הספרים שלי

ספרים ראשונים

ב-1962 נפל דבר בעולמי: פרסמתי ספר ראשון. הוא נקרא "תנועות נוער בישראל ובעולם" וכתבתי אותו יחד עם חבר ללימודים באוניברסיטה — מתתיהו רוטנברג. פרסום הספר על ידי שנינו היה מעשה נחפז ואפילו לא אחראי.

מתתיהו היה איש קטן קומה ומלא מרץ. הוא היה ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, עלה ארצה בגיל 15, למד במקווה ישראל ונמנה עם מגיני קיבוץ בארות יצחק בתש"ח. בעת לימודיי באוניברסיטה הקמנו "קבוצת לימוד", ששותפה השלישי היה יאיר דואר, ראש מחלקת הנח"ל במשרד הביטחון, עמיתי לעבודה בבניין אגף הנוער והנח"ל בקריה. באותה תקופה התמניתי לעורך הירחון "במחנה נח"ל", שהמערכת שלו שכנה בבית אגף הנוער והנח"ל.

מתתיהו, שהיה מבוגר ממני בשנים אחדות, שימש בעת ההיא כמזכיר תנועת בני עקיבא. התיידדנו ונהגנו לבקר איש בבית רעהו. בשנה הראשונה שלנו באוניברסיטה העברית כתבנו עבודה סמינריונית משותפת על הנשירה מתנועת הנוער בקורס שהעביר חיים אדלר, לימים פרופסור ובעת ההיא, למיטב זיכרוני, עדיין מסטרנט. למתתיהו ולי היה ניסיון בתחום הזה: למתתיהו כמזכיר תנועת נוער גדולה וחשובה ולי כמי שהיה מדריך צעיר ובוגר בתנועה המאוחדת. כן הרביתי לכתוב על תנועות הנוער בעיתון הנוער העובד "במעלה", שאותו ערכתי בשנים 1961-1959, וב"במחנה נח"ל" מאז 1957.

נטלנו את העבודה הסמינריונית והרחבנו אותה. קראנו ליצירה שלנו "תנועות נוער בישראל ובעולם" והחלטנו ללכת בגדולות ולפרסם ספר. זו הייתה בהחלט חוצפה של מתחילים. אני הייתי בן 27 ומתתיהו מבוגר ממני בארבע שנים. אבל שנינו היינו מלאי מרץ וחשבנו שספר משלנו ישרת כל אחד מאיתנו במקום עבודתו. אשר לי, בעת ההיא היה מקובל שכל עיתונאי המכבד את עצמו שואף להוציא לפחות ספר אחד.

הספר הראשון — על תנועות הנוער

קבענו פגישה עם חיים אדלר בבית קפה תל אביבי ושאלנו אם יסכים לקרוא את החומר ולהביע עליו דעה. לאחר שלושה שבועות נפגשנו שלושתנו שוב וחיים אדלר הראה לנו היכן סימן בעט אדום הערות. ממרחק השנים נראה לי שהוא היה רחמן יתר על המידה, שכן לספר היו כמה מעלות והרבה יותר חסרונות. כמה שנים מאוחר יותר לא הייתי מפרסם ספר־בוסר שכזה...

הספר "תנועות נוער בישראל ובעולם" ראה אור ב-1962 בהוצאת עמיחי והיה לספרי הראשון. העטיפה שלו, כמנהג הימים ההם, הייתה פלקטית והזכירה את הלפיד האולימפי. התגובות לו היו מעטות ובעיתונות הופיעה רק ידיעה אחת אודותיו, וגם היא בעזרת "קשרים". העיתונאי אריה אבנרי, שעבד יחד איתי בשבועון "רימון" בשנות ה-50, כתב עליו 250 מילה במדור לספרות של "ידיעות אחרונות". זאת הייתה קבלת הפנים האחת והיחידה לספר בתקשורת.

מתתיהו, למרבה הצער, חלה במחלה קשה ונפטר בגיל 35.

