גם אתמול הוא יום חדש

חמישה עשר באוגוסט 2021
 

היי שני, מה שלומך?

את בעצמך אפילו לא זוכרת שהיה לך בלוג כזה, כי לא עקבת כבר מזמן אחרי התראות על תגובות. זה שייך לעבר שלך.

ובין אם תקראי ובין אם לא, אגיב פה בבלוג באיחור של כמה שנים טובות, אבל מוטב מאוחר...

ואם זה מה שכתבת — אז את בטח חושבת שאני ואת כל כך שונים... הרי בדמיון שלך אני עוד איזה חובב תשומת לב, אחרת למה אני מפרגן לכתבות על מפורסמים?

למשל, הכתבה שהועלתה היום על שרון טירון ודין בר־זהבי שמצפים לילד ראשון. זה לא מעניין אותך, כי זה הסיפור הידוע והמשעמם של דוגמנית ושחקן, את הרי ממש־ממש לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד ולא זקוקה לאהבת הקהל.

לכן את בכלל לא מבינה לשם מה דין ושרון צריכים שתכתבי עוד "מזל טוב" ותהיי אחת מכולם. בשבילך זאת דווקא ההזדמנות להיות חד קרן ולהוריד את כל המפרגנים לקרקע המציאות הישראלית.

הפחות יצירתיים ביניכם פשוט יכתבו בדרכים שונות ומשונות: "את מי זה מעניין?" — ואת בחרת לשתף את כולנו במתכון.

אפילו שהגבת מהפרופיל הפיקטיבי שלך "המכשפה הממורמרת", ואפילו שלא צירפת תמונה אמיתית — עדיין אפשר לאתר את כל מה שכתבת אי פעם ברשתות ובפורומים.

כל מה שאת לא זוכרת שכתבת בגיל ארבע עשרה, לפני חמש עשרה שנה — מקושר לאותה כתובת מייל ואפשר לגלות איפה עוד היית לפני שהגעת לרשת החברתית שבה את מתמרמרת כיום.

כך מצאתי את הבלוג הזה.

וכמו שחשבתי — לא רק דוגמנים ושחקנים גורמים לך להיזכר כמה שאת "מסכנה", אלא גם סתם אנשים שנולדו לצבע שמעצבן אותך.

ומרוב שאת מסכנה אין לך שום בעיה לדבר על כמה שאת מסכנה ולדרוש דברים מכל העולם. אפילו אני אישית, כ"צבעוני" — חייב לך משהו. אני לא מכיר אותך... אבל זה פרט שולי.

ובכלל, פרסמת מתכון לעוגיות בריאות, ועצבים זה לא בריא.

"מערבבים בקערה חצי כוס טחינה גולמית, עם ביצה אחת או שתיים."

באמת סוגייה. האם כדאי ביצה אחת או שתיים...

גם לי יש סוגייה — אנשים כמוך מפרסמים מתכון בשבילנו כדי שנכין אותו, או שזו בדיקת ערנות עד כמה אנחנו מעודכנים בדרישותייך?

"מוסיפים שיבולת שועל תוך כדי בחישה, עד שמתקבלת תערובת די דביקה."

דביקה כמוך? הרי אין מצב כזה שפשוט תפרשי בשיא... עד שלא ייצא חוק את לא נכנעת.

"מוסיפים כף דבש, ושוקולד מריר חתוך לשבבים."

ממש שיא הבריאות. שימו דבש, אבל גם שוקולד, אחר־כך תדחפו שם קילו סוכר — כי מה, את חייבת משהו למישהו? אז אמרת שזה בריא. נו, מה, תופסים אותך במילה?!

"יוצרים כדורים מהעיסה ומשטחים בין שתי הידיים. מסדרים על גבי נייר אפייה בתבנית ומכניסים לתנור שחומם מראש לחום של מאה שמונים מעלות. אופים כרבע שעה או עד שמתקבל ריח של עוגיות."

את רוצה שנבין לבד אם לא עשינו בסדר, נכון? שאם זה יהיה שרוף כבר נריח את זה. זה לא על אחריותך להנחות מה זה בדיוק "ריח של עוגיות", רק כי סתם איזה "צבעוני" החליט לתת צ'אנס למתכון שלך.

"מוציאים מהתנור בזהירות ומניחים לעוגיות להתקרר. מכניסים את העוגיות לצנצנת, וקושרים סרט, לא משנה באיזה צבע. עדיף אדום."

