אגודת בנדיקט הסודית 1‏

בעיר ששמה סְטוֹנטאוּן, ליד נמל ששמו מעגן סטונטאון, התכונן ילד בשם רֵיינִי מַלְדוּן למבחן חשוב. זה היה המבחן השני באותו יום — הראשון התקיים במשרד בצד השני של העיר. אחריו נאמר לו להגיע לכאן, לבניין מונק ברחוב שלוש, להביא עימו רק עיפרון אחד ומחק אחד, ולהגיע לא יאוחר מאחת בצהריים. אם יאחר, או יביא שני עפרונות, או ישכח את המחק שלו, או יסטה בכל אופן אחר מההוראות, הוא לא יורשה להשתתף במבחן, וזה יהיה סוף הסיפור. רייני, שמאוד רצה להיבחן, נזהר למלא אחר ההוראות. באופן מוזר, אלה היו ההנחיות היחידות. לא נאמר לו איך להגיע לבניין מונק, לדוגמה, והוא נאלץ לבקש הכוונה אל תחנת האוטובוס הקרובה, להשיג לוח זמנים מנהג אוטובוס רמאי שניסה לגרום לו לשלם תמורתו, והלך לאורך כמה בניינים כדי לתפוס את האוטובוס לרחוב שלוש. לא שמשהו מכל זה היה קשה לרייני מלדון. למרות שהיה בן אחת־עשרה בסך הכול, הוא כבר היה רגיל למדי להבין דברים בכוחות עצמו.

ממקום כלשהו בצד השני של העיר, השמיע פעמון כנסייה את צליל חצי השעה. שתים־עשרה וחצי. הוא עוד צריך להמשיך לחכות. כשבדק את הדלתות של בניין מונק בשתים־עשרה, הן היו נעולות. אז רייני קנה כריך בדוכן והתיישב לאכול אותו על הספסל הזה בפארק. בטח יש הרבה משרדים בבניין גבוה ברובע הכי סואן של סטונטאון, חשב. נראה קצת מוזר שהדלתות נעולות בצהריים. מצד שני, מה לא מוזר בכל הסיפור הזה?

בתור התחלה, הייתה המודעה. כמה ימים קודם לכן, בארוחת הבוקר בבית היתומים של סטונטאון, רייני קרא עיתון עם המורה הפרטית שלו, מיס פֶּרוּמָל (מאחר שרייני כבר גמר את כל ספרי הלימוד בכוחות עצמו, אפילו את אלה של תלמידי התיכון, מנהל בית היתומים הצמיד לו מורה פרטית מיוחדת, בזמן ששאר הילדים היו בכיתות. גם מיס פרומל לא ממש ידעה מה לעשות עם רייני, אבל היא הייתה אינטליגנטית ואדיבה, ובזמן שהיה להם יחד הם אהבו לחלוק את העיתון, על ארוחת בוקר ותה).

באותו בוקר היה העיתון מלא בכותרות הרגילות, שחלק ניכר מהן עסק במה שנקרא בפי כול "מצב החירום": העניינים יצאו לגמרי משליטה, דיווחו הכותרות; מערכת החינוך, התקציבים, זיהום האוויר, הפשע, מזג האוויר... בקיצור, הכול היה במצב קטסטרופלי, ואזרחים בכל מקום פצחו במחאה ודרשו שיפור מהותי — לא, דרמטי! — בממשל. "המצב חייב להשתנות עכשיו!" הייתה הסיסמה שהודבקה על לוחות מודעות בכל רחבי העיר (זאת סיסמה מאוד ישנה), ולמרות שרייני צפה בטלוויזיה רק לעיתים נדירות, הוא ידע שמצב החירום הוא הנושא הראשי במהדורות החדשות מדי יום, כפי שקורה כבר שנים. כך שמובן שבפעם הראשונה שרייני ומיס פרומל נפגשו, הם דנו ארוכות במצב החירום. אלא שעד מהרה, לאחר שגילו ששוררת ביניהם הסכמה כללית בכל מה שקשור בפוליטיקה, הם מצאו שהשיחות האלה משעממות, והחליטו לרדת מהנושא. באופן כללי, מאז ההחלטה, הם דיברו על שאר הנושאים החדשותיים, אלה שהשתנו מיום ליום, ולאחר מכן שעשעו את עצמם בקריאת המודעות. כך קרה באותו יום מסוים שבו חלה תפנית משמעותית בחייו של רייני.