באותו זמן לערך הלך והתבשל ספרי השני, שעליו עבדתי במקביל לספר על תנועות הנוער. הוא נולד בנסיבות בהחלט לא רגילות. יום אחד פנה אליי שאול ביבר, הפלמ"חניק הנודע מ"ילקוט הכזבים", שבעת ההיא שימש כקצין החינוך של גייסות השריון, והציע לי שאערוך גיליון חד־פעמי של ביטאון השריון אשר יוקדש לחטיבה 7. הביטאון ראה אור בתדירות לא קבועה והיה במתכונת של חוברת בת 60-50 עמודים.

אני, ברוב חוצפתי, אמרתי לו בערך במילים אלה: "שאול ידידי, למה אתם הולכים בקטנות? להוציא חוברת זה דבר שגרתי. למה שלא תוציאו ספר, או לפחות ספרון, שבניגוד לחוברת שהיא בת חלוף יאריך ימים?"

שאול הופתע ושאל: "מהיכן תיקח חומרים לספר?" עניתי לו: "אם תעמיד לרשותי חומרים מתאימים, כמו זיכרונות הלוחמים הראשונים, ואפגוש שמונה או עשרה מהם, אוכל לבנות סיפורים או פרקים ואפילו לרקוח עלילות מותחות — וזה יהיה הספר".

שאול הרים את הכפפה. הוא הלך למפקדו, אלוף דוד אלעזר (דדו), לימים הרמטכ"ל התשיעי של צה"ל, וקיבל ממנו אישור מותנה. "אני רוצה לראות את הבחור ולשוחח אִתו", אמר דדו בהתכוונו אליי. שאול הזמין אותי לארוחת צוהריים ב"קליפורניה", בית הקפה הכי טרנדי שהיה אז בתל אביב, ואני התרגשתי ממש. דדו שאל כמה שאלות על עברי, על עבודתי כעורך "במחנה נח"ל", וביקש שאסביר לו את מבנה הספר. אמרתי לו שבינתיים למדתי את תולדות החטיבה ועמדתי על מבצעיה החל מיום הולדתה בתש"ח ו"עד אתמול", כהגדרתי, תוך הדגשת חלקה המכריע בקרבות מלחמת סיני. אשר לדרך הכתיבה, אמרתי עוד, אני מציע להיות צמוד לעובדות ובד־בבד לשנות את שמות הגיבורים, כדי שהספר יהיה יותר ספרותי.

דדו ראה שאני שולט בחומר, חשב רגע ואמר שההצעה שלי נראית לו. הייתה לו מנטרה אחת, שעליה חזר שלוש או ארבע פעמים: אני רוצה שבספר יהיה הרבה אקשן. הבטחתי לו שכך יהיה.

התחלתי לאסוף חומרים. נפגשתי עם כמה מוותיקי החטיבה, שלא היו ותיקים כל כך, שהרי ממלחמת העצמאות טרם חלפו 15 שנה, ואספתי תיעוד היסטורי מכל מקור אפשרי. ואז נתקלתי בקושי. שוחחתי על הקושי הזה עם שאול ביבר והגענו למסקנה שהבעיה מחייבת פגישה נוספת עם דדו.

שוב הגעתי ל"קליפורניה" והסברתי לדדו שהבעיה שלי נוגעת לחלקה של חטיבה 7 בקרבות לטרון. היא השתתפה שם בשני קרבות בשבוע האחרון של מאי 1948, ואלה הסתיימו מבחינתה רע מאוד. בעת שניהלתי את השיחות עם שאול ודדו, בשלהי 1962 ובחודשים הראשונים של 1963, פרשת קרבות תש"ח בלטרון הייתה מעין טאבו. לא עסקו בה כדי לא לפתוח את הפצעים.

העליתי רעיון: בעוד שכל פרקי הספר יהיו מבוססים על חומר תיעודי, הפרק על לטרון יהיה בדיוני לגמרי. אכתוב סיפור עם גיבורים דמיוניים ואשתדל לשמור ככל האפשר על הדיוק ההיסטורי הכללי ואווירת הימים ההם.

