הקרב במוצב הדיסקוטק

לא טוב
היות האדם
לבדו
יום חמישי, ארבעה־עשר באוקטובר שנת 2021, תשע בבוקר. שוכב לי במיטה לבד בבית. חש כשבר כלי. בוהה בתקרה ומתקשה לאבחן מה גובר על מה - הכאב הפיזי או הכאב הנפשי. מרגיש חבול ומובס מיד הגורל ומסיטואציה שלרגע לא נמצאת תחת שליטתי. משיל מעליי את השמיכה, מקלף את עצמי בכוח מהמיטה ונע מסוחרר לשירותים כשלגופי תחתוני בוקסר ותו לא. נעמד מול המראה ומנסה לזהות את עצמי. מבקש לבחון את הצלקת הטרייה שמשתרעת לה במורדות הצוואר ונראית כאילו היא מנסה להסוות את עצמה באמצעות שערות החזה.

עד לפני חודשיים התגוררתי בארצות הברית במסגרת שליחותי כנספח צבאי. עם חזרתי ארצה לפני כחודש התגלה בגופי סרטן. פחות או יותר בעת שחגגתי יום הולדת ארבעים וחמש. לפני פחות משבוע עברתי ניתוח להסרת בלוטת התריס וחלק מבלוטות הלימפה.

כדי להעביר את הזמן ולהרגיש שאני מקדם דברים, אני מנסה לסדר מספר ארגזים עמוסי מסמכים שהיו מונחים בחדר העבודה ומאז החזרה לארץ טרם פרקתי את תוכנם. בתוך ערמות הניירת אני נתקל בלא מעט דברים שמעוררים אצלי זיכרונות רחוקים - כולם מתקופת השירות הצבאי, ולא בכדי. בחיי הבוגרים, שמתפרשׂים על פני שלושה עשורים, הספקתי עד כה להיות בעיקר חייל. תוך כדי פשפוש באחד הארגזים אני מוצא את התיק הרפואי משירותי הצבאי. מרפרף בין דפיו המצהיבים ומגלה דו"חות פציעה שהלכו ונערמו עם השנים. באחד מהם מתוארת פציעה חמורה בכתף שממנה סבלתי עוד מקורס הצניחה שעברתי כטירון בצנחנים. עוד מספר דפים קדימה והינה הדו"ח שמתאר את הפציעה ברגלי השמאלית, לאחר שנוריתי בפעילות מבצעית בסמוך לקסבה של שכם.

התשישות מהניתוח עדיין לא חלפה, אך בכל מאודי ובמאמץ עילאי אני מנסה לשדר בפני ילדיי עסקים כרגיל. הכי קשה לי המרדף אחרי הבנות כשהן רוכבות על אופניים.

לאחרונה, כל בוקר אני מוצא את עצמי נאנק מכאבים בשירותים. סבלתי פציעות לא קלות במהלך השירות. אולם הכאבים עתה קשים מנשוא. מדי בוקר הבית מתרוקן לו, או נכון יותר מתמלא בבדידות. רק אני נשאר בו לבד, מוטל כרהיט ישן ושחוק שבקרוב יסיים את תפקידו בעולם הזה. מעטים מאוד האנשים שנחשפו לדבר מחלתי, דבר שמחמיר את הבדידות. העדפתי שלא להדאיג את אוהביי ולהיות עליהם עול ונטל, אך אם להודות על האמת, לא פחות מכך, ביקשתי למנוע משונאיי ומבקשי רעתי רגע קטן של אושר.

אני מנסה להעלות זיכרונות מהשירות הצבאי, אך בה בעת מבקש להדחיקם. מעין סאדו־מאזו מחשבתי. בקרוב יציינו עשרים שנה למבצע חומת מגן.[^1] אין לי כרגע מושג אם אחיה עד אז. אולי כדאי לשבת ולכתוב משהו שיישאר כמזכרת למען הדורות הבאים? אולי הכתיבה תקהה במעט את הכאב? אולי היא תיצוק תוכן חדש בחיי, גם אם לפרק זמן קצר, ותרחיק אותי ממחשבות רעות?

