר. מעבר לכתפה אמה ואני החלפנו בינינו מבט. עשרים וחמש אימהות בערך מביאות אלי את ילדיהן מדי יום; בסוף השבוע אני יכול לספור על אצבעות יד אחת כמה מהן נשואות.
כמו שאמרתי, אני לא שופט. אבל אני בהחלט מתבונן בדברים.
אחרי שהן הלכו התחלתי לשרבט הערות בתיק הרפואי של הילדה. דפדפתי בתיק. אני מטפל בה מאז שהצטרפתי למרפאה, כלומר מאז שהיא היתה כבת שמונה. עקבתי אחר תרשים הצמיחה שלה. נזכרתי בה בגיל שמונה, ואז חשבתי על איך שהיא נראית עכשיו. היא לא השתנתה בהרבה. עצמתי את עיני ושפשפתי אותן.
הומר סימפסון קטע אותי בצעקות, "הדואר! הדואר הגיע! אוווו!"
פקחתי את עיני ופניתי לעבר מסך המחשב. מישהו במשרד החליף את ההודעה הקולית החדגונית של "יש לך דואר" בהקלטה של הומר סימפסון מהסימפסונים. זה מצא חן בעיני. זה מצא חן בעיני מאוד.
בדיוק כשעמדתי לבדוק את המיילים שלי נשמע זמזום האינטרקום וידי נעצרה לפני המקלדת. וונדה פקידת הקבלה אמרה, "יש לך, אה, הממ.... שׁוֹנָה בטלפון."
הבנתי את פשר הבלבול שלה. הודיתי לה ולחצתי על הכפתור המהבהב. "הלו, ממתקית."
"אל תטרח," היא אמרה. "אני כאן."
שונה ניתקה. קמתי והלכתי במורד המסדרון בזמן ששונה דפקה כניסה מהרחוב. שונה מסתערת על כל חדר כאילו הוא תוקף אותה. היא היתה דוגמנית למידות גדולות. מהמעטים שהעולם מכיר בשמם הפרטי בלבד, בלי שם משפחה. שונה. כמו שר או מדונה. היא התנשאה לגובה מטר שמונים ושלושה סנטימטר ומשקלה היה תשעים וחמישה קילוגרם. כמו שאתם יכולים לנחש, התוצאה הכללית היתה מסובבת ראשים, וגם הראשים בחדר ההמתנה הסתובבו מייד.
שונה לא טרחה לעצור בדלפק הקבלה, ובקבלה ידעו שעדיף לא לנסות לעצור אותה. היא פתחה את הדלת וקידמה את פני במילים: "ארוחת צהריים. עכשיו."
"אמרתי לך. אני עסוק."
"תלבש מעיל," היא אמרה. "קר בחוץ."
"תראי, אני בסדר. בכל מקרה, יום השנה הוא רק מחר."
"אתה מזמין."
היססתי, והיא ידעה שניצחה.
"בחייך, בק, יהיה כיף. כמו באוניברסיטה. זוכר איך יצאנו לבלות ולתפוס בחורות שוות ביחד?"
"אני אף פעם לא תפסתי בחורות שוות."
"אה, נכון, אני תפסתי. לך תביא את המעיל."
בדרך חזרה למשרד שלי אחת האמהות חייכה אלי חיוך גדול ומשכה אותי הצדה. "בחיים היא אפילו עוד יותר יפה," לחשה לי.
"אה," אמרתי.
"אתה והיא...?" האֵם סימנה בידיה תנועת "ביחד".
"לא, היא תפוסה," אמרתי.
"באמת? עם מי?"
"עם אחותי."

