אבנים וקריסטל

פרק ראשון

ללקט, לקטוף, לקצור שוב ושוב. זאת העבודה שלי. כל יום ללא הפסקה, עד השקיעה, ואז הביתה. משעמם, אבל אין מה לעשות. זאת העבודה היחידה שיכולתי לקחת. היום קוטפים תפוחים. אנחנו לא בשדות, למזלי. כבר כמעט חורף, אבל שורר חום כבד, שמכביד עלינו. לפחות העצים ממלאים לנו בצל את רוב השטח. כמה שערות נכנסות לעיניי. הן בהירות מאוד, כמעט לבנות. הן השתחררו מהגומייה שבעזרתה אספתי את שערי לפני שעות רבות וברחו עם הרוח, אך בכל זאת נשארו מחוברות לראשי. כשהשמש רק עלתה, השמיים היו רכים ואדומים־כתומים. עכשיו השקיעה מתקרבת. השמיים כבר התכהו ונעשו סגולים וקרים. הסטתי את השערות שהשתחררו מהקוקו המרושל שלי אל מאחורי אוזניי וחזרתי לקטוף תפוחים אדומים מצמרת העץ. אני עומדת על סולם ישן וגבוה, הוא רועד כל פעם שאני מושיטה את ידי כדי להגיע אל התפוחים. אולי אפול עוד רגע ואף אחד לא יתפוס אותי. הסולם מתנועע. אני מרגישה שאני עומדת ליפול ומנסה להתאזן, אך ללא הצלחה. אני נופלת מהסולם. בעוד שלוש שניות אפגוש את הקרקע הקשה והקרה; אבל ידיים חמות וגדולות תופסות ועוטפות אותי.

טובין.

"יש לך מזל שאני מהיר, קר," אמר בחיוך ממזרי, שדוני. כבר שנים שלא ראיתי את החיוך הזה.

"בטח," אמרתי וטפחתי לו על הכתף. שחררתי את עצמי מאחיזתו וירדתי לקרקע. טובין גבוה ממני ואפילו מהאחים שלי, שהם גבוהים מאוד. זה משמש לו יתרון. הוא גם גדול ושרירי מהם. דבר מוזר, כי הוא לא מתאמן עד כמה שאני יודעת. העבודה כנראה משתלמת לו. יש לו עיניים חומות כהות ושיער בלונדיני כהה, מתולתל מעט, שנח כמו וילון קצר על פניו. הוא עובד איתי מאז שהייתי בת 7 והוא מעט יותר. אנחנו עובדים בכל המשמרות. מייד אחרי שלימדו אותנו לקרוא ולכתוב, ברחנו מבית הספר לשדות הפתוחים, הירוקים והשלווים, אבל לא כדי לשחק אלא כדי לעבוד ולהרוויח כסף. זה מה שילדים קטנים צריכים לעשות כאן בדרך כלל, רק לא לראות את המשפחה רעבה. לעומת אחרים, למי שעובד בשדות יש יתרון – אפשר לקחת מהסחורה. אנחנו רגילים לעבוד קשה ולא לוותר. שני הצירופים דומים, אך המשמעות שלהם שונה לגמרי עבורי. "לעבוד קשה" פירושו לקרוע את עצמך עד שאתה לא יכול לזוז ואז לנוח ובסוף לקבל את מה שמגיע לך. "לא לוותר" פירושו לא להפסיק לעבוד, להמשיך, לא לעצור. מעורר מוטיבציה? בכלל לא. לפחות עבורי אלה שטויות. אני רק צריכה להרוויח כסף. כדי להשיג אוכל צריך כסף.

"את בסדר?" שאל כשהוא מתכופף ומתחיל לסדר את הבלגן שעשיתי. התכופפתי מייד כדי לעזור לו. אחרי הכול זאת אשמתי.

"כן, למה שלא אהיה?" חייכתי, עסוקה באיסוף התפוחים.

"נראית קצת לא מרוכזת שם למעלה," הוא הצביע על צמרת העץ מבלי להרים את ראשו.

"מה קרה כאן?" המנהלת ג'וזפין דור הופיעה מאחורי טובין. לפחות היא לא מאחוריי. נאנחתי בליבי. מבטו של טובין שידר לחץ. כמו תמיד, היא הייתה לבושה במדים שלה: חולצה ומכנסיים מתאימים בצבע ירוק זית ומגפיים שחורים, שהגיעו עד הברכיים שלה. השיער השחור שלה היה אסוף ומתוח בקוקו גבוה, ולמרות משקפי השמש שלה, שלא היו אופנתיים ורק נועדו להגן על העיניים מהשמש, כי זאת העבודה שלהם. אפשר היה לראות את העיניים האפורות שלה, בצורה ברורה מאוד. גובהה היה ממוצע, כמו הגובה שלי. מיהרתי להרים את התפוחים האחדים שנותרו על הקרקע וקמתי במהירות. טובין עשה כמוני.

