דאון היל

חלק ראשן

פתיחה: נקודת זינוק

המשאית עצרה ליד הבית שבו גרה עד לא מזמן משפחת קַפּלינסקי. יואב ואני היינו בדרך לאימון אופניים. לא בכל יום קורה משהו במושב, אז עצרנו בחריקת בלמים והבטנו במובילים שהחלו להוציא מהמשאית ארגזים, רהיטים ושטיח גדול.
דניאל, המאמן של הקבוצה שלנו, לא אוהב שאנחנו מאחרים, וכבר התכוונתי להתחיל לדווש משם, אלא שבאותו רגע החלו המובילים להוציא מתוך המשאית מכשירים ממש משונים.
ראשון יצא מנוף בעל ארבעה גלגלים, שאליו קשורות רצועות באורכים שונים. הרצועות התחברו למין כיסא נדנדה עמוק מברזנט אפור שנראה משופשף ודהוי; וממנו השתלשלו לולאות מתכת כחולות.
אישה שעמדה בפתח הכניסה לבית צעקה למובילים להכניס את הכול לסלון — היא כבר תסדר את זה מאוחר יותר.
מכשיר נוסף יצא מהמשאית ונראה עוד יותר מפחיד. מין מדרגה מעץ על גלגלים שאליה מחובר קרש מלבני ארוך, מקופל ומוצמד בחבלים.
"זה כמו מכשיר העינויים בסרט הנסיכה הקסומה, אתה זוכר?" אמרתי ליואב, ובלעתי את הרוק כשנזכרתי שמטרת המכשיר בסרט הייתה למתוח ולהאריך אנשים כדי להוציא מהם סודות.
יואב הצביע על בלון גז ירוק וארוך שאחד המובילים הניף על הכתף. צינורות שקופים וכוֹסיות בגדלים שונים היו מחוברים אליו. המוביל השני סחב מכונה מרובעת בצבע אפור עם מסך שעליו מספּרים וכפתורים אדומים; חוט חשמל נשׂרך ממנה.
"אתה חושב מה שאני חושב?" פניתי אל יואב.
"שזה של הפְריק?"
המובילים נשאו משהו שנראה כמו הכלאה בין תלת־אופן וכיסא חשמלי.
"בטוח שזה קשור לפריק!" חזר יואב בביטחון.
בשבוע האחרון דברים אחרים קרו אצלי בבית, אז כנראה פספסתי מידע חשוב, כי לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"מי זה הפריק הזה בכלל?" שאלתי.
"נו, היצור," יואב אמר, "הבן של המשפחה החדשה. כל המושב מדבר על זה שהוא אמור להגיע, מסתבר שהוא נולד פגוע ונכה ומעוּות. יואב עשה פרצוף מפלצתי והוסיף, "והוא לומד בבית הספר שלנו!"
 

פרק 1: לרכוב מול הרוח

הרגע שבו אני מרגיש את הרוח הוא הרגע האהוב עלי ביותר ברכיבה.
בדרך כלל ברכיבת דאוּן היל, רכיבה על אופני שטח, לא ממש מרגישים את הרוח. כשאתה רוכב בין העצים, במסלול הצר, היער חוסם את הרוחות. מה כן מרגישים? את האדרנלין עולה, את ההתרגשות, את דפיקות הלב המהירות. אני מתרכז במסלול שלפנַי. בסיבובים, בקפיצות מעל האבנים ובקיפולי הקרקע.
אני מכיר את האופניים שלי ויודע בדיוק איך להשעין את הגוף ככה שלא אפול, איך לעמוד מאוזָן במרכז האופניים לפנֵי הקפיצה ולמשוך את הגוף אחורה. להביט רק קדימה ולדחוף את הכידון. ויש רגע אחד שאני באוויר. זה כמו להיות טייס, כמו לעוּף. אני נצמד לאופניים ויודע בדיוק כמה כוח להשקיע כדי שהרגליים שלי יבלמו את הנפילה ויאפשרו לי להמשיך במורד הגבעה עד סוף המסלול.
ושם, בסוף המסלול, הלב שלי בבת אחת נרגע. אני מעיף מבט על המסלול שעברתי, מוריד את הקסדה, ותמיד חייב לרכוב עוד קצת, כדי להרגיש את הרוח שמייבשת את הזיעה ומעיפה את השיער הארוך שלי.
אחרי שאני מסיים את המסלול — סינגל בשפה של רוכבי האופניים, החברים שלי מביטים בי בהערצה. הם יודעים שליובל דגן אין אלוהים. כשאני טס אני טס. וברור לכולם שבתחרות הארצית אני אעמוד בראש הפודיום ואניף את הגביע.
רק שבאותו יום, למחרת העזיבה של אבא, הכול הלך לי עקום, ומשם העניינים הידרדרו והחיים שלי כבר לא חזרו לעצמם.

