ציון והתפוצות

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה"

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה" – אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת "פרשנות ותרבות" – עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

***

תת הסדרה "פָּנִים" הכלולה בסדרת הספרים פרשנות ותרבות היא בעלת אפיונים ייחודים. המונח "פנים" הוא הרמז לביטוי המדרשי "שבעים פנים לתורה", וסדרה זו מציעה פנים רב־תרבותיים ופלורליסטיים המנכיחים את אופני הקיום היהודיים המגוונים. "פנים" מתמקדת במחשבה יהודית עכשווית המתמודדת עם אתגרי הקיום היהודי בהווה. היא מבקשת להציע לפני הקוראים מחשבה יהודית חדשה, ששורשיה נטועים במורשת היהודית אבל נופה וענפיה ניזונים מההווה. "פנים" מניחה כי ההווה מציב מכלול של ערכים, נורמות ודפוסי תודעה, המציבים אתגר מרכזי לתרבות היהודית כמסורת חיה. "פנים" מבקשת ליצור ולעודד שיחה פתוחה, דינמית בין ההווה לבין העבר ובין העבר לבין ההווה. ספרי תת הסדרה יציגו עמדות מורכבות, ביקורתיות ומאתגרות. עניינה של "פנים" הוא בהעצמת השיח על אודות היהדות והקיום היהודי בעת הזאת. לפיכך היא אינה מחויבת לעמדה או אמונה מסוימת אחת. מחויבותה הבלעדית היא פיתוח שיח פתוח ומאתגר על אודות היהדות במובנה הרחב.

"פנים" מוקדשת לזכרו המבורך של דוד הרטמן, פילוסוף ומחנך, שעמל שנות דור על עיצובה של שפה יהודית מכבדת, רבת פנים שעניינה המרכזי ניסיון מתמשך לחשוב על הקיום היהודי ולעצבו בעת הזאת.

טובה הרטמן ואבי שגיא
עורכים

רשימת המשתתפים

ארי אקרמן – מכון שכטר למדעי היהדות

משה בנוביץ – מכון שכטר למדעי היהדות

זאב הרוי – האוניברסיטה העברית

נח חכם – האוניברסיטה העברית

נעה יובל־חכם – מכון שכטר למדעי היהדות

יוסי טרנר – מכון שכטר למדעי היהדות

בת־שבע מרגלית שטרן – מכון שכטר למדעי היהדות

יהוידע עמיר – היברו יוניון קולג'

דוד פרנקל – מכון שכטר למדעי היהדות

אבינעם רוזנק – האוניברסיטה העברית

אליעזר שביד ז"ל – האוניברסיטה העברית

אבי שגיא – אוניברסיטת בר אילן/מכון הרטמן

עופר שיף – אוניברסיטת בן גוריון/שדה בוקר

נדב שיפמן ברמן – אוניברסיטת בן גוריון

Shaul Magid – Dartmouth College

Gil Troy – McGill University

דבר העורכים

המונחים "ציון" ו"התפוצות" רוויים במשמעויות הנישאות בזיכרון ההיסטורי ארוך הטווח של העם היהודי, אך הם מעלים גם אסוציאציות הקשורות בתקוות, באתגרים, במחלוקות ובמשברים של הקיום היהודי בהווה.

במקרא ציון היא העיר ירושלים, אך במשך הזמן הייתה לסמל של ארץ ישראל כולה. במהלך רוב שנות ההיסטוריה היהודית נתפסו תפוצות היהודים שחיו מחוץ לארץ ישראל כגולה, וכך הן משתקפות בספרות הרבנית לדורותיה. עוד במקרא העמידו נביאי ישראל את דמותה האידיאלית של ציון כהבטחה לגאולה עתידית עקב החורבן והגלות. בפרקי זמן אחדים הייתה ציון למרחב הדומיננטי בעיצוב אופיו של העם היהודי, אך במרבית ההיסטוריה שימשה הגולה, או התפוצה, מרחב החיים העיקרי של העם. אולם דווקא בזמנים שבהם היה מוקד החיים היהודיים בתפוצות הגולה, גברה ההתייחסות הדתית לציון כסמל גאולתו העתידית של העם. בהקשר זה ציינה ציון עבור היהדות שחיה בגולה אידיאל ואמונה שטרם התממשו.