"אנחנו פשוט..." טובין התחיל, אבל הלך לאיבוד. לפחות הוא ניסה.

"נפלתי, והתפוחים איתי." היא בוחנת אותי, מחפשת חבלות או דם. היא לא יודעת שנחתי ללא שריטה בידיו של טובין. ג'וזפין מרימה גבה. היא שואלת אותי ללא מילים איך זה שנפלתי מגובה כזה ולא שברתי עצם או לפחות נשרטתי. "הוא תפס אותי," עניתי לשאלה־ללא־מילים.

"כמה רומנטי. אספו את הכול, שימו אותם במקום הרגיל ומהרו לעלות לאוטובוס. המשמרת נגמרה."

יכולתי להישבע שראיתי חיוך קטן עולה על הפנים של ג'וזפין, אולי כי המשמרת של היום נגמרה. מזג האוויר היה דומה למזג האוויר שהיה אתמול ולמזג האוויר שהיה שלשום וכך הלאה. סתיו חם, יבש, קיצי. זו הסיבה שבגללה עבדנו ביער התפוחים ולא בשדות השעורה, כרגיל.

"מייד המנהלת," אמר טובין והצדיע לה בצחוק.

"כלורי, תעשי לי טובה ותני בעיטה לפאר בשמי," היא אמרה בצחוק קל. היא קוראת לנו רק בשמות המשפחה, כי היא מרגישה שהיא מעלינו. אבל כולנו אותו דבר. כולנו חיים את אותם חיים, חיים קשים שאף אחד לא רוצה לחיות, אבל זה מה שיש.

"אין בעיה," השבתי. היא חזרה לאוטובוס הירוק שבקצה שביל יער התפוחים. היא נעלמה בין העצים והעלים, ולבסוף אי־אפשר היה לראות אותה בכלל. בעטתי בעיטה חזקה ומכוונת ברגלו של טובין, כשלא שם לב.

“יאי!" הוא התלונן מכאב ונפל על האדמה. "למה עשית את זה?!" הוא החזיק את רגלו, כאילו מנסה להעלים את הכאב עם כוח־על שאין לו.

"היי, אל תאשים אותי! ככה היא אמרה!" צחקתי על האופן שהוא מתפתל מכאבים.

"זה לא אומר שהיית חייבת לעשות את זה!" הוא התבכיין כמו ילד קטן, כאילו חזרנו להיות בני 7. רגע לאחר מכן כבר הייתי לידו על האדמה. "אידיוט," מלמלתי לעצמי, מקללת אותו.

הפנים שלי נחבלו, בגלל החבטה באדמה הקשה. שום דבר רציני, רק שריטה. קמתי מהר מהאדמה ונתתי לו בעיטה נוספת באותו מקום, כדי שיכאב לו יותר. הוא המשיך להתפתל מכאבים.

"בוא כבר, שלא נפספס את האוטובוס." הושטתי לו יד והוא אחז בה וקם מהאדמה בצורה לא יציבה, כאילו הוא הולך ליפול שוב, כאילו הוא שיכור. אבל הוא לא – הוא לא שתיין. אני בספק אם הוא אי פעם אפילו שתה בירה או משהו אלכוהולי. אין לנו כסף למותרות. בראש ובראשונה – החשבונות. אנחנו לא רוצים לאבד את קורת הגג שמעל הראש שלנו. אחר־כך אוכל, ואז חימום בחורף האכזר, ובגדים. פעם בחודשים רבים – אנחנו לא נוטים לגדול הרבה. הבריאות שלנו לא טובה כמו של אלה שיכולים להרשות לעצמם הכול, או אפילו קצת יותר. אבל רק אחרי כל זה, פעם בכמה שנים ולרוב בימי הולדת, יש לנו מספיק כדי לחשוב על מותרות – על בגד מסוים או נעליים חדשות, על צבעים או מכחולים, על ספר חדש לקרוא. זה נדיר עבורנו.

הרמנו את הסלים. הם היו כבדים כרגיל, מסמלים את העבודה הקשה של היום. טובין כבר לקח את הסל שלו, לפני שנפלתי והוא תפס אותי. את שקי התפוחים רוקנו לתוך מכל גדול על משאית גדולה, נקייה יותר מהאוטובוס שלנו. התפוחים האלה הולכים להפוך להרבה דברים או פשוט להישאר תפוחים. הם יכולים להיות מיץ או סיידר, עוגה או פאי, שטרודל או מאפה תפוחים פשוט. זה לא משנה לי למה הם ייהפכו בעתיד – רק העובדה שקטפתי אותם וזה נותן לי כסף למשפחה שלי.

