ארור אתה מכל הבהמה

הקדמה

אני מחליטה לספר את הסיפור שלי והוא יכול להיות הסיפור של כל אישה אחרת. הסיפור שלי תקוע אצלי חזק ועמוק בתוך הבטן, הופך כל רגע בחיי לקשה מנשוא. הופך אותי לאישה מפוחדת, מלאה ברגשות אשם ובייסורי מצפון.

אני מספרת את הסיפור שלי כדי לעזור לנשים אחרות שנמצאות במצב שלי וגם כדי לעזור לעצמי, כי מעולם, בכל ארבעים וחמש שנות חיי לא הרגשתי כל כך לבד. בפעם הראשונה בחיי אני מבינה לחלוטין באופן שכלתני אבל גם עמוק מתוך הלב עד כמה אדם לבדו ובזמן שהוא צריך יותר מכול שיבינו אותו, הוא מגלה שאף אחד בעצם לא יכול.

מעולם בחיי לא כתבתי אך הכתיבה מגיעה מתוך הנשמה שלי, עוזרת לי לשחרר, להבין, לפרוק, למחול לעצמי. להבין שאני לא אשמה. שלא מגיע לי הסיוט שאני עוברת. הכתיבה מאפשרת לי להוציא החוצה מהבטן הכואבת שלי את הכעס שאני מרגישה בעוצמות כל כך חזקות. בזכות הכתיבה אני מרגישה שאני מחזירה לעצמי קצת מהשליטה שאיבדתי על חיי, על המציאות שלי, על סדר היום שלי, על היכולת שלי לתפקד, היכולת שלי לישון בלילות, היכולת שלי להגיע בבוקר לעבודה ולא לבכות שם בחוץ לבד בחצר כשאני מעשנת את הסיגריה לפני תחילת היום.

היו כל כך הרבה בקרים כאלה שבהם הגעתי לעבודה ומייד ברחתי החוצה, הרחק מכולם. ניסיתי לנשום, לאגור כוחות ליום נוסף שבו אני עולה לפחות שלוש פעמים ארבע קומות כשכל מדרגה מגבירה את הכאב בכל נקודה בגוף שלי.

בכל יום עבודה אני צריכה לעמוד כשחקנית ראשית על במה, להיות חזקה, ממוקדת. להיות סמכותית וגם מכילה. בעיקר מכילה ומכילה כשאני עצמי מרוקנת לחלוטין. אני צריכה לשדר חוזק כשבפנים אני מרגישה חלשה כל כך, חשופה, מפחדת.

בבקרים האלה שבהם ניסיתי לנשום עמוק ולשכנע את עצמי שאני מסוגלת וניסיתי לעצור את הבכי, לא הצלחתי כמעט אף פעם ומצאתי את עצמי בוקר אחרי בוקר פורצת בבכי מהסוג ההיסטרי, כזה שמשבש את הנשימה עוד דקות ארוכות אחרי שהוא נרגע. וכך, כשהאיפור כבר נזל לי מהפרצוף והנשימה לאט לאט נרגעה, הכרחתי את עצמי בכל בוקר כזה, תוך שאני סובלת ייסורי תופת, לעלות לכיתה שלי. המזל שלי הוא שאני באמת אוהבת את התלמידים שלי והפרצוף הראשון שפגשתי במדרגות, בכל בוקר כזה, עזר לי לדחוק לבטן את הבכי, את הפחד, הכעס והכאב, רק לכמה שעות. ובכל יום כזה כשסיימתי לעבוד והגעתי לאוטו שלי, הכאב בגוף שלא נשכח לרגע כבר מייסר ומביא אותי לרמות עייפות בלתי נסבלות, והכאב שנדחק בבוקר חוזר ומציף אותי בתוך שניות ספורות ואני מניעה את האוטו, מדליקה סיגריה ובוכה שוב מתחת למשקפי השמש, גם בחורף, כל הדרך הביתה.

בזמן שאני כותבת את השורות האלה, הסיפור שלי עוד לא נגמר, והסוף, שאני מקווה שיהיה טוב, עדיין רחוק. הסיבה לסיוט שהחיים שלי הפכו להיות לצערי, עדיין איתי. יום יום ושעה שעה. הפחד, הדמעות והכעס העצום שממלאים אותי הביאו אותי ביום אחד לקחת עט ומחברת מהמגירה ולכתוב.