כל כך הרבה דברים חוויתי באותן שנים של תחילת המילניום - שנות האינתיפאדה השנייה. אולם ללא כל צל של ספק, החוויה החזקה מכולן אירעה ב"דיסקוטק". אני יודע מה עובר לכם בראש למשמע המילה "דיסקוטק" - מסיבות, ריקודים, אלכוהול, צעירות וצעירים תוססים, אווירה טובה. אבל לא על כזה דיסקוטק אני מדבר. הדיסקוטק שמרצד כרגע בזיכרונותיי הוא בית מטבחיים. מקום שבו המוזיקה הקצבית הוחלפה בכדורים שורקים ובהדי פיצוצים של רימוני רסס שמאיימים לקרוע את עור התוף. ניחוחות של אלכוהול הומרו בריח של גז בישול שנפלט מבלוני גז מחוררים מירי. את מקומה של תחושת הזימה תפסה תחושה של פחד וחוסר ודאות. ואפקטים של מכונות עשן ואורות מהבהבים התחלפו בערפל כבד בליל חורף קר בהר גריזים - וברשפים של ירי.

אני מגרד את עצמי מהמיטה ומתיישב לכתוב את זיכרונותיי מ"הדיסקוטק".

[1] חומת מגן היה המבצע הגדול ביותר של צה"ל במהלך האינתיפאדה השנייה, ב־2002. המבצע התמקד בשטחי יהודה ושומרון, ונמשך כחודש וחצי. ההחלטה על המבצע התקבלה בעקבות הפיגוע הקשה במלון פארק בנתניה, בערב ליל הסדר, שבו נרצחו שלושים אזרחים ישראלים.

בין
הר גריזים
להר עיבל

היה זה בחורף 2002-2003, חודשים אחדים אחרי סיומו של מבצע חומת מגן. באותם ימים הייתי סמג"ד גדוד צפע של חטיבת הצנחנים, הלוא הוא גדוד 202.

על חטיבת הצנחנים הוטל להיות מִפקדה משימתית במרחב העיר שכם. העיר נחשבה באותם הימים כבירת הטרור הפלסטיני בשל כמות הטרוריסטים המפגעים שיצאו מתוכה, או לחלופין פיגועים שיצאו בהנחיית בכירי המבוקשים שהסתתרו בה ופעלו משטחה.

ישנן סיבות רבות מדוע דווקא שכם נעשתה כה דומיננטית בעבור מפעל הטרור הפלסטיני באותה העת. אם למנות את העיקריות, אזי העיר בנויה בצפיפות רבה. בתחומה מצויים לא פחות מארבעה מחנות פליטים - בלאטה, עסכר ישן, עסכר חדש ועין בית־אילמא - ונוסף לאלה גם שטח קסבתי, דהיינו שוק צפוף והומה אדם. מרחבים אורבניים אלו, הבנויים בצפיפות, מקשים עד מאוד על יכולות התמרון של כוחות צבא סדירים ומקנים יתרונות רבים למבוקשים שניצלו את היכרותם עם השטח ואת תמיכת האוכלוסייה המקומית להסתתרות במרחבים אלו.

הקסבה עצמה בנויה ממספר שכבות, שהעתיקות שבהן מתוארכות אי שם לימי בית שני ומצויות בעומק של מספר מטרים מתחת לפני הקרקע. המפלסים התת קרקעיים לא היו ממופים באותה העת.

נוסף על כך, שכם משמשת מעין נקודת ציר לכל ערי השומרון. לעיר יש דרכים מקשרות צפונה לעבר ג'נין, ומשם יצאו פיגועים לאזור עפולה. תנועה מהעיר דרומה לכיוון רמאללה אִפשרה בהמשך הוצאה לפועל של פיגועים במרחב ירושלים. תנועה מערבה, דרך טול־כרם, שימשה נתיב שדרכו יצאו פיגועים למרחב השרון, בדגש על אזור נתניה וחדרה. ואילו גלישה מזרחה על גב ההר אפשרה הגעה לאזור העיר יריחו ולהוצאתם לפועל של פיגועים במרחב כביש הבקעה.