"אפשר?" שאלתי את ג'וזפין. היא מכירה את השאלה שלי, השאלה הקבועה שלי, אם אני יכולה לקחת חמישה תפוחים או חמישה דברים אחרים שקטפנו או ליקטנו באותו יום. תמיד חמישה: לשלושת האחים הגדולים שלי, לאימא ולי. חוץ מהמשכורת אפשר לקחת קצת מהקציר או הקטיף. אנחנו קוטפים כמויות עצומות, אז אם ניקח מעט לא יקרה כלום.

"כן, חמישה?" היא יודעת את הכמות בעל־פה. כמו תמיד, חמישה תפוחים או דברים אחרים.

"כמו תמיד."

לקחתי חמישה תפוחים אדומים מאחת הסלסלות וזרקתי אותם לתוך התיק הישן שלי, שבו היו רק בקבוק מים והמפתחות שלי לבית. לרוב כולם ישנים או לא נמצאים בבית כשאני מגיעה או עוזבת אותו.

"כלורי!" שמעתי את קולה של ג'וזפין מרחוק. היא כבר באוטובוס, כולם כבר באוטובוס, רק אני ליד המכל. ברגע ששמעתי את שמי, לקחתי את התיק ורצתי לאוטובוס. אני לא יכולה ללכת ברגל שלושים קילומטרים הביתה. הבית רחוק מדי מהיער ומהשדות – הוא קרוב לים. הוא רחוק והדרך מסובכת. עליתי לאוטובוס וג'וזפין נעצה בי מבט כועס.

"אני מצטערת," אמרתי בחריקת שיניים והמשכתי לסוף האוטובוס. טובין ישב במעבר ולא ליד החלון. הוא יודע שאני אוהבת לשבת ליד החלון, לראות את היופי של הדרך, אפילו אם היא לרוב נראית אותו דבר: עצים, פרחים, שדות, שקיעה או זריחה. אותו דבר. עברתי מעליו כדי להגיע למושב שליד החלון והתיישבתי. האוטובוס, כרגיל, היה שקט, אבל מלא לחישות ושיחות קטנות או אנשים נוחרים, בעלי מנגנון שמעיר אותם בדיוק כשהאוטובוס מגיע לתחנה שלהם. טיפה מצמרר ומוזר, אבל יעיל מאוד. אני לא אוהבת את השקט, אבל רגילה אליו. אני גם לא מחבבת כל כך את הרעש, אבל מעדיפה אותו על פני שקט מוחלט ונחירות של אנשים.

ג'וזפין ישנה, באופן מפתיע, כי היא אף פעם לא נרדמת. אף פעם לא ראיתי אותה ישנה. כנראה הפיקוח עלינו ביערות ובשדות עייף אותה. ג'וזפין בערך בגיל של אחי הבכור, אבל קטנה ממנו. בכל זאת אי־אפשר לא לשים לב לכך שהחלו לצמוח לה לאחרונה שערות אפורות, כנראה מלחץ. טובין ישן, מותש, לפי השקיות שמתחת לעיניו. נראה שהוא לא ישן בלילה ושעכשיו הוא ישן בפעם הראשונה בימים האחרונים. אף אחד לא באמת יכול לישון כאן טוב. שינה זה דבר שאנחנו עושים רק כדי להמשיך לזוז, להמשיך לעבוד, להמשיך לחיות, כמובן. ראשו מונח על כתפי. הוא נראה עייף. למרות שאני עייפה, אני לא ישנה. טובין לא נוחר לעומת שאר הישנים באוטובוס – הוא ישן בשקט. הוא יכול להירדם בכל מקום, בכל מצב וכשאני אומרת "בכל מצב" ו"בכל מקום", אני מתכוונת לכל מצב ולכל מקום.

"על מה את חושבת?" שאל טובין, עיניו עדיין עצומות. הוא כנראה לא ישן באמת. הוא היה חסר מנוחה באותו זמן. טובין לא מתעורר בקלות אף פעם – גם אם יהיה פיצוץ או שתושמע מוזיקה חזקה ביותר, טובין לא יתעורר. אז אני מניחה שהוא רק ניסה לישון ולא נרדם. כנראה משהו באמת הטריד את המחשבות שלו.

"שום דבר," לחשתי. גם אנחנו, כמו כולם, לוחשים. הסתכלתי מהחלון, לא מסירה את מבטי ממנו, מתעלמת מטובין.

"את לא עייפה?" שאל בזמן שהוא מתיישר ומרים את ראשו מכתפי.

"מובן שאני עייפה, טובין," אמרתי, עדיין לא מסירה את מבטי מהחלון. אני עייפה כמו כל הנוסעים באוטובוס, אבל לא מתלוננת. לעומת טובין, אני לא יכולה להירדם בכל מקום ובכל מצב.

"אז למה את לא ישנה? הכתף שלי יכולה להיות כרית טובה."

ניסיתי לצחוק בשקט, אבל לא הצלחתי להתאפק והצחוק שלי הפך מצחוק שקט לצחוק רועש.