עקב התהפוכות שהתרחשו בקרב העם היהודי בעת החדשה הוספו רובדי משמעות חדשים למונחים אלה. על רקע הנאורות והאמנציפציה בארצות הליברליות של המערב, נראה כאילו הגלות כבר התבטלה, ופן הגאולה, שבעבר יוחס לדימויה העתידי־אידיאלי של ציון, הועבר למציאות ההווה של ארצות אלה. מעט מאוחר יותר, הציונות, שאף היא ראתה את זמן ההווה כתקופת הגאולה המיוחלת, חזרה וזיהתה את מימוש הגאולה עם החיים בארץ ישראל, כשהכוונה עתה היא לארץ ישראל הממשית־עכשווית ולא לארץ ישראל אידיאלית הממוקמת בעתיד הרחוק.

כך קרה שבזמננו הפכו ציון והתפוצות למוקד של מחלוקת בין יהודי ישראל, המבקשים להדגיש את ייחוד מעמדם בתולדות העם בעת החדשה, לבין יהודי התפוצות, המבקשים להדגיש את ייחודם במרחב הפעולה הקוסמופוליטי של מרכזי הציביליזציה המערבית־עכשווית. מדובר, מחד גיסא, בגישה המדגישה את ייחודה של ארץ ישראל כמוקד המרכזי להתחדשות חיי העם בזמננו, ומאידך גיסא, בגישה נגדית, המברכת על הקיום היהודי בתפוצות בשל פתיחותו למרחב החברתי והתרבותי הגלובלי.

כפי שמעידה כותרתו של הספר הנוכחי, ציון והתפוצות: עבר, הווה ועתיד, מטרתו לדון בקיום היהודי בציון ובתפוצות מכמה בחינות. חלק ממאמרי הספר מוקדש לעיונים היסטוריים המתבססים על ניתוח טקסטואלי וחזותי אומנותי, בקשר לדרכי התמודדות עם המתח בין "פנים" ו"חוץ" בעיצוב הקיום היהודי במבחר תקופות והקשרים תרבותיים־היסטוריים, הן בארץ ישראל והן בתפוצות הגולה של העבר. חלק אחר מציג ומנתח את ההתייחסויות לנושא ציון והתפוצות במבחר פרקי הגות יהודית בעבר הרחוק והקרוב. ואילו קבוצת מאמרים שלישית מעלה הרהורים פילוסופיים באשר לרלוונטיות של מציאות החיים השונה בישראל ובתפוצות במהלך השנים מבחינת התוויית דרכו של העם היהודי לקראת העתיד, ונושאת תהייה לגבי גורל העם היהודי והיחסים האפשריים בין ישראל והתפוצות בהמשך הדרך.

ראשית הספר בקבוצת מחקר שהתקיימה במכון שכטר במהלך השנה האקדמית 2017‏–2018. בקבוצת מחקר זו, ובכנס ציבורי שהתקיים בעקבותיה ביוני 2019 במכון שכטר, התאספה שורה של הוגים וחוקרים מישראל ומן התפוצה הצפון־אמריקאית כדי לדון בשאלות הקשורות בסוגיית ציון והתפוצות לאורך הדורות. בין השאלות שעלו במהלך הדיונים האלה היו: האם נכון להתייחס אל ישראל ולתפוצות של זמננו על־פי הדגם ההיסטורי של יחסי בבל וירושלים בתקופת חז"ל, כששני המרכזים נתפסים כשווים? שמא יש להתייחס אליהן כפי תפיסת יהודי הגולה בזמנים קשים, שראו בציון אידיאל המעניק לארץ ישראל עדיפות ברורה על פני תפוצות הגולה? נשאלו גם, כיצד השפיעה האינטראקציה השונה בין ישראל לעמים בארץ ישראל ובתפוצות הגולה לאורך הדורות על עיצוב דרכי החינוך, הדת, והמוסר היהודיים בשתי המסגרות? כיצד עיצבה האינטראקציה השונה בין ישראל לעמים בארץ ישראל ובתפוצות את דרכי הקיום היהודי במהלך ההיסטוריה בכלל? ומה יש ללמוד מעניינים אלה בהווה?