ראש התמנון פעל באורח דו־סטרי. כלומר, לא רק שילוח מפגעים מתאבדים אלא אף קליטת מבוקשים - עובדה שהפכה את שכם לעיר מקלט לטרוריסטים.

כדי להכריע את הטרור בשכם נדרש היה ריכוז מאמץ משמעותי וממוקד למרחב זה. לצורך כך הופקע שטח העיר מהחטיבה המרחבית שומרון, וכאמור הועבר לאחריותה של חטיבת הצנחנים בפיקודו של מפקד החטיבה באותם ימים, אלוף משנה אביב כוכבי. תחת פיקודה של החטיבה פעלו שני גדודים: גדוד 202 וגדוד הסיור החטיבתי (הגדס"ר) שזה עתה הוקם.

מפקדת החטיבה ישבה במוצב תל א־ראס בשכונת השומרונים אשר על הר גריזים. מוצב זה חלש על שכם מדרום. גדוד 202 היה אחראי על הביטחון השוטף ועל פעילות יזומה בתוך העיר ובמרחב מחנות הפליטים הסמוכים לה, ואילו הגדס"ר הוגדר כגדוד עתודה - וככזה ביצע אך ורק פעילות יזומה, וכזאת שנחשבה לאיכותית ביותר. תחילה ישב הגדוד במחנה הצבאי בצומת תפוח והחזיק עוד שלוחה לוגיסטית במפקדת חטמ"ר^[2] שומרון, במחנה חורון.

בשבועות הראשונים לפעילותנו בשכם השתתפנו במספר מבצעים חטיבתיים יחד עם עוד כמה יחידות מיוחדות. כל אחד ממבצעים אלה, שזכו לכינוי "גלגלי תנופה", נמשך ימים ספורים. במהלכם של המבצעים השתלטו פלוגות הגדוד על כמה בנייני מגורים בעיר והפכו אותם למוצבים ארעיים שישמשו בסיסי יציאה לפשיטות מקומיות על בסיס יומי.

לאחר מספר פעמים שבהן נכנסנו ויצאנו מהעיר, וכשבכל אחת מהפעמים בזבזנו זמן יקר ומשאבים רבים על היערכות לוגיסטית מחודשת, הוחלט לבחון את האפשרות להכניס את הגדוד לשהיית קבע בשכם. מלבד פישוטה של המורכבות הלוגיסטית היו בבסיסו של רעיון זה שני טעמים עיקריים. הראשון - לקצר את זמני התגובה מקבלת התרעה על פעילות חבלנית עוינת (פח"ע) ועד ליירוט המחבלים המעורבים בפעילות. הנסיעה ברכבים ממוגנים מצומת תפוח או ממחנה חורון עד ללב העיר שכם ארכה לא פחות מארבעים וחמש דקות, אם משקללים את זמן התגובה, הקפצת הנהגים, התגברות על מחסומים ארעיים שהפלסטינים היו מציבים בכניסות לערים וכדומה. באותם ימים, פרק זמן שכזה היה עלול לעשות את ההבדל בין לכידת המחבל המתאבד כבר ביציאה מהעיר לבין פיגוע תופת נוסף במרכז הארץ. מנגד, הישיבה בתוך העיר אפשרה לכוחות הכוננות לצאת מהמיטות ולסגור את העיר בתוך כחמש דקות.

השיקול השני שתמך בהעברת הגדוד לתוך העיר היה "לתקוע לארגוני הטרור עצם בגרון" ולהעבירם ממצב שבו הם פעלו בחופשיות יחסית ובביטחון במרחב העיר - למצב שבו הם עסוקים כל העת בבריחה והסתתרות. כלומר, שינוי המציאות שבה ביתם הוא מבצרם.