אכלנו במסעדה סינית עלובה, עם מלצר סיני שדיבר רק ספרדית. שונה, שהיתה לבושה להפליא בחליפה כחולה עם מחשוף תלול כמו נפילת שערים בבורסה, קימטה את מצחה. "חזיר מוּ שוּ בבצק טורטייה?"
"תהיי הרפתקנית," אמרתי.
נפגשנו ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה. מישהו במשרד הראשי פישל וחשב ששונה היא שון, וכך צוותנו כשותפים לדירה במעונות הסטודנטים. עמדנו לדווח על הטעות, אבל אז התחלנו לשוחח. היא הביאה לי בירה. היא התחילה למצוא חן בעיני. כמה שעות מאוחר יותר החלטנו לנסות לגור ביחד, מפני שהשותפים האמיתיים שלנו עלולים להתגלות כדפוקים.
למדנו באוניברסיטת אמהרסט הקטנה והיוקרתית שבמערב מסצ'וסטס, ואם יש מקום יותר חנון בורגני על פני האדמה, אני עוד לא נתקלתי בו. אליזבת, התלמידה המצטיינת של התיכון, בחרה באוניברסיטת ייל. יכולנו ללמוד ביחד, אבל דנו בעניין והגענו להחלטה שזה עשוי להיות עוד מבחן מצוין ליחסינו. שוב, עשינו את הדבר הבוגר. התוצאה? התגעגענו זה לזו בטירוף. הפרידה העמיקה את המחויבות ההדדית שלנו לקשר והוסיפה ממד של רחוק מהעין קרוב אל הלב.
דביק, אני יודע.
בין ביס לביס שאלה שונה, "תוכל לשמור על מארק הערב?"
מארק היה האחיין שלי בן החמש. מתישהו בשנת הלימודים האחרונה התחילה שונה לצאת עם לינדה, אחותי הגדולה. הן ציינו את אהבתן ומחויבותן בטקס החלפת ברכות לפני שבע שנים. מארק הוא, איך לומר, פרי אהבתן, עם קצת עזרה מבנק הזרע. לינדה נשאה אותו ברחמה ושונה אימצה אותו. בהיותן נשים עם השקפת עולם מעט שמרנית ומיושנת, שונה ולינדה רצו שבחיי בנם תהיה דמות גברית לחיקוי ולהזדהות. קבלו אותי.
לעומת מה שאני רואה בעבודה שלי, אנחנו מדברים על בית קטן בערבה.
"נו פרובלמו," אמרתי. "אני ממילא רוצה לראות את הסרט החדש של דיסני."
"הגיבורה החדשה של דיסני היא פצצה הורסת," אמרה שונה. "הכי מהממת שלהם מאז פוקהונטס."
"טוב לדעת," אמרתי. "אז לאן את ולינדה הולכות?"
"אין לי חתיכת מושג. עכשיו שלסביות הן באופנה, חיי החברה שלנו כל כך עמוסים, שאני כמעט מתגעגעת לימים שהתחבאנו בארונות."
הזמנתי בירה. לא כל כך מומלץ, אני מניח, אבל אחת לא תהרוג אותי.
גם שונה הזמינה בירה. "אז גמרת עם מה שמה," אמרה.
"ברנדי."
"כן. שם נחמד, דרך אגב. לאחותה קוראים ויסקי?"
"נפגשנו פעמיים בסך הכול."
"יופי. היא סתם מכשפה גרומה. חוץ מזה, יש לי מישהי מושלמת בשבילך."
"לא, תודה," אמרתי.
"יש לה גוף מטמטם."
"אל תשדכי לי אף אחת, שונה. בבקשה."
"למה לא?"
"זוכרת את השידוך האחרון שלך?"
"קסנדרה."
"נכון."
"מה לא היה בסדר איתה?"
"קודם כול, היא היתה לסבית."
"בחייך, בק. אתה נורא קטנוני."
הטלפון הנייד שלה צלצל. היא נשענה לאחור וענתה לשיחה, אבל עיניה לא משו מפני. היא נבחה משהו וניתקה. "אני צריכה ללכת," הודיעה.
סימנתי למלצר להביא חשבון.
"אתה מתייצב אצלנו מחר בערב ולא היום," הכריזה.
הגבתי בקריאת הפתעה מזויפת. "מה, ללסביות אין תוכניות בסוף?"
"לי אין תוכניות. לאחותך יש. היא הולכת לאירוע ההתרמה של ברנדון סקופ."
"ואת לא הולכת איתה?"
"לא."
"למה לא?"
"אנחנו לא רוצות להשאיר את מארק לבד שני לילות ברציפות. לינדה צריכה ללכת. היא מנהלת את הארגון עכשיו. אני אקח לי ערב חופשי. אז תבוא מחר, בסדר? נזמין אוכל ונראה סרטי וידיאו עם מארק."
מחר הוא יום השנה. אם אליזבת היתה בחיים, היינו חורטים את הקו העשרים ואחד בעץ שלנו. זה יישמע מוזר, אבל לא יהיה לי קשה במיוחד ביום הזה. לפני ימי שנה או חופשות או יום ההולדת של אליזבת אני נכנס לכזה מתח, שבסוף אני צולח אותם בלי בעיות מיוחדות. דווקא הימים ה"רגילים" הם הקשים באמת. כשאני משלטט בין הערוצים ונתקל בפרק קלאסי של קומדיות המצבים המופע של מרי טיילר מור או חופשי על הבר. כשאני נכנס לחנות ספרים ורואה ספר חדש של אליס הופמן או אן טיילר. כשאני שומע מוזיקה של להקת "ארבע הפסגות" או של נינה סימון. הדברים הקטנים והיומיומיים.
"אמרתי לאמא של אליזבת שאבוא לבקר," הסברתי לשונה.
"אה, בק..." היא עמדה להתווכח איתי אבל נמלכה בדעתה. "אז אולי אחר כך?"
"בטח," אמרתי.
שונה תפסה בזרועי. "אתה שוב נעלם, בק."
לא עניתי.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך. ז'תומרת, אם רק היתה לך אפילו טיפת סקס אפיל בטח הייתי בוחרת בך ולא באחותך."
"זה מחמיא לי," אמרתי. "באמת."
"אל תשאיר אותי בחוץ. אם תשאיר אותי בחוץ, כולם יישארו בחוץ. דבר איתי, בסדר?"
"בסדר," אמרתי. אבל ידעתי שאני לא יכול.

כמעט מחקתי את המייל.
אני מקבל כל כך הרבה דואר זבל ומיילים מיותרים, אתם יודעים על מה אני מדבר, שידי נעשתה קלה על כפתור המחיקה. קודם כול קראתי את כתובת השולח. אם זה מישהו שאני מכיר או מבית החולים, בסדר. אם לא, אני מוחק בהתלהבות.
ישבתי ליד השולחן שלי ובדקתי את לוח הפגישות. עמוס לגמרי, וזה לא מפתיע. הסתובבתי בכיסא והכנתי את האצבע המוחקת לפעולה. היה שם רק מייל אחד. זה שהומר סימפסון הודיע עליו לפני כן. סרקתי אותו במהירות, ועיני נתקעו על שתי האותיות הראשונות של הנושא.
מה לעזאזל-?
יכולתי לראות בעצם רק את אותן שתי אותיות ראשונות ואת הכתובת של השולח, שלא היתה מוכרת לי. קבוצת מספרים ואחריה comparama.com@.
צמצמתי את עיני והקלקתי על הכפתור הימני של העכבר. הנושא הופיע תו אחר תו. עם כל הקלקה הדופק שלי הגביר תאוצה. הנשימה שלי נעשתה משונה ובלתי סדירה. השהיתי את אצבעי על המקש וחיכיתי.
כשסיימתי, כשכל האותיות נראו בבירור, קראתי שוב את הנושא והרגשתי כאילו הכו אותי חזק ועמוק, ישר בלב.

