באהבה, ג'וי

1

קוראים לי ג'וי אָפֶּלבְּלוּם ואני בת עשר. פעם המשפחה שלי נדדה ממקום למקום. הרבה. העברנו את הלילות ליד הים וליד נהרות, על הרים ובתוך יערות. גרנו באמצע שום מקום בדממה מוחלטת, ובערים ברעש בלתי־פוסק, ולפעמים השמש לא זרחה חודשים, ולפעמים השמים היו בצבע כחול בוהק, כמו תקרה אינסופית. היינו יחד בכל העולם, אבל כרגע אנחנו גרים במקום אחד בלבד, גני הדולב 48, שם נמצא הבית של סבא שלי.

אחותי הגדולה, קלוד, אומרת שזה המקום הכי משעמם שהיינו יכולים לבחור על פני כדור הארץ. היא אומרת שגם אם היינו משתדלים מאוד, לא היינו יכולים למצוא מקום יותר תפל. בזמן האחרון קלוד ממש טובה בלמצוא דברים תפלים ומשעממים. זה אחד הכישרונות שלה. למזלי, למצוא את הטוב זה אחד הכישרונות שלי. יש לי חוש לצדדים חיוביים, אני מריחה אותם כמו שכלב מריח פטריות כמהין. נכון, זה באמת לא ארמון אלהמברה או רכבת הרים במדבר נבדה או האוקיינוס ההודי המנצנץ, אבל אני עדיין מאמינה שלגני הדולב 48 יש המון פוטנציאל. השמש זורחת בגינה הקדמית ושוקעת בגינה האחורית, אז היא תמיד נמצאת איפשהו. יש לנו דלת קדמית משלנו ואנחנו במרחק חמש דקות הליכה מכל מיני דברים ששווה לעשות. הבית של סבא חם ונעים ומלא ריחות של בישולים וערימות של ספרים וכביסה שמתייבשת ואנשים שאני אוהבת. נכון שקשה למצוא פינה שקטה להכין בה שיעורי בית, וקלוד חושבת שכל הבגדים שלנו מסריחים מבצל, ומים חמים הם מצרך נדיר יותר מיהלומים, ויכול להיות שאנחנו קצת מצטופפים, אבל כולנו יחד במקום אחד, מה שאומר שזה בית.

קלוד גדולה ממני בשלוש שנים. היא גבוהה וחזקה ויש לה שיער מבריק וידיים קרות וריסים ממש ארוכים ואף מושלם. אני הרבה יותר נמוכה ממנה, והידיים, הרגליים והריסים שלי די שבריריים לעומת שלה, כמו גפיים של עכביש. או זרדים. אבל כבר ראיתי עכבישים די מדהימים, וזרדים לרוב גדלים להיות ענפים, אז אני בטוחה שאני פשוט צריכה לחכות.

למרות שאני עדיין קטנה ואני שמחה כל הזמן, יש לי עניינים ענקיים ורציניים על הראש. אני מתמרנת ביניהם כמו ליצן בקרקס שעושה ג'אגלינג, ואני עדיין לא יודעת אם ג'אגלינג הוא אחד הכישרונות שלי. ערכתי רשימה, אז עכשיו אני יודעת כמה דברים אני אמורה להשאיר באוויר בלי שייפלו.

מספר אחת: ריתקו את קלוד. זה הסוף המוחלט של החיים שלה.

שתיים: היא לא מדברת עם אמא ואבא. אפילו לא מילה. סבא אומר שהיא פשוט בלעה את הלשון, ואני לא יודעת למה הוא אומר דבר כזה, אבל אני יודעת שלא הייתי רוצה שאחותי תפסיק לדבר איתי.

מספר שלוש: אני חושבת שסבא בודד. אפילו החתול שלו נטש אותו.

מספר ארבע: ילד בשם קלארק ווטסון מציק לבני, החבר הכי טוב שלי. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, ואין לי מושג למה זה קורה, אבל בזמן האחרון בני עצבני ועצוב ושקט, ואני דואגת לו.

חמש: אני חייבת לגרום למורה שלי, גברת האנטר, לחבב אותי לפחות קצת.

שש: אני בפיגור עם כל ההתכתבויות שלי. יש לי המון מכתבים חשובים לכתוב, והערימה הזאת הולכת וגדלה מיום ליום.

ועניין ענקי ורציני מספר שבע הוא תוכנית סודית ביותר ומאוד מרגשת לגבי יום הולדת. אני לא יכולה לספר אפילו פרט קטן אחד כי אז הסוד יתחיל לדלוף החוצה, מה שיהפוך אותי למסננת במקום צדפה נעולה. אז כרגע אני נאלצת לבלוע את הפתעת יום ההולדת של מישהו יחד עם הלשון שלי. גם אם המישהו הזה כל כך עצבני ועצוב ושקט שהוא אפילו לא שם לב שיום ההולדת שלו מתקרב.

אה, ומספר שמונה: התחלתי ללכת מתוך שינה.

זה מאוד מורכב לנסות לתמרן בין שמונה דברים במקביל, במיוחד כשאני גם צריכה לשמור על סדר, לעזור בניקיונות בבית ולהשאיר במוח שלי מקום ללימודים. אבל ראיתי אקרובטים בקזחסטן זורקים כלי חמר אחד על השני ובו־זמנית עושים עמידות ידיים על יד אחת, בלי שאף כלי יישבר. ראיתי אמני במה נוודים במרוקו סוחבים עִזים על הכתפיים שלהם ועדיין מצליחים לשמור על שלוש־עשרה מחבתות באוויר. אז אני יודעת שכל זה אפשרי. אני רק צריכה להתאמץ.

קלוד לא מפסיקה להפיל דברים מאז שריתקו אותה. אתמול היא הפילה את ספל אין כמו בבית של סבא, חצי בטעות, חצי בכוונה, והיא כל הזמן אומרת מילים שאסור לנו להגיד. אחותי הגדולה והזועמת יודעת לקלל בתשע שפות שונות והיא לגמרי מנצלת את הכישרון הזה.

בגלל שהיא מרותקת, היא לא יכולה לצאת מהבית, חוץ מאשר לבית הספר, ואסור לה להשתמש בטלפון ובדברים כאלה כשהיא חוזרת הביתה. כל זה בגלל שהיא התגנבה החוצה דרך החלון בחדר שלנו כשהיא היתה אמורה לישון ועשתה כל מיני דברים שנשמעים ממש כיפיים אבל אסורים, ואמרה לי שאני צריכה לסתום את הפה כדי שאמא ואבא וסבא לא יגלו.