בפעם הראשונה כשהתחלתי לכתוב את הסיפור שלי, תיבלתי אותו קצת בדמיון. בדמיון יכולתי להמציא את הסוף. ועשיתי את זה, יצרתי סוף שהוא פנטזיה. סוף שהיה יכול במציאות לסיים את סרט האימה ולשחרר אותי אחת ולתמיד מהשטן שנכנס לחיי לפני כשלוש שנים.

ובסיפור שלי, שהתחלתי לכתוב, לא נתתי שם לשטן. קראתי לו פשוט “הוא”. בחרתי להציג אותו בדיוק כמו שאני רואה אותו ובהתאמה לנפש שלו הפגועה עד כדי כך שכל הווייתו היא רוע מוחלט.

בגלל שאותו שטן, בתהליך ארוך מאוד הביא אותי לכדי איבוד של עצמי, זהותי ומחשבותיי, גם לעצמי קראתי בגוף שלישי, רק “היא”.

בהתחלה הכתיבה זרמה ישר מתוך הבטן שלי, מהלב שלי ומעוד איברים פנימיים כואבים והשורות נערמו אחת מעל השנייה. אבל מעמוד לעמוד הכתיבה הלכה והתרחקה ממני. הפכה לקשה פתאום. נותרתי ללא מילים לכתוב ובטן שעדיין מלאה מדי. בער בי הצורך להביא את הכאב העצום שלי לכדי מילים כתובות אבל הרגשתי תקועה. היה לי קשה להמשיך ולספר את הסיפור שלי בגוף שלישי, לקרוא לעצמי “היא”.

אומנם הכינוי “היא” הלם ותאם במדויק את ההרגשה שלי, כקליפה ריקה מתוכן, שקופה, חסרת אישיות, אבל גם הלב שלי הלך ונעלם בשורות שכתבתי. במקום לכתוב מהלב, כתבתי כמשקיפה מהצד. משקיפה שאומנם איננה אובייקטיבית וכל הבנתה וחמלתה נתונות לדמות שנקראת “היא”, אך משקיפה שמנותקת לחלוטין ממני. ו”היא” זאת אני. ואני, בת ארבעים וחמש, גרה ברעננה, אימא לילד מדהים שמלאו לו לא מזמן שמונה־עשרה שנים ובחרתי בסיפור שהתחלתי לכתוב להשמיט כליל את קיומו.

ילד שלי, אהבה של חיי, אימא מבקשת ממך סליחה. סליחה על שהכנסתי לקודש הקודשים שלנו, שלך ושלי, למבצר שלנו, את השטן.

לא כללתי אותך בסיפור הראשון שהתחלתי לכתוב כי התביישתי. ממך ומעצמי. התביישתי מעצמי על שאפשרתי לסיוט הזה להתרחש ועל שחשפתי אותך, את הילד הטהור, החכם והיפה שלי לשטן הזה. חשפתי אותך להתנהגויות שלו, להתנהגויות שלי בעקבות ההתעללות שלו בי ולכל סיטואציה נוראית שקרתה, שלכולן היית מודע גם אם לא את כולן ראית.

הכתיבה של הסיפור נתקעה לי, כי הלב שלי נשאר מחוץ לה. הבן שלי נשאר מחוץ לה, והרגשתי שהפנטזיה זרה מדי, ולמרות שקסמה לי, למרות שגרמה לי לא פעם לעצום את עיניי ולדמיין שהיא אמיתית, ולמשך שלוש שניות להרגיש הקלה עצומה, רווחה, אושר ושחרור, החלטתי לספר את הסיפור שלי בלעדיה.

החלטתי לספר את מה שקרה, כפי שקרה במציאות ומתוך הלב שלי ו”היא” חזרה להיות אני. החלטתי גם שכשאספר את הסיפור שלי בגוף ראשון ומתוך הלב שלי, אשלב את סיפור הפנטזיה שתואמת את המציאות ברוב פרטיה, גם לאחר ששיניתי מעט את סדר התרחשות האירועים, כפי שמותר רק בפנטזיה. ואעשה זאת כיוון שהפנטזיה נוסכת בי תקווה או סתם הנאה מהאשליה.