החברים שהשתתפו בקבוצת הדיון ובכנס, ועכשיו בספר זה, רואים במלאכתם אך צעד ראשון לקראת פיתוח דיון ציבורי רחב יותר בסוגיית ציון והתפוצות ובזיקתה לשאלת המשך קיומו של העם היהודי.

בהתאם לכך מחולק הספר לחמישה מדורים, כלהלן:

א. ציון והתפוצות בימי קדם ובמקראות

מדורו הראשון של הספר עוסק בציון והתפוצות בתנ"ך ובספרות החיצונית מתקופת בית שני.

במאמר הסיפור הכהני על המזבח של שבטי עבר הירדן, משתמש דוד פרנקל בכלים של ביקורת המקרא כדי לפרש את הסיפור על אודות בניית מזבח על ידי שבטי עבר הירדן "על גליות הירדן", ביהושע כב: 9–34. הסיפור עוסק במעמדם של שבטי ישראל הדרים מחוץ לארץ כנען. אך כפי שפרנקל מראה, עריכת החומרים המרכיבים את הסיפור מצביעה על שינוי בתפיסת תנאי ההשתייכות לעם – מבחינה לאומית־טריטוריאלית לבחינה דתית־פולחנית. כך שאף כי הסיפור במתכונתו הנוכחית אומנם פונה להכללת שבטי עבר הירדן בקרב העם, הכללה זו תלויה בקבלתם את מרכז הפולחן שבארץ ישראל.

לעומת זאת, במאמרו הדיאלקטיקה של מולדת וגולה במקרא, מעמיד אליעזר שביד ז"ל את הספרות המקראית לעיון פילוסופי־היסטורי. הדיון במאמר זה קושר את נושא ציון והתפוצות להתמודדות עם המתח בין הייעוד האלוהי של העם להתמקדות בצורכי קיומו הארצי. לפי שביד, הסיפור המקראי על עם ישראל משקף מתח מובנה בין הציווי להיות עם סגולה כתנאי לחיי מולדת, לבין הרצון להיות עם ככל העמים, שמתבטא במשיכה להצלחה חומרית־ארצית. בכך, לפי שביד, טמון פרדוקס חריף, כי לפי הסיפור המקראי, דווקא כשהעם יושב לבטח בארצו הוא מוטה לעבודה זרה, אותה שביד מזהה עם הצבת השאיפה להצלחה חומרית כעיקר; ואילו בגולה – נמצא כי העם חוזר ושואף לייעודו המקורי. על רקע זה מציע שביד לראות בהתמודדות עם המתח הדיאלקטי בין הצלחה חומרית לשאיפה רוחנית ומוסרית־אידיאלית קנה מידה לבחינת מצב הקיום היהודי גם במשך הדורות, כולל בארץ ישראל ובתפוצות של זמננו.

המאמר האחרון של החלק, ירושלים והגולה במקבים ג, מאמרו של נח חכם, פונה לדיון בציון והתפוצות במסגרת עיון בחיבור מתקופת בית שני. חכם מנתח ומפרש את המסופר במקבים ג על אודות שני עימותים בין המלך תלמי הרביעי פילופטור (221–204 לפה"ס) לבין היהודים. העימות הראשון קשור לבית המקדש שבירושלים, ואילו השני התרחש בעקבותיו במצרים. חכם מצביע על כך שהתגלות ה' מופיעה במהלך הסיפור רק בקשר לאיום על השמדתם של יהודי מצרים, וטוען שהסיפור מלמד על השקפתו הגלותית של מחבר הספר, הרואה את יהודי מצרים שקולים לאחיהם שבירושלים ואף עדיפים עליהם.

ב. ציון והתפוצות בתקופת התלמוד ובימי הביניים

המדור השני של הספר עוסק בציון ובתפוצות בספרות ובאומנות של תקופת התלמוד ובימי הביניים.