"הכתף שלך, כרית... כרית טובה, הכתף שלך... כרית, כרית," מלמלתי בין צחוק רועש לצחוק שקט. טובין הבין מה הצחיק אותי, אבל לא צחק, רק חייך.

"כלורי!" שמעתי את קולה הזועף של ג'וזפין. הפסקתי לצחוק, ברגע אחד הערתי את ג'וזפין ואת כל הישנים. מבטים כועסים הופנו אליי מכל עבר. מרוב איפוק, הפנים שלי נעשו אדומות.

"סליחה, כולם," התנצלתי. כל המבטים הוסרו ממני והופנו למקומות אחרים. כל המבטים מלבד זה של טובין, שחייך. שקעתי במושב שלי, מנסה מרוב מבוכה, לעבור דרך רצפת האוטובוס ולהיכנס לתוך חור באדמה. חלק צחקו צחוק קטן בגלל הצחוק שלי. צחוק מזכיר לכולנו דברים מצחיקים או דברים מביכים שנעשו מצחיקים עם הזמן. גם בתוך הזמנים הכי רעים יכולים להיות זמנים טובים. תמיד יש קצת צחוק, קצת שמחה.

"לא הבנתי בדיוק למה צחקת," לחש טובין באוזניי כשהוא שוקע, כמוני, במושב. אני רק יכולה להניח שהצחוק שלי גרם לו לחייך, כי הוא צריך לחייך, לחייך באמת.

"הצורה שאמרת את זה הייתה מוזרה, מצחיקה, אתה יודע..."

"לא, אני לא יודע, אני לא הבנתי," הוא אומר. הוא אומר את זה עם אותו חיוך מקודם, שעוד לא ירד לו, חיוך שבאמת לא ראיתי זמן רב, חיוך שחיכיתי שיחזור.

"תן לי לחזור על מה שאמרת – 'הכתף שלי יכולה להיות כרית טובה', באמת? זה נשמע מגוחך," אמרתי בגיחוך.

"אני טיפש!" הכריז. לזה אני לא מתכוונת להתנגד. אם הוא אומר שהוא טיפש, הוא טיפש.

"זה נשמע כל כך מגוחך, מגוחך לגמרי... אני יותר מטיפש!" הוא הוסיף.

"מה זה יותר מטיפש?" שאלתי בחיוך. מה זה להיות יותר מטיפש? טיפש לחלוטין? אני לא חושבת.

"אני אידיוט, כמו שאמרת קודם."

"אתה לא אידיוט, טובין. פשוט אמרת את זה בצורה מצחיקה. זה דבר טוב, זה אומר שיש לך חוש הומור," ניסיתי לנחם אותו. הוא סתם עייף ולא חושב לפני שהוא מדבר.

חזרנו לשבת בצורה נורמלית, לאחר שישבנו על הרצפה של האוטובוס בין המושבים שלנו למושבים של אלה שיושבים לפנינו. המשכתי להסתכל מבעד לחלון על הדרך, על העצים, העלים, הפרחים, על הגבעות, על הדשא הרחוק, על האדמה היבשה בגלל היעדר הגשמים בקיץ. אבל זה לא קיץ – זה חורף, סוף הסתיו ותחילת החורף, אך עדיין לא ירדה טיפת גשם. אני מסתכלת החוצה על הנוף חסר המשמעות, שפשוט נמצא שם. השקיעה כבר התרחשה והשמיים נעשו כחולים כהים. ככל שהלילה מעמיק, כך הופך הכחול לשחור. ראשו של טובין הונח על כתפי, כמו קודם, לפני המבוכה שלי, לפני הצחוק הרועש שלי, שהעיר את כל מי שישן והפריע למנוחת האחרים, המנוחה הנחוצה אחרי קטיף או קציר. זה אותו דבר: עבודה קשה, עבודה מעייפת, עבודת חובה – הדבר שחייבים לעשות כדי לשרוד, כדי לאכול, כדי להתחמם בחורף האכזר והנורא, כדי לשלם את החשבונות, כדי להחזיק את הראש מעל המים הדמיוניים (ולפעמים האמיתיים), כדי לחיות ולנשום.