דדו האזין ואמר שהרעיון מעניין, ויש לו רק בקשה אחת: שיהיה בסיפור הרבה אקשן...

וכך, לקראת יום ההולדת ה-15 לחטיבה 7, במאי 1963, ראה אור בהוצאת מפקדת גייסות השריון/חינוך ספר קטן בן כ-120 עמודים ששמו "כאן השריונים — סיפורי מלחמה ושריון". הצייר יצחק יורש תרם מכישרונו ציורי־פחם שהוסיפו לאווירה הצבאית.

בפרק על לטרון רקחתי סיפור מעשה דמיוני לעילא ולעילא. מעשה במשפחה יהודית במזרח אירופה שהשואה פגעה בה קשות. האב והאם נספו, הבן הבכור הצליח לעלות לארץ ואילו הבן הצעיר, שעקבותיו נעלמו, נתגלה באוניית מעפילים, הגיע ארצה זמן קצר לפני קום המדינה ונשלח לאחר כמה שבועות לקרב בלטרון, במסגרת חטיבה 7.

חייל זה נפצע וחייל ותיק יותר שעסק בחילוץ פצועים העמיס אותו על גבו מבלי לדעת מי הוא. בדרך המשא היה כבד מדי והפצוע לא הראה סימני חיים. החייל־המחלץ כמעט השאירו בשטח ולבסוף הביאו לנקודת האיסוף. רק לאחר כמה ימים התברר לו שהציל את חיי אחיו...

לאחר הופעת הספר היו לי שתי פגישות מעניינות הקשורות אליו. בפגישה הראשונה אמר לי מכר שקרא את ספרי, שהופתע לראות שאני לא רק עיתונאי אלא גם סופר והכי מצא חן בעיניו הפרק על לטרון. שאלתי למה, והוא הסביר לי כי חלק מהסיפורים נראים דמיוניים. לא כן הפרק על לטרון, שכולו אמת לאמיתה. חשבתי שהוא מהתל בי והוא הסביר לי כי הוא רמת־גני ומכיר את שני האחים הגרים לא הרחק ממנו...

הפגישה השנייה הייתה עם חייל טרמפיסט, חובש כומתה שחורה ועם תג של חטיבה 7. שאלתי אותו מה קורה אצלם בחטיבה וכמעט התפארתי שלא מכבר כתבתי עליה ספר. הוא הקדים אותי וסיפר לי שלאחרונה נפלה עליהם צרה: מישהו כתב ספרון על החטיבה וכל הזמן עושים להם מבחני־בקיאות עליו והם מוכרחים לקרוא אותו מההתחלה עד הסוף...

"כאן השריונים" עורר עניין מסוים, ובעיקר "נדלק" עליו יוסף דקל, מנהלה הראשון של ההוצאה לאור של משרד הביטחון. מבלי לספר לי, התגרה במפקד חיל האוויר, אלוף עזר ויצמן, ואמר לו: "לשריון יש כבר ספר, ולחיל האוויר אין. מה יש לך להגיד על כך?" עזר שמע ואמר כמו דדו לפניו: שלח אליי את הבחור. כך נולד הספר "על הגובה — סיפורי אוויר וקרבות אוויר" (1965), ואפילו זכיתי לראות תוך שנה מהדורה שנייה שלו (עוד על הספר הזה — בפרק הבא).

ב-1964 ערכתי לראשונה ספר — "להקת הנח"ל שרה" — מיטב שירי הלהקה עד אז, עם הקדמה של אפרים קישון ואיורים של שמוליק כץ. כיום זה ספר נדיר שאספנים משלמים עליו הרבה כסף.

הנה כי כן, בין 1962 ל-1965 ראו אור שלושה ספרים שכתבתי ואחד שערכתי — הישג לגמרי לא רע לעיתונאי עם ותק של 8-7 שנים בסך הכול.