"תרצה עוד דבש בתה?" שאלה מיס פרומל — שדיברה טמילית, שפה שאותה לימדה אותו — אבל לפני שרייני הספיק לענות שכמובן שהוא רוצה עוד דבש, המודעה לכדה את עיניה של גברת פרומל, והיא קראה, "רייני! תראה את זה! אולי זה יעניין אותך?"

מיס פרומל ישבה מולו, אבל רייני, שלא הייתה לו שום בעיה לקרוא הפוך, סרק במהירות את המילים המודגשות של המודעה: "האם את או אתה ילדים מחוננים שמחפשים הזדמנויות מיוחדות?" כמה משונה, הוא חשב. השאלה הופנתה ישירות לילדים, לא להוריהם. רייני לא הכיר את הוריו, שמתו כשהיה תינוק, והוא שמח לקרוא מודעה שנראה שהביאה את האפשרות הזאת בחשבון. ובכל זאת, כמה מוזר. אחרי הכול, כמה ילדים כבר קוראים עיתונים? רייני קורא עיתונים, אבל הוא תמיד היה חריג מהבחינה הזאת, ותמיד נחשב למשונה. אלמלא גברת פרומל, אולי כבר היה מוותר על ההרגל, כדי לחסוך לעצמו חלק מההקנטות.

"אני מניח שזה עשוי לעניין אותי," אמר לגברת פרומל, "אם את חושבת שאתאים לדרישות."

מיס פרומל נעצה בו מבט עוקצני. "איתי אל תשחק משחקים, רייני מלדון. אם אתה לא הילד הכי כישרוני שהכרתי מעודי, אז מעודי לא הכרתי ילד."

המבחן אמור היה להתקיים בכמה מועדים לאורך סוף השבוע; הם התכוונו שרייני ישתתף במועד הראשון. לרוע המזל, ביום שבת חלתה אמה של גברת פרומל, והיא לא יכלה לקחת אותו. זאת הייתה אכזבה של ממש לרייני, ולא רק בגלל העיכוב. הוא תמיד שמח להימצא בחברתה של מיס פרומל — הצחוק שלה, ההבעות האירוניות שלה, הסיפורים שסיפרה (לעיתים קרובות בטמילית) על ילדותה בהודו, אפילו האנחות האקראיות שפלטה כשחשבה שהוא לא שם לב. הן היו עדינות וקצביות, האנחות האלה, ולמרות העצבות שלהן רייני אהב לשמוע אותן. הוא ידע שמיס פרומל נאנחת כשהיא מרחמת עליו — עצובה לראות את הילדים האחרים מקניטים אותו, עצובה על כך שהילד האומלל איבד את הוריו — ורייני היה מעדיף שזה לא ידאיג אותה, אבל הוא אהב לדעת שאכפת לה. היא הייתה היחידה שהיה לה אכפת (חוץ מסימוֹר, החתול של בית היתומים, שאיתו רייני העביר את היום בחדר הקריאה — והוא רק רצה שילטפו אותו). בלי כל קשר ללהיטות שלו להגיע למבחן המיוחד, רייני פשוט התגעגע לגברת פרומל.

הוא התמלא תקווה, אם כך, כאשר מר רַטגֶר, מנהל בית היתומים, הודיע לו מאוחר באותו ערב שמצבה של אמה של מיס פרומל השתפר במידה ניכרת. רייני שוב נמצא בחדר הקריאה, המקום היחיד בבית היתומים שבו היה בטוח שיהיה לבדו (אף אחד מלבדו לא נכנס לשם מעולם) וחופשי מהטרדות. בארוחת הערב, ילד מבוגר יותר בשם ויק מוֹרגֶ'רוֹף עשה לרייני את המוות בגלל שהשתמש במילה "מענג", כדי לתאר ספר שקרא. ויק חשב שזאת מילה מנופחת מכדי להיות ראויה לשימוש, ועד מהרה גרם לכל היושבים סביב השולחן לצחוק ולהגיד "מענג" בטונים לעגניים, עד שבסוף רייני קם, ויתר על הקינוח ונמלט לכאן.

"כן, היא מרגישה יותר טוב, הרבה יותר טוב," אמר מר רטגר בפה מלא עוגת גבינה. הוא היה איש רזה עם פרצוף רזה, והלחיים שלו ממש בלטו כשלעס. "מיס פרומל בדיוק טלפנה להודיע. היא ביקשה לדבר איתך, אבל מאחר שלא נמצאת בחדר האוכל, ואני הייתי באמצע הארוחה, קיבלתי את ההודעה בשמך."