"ד"ר בק?"
הפה שלי לא תפקד.
"ד"ר בק?"
"תני לי דקה, וונדה."
היא היססה. עדיין יכולתי לשמוע אותה באינטרקום. רק אחרי רגע נוסף היא ניתקה.
המשכתי לבהות במסך.

אל: dbeckmd@nyhosp.com
מאת: 13943928@comparama.com
הנושא: א.פ+ד.ב/////////////////////

עשרים ואחד קווים. ספרתי כבר ארבע פעמים.
זאת בדיחה אכזרית וחולנית. ידעתי שזאת רק בדיחה. ידי התהדקו לאגרופים. שאלתי את עצמי איזה בן זונה פחדן שלח את זה. כמה קל להישאר אנונימי באינטרנט - המפלט המושלם לכל פחדני הטכנולוגיה. אבל העניין הוא שמעט מאוד אנשים ידעו על העץ או על יום השנה שלי ושל אליזבת. העיתונאים לא ידעו כלום. שונה ידעה, כמובן. ולינדה. אליזבת אולי סיפרה להוריה או לדוד שלה. אבל מלבדם...
אז מי שלח את זה?
רציתי כמובן לקרוא את המייל עצמו, אבל משהו עצר בעדי. האמת היא שאני חושב על אליזבת יותר ממה שאני מגלה - ואני מניח שכולם יודעים את זה - אבל אני אף פעם לא מדבר עליה או על מה שקרה. אנשים חושבים שאני מאצ'ו או אמיץ, שאני מנסה לחסוך מחברי את ההשתפכויות ואת הפרטים הקשים או שאני לא רוצה שירחמו עלי או שטויות כאלה. זה לא העניין. כואב לי לדבר על אליזבת. מאוד. זה מעלה בי שוב את הזיכרון של הצרחה האחרונה שלה. זה מעלה מחדש את כל השאלות הלא פתורות. זה מחזיר לתמונה את כל ה"מה היה אילו" (מעט מאוד דברים, תאמינו לי, מציקים ומכאיבים כמו "מה היה אילו"). זה מחזיר את האשמה ואת ההרגשה, ההגיונית או הלא הגיונית, שגבר חזק יותר וטוב יותר היה יכול להציל את אליזבת.
אומרים שלוקח זמן רב להבין טרגדיה. אתה משותק ומאובן. אתה לא מסוגל להשלים באמת עם המציאות הקשה. ושוב, זה לא נכון. לא לגבי, בכל אופן. אני הבנתי את המשמעות המלאה של הדברים ברגע שמצאו את גופתה של אליזבת. הבנתי שלעולם לא אראה אותה יותר, שלעולם לא אחבק אותה יותר, שלעולם לא יהיו לנו ילדים ולא נזדקן ביחד. הבנתי שזה סופי ומוחלט, שאין שום חנינה או המתקת עונש, שאין שום מקום לעסקאות טיעון ומשא ומתן מכל סוג.
התחלתי לבכות בו במקום. למרר בבכי בלתי נשלט. בכיתי כך כמעט שבוע בלי הפסקה. בכיתי בלוויה. לא הרשיתי לאיש לגעת בי, אפילו לא לשונה וללינדה. ישנתי לבדי במיטה שלנו, טמנתי את ראשי בכרית של אליזבת וניסיתי להריח את ריח גופה. עברתי על הארונות שלה ותחבתי את פני בבגדיה. דבר מכל זה לא הביא לי נחמה. הכול היה מוזר ומכאיב. אבל זה עדיין היה הריח שלה, חלק ממנה, ולכן המשכתי בכל זאת.
חברים עם כוונות טובות - לעתים מהסוג הגרוע ביותר - הציעו לי אותן קלישאות חבוטות, ואני מרגיש בעמדה מספיק טובה כדי להזהיר אתכם מראש: הסתפקו בתנחומים מקרב לב. אל תאמרו לי שאני צעיר. אל תגידו לי שיהיה טוב. אל תגידו לי שהיא נמצאת עכשיו במקום טוב יותר. אל תספרו לי שהכול חלק מתוכניתו של אלוהים. אל תאמרו לי שהיה לי מזל גדול שידעתי אהבה כזאת. כל אחת מהאמירות המשומשות האלה רק עצבנה אותי יותר. כל משפט חסר שחר גרם לי לתהות - מצטער אם זה יישמע אכזרי - למה האידיוט שאומר אותו עדיין נושם בזמן שאליזבת שלי נרקבת מתחת לאדמה.
חזרו ואמרו לי ש"עדיף לאהוב ולאבד" מאשר לא לאהוב בכלל, וכל הבולשיט הזה. עוד שקר. תסמכו עלי, זה לא עדיף. אל תראו לי את גן עדן ואז תשרפו אותו. זה היה חלק מהעניין. החלק האנוכי. מה שכאב לי אפילו יותר, מה שכאב באמת, היתה הידיעה שאליזבת תפסיד כל כך הרבה. אינספור פעמים אני רואה או עושה משהו וחושב כמה אליזבת היתה נהנית מזה, וגל הכאב מציף אותי מחדש.
אנשים תוהים אם יש לי חרטות. התשובה היא: רק חרטה אחת. אני מתחרט על כל הרגעים שבזבזתי בדברים אחרים, במקום לנסות להסב אושר לאליזבת.
"ד"ר בק?"
"עוד שנייה אחת," אמרתי.
הנחתי את ידי על העכבר ופתחתי את המייל עצמו.

