ילד חוץ מהעיר התחתית

תינוק גדול נולד

אימא הייתה בהיריון. היה זה היריון רגיל. אבל אני הייתי תינוק ממש גדול. חמישה קילו וארבע-מאות גרם.

הרופא הביט בי לא מאמין ואמר לאימא שלי: "כשתצאו מבית החולים תוכלי להלביש אותו, להנעיל אותו, לתת לו יד וללכת איתו הביתה".

ילד חוץ

אבי מולידי נפטר מסרטן כשהייתי בן שנתיים וחצי. אימי נשארה לבדה עם ילד קטן. "היו לה חיים לא קלים", חזרה ואמרה אפורה אחותה.

בגיל שלוש אימא העבירה אותי לקיבוץ עין החורש. "ילד חוץ", קראו לזה. אני לא זוכר פרטים. אני רק זוכר שהיה קשה. בכיתי בשקט בלילות, וידעתי שאני לבד.

לאה

למדתי בבית ספר "מרכז", שהיה בעיר התחתית בחיפה ברחוב "צהיון" - רחוב תלול שהוביל לוואדי ניסנס, בית הספר היה מבנה אבן ישן שתול בסביבת מגורים ועסקים.

אחת התלמידות הייתה לאה. לאה הייתה ילדה יפה, עור לבן ושיער בלונדיני. היא הגיעה לכיתה אלף בשמלות לבנות. עם רקמה, בשרוולים, בחלק שמעל החזה ובחלק התחתון של השמלה.

לאה הגיעה לכיתה כשהיא כבר יודעת לקרוא ולכתוב, ואנחנו לא ידענו דבר. בכיתה אלף היא הייתה כוכב. בכיתה בית היא נחלשה, ובכיתה גימל הייתה כמו כולם.

ככל שעלינו בכיתות לאה הלכה ונחלשה. בסוף בית הספר העממי אנחנו הצלחנו ללמוד דברים חדשים ולאה לא.

הסיגריה הראשונה שלי

חבורת הילדים שאליה השתייכתי עלתה על גג בניין שהיה בתהליך בנייה ליד אזור המשחקים שלנו. על הגג מצאנו קופסת סיגריות כמעט שלמה. אולי אחד הפועלים שכח אותה. קופסה בצבע סגול, "אוניברסל", ובמרכזה ציור של כדור הארץ.

היינו בני שש לערך וחילקנו את הסיגריות לכולם, אבל רק אחד ידע מה לעשות. הוא שלף מצית מכיסו, הדליק את הסיגריה שלו, והפריח עננת עשן.

הבטנו בו משתאים על מה שקורה, והדלקנו כל אחד את הסיגריה שלו, מפריחים ענני עשן כשאיננו מעיזים להכניס את העשן לריאות. הרגשנו כמו גדולים, והבטנו בחשיבות זה בזה.

אדון פוזננסקי

בשכונה היה בית קפה קטן, שבעליו היו מר פוזננסקי ואשתו.

אדון פוזננסקי, איש חביב, היה ממציא כל מיני המצאות ורושם עליהן פטנטים, כך היה מבזבז את מעט הכסף שאשתו הצליחה להפיק מבית הקפה. ההמצאה החשובה ביותר שהוא המציא, שהייתה עטופה במעטה כבד של סודיות, הייתה: איך לשמור על ניקיון הזרבובית במכונת הקפה האיטלקית שהייתה מחממת את החלב טרם מזיגתו לכוסות הקפה ההפוך שנהג להגיש ללקוחות.

סוגיות כאלו ודומותיהן העסיקו את מוחו הפורה של מר פוזננסקי עד ליום מותו.

משה חיים

משה חיים היה אחד החברים שלי בשכונה. הוא סיפר לנו הילדים כי אימא שלו חלתה בסרטן. שאלנו אותו: "מה זה?" והוא סיפר לנו: "אימא שלי הלכה על שפת הים, ופתאום סרטן ממזר קטן קפץ ונכנס לה לתוך היד, וכל הרופאים משתגעים ולא יכולים להוציא לה אותו החוצה. הוא כל הזמן זז ומשנה מקום".

לאביו של משה חיים, לו עצמו ולאחותו היו רגליים עקומות, והם התנדנדו מצד לצד בזמן שהלכו. משה חיים הסביר לנו: "במלחמת השחרור צלף ערבי ירה באבא שלי מהצד בדיוק". והוא היה עוצם עין אחת, כאילו הוא מכוון רובה, וביד השנייה היה לוחץ על הדק דמיוני, כשהוא מחקה את כיוון הרובה ועצימת העין "וריסק לו את שתי הברכיים!!!"

אימא מגהצת

חמישה-עשר גרוש לגיהוץ של חולצה - תשעים לירות שכר לימוד לחודש בבית הספר התיכון "חוגים".

שש מאות חולצות לגהץ כל חודש. כשלושים חולצות ליום כדי לכסות את שכר הלימוד. תמיד אזכור את אימא עומדת מעל קרש גיהוץ מעלה קיטור.

הגהץ

הוא היה נמוך קומה שרירי וג'ינג'י עם שפם קטן מעל השפה העליונה. היה מגיע לעבודה עם חולצה ומכנסיים מחויטים מגוהצים למשעי.

הוא היה הגהץ במכבסה של אבא שלי ברחוב יפו בחיפה. לא ממש מכבסה, אלא תחנה לקבלת כביסה. מקבל הכביסה מהלקוחות, ממיין ושולח למכבסה ה"אמיתית". מקבל הכביסה בחזרה ומחלק ללקוחות.

היה מוריד את החולצה, נשאר עם גופייה ובפיו סיגריה שמעולם לא כבתה. ואז נגלה על זרועו המספר שצרבו בו במחנה הריכוז.

היו לו שני קרשי גיהוץ. אחד הכללי והשני לשרוולי החולצות, כדי לא לגהץ השרוול בקרש הרגיל וליצור כפל. "על כפל", הוא אמר, "היו יורים בך".