עם קבלת פקודת ההתרעה להעברת הגדוד לתוך שכם, ביצעתי סיור שטח עם מ"פ המפקדה ועם הסמ"פים במטרה לאתר מבנים מתאימים לשהייה ממושכת בעיר. תחילה סיירנו בשכונה המערבית של שכם כדי לאתר מתקן ראוי למפקדת הגדוד ולפלוגת המסייעת. משימת המסייעת הייתה לסגור את העיר ממערב, לאבטח את מפקדת הגדוד (המפג"ד) ולהמשיך לשמש מעין עתודה גדודית.

לאחר כשעת סיור איתרנו מבנה חדש ורחב ממדים שנראה כמו בית ספר גדול. הוא היה בצמוד לכלא ג'נייד - בית הכלא המרכזי של הרשות הפלסטינית בשכם, שהפסיק את פעילותו עם תחילתו של מבצע חומת מגן. מתחקור של תושבי הסביבה הסתבר כי זהו מוסד חינוכי חדש שמיועד לילדים מחוננים, שהוקם מכספי תרומות של ממשלות זרות. המבנה טרם אוכלס ואמור היה להתחיל לפעול בתחילת שנת הלימודים הבאה - כחצי שנה מאוחר יותר.

מדובר היה במבנה אבן בן שלוש קומות ועוד קומת מרתף, שכל חלונותיו היו מסורגים ובו היו עשרות חדרים. נתונים אלו היו משביעי רצון מבחינתנו, שכן המבנה אפשר שיכון של מאות חיילים בתוכו, וההגנה עליו - למרות הימצאותו בתוך שטח אורבני - הייתה פשוטה יחסית. המתחם הוקף בחומת בטון מחופה באבן מקומית, דבר שתרם אף הוא ליתרונות האבטחה של המתחם. בשל מיקומו של המוסד החינוכי בקצהו של הכרך האורבני, הבנייה סביבו הייתה דלילה, וריבוי השטחים הפתוחים הקל אף הוא את מאמץ האבטחה העתידי.

מלבד המבנה כלל המתחם גם שטח פתוח ומפולס רחב ידיים שיועד כנראה לרחבת משחקים ולמגרשי כדורסל וכדורגל, והיה גדול ומרווח דיו כדי לשמש חניון לרכבים הקרביים של הגדוד.

מוסד המחוננים נבנה בצמוד לכביש הראשי של שכם, שחצה את העיר ממזרח למערב. מיקומו אפשר תנועה מהירה מזרחה לכל נקודה בעיר. לחלופין, מהמוסד אפשר היה לנוע מערבה בשטח דליל מאוד בבנייה עד להתיישבות היהודית שבי שומרון שנמצאת בסמוך לכניסה המערבית לשכם. הדבר היה כרוך בנסיעה קצרה של כעשר דקות. בשל קרבתה לשכם, שבי שומרון הייתה נקודת כינוס ופיזור לחיילי הגדוד שביקשו להיכנס או לצאת מהמפג"ד. עד לשבי שומרון ההגעה הייתה עצמאית ומשם ועד למפג"ד הנסיעה הייתה בשיירות של משאיות ממוגנות ("ספארים") ורכבים ממוגנים אחרים שהיו ברשות הגדוד.

בחרנו את המוסד למחוננים כמתקן המתאים למפקדת הגדוד ונתנו לו את שם הקוד "המכללה".

מ"המכללה" חצינו את העיר בנסיעה מזרחה בדרכנו לאתר מוצב לפלוגת המסלול של מרץ 2002. פלוגה זו הייתה אחראית על האגף המזרחי של העיר, ולכן פעלה מזרחית לקסבה ובסמיכות למחנות הפליטים בלאטה והעסכרים.

עוד בטרם החל הסיור, סימן מפקד הפלוגה, ירון שרוני, בניין מגורים בן מספר קומות אשר להבנתו, גודלו ומיקומו יסייעו לפלוגה לעמוד במשימתה. הפלוגה כבר תפסה את המבנה הזה במהלך מבצע "גלגלי תנופה". לכן, כל שנותר לעשות בסיור היה לחפש חלופה טובה יותר - או לאשרר את המלצתו של שרוני.