לא הייתי צריך לבוא לאימון, פשוט לא. ידעתי שבגללו הכול ייהרס. כשחבשתי את הקסדה עדיין ראיתי את המבט שלו כשהוא סגר אחריו את הדלת, והכעס שוב נתקע לי כמו גוש בגרון. הסתבכתי עם רצועות הקסדה, וקיללתי.
דניאל המאמן שאל אם אני בסדר, וראיתי איך החברים מסתכלים עלי. שמועות עוברות כאן מהר. יותר מדי מהר.
קיללתי שוב ועליתי על האופניים והתחלתי את המסלול בלי לקשור את הקסדה. עקפתי את עץ האורן הראשון, ובִמקום להתרכז בסיבוב צפו במוחי תמונות ממה שקרה אתמול.

זה לא היה ממש מפתיע. כבר חודשים שהסימנים היו שם. כשנכנסתי הביתה בצהריים עם המגבת של הבריכה על הכתף ראיתי את המזוודות של חוץ לארץ בכניסה. שמעתי את אבא ואמא מתווכחים שוב, וטרקתי את הדלת בכוח כדי שהם יפסיקו ואמא תוכל להעיר ש"לדלת יש נשמה, לא חבל עליה?" אבל היא לא אמרה כלום, היה שקט.
אבא יצא מהמטבח ואמא יצאה אחריו. היא ניסתה לחייך, אבל ראיתי שהיא ממהרת לנגב את הדמעות.
"יובלי, איך היה בבריכה? היית עם יואב?"
לא עניתי. הבטתי באבא, וידעתי.
הוא החזיר לי מבט ומיד השפיל אותו.
בלי לחשוב אמרתי, "אז מה, המגעילה החדשה שלך ניצחה?" הגזמתי. אבא הסתכל ישירות אלי, מתפוצץ מכעס. הוא פתח את הפה, אבל לא אמר כלום. רק הביט בי ואחר כך באמא, ויצא מהבית.
תפסתי את המזוודה הכחולה, זאת שחסר לה גלגל, פתחתי את הדלת וזרקתי אותה החוצה. "אני שונא אותך, שונא אותך!" צעקתי.
"לך אליו ותתנצל." אמא תפסה לי את היד.
"בחיים אני לא מתנצל. לא מגיע לו."
"הוא אבא שלך, יובל. אתה לא יכול להתנהג ככה."
"זה אבא?" התעצבנתי, "הוא עוזב אותנו ב'חור בסוף העולם' כמו שהוא קורא לו, ועובר לגור שעתיים נסיעה מכאן, ואת כועסת עלי?"
"הוא עזב אותי, יובל, לא אותך." אמא נראתה מובסת, ואני לא ידעתי מה לעשות. כל כך רציתי לחבק אותה, להגיד לה שיהיה בסדר ושאבא יחזור אלינו בזחילה. וגם רציתי לצרוח שאני רוצה את אבא שלי, רוצה שהוא יזרוק איתי כדורים לסל בחצר, שילווה אותי בשבתות לתחרויות הדאון היל. רוצה שנרכב יחד בין הגבעות, נתחרה מי מדווש מהר יותר ואז נגיע לסכנין וננגב חומוס, ובעליות בחזרה למושב נרכב לאט מרוב שהבטן מלאה. רציתי להכות אותו באגרופים כמו גבר, וגם בעלבון, כמו אז כשהייתי בן שש והוא צחק כשאכלתי צמר גפן מתוק וכל החוטים נדבקו לי לעיניים ולאף.
אבל בִּמקום זה פשוט קיללתי ורצתי למעלה לחדר שלי. טרקתי את הדלת בכוח. לא היה לי אכפת שהיא תישבר.

זה קרה בסיבוב השני, באמצע הסינגל, כשנזכרתי במה שקרה אתמול והתרסקתי.
נטיתי יותר מדי שמאלה, ותוך רגע מצאתי את עצמי על האדמה. הקסדה עפה לי מהראש. יואב רץ אלי והושיט לי יד. ניערתי את האדמה ממדי הרכיבה.
דניאל המאמן הגיש לי את הקסדה ואמר, "עד סוף האימון אתה מושבת. אתה יודע שחייבים לקשור את הקסדה כמו שצריך." בדקתי אם הקסדה נסדקה, ואז הרמתי את האופניים. עשיתי את עצמי בודק אם אין פגיעה בבלמים או בפדלים. התעלמתי מהלחשושים של החברים שלי שראו אותי נופל כמו טירון. לעזאזל, זאת באמת הייתה הנפילה הכי טיפשית בתולדות הדאון היל.
כשעליתי על האופניים והתחלתי לדווש שמעתי מאחורַי את דניאל צועק, "מאוד בוגר מצידך לעזוב את האימון באמצע. אז נפלת, מה קרה! אנשים נופלים כל הזמן, נופלים וקמים. תהיה גבר. אתה שומע, יובל? תעצור. אמרתי לך לעצור!"
אבל אני כבר רכבתי הרחק משם. הקסדה תלויה על הכידון, והשיער שלי עף מהרוח. רק שהפעם היא גם ייבשה לי את הדמעות.