קושרים סרט.

מעניין שפתאום כל פרט נהיה נורא־נורא חשוב. על הכול צריך לדון. את רוצה שהסרט יהיה בצבע הנכון או את רוצה שאני אהיה בצבע הנכון?...

שאלה רטורית, כי זהו — כל הצחוקים והזרימה הגיעו למבוי סתום.

"אמרת משהו?" תשאלי בתמימות, ואז תפצחי בנאום: "מצחיקוּל, אני הכי מכבדת אותך והכול, מאמי, אבל גם אתה צריך להתחשב לפעמים. אם אני מתעקשת שזה לא בסדר אם זה לא בצנצנת, אז תסמוך עלי. אתה זוכר מה קרה בפעם הקודמת שלא סמכת? וזה באמת לא בסדר ושגוי שדברים זרוקים פה בכל מקום ולא מונחים בצנצנות שלהם. אני אפילו לא יודעת מה אני עושה פה אם מצנצנת קטנה אתה עושה כזה סיפור... לא נראה לי שיש עוד מה לתרום לך."

אז הנה, אנחנו מסכימים על משהו: אין לך מה לתרום לי ואשמח מאוד שלא תתרמי. אני מאחל לך כל טוב ובהצלחה, רק שבפעם הבאה תשתדלי להיות פחות שקופה עם המתכונים שלך, שמישהו לא יחשוב בטעות שאת שופטת לפי צבעים. אה, וגם כשההעדפה שלך להיות אנונימית — שימי לב במיוחד למה שאת רושמת בשורה האחרונה...

 

שלושים ואחד באוגוסט 2006 (בוקר)
 

הנה, פתחתי בלוג, טוב לכם?

אני לא יודעת למה בכלל נותנים לכל אחד שעובר ברחוב לפתוח בלוג, כאילו זה מעניין מישהו... אין על זה פיקוח?!

ואני אתכבד ואפתח את הבלוג הזה במילים:

"היי סבא, מה שלומך?"

נכון, כל אחד יכול לכתוב ככה, אז את מי אני חושבת שאני מעניינת?...

אז בואו כולנו סתם נזרוק על הקוראים את הדבר הראשון שעולה לנו בראש! בואו לא נחשוב ונשקול מה מתאים להגיד, ומה עניינו של הציבור, ומה מעניין...

אלא פשוט נחליט שזה נורא חשוב שהוא... (מישהו שנקרא לו א') דיבר איתי!

ואני לא יודעת אם זה אומר את מה שאני חושבת שזה אומר, כי מצד אחד אולי הוא ביישן כמוני, ופשוט שנינו בקטע אחד של השני וסתם נפסיד את זה...

ומצד שני, מה זה משנה?!...

וזה הקטע שבו אני פורשת מהכתיבה ורואה סדרת נוער כדי לשכוח שֶׁלְּדַעַת כולם אני חיה בסרט...

אבל נו!!!

למה הוא לא אומר לה שהוא בקטע שלה?

מעצבן...

הוא לא מבין שהיא לא סתם התלבשה ככה למסיבה ההיא? ושניהם גם נורא חתיכים, אז אני לא מבינה למה הם לא עושים עם זה משהו כבר, תחיו גם בשבילי.

והמורה הזה להיסטוריה...

אצלנו המורים לעולם לא מתנהגים ככה!

הוא לא קולט שאף אחד לא באמת מקשיב בשיעור שלו?! איך הוא לא רואה שכולם עסוקים בקראש הסודי שלהם... כאילו יש איזה מסמך שֶׁמוֹרים בסדרות נוער חותמים עליו, שאומר שלא משנה מה — ממשיכים ללמד כאילו זה מעניין מישהו.

ואחר כך יש את הקטע שאני מתחילה לחשוב על סדרה אלטרנטיבית, כי הסדרה הזאת גרועה ומלאת סטיגמות. אז לא להתייחס לזה, כי זה בכלל הכול סיפור בתוך סיפור, וקיבלנו הצצה למוח של מישהו שהמציא מכונת זמן, ומכיוון שהוא שכח להתקין איזה בורג ממש חשוב נוצר באג — וכל הילדים שהכניסו לשם התבגרו ברגע...