"תודה לך," אמר רייני בתערובת של הקלה ואכזבה. עוגת גבינה היה הקינוח האהוב עליו. "אני שמח לשמוע."

"אכן, העיקר הבריאות. זה פשוט הדבר הכי חשוב. הדבר הכי טוב שהאדם יכול לקוות לו," אמר מר רטגר, אבל אז התמהמה בלעיסה, כשעל פניו הבעה מודאגת לא נעימה, כאילו חשב שאולי יש לו ג'וק באוכל. לבסוף הוא בלע, הבריש את הפירורים מהמקטורן, ואמר, "אבל תשמע, רייני, מיס פרומל הזכירה איזשהו מבחן. 'הזדמנויות מיוחדות', היא אמרה. מה הסיפור? אלה לא מבחני כניסה לבית ספר מתקדם, נכון?"

הם כבר שוחחו על כך בעבר. רייני כל הזמן ביקש רשות להירשם למקומות אחרים, אבל מר רטגר התעקש שלרייני יהיה יותר טוב להישאר כאן, עם מורה פרטית, ולא בבית ספר מתקדם. "פה נוח לך," אמר לו מר רטגר יותר מפעם. ויותר מפעם רייני חשב, פה אני לבד. אבל בסופו של דבר הייתה ידו של מר רטגר על העליונה, ומיס פרומל נשכרה לתפקיד. הסתבר שזאת הייתה ברכה — רייני לעולם לא יתלונן על גברת פרומל. ובכל זאת, לעיתים קרובות תהה איך ייראו החיים בבית ספר שבו התלמידים האחרים לא יחשבו שהוא כל כך משונה.

"אני לא יודע, אדוני," אמר רייני, שהתקוות שלו הלכו והתחלפו בעצבות. הוא היה מעדיף שמיס פרומל לא תזכיר את המבחן בפני מר רטגר, אם כי ברור שהיא הרגישה מחויבת לעשות זאת. "רק רצינו לראות במה מדובר."

מר רטגר הירהר ברעיון. "טוב, אני מניח שזה לא מזיק לראות במה מדובר. בעצמי הייתי רוצה לדעת. למען האמת, למה שלא תגיש לי דיווח אחרי שתחזור? נניח, עשרה עמודים? אין מה למהר, אתה יכול להגיש אותו מחר בערב."

"מחר בערב?" אמר רייני. "זה אומר שאני ניגש למבחן?"

"חשבתי שאמרתי לך," אמר מר רטגר בזעף. "מיס פרומל תבוא לאסוף אותך דבר ראשון על הבוקר." הוא שלף ממחטה רקומה ומחט את האף בעוצמה כבירה. "ועכשיו, רייני, נדמה לי שאשאיר אותך לספר שלך. החדר המאובק הזה עושה לסינוסים שלי את המוות. תהיה בחור טוב ותעביר מטאטא נוצות על המדפים לפני שאתה יוצא, בסדר?"

אחרי ששמע את הבשורה, רייני בקושי היה מסוגל לחזור לקרוא. הוא חבט פה ושם עם מטאטא הנוצות, והלך ישר למיטה, כאילו הדבר יזרז את הגעת הבוקר. במקום זה הדבר האריך את הלילה שלו, מפני שהוא היה להוט ונלהב מכדי לישון. הזדמנויות מיוחדות, חשב שוב ושוב. הוא היה מתרגש גם אם הייתה ניתנת לו סתם הזדמנות רגילה, שלא לדבר על מיוחדת.

קצת לפני עלות השחר הוא התעורר בשקט, והתארגן באורות כבויים כדי לא להפריע לחבריו לחדר (לעיתים קרובות הם לגלגו עליו שהוא קורא במיטה בלילה, אפילו כשהשתמש בפנס עט זעיר מתחת לסדינים), ומיהר למטה למטבח. מיס פרומל כבר חיכתה לו — גם היא התרגשה מכדי לישון, והגיעה מוקדם. הקומקום בדיוק התחיל לשרוק על הכיריים, וגברת פרומל, בגבה אליו, ערכה ספלים וצלוחיות על השולחן.

"בוקר טוב, גברת פרומל," אמר בצרידות. הוא כיחכח בגרון. "שמחתי לשמוע שאמא שלך מרגישה טוב יותר."