מאמרו של משה בנוביץ, שושן וקיסריה, או גאולה מהי? שני דגמי ישועה בבבלי מגילה פרק א, מבליט גם הוא את קיומה של השקפת עולם גלותית, הפעם, לפי טענת המחבר, כבעיה שעימה מתמודד העורך הבבלי של הפרק הראשון במסכת מגילה. בנוביץ מנתח את מבנה הפרק על מרכיביו הספרותיים השונים, בניסיון לברר את הקו המנחה שנקט העורך. ניתוחו מגלה שהחומרים המרכיבים את הפרק משקפים גישות נבדלות בין אמוראי בבל ואמוראי ארץ ישראל באשר למושגי הגלות והגאולה במגילת אסתר. בניגוד לתפיסה הרווחת במקרא, מגילת אסתר מקבלת בהבנה אי־הקפדה במצוות התורה, כדי לא להפריע למגמת השתלבותם של היהודים באליטה של הסביבה. ניתוחו של בנוביץ מראה שבעוד אמוראי ארץ ישראל נקטו אסטרטגיה של "טיוח" והרמוניזציה כדי להעלים את הקשיים שבהשקפת העולם המיוחדת של המגילה, חכמי בבל, ועימם גם עורך הפרק בתלמוד הבבלי, נמנעו מלטשטש את חטאיהם של יהודי שושן במגילה, וכדי להסתייג מהם דווקא הקצינו אותם, תוך כדי הבאת חומרים מאמוראי ארץ ישראל, בתור גישה אלטרנטיבית.

עם המאמר שטיחי פסיפס בבתי כנסת עתיקים בתפוצה: ביטוי של זהות גלותית? של נעה יובל־חכם, אנו עוזבים לרגע את הדיון על ציון והתפוצות במקורות הספרותיים של העבר, ופונים לצידו החזותי של נושא זה. שכן במאמר זה בוחנת המחברת את סוגיית ציון והתפוצות מתוך התבוננות בשטיחי הפסיפס שעיטרו את בתי הכנסת במרחבי התפוצה היהודית בתקופה הביזנטית. בדיון המשווה בין פסיפסי בתי הכנסת במרחב הרומי־ביזנטי שמחוץ לארץ ישראל לאלה שבארץ, מחד גיסא, וביניהם לבין אומנות הפסיפס והיצירה החזותית הלא־יהודית בסביבתם הקרובה, מאידך גיסא, מסיקה יובל־חכם מסקנות הנוגעות בעיצוב הזהות היהודית בקרב קהילות התפוצה בשלהי העת העתיקה, וטוענת ששטיחי הפסיפס בבתי הכנסת בתפוצה, הנראים במבט ראשון סתמיים וחסרי השראה בהשוואה עם מקביליהם בבתי הכנסת הארצישראליים, חושפים בפשטותם מורכבות ומחשבה רבה באשר לאופן ההתמודדות הראוי של הקהילה היהודית עם שכניה הלא־יהודיים.

מאמרו של זאב הרוי, ציון והתפוצות במשנת הר"ן גירונדי, מחזיר אותנו לעיון טקסטואלי, הפעם בפירושי הר"ן, בן המאה ה־14, לסיפור על מגדל בבל, המופיע בספר בראשית. אחד המוטיבים המרכזיים של פירוש הר"ן לסיפור מגדל בבל הוא שבזכות בלבול הלשונות ופיזור העמים נמנעת ממשלת רשע עולמית, ובשעת הצורך מתאפשרת בריחה של צדיקים לארצות זרות. מוטיב זה מהדהד בהיבט אחר של גישת הר"ן למציאות הגולה, המודגש גם הוא בדיונו של הרוי, לפיו הגלות מיטיבה עם עַם ישראל באשר הפיזור מגן עליו בפני השמדה כוללת. הרוי סבור שתובנה זו, לצד אחרות העולות במהלך דיונו, חשובות גם לזמננו.

ג. ציון והתפוצות בתקופה המודרנית

במדורו השלישי של הספר ארבעה מאמרים הנוגעים לציון והתפוצות בעת החדשה: שניים מהם (הראשון והרביעי) עוסקים בתפיסות הגותיות. הנותרים משיבים את המבט להיסטוריה הממשית של המחצית הראשונה של המאה ה־20, במיוחד לשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ולשואה.