יואו, עכשיו קלטתי שבגלל זה הם ממשיכים ללמד! זה הסיפור־כיסוי שלהם... שהם מורים כאלה ממש שנואים שלא זורמים עם הילדים. כי הרי אם הם יהיו מי שהם באמת כולם יתחילו לחשוד. מורים אף פעם לא עד כדי כך זורמים.

וכל הקראשים הסודיים האלה הם סיפור הכיסוי של סיפור הכיסוי של המורים שהם בעצם ילדים! ועוד כל מיני דברים בתוך דברים שהמצאתי הרגע בלי לקחת על זה שום אחריות.

אתם לא רוצים את זה, נכון?

אז די עם הצביעות!

 

לכן, כנערה בוגרת ומתחשבת אני מכנסת אתכם כאן לא לכבודי חלילה, אלא לכבוד דברים נעלים וחשובים, כמו למשל — "הקשר הבין דורי".

ואל תגידו שלא צריך מילים גבוהות, כי בלי מילים גבוהות כל מה שאכתוב יישמע כאילו שאתה, סבא — לא באמת מישהו שחשוב.

אם לא נקפיד על שפה תקנית אף אחד לא יבין שאי אפשר לשנות פה כל דבר ולהזיז לפי מה שבא לנו, יש אנשים שבאמת עשו את כל המאמץ לשנות.

כמוך סבא, וכמו החברים שעלו איתך לארץ.

אם כל אחד יהיה ספונטני אז לאן נגיע?... הנה, מה שיוצא לי בספונטניות זה רק: "מה שלומך סבא, מה נשמע, מה עניינים?..."

באמיתי שלי אני דברנית גרועה שמדברת יותר מדי או פחות מדי. ואל תעבדו עלי שזה דווקא חמוד, כי אני יודעת שרק בסרטים רומנטיים בעיות בהתבטאות זה דבר שגורם לגיבור לרצות לתת לך נשיקה.

במציאות אם אתה לא מדבר ברור וחותך — לאף אחד אין סבלנות אליך. הם מהנהנים, אבל בלב מתכננים להמציא חוק שאנשים שלא מדברים בקצב או בעוצמה שהכי נוח לכולם לשמוע יקבלו סטירה...

אבל אסור אצלנו אלימוּת.

יש קללות ודברים כאלה שלא יפה להגיד, אבל אם זה כמו בדיחה — אז מותר. יש כל מיני מילים שמאפשרות לך להגיד גם קללות בלי שזה ייחשב לך.

כמו שיש "סטופ כדור הארץ" או "בלי חוקים ובלי מצוות" — יש מילים אחרות ויותר מבלבלות, וככה גם ילדים שעברו את היסודי יכולים להמשיך להיות 'מעפנים'.

סתם דוגמה... נגיד שאיזו בת שהיא לא משעממת כמוני, הולכת בהפסקה עם חבורת המעריצות שלה למישהו אקראי שיושב לתומו ואומרת: "איזה פרצוף של מטומטם..."

נשמע כמו התנהגות פסולה, נכון?

אבל אם היא לא תגיד ממש את המילה עצמה, אלא משהו דומה, או תגיד וישר תבטל — זה ייראה בסדר.

נגיד שהיא אומרת: "איזה פרצוף של מקוּמקָם..."

המישהו הזה שיושב לתומו: "סליחה?!"

והיא ישר מגיבה: "זו מחמאה! זה כמו קומקום. משהו שמסוכן לילדים קטנים, ורק מבוגרים יודעים להעריך. זה אומר שאתה גבר..."

המישהו הזה נעלב כשהן בורחות ומתפקעות מצחוק, אבל עדיין צריך להעמיד פנים שהוא גבר.

וזה אולי רק נראה פסול שהן בורחות משם צוחקות, אבל האמת האמיתית היא שהן היו נבוכות מרוב שהוא גבר, ו'ממש' לא חיפשו במי להתעלל או למצוא מישהו שהוא לבד ולא יוכל להחזיר להן...

באינטרנט אתה ממילא לא יכול להרביץ לאף אחד, וגם כשקורה משהו מילולי ומישהו נפגע מהמילים שלך — אז אתה פשוט יכול לשקר, כמו הלא משעממת הזו מהסעיף הקודם.

הייתי עושה את זה, אבל יש לי בעיה עם שקרים.

בעיה עקרונית.