המבנה שעליו המליץ המ"פ אכן נראה כראוי לשהייה, אף שהתגוררה בו משפחה פלסטינית. המתח הערכי שנוצר בין הצורך המבצעי והרצון לעמוד במשימה לבין השאיפה למזער את הפגיעה ברכוש ובאורח חייהם של תושבי המקום הוביל אותנו לכפות על המשפחה ועל עצמנו פשרה: כל המשפחה תעבור להתגורר בקומה הראשונה של הבניין, בעוד לוחמי הפלוגה יתפסו את הקומות העליונות.

בשונה ממוצבי הקבע שצה"ל הקים ברבות השנים מחוץ לערים הפלסטיניות, בתוך הערים נאלצו הכוחות להקים מוצבים ארעיים על בסיס מבנים קיימים. הצפת השטח בכוחות שהועתקו מאזור אחד למשנהו השכם והערב, בהתאם להערכת המצב הפיקודית, לא אפשרה וגם לא הצדיקה הקמת מוצבי קבע.

לרגע לא קינאנו באותן משפחות שנגזר עליהן לשכן בביתן את מי שנתפסו על ידם כחיילי צבא האויב. עם זאת, הקפדנו הקפדה יתרה לנהוג באותן משפחות ברגישות ובכבוד, והשתדלנו לצמצם את אי הנוחות שלהן למינימום האפשרי, גם במחיר פגיעה בנוחיות כוחותינו - ואפילו במחיר סיכון חיילינו. למיטב ידיעתי אין תקדים היסטורי לכך שצבא שהשתלט על שטח עירוני המאוכלס באוכלוסייה עוינת והחרים מבני מגורים לצורכי לחימה אִפשר לאותה אוכלוסייה עוינת להמשיך להתגורר בנכסים שהופקעו. והרי השארתם של אותם תושבים בקרב המאחזים הצבאיים עלולה להיות מקור לדליפת מידע על היערכות הצבא, ובהמשך לפגיעה בכוחותיו.

לאחר איתור המאחזים במערבה ובמזרחה של העיר, שמנו פעמינו לפאתיה הדרומיים של שכם. במסגרת "גלגלי תנופה" השתלטה פלוגת החוד על מבנה מגורים בראס אל־עין, השכונה הדרומית של העיר, אולם השתלטות זו אילצה את הפלוגה להרחיק מביתה משפחה פלסטינית. מלבד זאת, מיקומו של המבנה לא היה אידיאלי מבחינה מבצעית, שכן מפגעים שביקשו לצאת את העיר מדרום יכלו לעקפו די בקלות. ואומנם, המבנה אִפשר תצפית טובה על העיר, אך בה בעת אִפשר למחבלים בקסבה תצפית טובה על המבנה, ואפשרות לצלוף על יושביו.

לפיכך, החלטנו למקד את הסיור באזור שכונת השומרונים, ובסמוך לשיא הגובה של הר גריזים. חלק ניכר מבני הקהילה השומרונית החזיקו בתעודות זהות כחולות. השומרונים נחשבו לקהילה בעלת זיקה גדולה יותר לישראל מאשר לפלסטינים, גם אם דאגו להצניע עובדה זו מחשש לחייהם. לאור האמפתיה שלנו כלפיהם, העדפנו לאתר מאחז שאינו מצוי במרכז חיי הקהילה. לכן חיפשנו מבנים שנמצאו בתווך שבין שכונת השומרונים לשכונה הדרומית של שכם - ראס אל־עין - הבנויה על מורדותיו הצפוניים של הר גריזים. ההתרחקות משכונת השומרונים מערבה אִפשרה גם לנקז באופן מיטבי יותר את הצירים שיוצאים משכם לכיוון דרום ודרום־מערב, ובכך לשבש ניסיונות של גורמי טרור לצאת את העיר דרומה.