אז כאן המקום המתאים ביותר להכניס את החלק הראשון בסיפור הפנטזיה. החלק הראשון שאמור היה להיות האחרון, שמתאר את סוף הסיוט כפי שקיים רק בפנטזיה שלי.

1.

הוא נאנח מכאב ברגלו בזמן שצעד במהירות, מנסה לחמוק אל החשכה. 'אני בטוח שהיא ראתה אותי', חשב. הלב שלו פעם בחוזקה ולא ממהירות הליכתו. גם לא מפחד שמא ייתפס במנוסתו. ליבו הלם בחוזקה מהתרגשות ומשמחה.

'ראיתי אותה', חשב לעצמו וחייך חיוך חושף שיניים צהובות. הוא התרחק ונעלם ברחוב החשוך, ראשו הקירח עוד מעט בהק מהאורות שבקעו מהחלונות בטרם נעלם אף הוא.

הוא הגיע אל השביל המוביל לבית אימו בצליעה שהחמירה לאחר ההליכה המהירה והמאומצת.

הוא בירך את אימו לשלום בחיוך ובמצב רוח מרומם ומיהר לחדרו, שם התיישב בבגדיו המצחינים מריח זיעה, על מיטה לא מוצעת, סתורה וחושפת בזוהמה שלה לילות רדופים בהם נאנק מכאבי נפשו. לעיתים אף לא טרח לקום בלילות אלה להשתין וישן כשהוא רטוב משתן בתוך מיטה רטובה.

דבר מכל אלה לא הפריע לו. בטח לא כעת כשהוא אחוז התרגשות, הנאה וסיפוק מכך שראה אותה, אך עוד יותר מכך שהיא ראתה אותו.

'היא תבין שאני עדיין כאן ולא מתכוון ללכת. שיבוא יום והיא תחזור להיות שלי'.

הוא עצם את עיניו בזמן ששאף עמוקות מהבאנג המטונף שלו ובדמיונו ראה את דמותה מולו, עירומה, יפה ומפתה כמו אלה. חושנית. והיא לוחשת לו בדמיונו 'חזור אליי, אני רוצה אותך. רק אותך'.

הוא הניח את הבאנג והרגיש את איבר מינו קשה במכנסיו. הוא אונן, וכשגמר, כמו תמיד, לחש את שמה שוב ושוב ושוב.

כך נרדם בבגדיו המצחינים, עם יד אחת אוחזת באיבר מינו ורטובה מזרע ויד שנייה מחבקת את הכרית שלצידו. הוא נרדם וישן בנעליו ובבגדיו, במיטה מצחינה משתן, מזיעה ומזרע.

אימו הקשישה כבר מזמן נרדמה בסלון ולא שמעה אף את היבבה שפרצה מגרונו לאחר שלחש את שמה שוב ושוב ושוב.

עוד באותו לילה דפקו השוטרים על דלת בית אימו הקשישה. היא קמה הלומת שינה ובצעדים איטיים וכבדים, תוך שהיא מזדרזת לקשור את חלוקה מסביב לבטנה הגדולה, אחוזת אימה פנתה לעבר הדלת, הסתכלה דרך העינית וראתה את השוטרים.

היא לא הספיקה להזהיר את בנה כפי שמורגלת הייתה לעשות ונאלצה לפתוח את הדלת כשדפיקותיהם של השוטרים הלכו והתחזקו.

השוטרים הדפו אותה לאחור והיא כמעט מעדה.

"תתביישו לכם, אני אישה מבוגרת וחולה", נזפה בהם בקול רם בניסיון נואש אחרון לאותת לבנה שישן בחדר המצחין. אולי יספיק לשמוע אותה ולהתחבא ברגע האחרון כפי שכבר עשה בעבר.

הפעם לא הצליחה ובן רגע היו כבר השוטרים בחדרו ובתנועות גסות ובקול רועם הקימו אותו על רגליו. הם חיפשו בכל כיסיו והוציאו את תכולתם: סיגריות, מצית וכמה מטבעות.

הם הורידו את חגורת מכנסיו ואז אזקו אותו בידיו וברגליו תוך שמשמיעים לו את המילים שכבר מכיר שמשמיעים בזמן מעצר.