אני בטוחה שאני החנונית הכי גדולה בעולם שאפילו באינטרנט לא משתחררת. אם אני חושדת שהצד השני באמת נפגע אז אני אומרת: "סליחה, מקווה שלא פגעתי בך", ואז עוברת למקומות אחרים ברשת ולא פוגשת אותו יותר לעולם.

ולמרות שאני מקפידה לא לשקר — אני מכבדת את זכותם של אנשים אחרים לשקר. אסור לפגוע בחופש הביטוי!

בבית הספר הרי אי אפשר כלום, והאינטרנט הוא מקום להרבה אנשים דחויים שאין להם אף מקום ללכת אליו, וכל היום צריכים לספוג ולספוג.

ואתם בטח תספרו לעצמכם שאם אני דחויה ומוחרמת ונאלצת לספוג, זה בגלל שאני לא מדהימה כמוכם, ואני פשוט צריכה לחשוב למה מחרימים אותי, למה דווקא אני נבחרתי, ואיך אוכל לשנות את זה.

אז יש לי שני דברים להגיד לכם:

א' — חשבתי טוב טוב.

ו־ב' — חשבתי שוב טוב טוב. מתי זה כבר מספיק טוב?

לכתוב בבלוג שאף אחד לא קורא זה הפתרון הכי פחות פוגעני שמצאתי, אבל גם לי חשוב שייקחו אותי ברצינות לשם שינוי.

לא אכפת לי אם אתם רוצים! וגם אם אתם חושבים שאין בי שום דבר מעניין, או שזה כן מעניין, ורק אני לא מתנהגת מספיק יפה — הבלוג הזה ימשיך להתקיים!

אתם מוזמנים פשוט לא לקרוא, זה לא בית ספר. אם אתה קורא — זה בהתנדבות.

ואם יבוא לי — אני סתם אזרוק פה דברים בלי לחשוב מה להגיד. אני יודעת שזה לא משנה, אז אל תעמידו פנים שכל כך נפגעתם.

באלף הפעמים הקודמות שבדקתי אף אחד לא נפגע, אז למה שזה ישנה בפעם האלף ואחת?

אני בוטחת בעצמי. אני אפילו לא אכתוב משהו כמו: "אני שונאת־שונאת־שונאת אנשים בצבע מסוים שאני לא אגיד מה הוא, אבל תבינו לבד!"

כי אסור גזענות! זה אפילו לא חוק של בית ספר, זה חוק של החיים.

וחוץ מזה, זה גם ממש יפגע ברגשות שלך, סבא, כי היית בשואה, וגזענות זה בערך מה שעשו לכם גם שם...

מהקצת שלמדתי בשיעורי היסטוריה, וממה שאמא סיפרה לי עליך, באירופה של שנות השלושים טענו שהאמת של העולם היא שאנשים מתחלקים לגזעים. וזה לא משנה מה אתם כיהודים הייתם עושים בכלל, כי הם לא נתנו לכם כ"גזע נחות" לבחור בחירה חופשית כאחד האדם. אז למה להתנהג יפה ולטרוח עבורכם כשהאמת של העולם טוענת שלא צריך?...

וכשהעולם התחיל להאמין באמת השקרית הזו נהייתה מלחמה, ובסופה התחלתם את "תנועת הבריחה" — התנועה שהבריחה יהודים מאירופה בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

לא הייתה לכם ברירה אלא להיות גיבורים. אלה שנלחמים ומשלמים כל מחיר כדי להיות חופשיים. ובטח מה שהכי רציתם בסוף המלחמה זה לחזור להיות סתם אנשים רגילים כמו שהייתם קודם.

אבל הנאצים ועוזריהם לא נתנו לכם, ולא שינו את התנהגותם ברגע שהמלחמה נגמרה, גם אחרי שהוכח מעל לכל ספק שזו לא האמת של העולם ושכולם שווים — הם המשיכו להפיץ שנאה מתחת לפני השטח כאילו שזה לא שקר. לא היה להם שום רצון להתייחס אליכם כבני אדם. הם 'לא שמו' על החוקים. ממש לא!

ואפילו שיצאתם הצודקים זה לא שינה, כי אי אפשר לשכנע את מי שבוחר בשנאה ומטפח אותה. האמת האובייקטיבית לא מעניינת אותו בכלל.