אל: dbeckmd@nyhosp.com
מאת: 13943928@comparama.com
נושא: א.פ+ד.ב/////////////////////
הודעה: הקש על הקישור, זמן נשיקות, יום השנה.

גוש עופרת נוצק בחזי.
זמן נשיקות?
זאת בטח בדיחה, אין אפשרות אחרת. אני לא חזק במיסטיקה. אני גם לא חזק בלחכות.
תפסתי שוב את העכבר והקלקתי על הקישור. שמעתי את צרצורו של המודם הפרה היסטורי. במרפאה יש לנו מערכת אינטרנט עתיקה ומיושנת. החיבור לרשת התעכב כרגיל. המתנתי וחשבתי לעצמי, זמן נשיקות, איך הם יודעים על זמן נשיקות?
החיבור לרשת הושלם. על המסך הופיע סימן: טעות.
קימטתי את מצחי. מי לעזאזל שלח את זה? ניסיתי פעם נוספת, ושוב הופיע סימן הטעות. הלינק היה דפוק.
מי לכל הרוחות ידע על זמן נשיקות?
מעולם לא סיפרתי על כך לנפש חיה. אליזבת ואני לא דשנו בזה הרבה, כנראה כי זה לא היה עניין גדול. הנטיות הקיטשיות שלנו היו קצת מביכות, אז העדפנו לשמור אותן לעצמנו. באמת מביך, אבל כשהתנשקנו בפעם הראשונה לפני עשרים ואחת שנה, ציינתי את השעה. סתם בשביל השעשוע. הצצתי בשעוני והכרזתי, "שש ורבע."
ואליזבת אמרה, "זמן נשיקות."
הבטתי שוב במייל שעל המסך. זה התחיל לעלות לי על העצבים. זה ממש לא מצחיק. מילא לשלוח מייל אכזרי, אבל...
זמן נשיקות.
טוב, זמן הנשיקות הוא 18:15. מחר. אין לי הרבה ברירות. אני אצטרך לחכות עד אז.
מה שלא יהיה.
שמרתי את המייל על דיסקט, ליתר ביטחון. לחצתי על כפתור ההדפסה. אני לא מומחה גדול במחשבים, אבל אני יודע שלפעמים אפשר לאתר את מקור הדוא"ל הנכנס באמצעות כל הקשקושים שבתחתית העמוד. שמעתי את נהמת המדפסת. הבטתי שוב בתוכן המייל. ספרתי שוב את הקווים. עדיין עשרים ואחד.
חשבתי על העץ ההוא ועל הנשיקה הראשונה, ולפתע פתאום, במשרד הצפוף והמחניק שלי, התחלתי להריח פודינג תות שדה.
 

הרלן קובן

הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

עוד על הספר

אל תגלה הרלן קובן

 