יכולתי להרגיש ולשמוע את פעימות הלב של טובין. הן היו חלשות, איטיות, עייפות בצורה מסוימת. הוא צריך שינה, מנוחה – לא של חמש שעות קצרות אלא של שבוע לפחות. אבל הוא לא יכול לצאת לחופש, כיוון שהוא האח הגדול של שש בנות, שש האחיות הקטנות שלו. זו האחריות שלו, הוא היחיד שיכול לדאוג להן. גם לי יש אחריות, אבל לא גדולה עד כדי כך. בתור המפרנס הראשי של הבית, הוא חייב לעבוד ללא הפסקה. לפעמים אני שונאת את העובדה שהוא מוכרח לעבוד, כי הוא צריך לנוח או שהוא ימות מעייפות. אבל באמת אין לו ברירה – אין לו הורים, אין לו סבים וסבתות, ולא דודים ודודות. רק הן והוא, אח אחד ושש אחיות קטנות: לילי, ג'נה, סילביה, אושן, רבקה וקלרה הקטנה. לילי, ג'נה וסילביה עובדות גם הן – מנקות בתים. הן נשרו מהלימודים לפני שנתיים. לילי בת 16, וג'נה וסילביה, תאומות, בנות 14. הן חכמות ממני ומטובין – הן למדו בבית הספר במשך יותר זמן. אבל הן לא היו יכולות להרשות לעצמן, בנוסף על החשבונות והאוכל, לשלם על הלימודים של שש ילדות, אז הן עזבו. אושן ורבקה לומדות. טובין ושלוש האחיות הגדולות שלהן לא מסכימים שהן יפסיקו ללמוד, למרות שבסופו של דבר הן יצטרכו למצוא עבודה רק כדי לא ללכת למלחמה. הן לפעמים נותנות שיעורים פרטיים לילדים של אנשים שיכולים לספק להם שיעורים פרטיים, כדי שלא ייכשלו בלימודים. אושן בת 13 וסילביה בת 11. הן צעירות ממני בשנים רבות כל כך, והחיים שלהן קשים כל כך. אבל הן לא מותשות כמו טובין. קלרה היא הצעירה ביותר – בת 6. עלמה מתה בלידה של קלרה, ולאחר פחות משנה, המלחמה לקחה לילדים את אביהם, טום. הם נשארו לבד. קלרה, שהולכת לגן, לא יודעת מה האח והאחיות הגדולים שלה עושים בשבילה, רק כדי שיהיה לה אוכל, חם בחורף הקר, בגדים... למרות שהיא יכולה ללבוש את הבגדים של חמש האחיות הגדולות שלה, הן מתעקשות שיהיו לה דברים חדשים. בעתיד היא תהיה חייבת לדעת הכול על העולם האכזר שבו אנחנו חיים. טובין ינסה להגן עליה מהעולם הזה עד כמה שהוא יכול, אבל הוא לא יוכל להגן עליה לנצח.

טובין רגוע. הנשימה שלו יציבה, אחידה. הוא רגוע ולא רגוע בו זמנית. אם הוא רוצה לדאוג לאחיות שלו, הוא צריך לדאוג קודם כול לעצמו, כי אין מישהו שידאג לו, חוץ ממני, כמובן. מבטי עובר מעיניו העצומות של טובין והקצוות המפוצלים של השיער הבלונדיני שלו ובחזרה לחלון. הנופים מהחלון אט אט משתנים מגבעות ועצים ירוקים לבתים קטנים, אפורים וצפופים לחושך, ללכלוך ולכאוס. זה הכפר לפני הכפר שבו גרים טובין ואני. הכפר שגרים בו רוב האנשים שעובדים איתנו, כפר נוריק. לפעמים אני מרחמת עליהם – יש לי קצת יותר ממה שיש להם.

הם יורדים מהאוטובוס לאט, בעייפות, אבל זה לא מפריע לאף אחד. עוד קצת שינה ומנוחה לפני הבית, לפני הסוף האמיתי של היום. אלה שגרים פה בכפר נוריק, נושמים אוויר רע, אוויר מזוהם. רבים סובלים מדלקות בריאות או מקשיי נשימה, בגלל המפעלים. רוב המתים מתים מהסיבה הזאת. בכפר אין עצים, רק אפר ותסכול. לעיתים נדירות, כמו עכשיו, אני יכולה לראות ילדים קטנים משחקים ברחוב, שמתחבר לחצר ביתם. שני ילדים לבושים בגדים בלויים וישנים, שוודאי עברו אליהם מאחיהם הגדולים או מבני דודים. לפי הפנים שלהם, אפשר לראות שהם שמחים. אני יכולה לשמוע דרך החלון את אימא שלהם צועקת להם לבוא הביתה, כי מחשיך וכבר מאוחר. הם נראים בחשיכה כמו כתמים מטושטשים לגמרי. הם רצים אל הגוש השחור הגדול, שנראה כמו תא או שני תאים יחד. באור אני בטוחה, אפשר לראות שהגוש השחור הוא בית. אחרי כל האפור, הבתים הקטנים והחשיכה, הלכלוך והכאוס – הנהר. הנהר חשוך ומסתורי. המים שזורמים בו נראים בחושך כמו נוזל שחור סמיך דומה לנפט, אבל הוא בכלל מים... השמש מבצבצת בצורה כמעט לא נראית על המים והירח הוא אור לבן בתוך החשיכה והנהר. לאורך הנהר יש בתים רבים וקטנים. הבתים, בתי עץ, ממוקמים על העצים. הם מספיקים לנו, אנחנו לא מתלוננים. הם בתים – קירות וקורת גג מעל הראש שלנו, שמגינים עלינו מסערות ומגשם, אם כי בקושי מגינים מהקור. לפחות אין לנו חורים בתקרה. לפחות אנחנו לא חיים באוויר מזוהם. אנחנו חיים ליד נהר רחב ידיים, שמים זורמים בו, חי. יש בנהר דגים, כך שלפעמים אפשר פשוט לדוג לנו ארוחת ערב או צוהריים ללא בעיות, אם אתה יודע לדוג. "כפר הנהר," "הכפר על המים," הכפר על העצים," "הכפר של הדייגים," הכפר של כל מיני אנשים. כפר שבו אנשים נחמדים שעוזרים זה לזה, אפילו שהם זקוקים לעזרה בעצמם. הם עוזרים כדי להרגיש טוב יותר עם הכול, בלי לצפות למשהו בחזרה. כפר שקט ולפעמים רועש, עצוב וגם שמח. מלא יופי באור היום, אך מלא חושך וכיעור בלילה ובכל זאת יפה. "כפר הכוכבים," חשוך כאן מספיק כדי לראות את הכוכבים בלי בעיה וגם את הירח. כפר ארוך ולא רחב. כפר ריברין. בית – הבית שלי ושל עוד רבים. טובין עדיין ישן כבר שעתיים. אני מקווה שהוא לא יכעס על שלא הערתי אותו. הוא חייב לישון. הוא יודע שאני יודעת שהוא מותש.