כשחזרת לבית שלך אחרי העבודה במחנות ואחרי כל הניסיונות של הנאצים לתפוס אותך, היית זה שניצח במלחמה — אבל לא היה שום פרס!

הפרס היחידי היה — הזכות להישאר בחיים. וזהו.

אפילו לא היה לכם איך לחיות! הייתם חלשים מִשָׁנִים של רעב, עבודות כפייה והתעללות, בודדים וחסרי משפחה או תמיכה, לא היה לכם איפה לגור ואיך להתפרנס.

אז ניסית שלפחות הדברים הכי הכי קטנים ופשוטים שעוד אפשר להציל יחזרו אלייך... הבית שלך, מה שנשאר מהרכוש ומהעסקים של המשפחה... משהו!

אבל לא הספיק להם כל מה שהם גרמו במלחמה — הם גם החליטו שהרכוש שהחרימו יהיה שלהם חוקית. שזה ייצא כאילו שאתה ויתרת, כי הרי אין מלחמה! אם אתה רוצה את הבית שלך אז למה אתה לא לוקח?...

והם לא שיקרו רק במילים, אלא גם במעשים. הם גרמו לזה להיראות ככה... הוציאו לכם מהפה את המילים "הנכונות" שתיאלצו לוותר, כי "מה זה שווה לנצח בכלל, אם צריך להמשיך להתאמץ ולהילחם כדי שמה שמגיע לנו יחזור?!"

אולי רק מי שמאוד אופטימי כמוך לא נכנע!

אבל אני בכלל לא יודעת איך. וגם אם היו אנשים בודדים טובים לא יהודים באירופה — הם לא יכלו להילחם מול כולם.

ועם כל החרם הזה בשכבה גם אני כבר מרגישה שאני לא יכולה.

אני יודעת שאין מה להשוות, אבל לפעמים מאוד עוזר לי לקרוא סיפורים יותר קשים משלי ולהזדהות. וגם אם זה שקר להרגיש כל כך בודדה, כי יש לי משפחה ותחביבים — אני עדיין מרגישה לפעמים שרק אתה יכול להבין.

להרגיש כמו הילדה האחרונה בעולם. וגם אם יש עוד ילדים זה לא משנה, כי אני תמיד לא שווה או לא מתאימה. לחשוב שאני צריכה ללכת ולהפסיק להפריע לכולם, לדמיין שלוחצים עלי לעשות דברים שאני לא רוצה למרות שהכול נראה בסדר.

כל מה שניסיתי לא הלך, אני לא יודעת עוד איך לעזור לעצמי, איך לטפל בכל הרגשות האלה שאני מרגישה. אולי הבלוג הזה וגם הדברים הרעים שאני אומרת — הם פשוט ניסיון ליצור קשר.

אני יודעת שזו דרך מוזרה ליצור קשר, אבל זה חוש ההומור שלי.

ואם אני מדברת על גזענות ועל צבעים ומעלה שאלות — זה לא כי אני גזענית. למרות שבשכבה יגידו שזה כן בגלל שאני גזענית, ולא יודעת מאיפה זה בא לי, כי "אין דבר כזה גזענות" אצל כל מי שלומד אצלנו. כולם פשוט מבינים בטבעי איך להתנהג...

פשוט, יש לי מחשבה רעה כזאת, שאם גם אני אצחק על מישהו שהוא פחות מקושר בחברה ועוד צריך להוכיח את עצמו — זה יעזור לי להשתחרר קצת, ולהרגיש 'על הגובה', גם אם לא לכולם זה נעים.

איך אפשר שלכולם יהיה נעים? חוץ מזה — נולדתי בשביל שלאחרים יהיה נעים — או קודם כל בשבילי?!

ואל תגידו לי ביקורת על כל דבר, ותקבלו את זה שלפעמים בחיים שומעים בדיחה לא מזיקה כזו על צבעים של אנשים.

ואולי על הצבע שלי לא צוחקים, אבל על כל דבר אחר שבי — כן!

אז עד שכבר יש לי משהו שאני כן מתאימה בו ואי אפשר לצחוק עלי, אסור לי לצחוק על אחרים?...

לא אכפת לי גם איזו ביקורת תיתנו ממילא. אני יודעת שבסופו של דבר, כשאני אתבגר ואתגבר על כל מה שקורה לי עכשיו — אני אפילו אעזור לאנשים בצבע אחר כי אני ממש נגד גזענות. ואולי בעצם זו העזרה שלי בינתיים, שאני מכוונת אנשים בצבע הזה איך הם אמורים להתנהג כדי שיהיה להם טוב יותר.