אחרי שמונה שנים

נערה נוספת עמדה לשבור את לבי. היו לה עיניים חומות ושיער מקורזל וחיוך מלא שיניים. היו לה גם פלטות ליישור שיניים והיא היתה בת ארבע עשרה ו-
"את בהיריון?" שאלתי.
"כן, ד"ר בק."
הצלחתי לא לעצום את עיני. זו לא היתה הפעם הראשונה שראיתי נערה מתבגרת בהיריון. אפילו לא הפעם הראשונה היום. אני עובד כרופא ילדים במרפאה הזאת בשכונת וושינגטון הייטס מאז שסיימתי את ההתמחות במרכז הרפואי הסמוך, קולומביה פרסביטריאני, לפני חמש שנים. אנחנו משרתים אוכלוסייה עם ביטוח בריאות ממשלתי (כלומר: עניים) ומספקים להם טיפולים כלליים לבני המשפחה, לרבות מיילדוּת, רפואה פנימית וכמובן רפואת ילדים. אנשים רבים מאמינים שזה הופך אותי לסוג של גיבור קדוש ועושה מצוות. אני לא. אני אוהב את העבודה שלי, ואני לא מעוניין במיוחד להיות רופא ילדים בפרברים, עם אמהות עמלניות ואבות מטופחים, ובקיצור, אנשים כמוני.
"מה את מתכננת לעשות?" שאלתי.
"אני וטרל. אנחנו ממש מאושרים, ד"ר בק."
"בן כמה טרל?"
"שש עשרה."
היא הביטה אלי, מאושרת ומחייכת. ושוב הצלחתי להתאפק ולא עצמתי את עיני.
הדבר שתמיד מפתיע אותי, אבל תמיד, זה שרוב ההיריונות האלה אינם תאונות. התינוקות האלה רוצים ללדת תינוקות משלהם. אף אחד לא מבין את זה. הם מדברים על אמצעי מניעה ועל התנזרות ממין והכול טוב ויפה, אבל האמת היא שלחברים המגניבים שלהם יש תינוקות והחברים האלה מקבלים המון תשומת לב, אז היי, טרל, למה שלא ננסה את זה בעצמנו?
"הוא אוהב אותי," אומרת לי הילדה בת הארבע עשרה.
"סיפרת לאמא שלך?"
"עוד לא." היא התפתלה ופתאום נראתה כמעט בגילה. "קיוויתי שאתה תוכל לספר לה יחד איתי."
הנהנתי. "בטח."
בעבודה שלי למדתי לא לשפוט. אני מקשיב. אני מביע הזדהות. כשהייתי מתמחה הטפתי והרציתי. הייתי מביט על מטופלים ממרום מעמדי ומרעיף עליהם את התובנות העמוקות שלי על התנהגותם ההרסנית. אבל באחר צהריים קר אחד במנהטן הסתכלה לי ישר בעיניים נערה עייפה בת שבע עשרה, שעמדה ללדת ילד שלישי מאב שלישי, ואמרה דבר אמיתי שאי אפשר לערער עליו: "אתה לא מכיר את החיים שלי."
זה סתם לי את הפה. אז עכשיו אני מקשיב. הפסקתי לשחק את הלבן הנדבן ונעשיתי רופא טוב יותר. אני אתן לילדה בת הארבע עשרה ולתינוק שלה את הטיפול הכי טוב שאפשר. אני לא אומר לה שטרל יעזוב אותה מייד, שהיא קוטעת את העתיד שלה במו ידיה, ושאם היא דומה במשהו לרוב המטופלים שלי, היא תגיע למצב דומה עם שני גברים נוספים לפחות עוד לפני יום הולדתה העשרים.
אם אחשוב על זה יותר מדי אצא מדעתי.
דיברנו קצת - או על כל פנים, היא דיברה ואני הקשבתי. חדר הבדיקות, ששימש גם כמשרד שלי, היה בגודל של תא כלא ממוצע (ולא שאני יודע איך תא כלא נראה מבפנים) וצבוע בירוק מוסדי, כמו צבע השירותים בבית ספר יסודי. לוח לבדיקת עיניים, זה שצריך להצביע בו על אותיות, היה תלוי בגב הדלת. מדבקות וולט דיסני דהויות עיטרו קיר אחד, ואילו הקיר השני היה מכוסה בפוסטר ענק של פירמידת המזון. המטופלת שלי בת הארבע עשרה ישבה על שולחן בדיקות עם גליל של נייר היגייני. כל ילד זוכה לגליל חדש משלו. איכשהו, זה הזכיר לי עטיפות של סנדוויצ'ים במעדנייה.
החימום בחדר היה מחניק, אבל ככה זה במקום שבו ילדים מורידים בגדים. אני לבשתי את מדי רופא הילדים הקבועים שלי: ג'ינס כחול, סניקרס, חולצת כפתורים ועניבה צבעונית של קרן "הצילו את הילדים", שממש זעקה 1994. לא לבשתי חלוק לבן. אני חושב שהוא מפחיד את הילדים.
בת הארבע עשרה שלי - כן, אני לא מצליח להתעלם מגילה - היתה ילדה ממש טובה. מה שמצחיק זה שכל הילדים הם ילדים טובים. הפניתי אותה לרופאה מיילדת שאני מחבב. אחר כך דיברתי עם אמה. שום דבר חדש או מפתיע. כפי שכבר אמרתי, אני עושה את זה כמעט כל יום. התחבקנו לפני שיצאה מהחדר. מעבר לכתפה אמה ואני החלפנו בינינו מבט. עשרים וחמש אימהות בערך מביאות אלי את ילדיהן מדי יום; בסוף השבוע אני יכול לספור על אצבעות יד אחת כמה מהן נשואות.
כמו שאמרתי, אני לא שופט. אבל אני בהחלט מתבונן בדברים.
אחרי שהן הלכו התחלתי לשרבט הערות בתיק הרפואי של הילדה. דפדפתי בתיק. אני מטפל בה מאז שהצטרפתי למרפאה, כלומר מאז שהיא היתה כבת שמונה. עקבתי אחר תרשים הצמיחה שלה. נזכרתי בה בגיל שמונה, ואז חשבתי על איך שהיא נראית עכשיו. היא לא השתנתה בהרבה. עצמתי את עיני ושפשפתי אותן.
הומר סימפסון קטע אותי בצעקות, "הדואר! הדואר הגיע! אוווו!"
פקחתי את עיני ופניתי לעבר מסך המחשב. מישהו במשרד החליף את ההודעה הקולית החדגונית של "יש לך דואר" בהקלטה של הומר סימפסון מהסימפסונים. זה מצא חן בעיני. זה מצא חן בעיני מאוד.
בדיוק כשעמדתי לבדוק את המיילים שלי נשמע זמזום האינטרקום וידי נעצרה לפני המקלדת. וונדה פקידת הקבלה אמרה, "יש לך, אה, הממ.... שׁוֹנָה בטלפון."
הבנתי את פשר הבלבול שלה. הודיתי לה ולחצתי על הכפתור המהבהב. "הלו, ממתקית."
"אל תטרח," היא אמרה. "אני כאן."
שונה ניתקה. קמתי והלכתי במורד המסדרון בזמן ששונה דפקה כניסה מהרחוב. שונה מסתערת על כל חדר כאילו הוא תוקף אותה. היא היתה דוגמנית למידות גדולות. מהמעטים שהעולם מכיר בשמם הפרטי בלבד, בלי שם משפחה. שונה. כמו שר או מדונה. היא התנשאה לגובה מטר שמונים ושלושה סנטימטר ומשקלה היה תשעים וחמישה קילוגרם. כמו שאתם יכולים לנחש, התוצאה הכללית היתה מסובבת ראשים, וגם הראשים בחדר ההמתנה הסתובבו מייד.
שונה לא טרחה לעצור בדלפק הקבלה, ובקבלה ידעו שעדיף לא לנסות לעצור אותה. היא פתחה את הדלת וקידמה את פני במילים: "ארוחת צהריים. עכשיו."
"אמרתי לך. אני עסוק."
"תלבש מעיל," היא אמרה. "קר בחוץ."
"תראי, אני בסדר. בכל מקרה, יום השנה הוא רק מחר."
"אתה מזמין."
היססתי, והיא ידעה שניצחה.
"בחייך, בק, יהיה כיף. כמו באוניברסיטה. זוכר איך יצאנו לבלות ולתפוס בחורות שוות ביחד?"
"אני אף פעם לא תפסתי בחורות שוות."
"אה, נכון, אני תפסתי. לך תביא את המעיל."
בדרך חזרה למשרד שלי אחת האמהות חייכה אלי חיוך גדול ומשכה אותי הצדה. "בחיים היא אפילו עוד יותר יפה," לחשה לי.
"אה," אמרתי.
"אתה והיא...?" האֵם סימנה בידיה תנועת "ביחד".
"לא, היא תפוסה," אמרתי.
"באמת? עם מי?"
"עם אחותי."