"טובין," לחשתי באוזנו, מקווה שזה מספיק כדי להעיר אותו, אבל זה לא הספיק. "טובין תתעורר, אנחנו קרובים הביתה," אני ממשיכה ללחוש לו. אני לא רוצה לצעוק, אני רוצה שהוא יתעורר וזהו. "טובין, תתעורר כבר" אני מזיזה את ראשו, נותנת לו כמה סטירות קלות על הלחי, אבל הוא עדיין לא מתעורר. אני מקווה שלא אצטרך לחכות לו, כשנגיע למקום שבו תמיד מורידים אותנו קצת אחרי כולם. יש עוד כמה דקות עד שנגיע לאותו מקום.

ג'וזפין ניגשה אלינו. "כלורי, הנהג מרגיש לא טוב, אני לא יודעת למה, אולי כי הוא כל היום פשוט מחכה לנו באוטובוס. פאר ואת תצטרכו לרדת מוקדם יותר. תצטרכו ללכת ברגל קצת לא הרבה."

הנהנתי לשמע דבריה. זה לא נורא. חוץ מהעובדה שחשוך לגמרי, אז קשה יהיה לראות את הדרך. "זה בסדר."

"וכדאי לך להעיר את פאר. לא נראה לי שזה יהיה קל לסחוב אותו כל הדרך." היא הסתובבה וחזרה למושב שלה בחלק הקדמי של האוטובוס, משגיחה על הנהג, שלא יתעלף ותקרה תאונה. אפשר לראות מקילומטרים שהיא בכוננות, אבל עכשיו ממרחק ארבעה מטרים, זה ברור יותר. בעטתי ברגלו של טובין שוב ושוב, בעיטות קטנות, מחכה שהוא יתעורר מהשינה שלו, השינה שהוא צריך, שיחזור אליה בעוד כמה דקות או חצי שעה לכל המאוחר. אני מקווה שהוא יתעורר מרוב נדנוד של הרגל שלי, שבועטת בו שוב ושוב בצורה מעצבנת ולא כואבת.

"תפסיקי את זה, קר..." מלמל. הראש שלו כבר לא נשען על הכתף שלי אלא על המשענת של הכיסא שלפניו, שכבר פנוי, כמו רוב הכיסאות באוטובוס.

לא הפסקתי את הנדנוד של הרגל שלי. טובין נשמע עייף יותר מקודם. זה תמיד מוזר – שינה לפעמים גורמת לאנשים להיות עייפים יותר ממה שהיו כשעמדו לישון או לנמנם.

"תפסיקי את זה, או שאני נשבע – אני אהרוג אותך..." הוא המשיך למלמל בעייפות, מתחיל להתעורר.

"לא, אתה לא," הקנטתי אותו. למרות שהוא קצת מעוצבן עכשיו, הוא לא יהרוג אותי – הוא צריך אותי כחברה טובה. המשכתי לבעוט בו, אבל אחרי שהתרומם, נעשה ערני יותר וראיתי את העיניים העייפות שלו פקוחות, הפסקתי.

"תודה. למה נתת לי לישון כל כך הרבה?" כמו שציפיתי, הוא התלונן.