כך, במאמרו גלות וגאולה: עיון בגלגוליהם המודרניים של שני מושגי ערך יהודיים, מבקש יהוידע עמיר לעגן תפיסה חדשה של מושגי הערך גלות וגאולה. הוא עושה זאת תוך שהוא עוקב אחר משמעותם בספרות המסורתית והשינויים שחלו בה בעת החדשה, בעקבות המאבק לאמנציפציה, הנאורות, והזרמים המרכזיים בפילוסופיה האירופית במאות השנים האחרונות. בהמשך הוא מנתח את המהפכה שמחוללת ההגות הציונית בהבנת מושגי ערך אלה, בהעניקה להם משמעות גיאוגרפית ומדינית מובהקת ובלעדית. על רקע זה מציע המאמר תפיסה החורגת מהאופי הבינארי של גלות וגאולה, ציון והתפוצות, ומשתיתה הבנה היסטורית ורעיונית על קרקעה של תפיסת "בבל וירושלים". המאמר חושף את תשתיותיה של תפיסה זו באחדות מההגויות היהודיות המודרניות, ומנתח את פוריותה לימינו נוכח משבר הזהות העמוק הגלום בפער ההולך ומעמיק בין יהודי ישראל לקהילות היהודיות האחרות.

במאמרה 'עבודת האהבה': רשת הנשים של אלינור רוזוולט וחברותיה, מעמידה בת שבע מרגלית שטרן הרכב מעניין ומפתיע של רשת נשים: יהודיות מהגרות דלות אמצעים, מזה, ונשים אמריקאיות נוצריות מהמעמדות המבוססים, מזה. רשת הנשים התארגנה בראשית המאה העשרים בניו יורק, ובלטה בה אלינור רוזוולט, פעילה פוליטית, ולימים אשת נשיא ארצות הברית. רשת נשים זו משמשת כאן מקרה מבחן לסוגיית ציון והתפוצות, ומעוררת שאלות הנוגעות לתנאים הייחודיים שבהם קיימו נשים ציוניות זיקות טרנס־לאומיות מחד גיסא, ונאמנויות פמיניסטיות ואחרות, מאידך גיסא. ניתוח מגדרי של פעילותן מלמד כיצד סוגיות הנוגעות במאמץ הציוני הקשור בארץ ישראל, במאבק נגד האנטישמיות בארצות הברית ובהצלת פליטים מאירופה הנאצית, הזינו את הפעילות הפילנטרופית של חברות החוג. מאמר זה גורס, בין היתר, שהמחויבות הציונית והדאגה לגורל היהודים סייעו לחידוד התודעה של פעילות החוג ושל החברה שחיו בה, והעלו תרומה ממשית למפעל הציוני בראשיתו.

מאמרו של עופר שיף, מבטים מארץ ישראל על המאבק לשוויון זכויות של המיעוט היהודי במזרח אירופה ובמרכזה, בוחן את היחס המורכב של העיתונות היהודית הארץ־ישראלית למאבקים של יהודים במרכז אירופה ובמזרחה נגד הפרקטיקות האנטי־יהודיות של אפליה חברתית, תרבותית וכלכלית במהלך העשור שקדם למלחמת העולם השנייה. סוגיית היחס בין ציון לתפוצות עולה בהקשר זה באופן מובהק, שכן שיף טוען כי רבים מהכותבים בעיתונות היישוב טרם השואה ראו בקשיים ובכישלונות של המאבק היהודי בתפוצה למען שוויון אזרחי לא רק הוכחה לצדקת הדרך של הפתרון הציוני הארץ־ישראלי, אלא גם איום על דימוים העצמי כמי שראויים לשוויון ולהתקבלות בחברה ובתרבות המערבית המודרנית.