אכלנו במסעדה סינית עלובה, עם מלצר סיני שדיבר רק ספרדית. שונה, שהיתה לבושה להפליא בחליפה כחולה עם מחשוף תלול כמו נפילת שערים בבורסה, קימטה את מצחה. "חזיר מוּ שוּ בבצק טורטייה?"
"תהיי הרפתקנית," אמרתי.
נפגשנו ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה. מישהו במשרד הראשי פישל וחשב ששונה היא שון, וכך צוותנו כשותפים לדירה במעונות הסטודנטים. עמדנו לדווח על הטעות, אבל אז התחלנו לשוחח. היא הביאה לי בירה. היא התחילה למצוא חן בעיני. כמה שעות מאוחר יותר החלטנו לנסות לגור ביחד, מפני שהשותפים האמיתיים שלנו עלולים להתגלות כדפוקים.
למדנו באוניברסיטת אמהרסט הקטנה והיוקרתית שבמערב מסצ'וסטס, ואם יש מקום יותר חנון בורגני על פני האדמה, אני עוד לא נתקלתי בו. אליזבת, התלמידה המצטיינת של התיכון, בחרה באוניברסיטת ייל. יכולנו ללמוד ביחד, אבל דנו בעניין והגענו להחלטה שזה עשוי להיות עוד מבחן מצוין ליחסינו. שוב, עשינו את הדבר הבוגר. התוצאה? התגעגענו זה לזו בטירוף. הפרידה העמיקה את המחויבות ההדדית שלנו לקשר והוסיפה ממד של רחוק מהעין קרוב אל הלב.
דביק, אני יודע.
בין ביס לביס שאלה שונה, "תוכל לשמור על מארק הערב?"
מארק היה האחיין שלי בן החמש. מתישהו בשנת הלימודים האחרונה התחילה שונה לצאת עם לינדה, אחותי הגדולה. הן ציינו את אהבתן ומחויבותן בטקס החלפת ברכות לפני שבע שנים. מארק הוא, איך לומר, פרי אהבתן, עם קצת עזרה מבנק הזרע. לינדה נשאה אותו ברחמה ושונה אימצה אותו. בהיותן נשים עם השקפת עולם מעט שמרנית ומיושנת, שונה ולינדה רצו שבחיי בנם תהיה דמות גברית לחיקוי ולהזדהות. קבלו אותי.
לעומת מה שאני רואה בעבודה שלי, אנחנו מדברים על בית קטן בערבה.
"נו פרובלמו," אמרתי. "אני ממילא רוצה לראות את הסרט החדש של דיסני."
"הגיבורה החדשה של דיסני היא פצצה הורסת," אמרה שונה. "הכי מהממת שלהם מאז פוקהונטס."
"טוב לדעת," אמרתי. "אז לאן את ולינדה הולכות?"
"אין לי חתיכת מושג. עכשיו שלסביות הן באופנה, חיי החברה שלנו כל כך עמוסים, שאני כמעט מתגעגעת לימים שהתחבאנו בארונות."
הזמנתי בירה. לא כל כך מומלץ, אני מניח, אבל אחת לא תהרוג אותי.
גם שונה הזמינה בירה. "אז גמרת עם מה שמה," אמרה.
"ברנדי."
"כן. שם נחמד, דרך אגב. לאחותה קוראים ויסקי?"
"נפגשנו פעמיים בסך הכול."
"יופי. היא סתם מכשפה גרומה. חוץ מזה, יש לי מישהי מושלמת בשבילך."
"לא, תודה," אמרתי.
"יש לה גוף מטמטם."
"אל תשדכי לי אף אחת, שונה. בבקשה."
"למה לא?"
"זוכרת את השידוך האחרון שלך?"
"קסנדרה."
"נכון."
"מה לא היה בסדר איתה?"
"קודם כול, היא היתה לסבית."
"בחייך, בק. אתה נורא קטנוני."
הטלפון הנייד שלה צלצל. היא נשענה לאחור וענתה לשיחה, אבל עיניה לא משו מפני. היא נבחה משהו וניתקה. "אני צריכה ללכת," הודיעה.
סימנתי למלצר להביא חשבון.
"אתה מתייצב אצלנו מחר בערב ולא היום," הכריזה.
הגבתי בקריאת הפתעה מזויפת. "מה, ללסביות אין תוכניות בסוף?"
"לי אין תוכניות. לאחותך יש. היא הולכת לאירוע ההתרמה של ברנדון סקופ."
"ואת לא הולכת איתה?"
"לא."
"למה לא?"
"אנחנו לא רוצות להשאיר את מארק לבד שני לילות ברציפות. לינדה צריכה ללכת. היא מנהלת את הארגון עכשיו. אני אקח לי ערב חופשי. אז תבוא מחר, בסדר? נזמין אוכל ונראה סרטי וידיאו עם מארק."
מחר הוא יום השנה. אם אליזבת היתה בחיים, היינו חורטים את הקו העשרים ואחד בעץ שלנו. זה יישמע מוזר, אבל לא יהיה לי קשה במיוחד ביום הזה. לפני ימי שנה או חופשות או יום ההולדת של אליזבת אני נכנס לכזה מתח, שבסוף אני צולח אותם בלי בעיות מיוחדות. דווקא הימים ה"רגילים" הם הקשים באמת. כשאני משלטט בין הערוצים ונתקל בפרק קלאסי של קומדיות המצבים המופע של מרי טיילר מור או חופשי על הבר. כשאני נכנס לחנות ספרים ורואה ספר חדש של אליס הופמן או אן טיילר. כשאני שומע מוזיקה של להקת "ארבע הפסגות" או של נינה סימון. הדברים הקטנים והיומיומיים.
"אמרתי לאמא של אליזבת שאבוא לבקר," הסברתי לשונה.
"אה, בק..." היא עמדה להתווכח איתי אבל נמלכה בדעתה. "אז אולי אחר כך?"
"בטח," אמרתי.
שונה תפסה בזרועי. "אתה שוב נעלם, בק."
לא עניתי.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך. ז'תומרת, אם רק היתה לך אפילו טיפת סקס אפיל בטח הייתי בוחרת בך ולא באחותך."
"זה מחמיא לי," אמרתי. "באמת."
"אל תשאיר אותי בחוץ. אם תשאיר אותי בחוץ, כולם יישארו בחוץ. דבר איתי, בסדר?"
"בסדר," אמרתי. אבל ידעתי שאני לא יכול.