שלושה ימים לאחר מכן כבר היה שוב ישוב בחדרו, בבית אימו, על מיטתו המצחינה כשהוא מטונף ומדיף ריחות עזים של זיעה של אדם שלא התקלח לפחות שלושה ימים ואף לא החליף את בגדיו.

והגרוע מכול, שלושה ימים שבהם לא נטל את התרופות שלו. התרופות שמונעות ממנו לעבור מעבר סופי בהחלט אל הטירוף. תרופות שמשאירות אותו אוחז ביכולותיו המועטות במעט מציאות.

גם הפעם ליבו פעם במהירות, אך הפעם כיוון שחש זעם בעוצמות שלא יוכל להן.

הוא חשב שאחרי שראתה אותו, בוודאי תבין עד כמה התגעגעה אליו. עד כמה היא אוהבת אותו. הוא חשב שהיא תגיע מהר אליו, לחדרו המצחין. הוא חשב שהיא תנשק אותו ותיקח אותו בחזרה איתה הביתה.

הוא הלם בחוזקה בקיר שליד מיטתו ותמונת אביו המת נפלה אל הרצפה. הוא הוציא מתחת למיטתו בקבוק ויסקי ולגם לגימות ארוכות תוך שהוא מנגב בשרוול חולצתו את הטיפות שנזלו על סנטרו.

לא בלבד שלא חזרה אליו, היא התקשרה למשטרה וסיפרה להם שהוא זרק אבנים על חלונות ביתה במשך שלושה ערבים. הוא באמת עשה את זה אבל רק בשביל להגיד לה שהוא אוהב אותה. ושהוא כאן. ושהוא לא מתכוון ללכת. ושהיא תחזור להיות שלו. אין אפשרות אחרת. היא אהבת חייו.

אבל היא התקשרה למשטרה ושוב הוא ישב בתא המעצר שלושה ימים באותם בגדים וללא התרופות שלו.

הוא שתה ושתה, ולאחר שלא אכל כלום כמעט שלושה ימים האלכוהול מייד נספג והגביר את רעידותיו. הוא הרגיש את הזעם שורף את גופו מבפנים. 'היא בטח כבר מזדיינת עם כל גבר שני שהיא רואה'.

הזיעה נטפה על פניו ולתוך עיניו, אך הוא לא הבחין בזה, ונותר אחוז זעם ורועד ללא שליטה. הוא החליט שהפעם הוא יעשה את זה. הוא ישים קץ לסבל הזה והיא תבין.

הוא קם ממיטתו והלך בהליכתו הצולעת והמהירה, חלף על פני אימו שישנה בסלון אל המטבח, שם פתח את המגירה והוציא סכין. הוא בחן את הסכין מכל צדדיו ותקע אותו בכיס מכנסיו.

הטריקה של הדלת אחריו, אף היא לא העירה את אימו הקשישה.

הוא יצא לרחוב ועיניו התקשו להתרגל לאור השמש הבוהק לאחר שלושה ימים בהם כמעט לא ראה אור יום והוא הסתנוור. הוא הגביר את קצב הליכתו הצולעת וכבר התנדנד שיכור מצד לצד.

אנשים שחלפו על פניו נרתעו ממנו. מהליכתו הצולעת והמתנדנדת. הם לא שמעו אותו מדבר אך ראו שהוא מניע את שפתיו כמדבר, אך ללא קול.

הוא המשיך ללכת, נחוש להגיע אליה ולגרום לה להבין שהוא כבר מזמן סלח לה. להבין שהיא צריכה לחזור אליו. גם אם היא לא תרצה בהתחלה. הוא לא ישאיר לה ברירה. הוא יעדיף להרוג...

המחשבה שלו נקטעה באחת. הוא פקח את עיניו לשבריר שנייה בטרם עצם אותן בחזרה לצמיתות ולא הספיק אפילו לשמוע את הסירנות מתקרבות אליו.

הנהגת שדרסה אותו, בחורה צעירה, ייבבה בבכי ליד השוטרים. הוא הגיח וקפץ לכביש בשנייה והיא לא הספיקה לעצור. היא נהגה הרבה מעל המהירות המותרת ופגעה בו באופן שלא הותיר לו סיכוי. גופתו הייתה מוטלת על הכביש ואפילו במותו, הבעת פניו נותרה זועמת וחלולה בו־זמנית.