המאמר האחרון במדור זה נושא את הכותרת הציונות כרעיון אֶשְׁכּוֹלִי: עמדתו הפרגמטית של מרדכי מ' קפלן. במאמר זה מנתח נדב שיפמן ברמן את תפיסת עולמו הציונית של מרדכי קפלן כתפיסה פרגמטיסטית ופלורליסטית, וטוען שבעוד רבות מהעמדות הציוניות המוכרות מגדירות את הציונות באופן חד־ערכי ומוניסטי, תוך דבקות ברעיון אחד (דת, ארץ, עם, לשון), קפלן היה פרגמטיסט פילוסופי שהעמיד את הציונות על כמה אדנים. "אשכוליוּת" זו, טוען המחבר, עומדת בבסיס רעיון "היהדות כציביליזציה" של קפלן. לבסוף נטען כי יש מה ללמוד מתפיסתו הציונית של קפלן גם בזמננו, לאור אופייה הפרגמטי, המאפשר כניסה לשיג ושיח עם אידיאולוגיות שכנות מבלי להיגרר לחשיבה "מחנאית", ולפיכך להצליח ללמוד גם מהן לגבי המחשבה הציונית וקידומה.

ד. ציון והתפוצות: מבטים פילוסופיים ואידיאולוגיים (מאמרים בעברית)

מכאן אנו עוברים לבירור פילוסופי ואידיאולוגי של סוגיית ציון והתפוצות של זמננו.

במאמרו חיפושי זהות ובירור מקורות שְׂפָתָהּ: נישואי תערובת כמקרה מבחן בזיקת ישראל והתפוצות, פונה אבינעם רוזנק נגד השיח היהודי־ליברלי המצוי בזמננו, וטוען ששיח זה אינו מסוגל להמשיך ולקיים זהות יהודית־אתנית מובחנת. מתוך התייחסות לזיקה הקיימת, לדבריו, בין מקור הזהות לשפה התרבותית שבה משתמשים, סבור רוזנק שקיים יתרון לחיים היהודיים בישראל על פני התפוצה המערבית בת־זמננו, אלא שגם כך מדובר בבעיה הפוקדת אף את יהודי ישראל.

מאמרו של יוסי טרנר, ציון, התפוצות ושאלת המשך קיומו של העם היהודי, שואל לגבי התנאים הנדרשים להבטחת המשך הקיום היהודי הן בישראל והן בתפוצות זמננו. זאת לנוכח הקשיים הנערמים בפני הקיום היהודי מצד הציביליזציה הטכנולוגית בת־ההווה. על רקע בחינה פילוסופית־היסטורית של השפעות "הפנים" ו"החוץ" על הקיום היהודי במהלך הדורות, טוען טרנר נגד הוגי דעות ומנהיגי ציבור המתייחסים לשאלת ישראל והתפוצות כאל שאלה "פוליטית", ומראה כי מדובר, קודם כול, בשאלה תרבותית מהמדרגה הראשונה. במסגרת זו הוא מסביר מדוע הוא דוגל בחיי מולדת על פני החיים היהודיים בתפוצות, אך גם מבהיר שלפי דעתו יהודי ישראל ויהודי התפוצות עומדים מול אתגר משותף.

במאמר פרידריך הֶגֶל ושאלת משמעות הקיום הלאומי היהודי, חותם אבי שגיא את המדור בעיון בנושא ציון והתפוצות, המתנהל באמצעות בירור מושגִי של מחלוקת פילוסופית ארוכת שנים באשר לאופיו ההיסטורי של הקיום היהודי. אחרי שהוא מנתח גישות רבות שבמהלך הזמן ייחסו ליהודים וליהדות צורת קיום רוחנית־אידיאית, בלי צורך בקיומה של מולדת ממשית, דן שגיא לעומק בהגותו של הפילוסוף הגרמני הגדול, בן המאה ה־19, פרידריך הגל, על אודות משמעות הקיום היהודי. זאת משום שהפילוסופיה ההגליינית הורישה את תפיסת הקיום היהודי כצורת קיום רוחנית נטולת עוגן גיאוגרפי ומדיני־היסטורי לתודעה המודרנית, והסבירה כי כך יש להבין את מעמד היהודים כזרים בחברה המודרנית. מטרתו המוצהרת של המאמר היא לאתר ולנתח את הרגע ההיסטורי שבו סירב היהודי לקבל את היחס אליו כאילו הוא "רוח רפאים", ודרש להיות בשר ודם החי במרחב גיאוגרפי ממשי. את הרגע הזה הוא מזהה עם הופעת החוברת "אוטו־אמנציפציה" של ליאון פינסקר, אותה הוא משווה למגמתם האנטי־ציונית של הוגי דעות יהודיים תפוצתיים כהרמן כהן וג'ורג' שטיינר, אשר המשיכו, לטענתו, את מגמת ה"הזרה" של הקיום היהודי אצל הגל.