כמעט מחקתי את המייל.
אני מקבל כל כך הרבה דואר זבל ומיילים מיותרים, אתם יודעים על מה אני מדבר, שידי נעשתה קלה על כפתור המחיקה. קודם כול קראתי את כתובת השולח. אם זה מישהו שאני מכיר או מבית החולים, בסדר. אם לא, אני מוחק בהתלהבות.
ישבתי ליד השולחן שלי ובדקתי את לוח הפגישות. עמוס לגמרי, וזה לא מפתיע. הסתובבתי בכיסא והכנתי את האצבע המוחקת לפעולה. היה שם רק מייל אחד. זה שהומר סימפסון הודיע עליו לפני כן. סרקתי אותו במהירות, ועיני נתקעו על שתי האותיות הראשונות של הנושא.
מה לעזאזל-?
יכולתי לראות בעצם רק את אותן שתי אותיות ראשונות ואת הכתובת של השולח, שלא היתה מוכרת לי. קבוצת מספרים ואחריה comparama.com@.
צמצמתי את עיני והקלקתי על הכפתור הימני של העכבר. הנושא הופיע תו אחר תו. עם כל הקלקה הדופק שלי הגביר תאוצה. הנשימה שלי נעשתה משונה ובלתי סדירה. השהיתי את אצבעי על המקש וחיכיתי.
כשסיימתי, כשכל האותיות נראו בבירור, קראתי שוב את הנושא והרגשתי כאילו הכו אותי חזק ועמוק, ישר בלב.

"ד"ר בק?"
הפה שלי לא תפקד.
"ד"ר בק?"
"תני לי דקה, וונדה."
היא היססה. עדיין יכולתי לשמוע אותה באינטרקום. רק אחרי רגע נוסף היא ניתקה.
המשכתי לבהות במסך.

אל: dbeckmd@nyhosp.com
מאת: 13943928@comparama.com
הנושא: א.פ+ד.ב/////////////////////