"תודה, רייני. האם תרצה..." מיס פרומל הסתובבה, העיפה בו מבט אחד ואמרה, "אני חוששת שאתה לא תעשה רושם טוב בבגדים האלה. לא לובשים מכנסיים מפוספסים עם חולצת משבצות, רייני. למעשה, נדמה לי שאלה שייכים למישהו אחר — הם גדולים עליך לפחות בשתי מידות. בנוסף, נראה שגרב אחד שלך סגול, והשני כחול."

רייני הביט בלבוש שלו בהפתעה. לרוב הוא הכי פחות בלט מבין הבנים: היה לו גודל ממוצע, עור בהיר ממוצע, שיער חום באורך ממוצע, והוא לבש בגדים ממוצעים. אבל הבוקר הוא יבלוט בכל קהל — אלא אם כן זה יהיה קהל של ליצנים. הוא חייך אל מיס פרומל ואמר, "התלבשתי ככה כסגולה למזל."

"למרבה המזל, אתה לא תזדקק למזל," אמרה מיס פרומל והורידה את הקומקום מהכיריים. "עכשיו לך בבקשה להחליף בגדים, והפעם תדליק את האור — ולא משנה כמה חבריך לחדר ירטנו — כדי שיהיה לך מזל טוב יותר בבחירת הבגדים."

כשרייני חזר, מיס פרומל אמרה שיש לה כמה סידורים שייקחו זמן רב. רופא רשם לאמא שלה תרופות חדשות ודיאטה מיוחדת, ומיס פרומל חייבת ללכת לעשות בשבילה קניות. כך שסוכם שהיא תיקח אותו למבחן, ותבוא לאסוף אותו אחרי שייגמר. כשסיימו ארוחת בוקר קלה (שניהם לא רצו יותר מטוסט), ועדיין הרבה לפני שמישהו אחר בבית היתומים התעורר, הסיעה אותו מיס פרומל ברחבי העיר הישנונית, אל בית משרדים ליד מפרץ סטונטאון. תור של ילדים כבר השתרך מול הדלת, כולם בליווי ההורים, וכולם התנועעו בעצבנות.

כשמיס פרומל עמדה לצאת מהמכונית, רייני אמר, "חשבתי שאת רק מורידה אותי."

"אתה לא חושב שאני פשוט אשאיר אותך פה בלי לחקור קצת, נכון?" ענתה גברת פרומל. "במודעה לא צוין אפילו מספר טלפון לבירור פרטים. לא נראה לך שזה קצת חריג?"

אז רייני נעמד בסוף התור, בזמן שמיס פרומל נכנסה לבניין במטרה לדבר עם מישהו. זה היה תור ארוך, ורייני תהה כמה הזדמנויות מיוחדות יש בנמצא. אולי רק מעטות — אולי כולן יחולקו עוד לפני שהוא יגיע לדלת. הרעיון הזה גרם לו לחרדה, עד שגבר ידידותי שעמד לפניו הסתובב ואמר, "אל תדאג, בחור, לא תחכה הרבה זמן. כל הילדים אמורים להיכנס ביחד עוד כמה דקות. הם הודיעו על זה קצת לפני שהגעת."

רייני הודה לו מקרב לב, ותוך כדי כך הבחין שמספר הורים הפנו מבטים רגוזים אל הגבר, אולי בגלל שלא אהבו את הרעיון להיות חברותיים אל המתחרים. האיש הפנה לרייני גב במבוכה, ולא הוסיף דבר.

"בסדר גמור," אמרה מיס פרומל כשחזרה. "הכול מסודר. אתה יכול להתקשר אליי מהטלפון שלהם אחרי שתגמור את המבחן. זה המספר. אם אני לא חוזרת עד אז, פשוט תזמין מונית ומר רטגר ישלם לנהג. תוכל לספר לי הכול אחר הצהריים."

"המון תודות על הכול, גברת פרומל," אמר רייני ולקח את ידה בהבעה רצינית.

"הו, רייני, ילד טיפשון שכמותך, אל תיראה כזה אסיר תודה," אמרה גברת פרומל. להפתעתו של רייני, על לחייה הופיעו דמעות. "זה שום דבר. עכשיו תן למורה המסכנה שלך חיבוק. אני מתארת לעצמי שאחרי זה כבר לא תזדקק לשירותיי."

"עוד לא עברתי את המבחן, גברת פרומל!"

"די, תפסיק עם השטויות," אמרה, ואחרי שחיבקה אותו בחוזקה ייבשה מיס פרומל את עיניה בממחטה, הלכה בנחישות למכונית, ונסעה לדרכה בדיוק בזמן שהילדים הוכנסו לבניין.

*המשך הפרק בספר המלא*