"משתי סיבות. אחת – אתה מותש, ושתיים – אין שתיים, אתה פשוט מותש ועייף. אתה צריך את השינה בזמן הנסיעות או שפשוט תתמוטט. כמו שאני לא טיפוס של בוקר, אתה לא טיפוס של לילה." הוא צוחק, מצחקק, לא כל כך מקשיב לדברים שאני אומרת, ובכלל עדיין ישן.

"את צודקת," אמר בצחוק עייף.

"ואנחנו צריכים לרדת לפני, כמו תמיד. אז תתעורר, כי אני לא סוחבת אותך הביתה בחושך," פרעתי את שערו עם האצבעות שלי, כדי להעיר אותו.

"למה?" טובין עדיין קצת ישנוני. אם הוא יתעורר לגמרי, הוא לא יצליח לישון כל הלילה.

האוטובוס עוצר וכל מי שנשאר עליו יורד מלבד ג'וזפין – היא לא גרה כאן, למזלה.

"הנהג לא מרגיש טוב," הסברתי ותפסתי את תיקי. קמתי מהמושב, קפצתי מעליו ועברתי למעבר. אחרי שנייה גם טובין קם.

"איך הוא לא מרגיש טוב? הוא כל היום נח," אמר בשקט, כדי שהנהג לא ישמע. אבל לא נראָה לי שהוא שמע, אם הוא לא הרגיש טוב ובכל אופן היה עייף, כמו כולנו.

"זה מה שאני אמרתי," שמעתי את ג'וזפין מאחוריי כשירדנו מהאוטובוס.

"מחר בחמש בבוקר, לא לאחר! אני מתכוונת אליך, פאר..." היא לא הרימה את קולה, אך הטון שלה היה מאיים.

טובין ואני היינו האחרונים לרדת. כולם כבר התפזרו, נעלמו בחשיכה, בערפל. האוטובוס נסע מכאן כנראה לפינטרו, העיר הגדולה האחרת של האזור, מלבד ויטרון. שם ג'וזפין גרה, אני מניחה.

טובין נשען עליי בדרך. אני מרגישה את הכובד שלו. אני קטנה ממנו בהרבה וצעירה ממנו. הגיל שלי קרוב לגיל שלו, אבל עד שאגיע אליו הוא כבר יהיה מבוגר יותר, מן הסתם. טובין גר מולי, בדיוק מולי. אנחנו תמיד חוזרים יחד, אבל לא מרבים לצאת יחד – טובין כמעט תמיד מפספס את האוטובוס שלנו.

"קריאו..." מלמל טובין לתוך אוזני, התייצב והמשיך ללכת. לאחר מכן שתק. הוא אמר את השם שלי ללא סיבה וזה לא הפריע לי. "קריאו..." חזר. השם שלי חסר משמעות ומוזר להגייה.

"מה? טובין, אין לי כוח למשחקים שלך." התלוננתי, עייפה וסחוטה כמו תפוז שסחטו אותו לכד מיץ תפוזים, שסחטו אותו עד שבקושי נשארה קליפה. הבטתי לכיוונו, לראות אם הוא בסדר. הוא היה בסדר, סתם מעצבן, סתם עייף. עצרתי. הגענו הביתה, למקום בו הדרכים שלנו לרוב מתפצלות. בית מול בית, עץ מול עץ. שום עששית או מנורה לא דולקת. שפתיו נופלות על שפתיי ברגע שאני מסובבת את הראש. ידיו נתחבות בשערי, הורסות עוד יותר את הקוקו שכמעט החזיק מעמד במשך יום שלם. זה נעשה במכוון. המחשבה צצה במוחי. אחרי כל השנים האלה, אני לא יכולה לומר שלא חשבתי על זה פעמים רבות: להיות עם טובין. יום אחד להתחתן, אולי. אני מרגישה משהו, אבל לא יודעת מה. טובין הפסיק את הנשיקה. הלחיים שלי אחוזות בידיים שלו, שהיו בגודל המתאים לאחוז כל לחי. העיניים שלו עצומות והעיניים שלי פקוחות. הוא פקח את עיניו לאט. העיניים שלו היו עייפות מדי מכדי להיפתח מהר.

"טובין," לחשתי, מחזיקה את גב ידו בידי. כף ידו עדיין הייתה על הלחי שלי. אדים יצאו מהפה שלי מרוב קור, למרות שהיום חם ויבש והלילה קר ורטוב.

"קר..." קטע אותי. הוא שאל אותי שאלה, שאלה ללא מילים, ללא קול, אפילו ללא סימן שאלה. שאלה מרחפת באוויר, מלאת משמעות ואבודה. "קרי..." אני שונאת שהוא קורא לי ככה, 'קרי'. אני שונאת את הכינוי הזה והוא יודע את זה. לפעמים הוא אומר את זה כדי לעצבן אותי או כדי לקבל את תשומת הלב שלי, כי בכל פעם אני צריכה להגיד לו שיפסיק לקרוא לי 'קרי'. הפעם לא. עכשיו אני אראה, כשהוא ימשיך לדבר למה הוא קרא לי ככה, למה הוא קרא לי 'קרי'.