עשרים ואחד קווים. ספרתי כבר ארבע פעמים.
זאת בדיחה אכזרית וחולנית. ידעתי שזאת רק בדיחה. ידי התהדקו לאגרופים. שאלתי את עצמי איזה בן זונה פחדן שלח את זה. כמה קל להישאר אנונימי באינטרנט - המפלט המושלם לכל פחדני הטכנולוגיה. אבל העניין הוא שמעט מאוד אנשים ידעו על העץ או על יום השנה שלי ושל אליזבת. העיתונאים לא ידעו כלום. שונה ידעה, כמובן. ולינדה. אליזבת אולי סיפרה להוריה או לדוד שלה. אבל מלבדם...
אז מי שלח את זה?
רציתי כמובן לקרוא את המייל עצמו, אבל משהו עצר בעדי. האמת היא שאני חושב על אליזבת יותר ממה שאני מגלה - ואני מניח שכולם יודעים את זה - אבל אני אף פעם לא מדבר עליה או על מה שקרה. אנשים חושבים שאני מאצ'ו או אמיץ, שאני מנסה לחסוך מחברי את ההשתפכויות ואת הפרטים הקשים או שאני לא רוצה שירחמו עלי או שטויות כאלה. זה לא העניין. כואב לי לדבר על אליזבת. מאוד. זה מעלה בי שוב את הזיכרון של הצרחה האחרונה שלה. זה מעלה מחדש את כל השאלות הלא פתורות. זה מחזיר לתמונה את כל ה"מה היה אילו" (מעט מאוד דברים, תאמינו לי, מציקים ומכאיבים כמו "מה היה אילו"). זה מחזיר את האשמה ואת ההרגשה, ההגיונית או הלא הגיונית, שגבר חזק יותר וטוב יותר היה יכול להציל את אליזבת.
אומרים שלוקח זמן רב להבין טרגדיה. אתה משותק ומאובן. אתה לא מסוגל להשלים באמת עם המציאות הקשה. ושוב, זה לא נכון. לא לגבי, בכל אופן. אני הבנתי את המשמעות המלאה של הדברים ברגע שמצאו את גופתה של אליזבת. הבנתי שלעולם לא אראה אותה יותר, שלעולם לא אחבק אותה יותר, שלעולם לא יהיו לנו ילדים ולא נזדקן ביחד. הבנתי שזה סופי ומוחלט, שאין שום חנינה או המתקת עונש, שאין שום מקום לעסקאות טיעון ומשא ומתן מכל סוג.
התחלתי לבכות בו במקום. למרר בבכי בלתי נשלט. בכיתי כך כמעט שבוע בלי הפסקה. בכיתי בלוויה. לא הרשיתי לאיש לגעת בי, אפילו לא לשונה וללינדה. ישנתי לבדי במיטה שלנו, טמנתי את ראשי בכרית של אליזבת וניסיתי להריח את ריח גופה. עברתי על הארונות שלה ותחבתי את פני בבגדיה. דבר מכל זה לא הביא לי נחמה. הכול היה מוזר ומכאיב. אבל זה עדיין היה הריח שלה, חלק ממנה, ולכן המשכתי בכל זאת.
חברים עם כוונות טובות - לעתים מהסוג הגרוע ביותר - הציעו לי אותן קלישאות חבוטות, ואני מרגיש בעמדה מספיק טובה כדי להזהיר אתכם מראש: הסתפקו בתנחומים מקרב לב. אל תאמרו לי שאני צעיר. אל תגידו לי שיהיה טוב. אל תגידו לי שהיא נמצאת עכשיו במקום טוב יותר. אל תספרו לי שהכול חלק מתוכניתו של אלוהים. אל תאמרו לי שהיה לי מזל גדול שידעתי אהבה כזאת. כל אחת מהאמירות המשומשות האלה רק עצבנה אותי יותר. כל משפט חסר שחר גרם לי לתהות - מצטער אם זה יישמע אכזרי - למה האידיוט שאומר אותו עדיין נושם בזמן שאליזבת שלי נרקבת מתחת לאדמה.
חזרו ואמרו לי ש"עדיף לאהוב ולאבד" מאשר לא לאהוב בכלל, וכל הבולשיט הזה. עוד שקר. תסמכו עלי, זה לא עדיף. אל תראו לי את גן עדן ואז תשרפו אותו. זה היה חלק מהעניין. החלק האנוכי. מה שכאב לי אפילו יותר, מה שכאב באמת, היתה הידיעה שאליזבת תפסיד כל כך הרבה. אינספור פעמים אני רואה או עושה משהו וחושב כמה אליזבת היתה נהנית מזה, וגל הכאב מציף אותי מחדש.
אנשים תוהים אם יש לי חרטות. התשובה היא: רק חרטה אחת. אני מתחרט על כל הרגעים שבזבזתי בדברים אחרים, במקום לנסות להסב אושר לאליזבת.
"ד"ר בק?"
"עוד שנייה אחת," אמרתי.
הנחתי את ידי על העכבר ופתחתי את המייל עצמו.

אל: dbeckmd@nyhosp.com
מאת: 13943928@comparama.com
נושא: א.פ+ד.ב/////////////////////
הודעה: הקש על הקישור, זמן נשיקות, יום השנה.

גוש עופרת נוצק בחזי.
זמן נשיקות?
זאת בטח בדיחה, אין אפשרות אחרת. אני לא חזק במיסטיקה. אני גם לא חזק בלחכות.
תפסתי שוב את העכבר והקלקתי על הקישור. שמעתי את צרצורו של המודם הפרה היסטורי. במרפאה יש לנו מערכת אינטרנט עתיקה ומיושנת. החיבור לרשת התעכב כרגיל. המתנתי וחשבתי לעצמי, זמן נשיקות, איך הם יודעים על זמן נשיקות?
החיבור לרשת הושלם. על המסך הופיע סימן: טעות.
קימטתי את מצחי. מי לעזאזל שלח את זה? ניסיתי פעם נוספת, ושוב הופיע סימן הטעות. הלינק היה דפוק.
מי לכל הרוחות ידע על זמן נשיקות?
מעולם לא סיפרתי על כך לנפש חיה. אליזבת ואני לא דשנו בזה הרבה, כנראה כי זה לא היה עניין גדול. הנטיות הקיטשיות שלנו היו קצת מביכות, אז העדפנו לשמור אותן לעצמנו. באמת מביך, אבל כשהתנשקנו בפעם הראשונה לפני עשרים ואחת שנה, ציינתי את השעה. סתם בשביל השעשוע. הצצתי בשעוני והכרזתי, "שש ורבע."
ואליזבת אמרה, "זמן נשיקות."
הבטתי שוב במייל שעל המסך. זה התחיל לעלות לי על העצבים. זה ממש לא מצחיק. מילא לשלוח מייל אכזרי, אבל...
זמן נשיקות.
טוב, זמן הנשיקות הוא 18:15. מחר. אין לי הרבה ברירות. אני אצטרך לחכות עד אז.
מה שלא יהיה.
שמרתי את המייל על דיסקט, ליתר ביטחון. לחצתי על כפתור ההדפסה. אני לא מומחה גדול במחשבים, אבל אני יודע שלפעמים אפשר לאתר את מקור הדוא"ל הנכנס באמצעות כל הקשקושים שבתחתית העמוד. שמעתי את נהמת המדפסת. הבטתי שוב בתוכן המייל. ספרתי שוב את הקווים. עדיין עשרים ואחד.
חשבתי על העץ ההוא ועל הנשיקה הראשונה, ולפתע פתאום, במשרד הצפוף והמחניק שלי, התחלתי להריח פודינג תות שדה.