ה – ציון והתפוצות: מבטים פילוסופיים ואידיאולוגיים (מאמרים באנגלית)

המדור החמישי והאחרון של הספר מציג שני מאמרים באנגלית, המשקפים מבטים שונים וסותרים על סוגיית ציון והתפוצות מזווית הראייה של היהדות הצפון־אמריקאית העכשווית.

כך, באמצעות עדשה היסטורית וניתוח סטרוקטורלי, בודק מאמרו של שאול מגיד, האם ישראל טובה לתפוצה האמריקאית? (Is Israel Good for the American Diaspora?) את מקומה של ישראל בדמיון היהודי האמריקאי. הוא טוען שאחרי מלחמת ששת הימים עברה הציונות האמריקאית מתמיכה במדינת היהודים שאופיינה באמביוולנטיות ניכרת לתמיכה בלתי־מסויגת, וקובע שמעבר זה הביא ל"ציוניזציה" (Zionization) של השיח היהודי־אמריקאי. על רקע דברים אלה מבקש מגיד להציג את הבעייתיות העולה מביסוס הזהות התפוצתית של יהודי אמריקה על הזדהותם עם מקום שהם בוחרים לא לגור בו, ואת פגיעתה של גישה זו בהזדהות היהודים עם האינטגרציה המלאה שכבר השיגו בחברה האמריקאית.

מאמרו של גיל טרוי, ציונות זהותית: גשר ישן־חדש לאיחוד ישראל ויהדות התפוצות (Identity Zionism: An Old-New Bridge to Unite Israel and Diaspora Jewry), מחייב, לעומת זאת, את מרכזיות ישראל והציונות בתודעה היהודית־אמריקאית. בשלבים המוקדמים של מאמר זה, החותם את הספר, מבקש טרוי להפריך את הקביעה שהושמעה בשנים האחרונות, לפיה יהודי התפוצות מתרחקים ממדינת ישראל, ומכחיש את הטענה שבחוגים שבהם התרחקות כזאת אכן קיימת, מוטלת האשמה על מדיניות של ממשלות ישראל. בשלבים מתקדמים יותר של הדיון סוקר המחבר פרקי הגות ומחקרים סוציולוגיים כבסיס לטענה שלמען אחדותו של העם היהודי בישראל ובתפוצות יש לחדש את הפן התרבותי והרוחני־אידיאלי של תפיסות עולם שאפיינו בעבר חוגים שונים בקרב הציונות, ולהציע מגמה זו כבסיס משותף לזהות היהודית העכשווית. את הגישה הזאת הוא מכנה "ציונות זהותית" (Identity Zionism).

מקבץ מאמרים זה מציג, אם כן, מגוון גישות בשאלות היסטוריות, טקסטואליות, חברתיות, ותרבותיות־חינוכיות בנושא ציון והתפוצות. כפי שנאמר בפתח הדברים, אנו תקווה שספר זה יוביל לדיון ציבורי רחב ופורה בסוגייה חשובה ורלוונטית זו.

תודתנו נתונה להנהלת הוצאת כרמל, לעובדיה ולעורכת הלשונית, תרצה יובל, על טיפולם המסור בהפקת הספר. תודה מיוחדת נתונה לעורך הסדרה, פרופ' אבי שגיא, הן על יחסו האישי החם והן על התמיכה המקצועית הנבונה שהגיש לנו בעת הכנתו. אנחנו גם רוצים להודות למנכ"ל מכון שכטר איתן קופר, לנשיא מכון שכטר פרופ' דורון בר ולנשיא שוחרי עמותות שכטר פרופ' דוד גולינקין לתמיכתם בספר. הספר כולו מוקדש לזכרו של מורנו וחברנו פרופ' אליעזר שביד, שהלך לעולמו סמוך לזמן צאתו לאור.