"תתחתני איתי?"

קפאתי. לא הבנתי מה קורה בראש שלו, בראש שלי, בלב שלי, בלב שלו. הכול בלגן אחד גדול. אולי הוא אומר את זה מתוך עייפות או רק מהרגשה של הרגע, של הנשיקה. הנשיקה המפתיעה שאחריה מגיעה השאלה, השאלה שקל וקשה לענות עליה, השאלה שהפתיעה אותי יותר מדי. הוא נראה רציני בצורה מסוימת, ובצורה אחרת – עייף. הוא רציני. הוא רוצה שאני אתחתן איתו. כולם אמרו לי שיום אחד אני וטובין נהיה יחד איכשהו, מתישהו, לא משנה מה – האחים שלי, האחיות שלו, חברים רחוקים או קרובים. הם צדקו. אני מרגישה שזה נכון, שזה אמיתי בכל הדרכים האפשריות. אני והוא, הוא ואני נתחתן.

טובין שקט, מחכה לתשובה. הוא יציב, עומד בלי להתנדנד מעייפות, כאילו הוא הולך ליפול ולהירדם על האדמה הבוצית. העיניים שלו פקוחות לרווחה והוא מחייך אליי. הוא רוצה את זה. הוא ואני, טובין ואני, אני וטובין, הוא ואני, אני והוא. להתחתן עם החבר הכי טוב שלי, להתחתן עם טובין. יום אחד, כשיהיו לנו ילדים, יהיו להם עיניים ירוקות או בצבע חום דבש ושיער בלונדיני בהיר או כהה והם יהיו גבוהים או נמוכים. הם יהיו ערבוב של שני אנשים. הם יהיו שלנו.

"אתה רציני?"

אני לא יודעת אם הוא רציני. הוא נראה רציני, אבל זה לא אומר כלום. אני צריכה לדעת אם הוא אומר את זה מתוך עייפות, כי גם אני עייפה ויכולה להגיד משהו שאתחרט עליו מחר בבוקר. אני מכירה את טובין אחת עשרה שנים. הנשיקה הזאת היא לא הראשונה, לא השנייה וגם לא השלישית. אני לא יודעת מה היא בדיוק.

"כן, קר, בואי נתחתן. זה הגיוני ואני אוהב אותך."

קפאתי. לא ידעתי אם אני אוהבת אותו באותה צורה. אני כן אוהבת אותו ועכשיו הוא אוהב אותי בצורה אחרת יותר ממה שאני אוהבת אותו. אני לא יודעת מה להגיד. הוא ממשיך לדבר, לתת סיבות למה להתחתן.

"קריאו, דמיינתי הרבה פעמים יותר ממה שאת חושבת, איך יהיה להתחתן איתך ואת כבר אמרת לי פעם שאת אוהבת אותי, אבל אנחנו מעולם לא הפכנו לזוג, לחבר וחברה, למרות שידענו שאנחנו יכולים. אז קריאו, תתחתני איתי? אנחנו לא חייבים להתחתן מייד, אנחנו יכולים לחכות כמה זמן שתצטרכי. אני רק רוצה לדעת אם את רוצה אותי ואוהבת אותי. תתחתני איתי?"

עדיין הייתי קפואה, לא ידעתי בבירור כמה אני אוהבת את טובין, אם בכלל. אבל הוא חשוב לי. הוא חבר טוב, הכי טוב. להזדקן איתו לא יהיה נורא כל כך, לא יהיה נורא בכלל. אהיה שמחה שיש לידי מישהו תומך, אוהב, אכפתי, טוב, טובין. הוא מסתכל עליי במבט רך ועדין וקצת חסר סבלנות. הוא רוצה לדעת, הוא צריך לדעת. אבל יש כל כך הרבה שאלות שאין עליהן מענה, כמו: איפה נגור? מה נעשה עם המשפחות שלנו? אנחנו לא יכולים לנטוש אותן. אני לא בטוחה לגבי זה. אבל עדיין צריך לדבר על הרבה דברים. הוא אמר שייתן לי זמן, כמה זמן שאצטרך.

חשוך ואני בקושי יכולה לראות את פניו. הוא מחזיק את כפות הידיים שלי ומלטף בעדינות את גביהן עם אגודליו. הוא לא לוחץ עליי כדי לקבל תשובה – הוא יודע שזו החלטה שמשנה חיים, החיים שלנו והחיים של המשפחות שלנו. הוא רואה את הדמעה הראשונה שיוצאת מהעין שלי, תופס את הדמעה השנייה ועוצר את השלישית בנשיקה.

"קרי? תתחתני איתי?" הוא מסתכל עמוק לתוך העיניים שלי. הסתכלתי עמוק לתוך העיניים שלו. אני צריכה להחליט.

"כן."