במהלך הנסיעה במעלה הר גריזים, מאות מטרים בודדים לפני מרכז שכונת השומרונים, שמנו לב למבנה חד קומתי שבחזיתו רחבת אספלט גדולה ומסודרת. החלטנו להיכנס ולבחון את המקום. מצאנו מבנה נטוש אך לא היה קשה לנחש כי מדובר במועדון לילה. בעומדנו בכניסה נגלה לעינינו אולם רחב ידיים למדי. בתקרתו היו תלויים גופי תאורה רבים בשלל צבעים לצידם של כדורים נוצצים. בצידו השמאלי היה בר שממנו אפשר היה להיכנס לחדר פנימי נוסף ששימש מטבח, ובסמוך לו מסדרון צר נוסף ובו מספר תאי שירותים.

למבנה היו מספר יתרונות. קודם כול, מיקומו אִפשר לפלוגת החוד (הפלחו"ד) לבצע את משימתה באופן מיטבי. המבנה היה מסוגל להכיל את כל חיילי הפלוגה, הייתה לו חניה מסודרת, וכל המתחם היה מגודר ונראה נוח לאבטחה. יתרון נוסף היה טמון בעובדה כי מבנה עסקי זה עמד נטוש, וההשתלטות עליו לא הייתה כרוכה בגירוש משפחה פלסטינית מביתה או לחלופין בהשבתת בית עסק פעיל.

חסרונו העיקרי של המקום היה בעצם היותו של המבנה חד קומתי, מה שלא אפשר לו לחלוש על השטח שמסביבו. גם העובדה כי בחלק ניכר מהמבנה לכל היקפו היו ויטרינות זכוכית הייתה מבחינתנו נקודת תורפה, על אף הסורגים שסוככו עליהן. לא הייתה תמימות דעים לגבי המתחם אולם לאחר עוד כשעתיים של סיור ובחינת אפשרויות נוספות, הוחלט למקם את הפלחו"ד במבנה זה, שהיה בגדר הרע במיעוטו.

מבירור שקיימנו עם אנשי המנהל האזרחי הובהר לנו כי מבנה זה אכן שימש מועדון לילה, והיה בבעלותה של אשת ראש הרשות הפלסטינית באותה תקופה יאסר ערפאת, הלוא היא הגברת סוהא ערפאת. מכאן ואילך, התחלנו לכנות את המקום "הדיסקוטק".

בתוך פחות משבוע ימים מהשלמת סיור השטח, ולאחר סיור נוסף בראשות המג"ד לאישור המבנים, נכנס הגדוד לתוך העיר והשתלט על עמדותיו החדשות. בשבוע הראשון לאחר הכניסה השקיע הגדוד את מלוא מרצו ומשאביו בהתמקמות ובביסוס אחיזתו בשטח מבחינה מבצעית ומבחינה לוגיסטית: סגרנו פרצות, הקמנו חומות מגן, ביצענו דיפון עמדות תצפית וש"ג ועוד. מיקי המג"ד ביקש לעכב את כניסת הפלחו"ד למוצב החדש עד לגמר מיגונו אך כעבור שבועיים, כשהיה ברור ששלב התחינות לציוד מיגון והתבצרות מוצה, ולמורת רוחם של המג"ד והגדוד, נאלצה הפלוגה לעבור לדיסקוטק.

במהלך תקופת ההתאקלמות בשכם לא זכינו כגדוד לימי חסד ולהפוגה זמנית בלחימה. ההפך הוא הנכון. לא זו בלבד שכל אותה העת נמשך המאבק היום־יומי והבלתי נלאה בארגוני הטרור ובניסיונותיהם לשלח פיגועי תופת אל לב ליבה של מדינת ישראל - עתה גם כוחות הגדוד הפכו בן לילה למטרות "אטרקטיביות" לפיגועים.

[2] חטמ"ר - חטיבה מרחבית. מושג זה יכול להתייחס ליחידה הצבאית או לבסיס הקבע של המפקדה שלה.