ואני לא צוחקת על סתם ועל כלום, יש סיבה! אני במו אוזני שמעתי ממישהו שהייתה לו טראומה בגלל אנשים בצבע הזה שאני לא אגיד מהו. המישהו הזה דווקא ניסה לעשות הכול כמו שצריך, להקשיב ולא לשפוט, להיות נאור למרות שהוא לא חייב... הוא ממש הגיש את הלב שלו על מגש של כסף — וזה בסוף מה שהתנקם בו! הבחור בצבע ששוב לא אגיד מהו, קרא לשאר החברים מהצבע שלו... ומי יודע איפה זה נגמר...

ועכשיו תגידו: "סבבה, אבל לא כולם אותו דבר!" תסבירו לי שבכל מקום וצבע יש אנשים שהם בסדר וכאלה שלא.

אבל בואו תסבירו גם למה אני צריכה להיות זו שתסכן את עצמה כדי לבדוק את זה?! אולי גם במקרה שלי הוא יקרא לכל החברים שלו?... ולי לא יהיה איך להגן על עצמי — כי יש לי רק חברה אחת!

אה, וגם אין לכם מה להגיד ש"הם אחים שלנו וזו המדינה של כולנו". גם אם הם משלנו, זה לא אומר שמותר להם הכול! מי שמתנהג לא בסדר — שלא יצפה להיקלט בחברה. הוא ממילא לא מראה שהוא בכלל רוצה להיות פה.

זה לא משנה לי מה תחשבו או תגידו, כי בליבי אני יודעת שאני פשוט מנסה להבין מה עושים. וזו אני, מה אתם רוצים — שאתנצל על מי שאני? זה לא יקרה!

ואם יש איזה מישהו כלשהו בצבע כזה או אחר, שקורא את זה, ומרגיש שהוא מאוד נפגע מדבריי, אז אני קודם כל רוצה להתנצל בפניו על כך שלא הייתי מודעת לזה שבסביבה שלו לא נהוג חוש הומור. ותודה שהוא אומר לי.

וגם תודה שהוא מתחיל לצעוק ולקלל, להגיד שאני בריונית מקלדת במסווה של תמימות, ומסיים בעקיצה על בורותי. משהו כמו: "אם היית מקשיבה בשיעורי גיאוגרפיה היית מבינה שההוא שהבאת לי כדוגמה בא מיבשת אחרת בכלל!"

יופי, אז אני לא אקבל מאה בגיאוגרפיה. אני הכי טיפשה שיש! ואתה יכול ללכת לכל החברים החכמים שלך, ולספר להם כמה שאני גזענית. וגם גרועה בגיאוגרפיה.

אתה הגיבור שלהם, אביר המלחמה בגזענות. הם חברים שלך שגם ניסו להילחם, אבל רק אתה הצלחת והראית לנו מה זה.

ואם הם ישאלו אותך: "למי בדיוק הראית מה זה? את מי ניצחנו?..." אז קצת תתבלבל כי אין לך מושג מי אני... אפילו לא ראית תמונה!

אתה יכול להמציא מה שבא לך. בסיפור שלך הפכתי בן רגע מטיפשה שכותבת תגובות גזעניות עקב בורותה לנסיכה עשירה ומפונקת, חשוכה כזאת שלא מבינה שהעולם השתנה ואין יותר אדונים ונחותים, ושאף אחד לא חייב להשתחוות לה.

בסיפור שלך אני בסך הכול אמורה לקבל את עונשי כמייצגת כל המבוגרים והילדים הפריבילגים שפגעו בכם.

אבל איך תסביר לחברים שלך את הפרט השולי הזה שהילדים הפריבילגים יורקים לי בתיק, אה?

קיצור, אתה לא מעניין, ולך תשיג לך חיים...

 

*** עורכת:

מי שקרא את זה — תשכחו מזה בבקשה!!! כי הקטע הזה באמת־באמת לא משקף את מי שאני...

ואני לא אומרת את זה כדי שתשלחו לי תגובות ש"זה לא נורא", תשמרו את הסלחנות שלכם לאחרים, סתם זה יצא ככה כי הייתי בלחץ...