פרק 1
הבלוג של מיכלי
יום שני 31.08.20
שעה: 11:00 פתח תקוה
המשאית החלה לנוע כשילדותי ארוזה בבטנה, מקופלת היטב בארגזים חומים. גלגליה הסתובבו באיטיות לכיוון היציאה מחניון הבניין שלנו (בעצם... שהיה שלנו). נורת האיתות הבהבה שמאלה בכתום בוהק.
אחרי שנופפתי לשלום מהחלון האחורי לתומי ולאלה, אמא עצרה את הרכב לצד הכביש ועברתי למושב הקדמי. התיישבתי לצידה ונעצתי מבטי במשאית שלפנינו. אמא הקפידה להיצמד אליה כאילו פוחדת שהנהג יעשה סיבוב פרסה וייעלם עם כל החיים שלנו.
איך אלה תמיד אומרת? אפשר היה לראות את המתח. אמא אחזה בהגה בידיים קפוצות ובפנים קפואות. היא הייתה כל כך חיוורת שאם לא הייתה ממצמצת מפעם לפעם הייתי בטוחה שהפכה לזומבית נוהגת. גם אגלי זיעה שצצו על קו שיער המצח שלה העידו על הסערה שהתחוללה בליבה. היא הדליקה את הרדיו מבלי להסיט את מבטה מהכביש.
“מת אב ומת אלול ומת חומם...“ צביקה פיק שר ברדיו, מתאים לחלוטין לאווירת הבוקר. בלעתי את הגוש שהצטבר לי בגרון מתחילת הנסיעה.
“אין לך שום זכות להיות עצבנית,“ יריתי.
אמא לא ענתה לי.
“כל המעבר הדפוק הזה, באשמתך,“ זרקתי עליה עוד חץ. ידעתי שאני פוגעת בה אבל זעמתי כל כך, עליה ועל אבא. הוא והחדוה החדשה שלו, שכל הזמן מצחקקת מדברים בכלל לא מצחיקים ונראית מאושרת עד שבא לי למרוח לה משחת שיניים שחורה מפחם על החיוך הזה שלה. אמא שתקה ואני המשכתי לחשוב על חדוה. דמיינתי איך אני מגייסת את תומי ואלה ואולי גם את אמיר כדי להתעלל בה קצת עם כל מיני צרות קטנות כאלה שיכולות לשגע אותה. לא רק משחת שיניים שחורה. אולי אפילו היינו מורחים לה טיפות של סלק אדום על כל החולצות הצהובות שלה, צהוב עם נקודות סגולות, שיא האופנה... שתתפוצץ! בלי לשים לב חייכתי.
אמא המשיכה לשתוק ואני סובבתי את כל הגוף אחורה רק כדי לראות את תומי ואלה עדיין עומדות בקצה החנייה כמו שני נציבי מלח.
אני לא גרה כאן יותר.
“מכל ההורים שבעולם דווקא אתם הייתם חייבים להתגרש ככה פתאום?“
“ניסינו...“ הקול של אמא נשמע חלש עד שלא הייתי בטוחה אם היא אמרה את זה או שרק נדמה לי.
באוטו אני יושבת לידה כשהאוזן השומעת שלי בדיוק מופנית לצד שלה, אז אולי בכל זאת היא אמרה ולא דמיינתי?
“לא הצלחנו, סליחה, אבל עוד יהיה לנו טוב, לנו, לך.“ דמעה נשרה מעינה של אמא ונעצרה בשפתיה.
עשיתי את עצמי לא רואה. זאת לא אשמתי שהם כל הזמן רבו, זאת לא אשמתי אבל אני זאת שמשלמת את המחיר. אני זאת שהמשפחה שלה נשברה, שהחברות/שכנות/אחיות מבחירה שלה, נשארו יחד והיא בחוץ. אני זאת שעוברת לגור עם אמא בבית אחר ושאבא שלה גר עם איזה חדוה גבוהה ורזה עם שיער של מכשפה וחיוך עקום. מאותו רגע עד שהגענו לבניין החדש שלנו, שתקנו.
הנסיעה לא ארכה זמן רב, ועד שהגענו לחנייה של הכתובת החדשה שלנו, שלמה ארצי, סטטיק וגם נועה קירל סיימו לשיר אחרי צביקה פיק. אמא חיפשה בעיניה אחר החנייה שלנו, מספר 46. ראיתי לפניה את הכיתוב על האספלט אבל לא אמרתי לה. מה איכפת לי. שתמצא לבד.
היא מצאה.
אני מתה להמשיך לכתוב לכם בבלוג החדש הזה שלי, אבל אמא צריכה עזרה וכל רגע קוראת לי. אמשיך בקרוב. ביי בינתיים.
● ● ●
יום שני 31.08.20
שעה: 13:00 פתח תקוה
שעתיים חלפו מהפוסט הקודם שהעליתי לכאן, לבלוג שלי. נכנסתי עכשיו רק כדי לראות אם מישהו בכלל קרא, ואני בשוק. יש לי 102 בקשות למעקב וכל העוקבים הוותיקים שלי כבר עשו לי לייק. כתבתם פה המון תגובות ואני חייבת לקרוא הכול, את כולן אחת־אחת, מבלי לפספס כלום.
אלה ותומי, אתן גם כאן! איזה כיף! עשיתן לייק והשתתקתן? או שכתבתן תגובה? כבר בודקת. איך עבר עליכן היום הזה?
בכל הסרטים שראינו יחד והיו בהם סצנות פרידה, הגיבורה שעזבה שיחזרה במוחה הקודח את כל מערכות היחסים שהיו לה עם מי שהשאירה מאחור. כל הבוקר ניסיתי לדלות מהזיכרון רגעים כאלה מהעבר, למשל את הרגע שתומי הצטרפה אלינו והפכה את הזוגיות החברית שלי ושל אלה, לשלישייה - לא הצלחתי להיזכר בהיסטוריה הרחוקה הזאת. הדברים פשוט לא צפו גם כשניסיתי לזמן אותם. ניסיתי לחשוב על הטיול ההוא ששינה את חיינו ואפילו את צבע האוטובוס שנסענו בו ולא הצלחתי לזכור. שכחתי אפילו ליד מי ישבתי ולמה ירדתי מהאוטובוס דווקא ברגע הגורלי ההוא.
שום דבר ממה שקורה בסרטים ובסדרות בנטפליקס לא קרה לי. לא היו דמעות ולא גושים בגרון. הרגשתי שהמוח שלי התרוקן בבת אחת, לא נותר בו כלום מלבד מילים, והידיים? כל מה שהן רוצות זה לכתוב ולכתוב. בחיים לא הרגשתי ככה, מה קורה לי? אם אתם באמת קוראים את הפוסטים שלי, אולי תספרו לי גם על הפרידות שלכם?
אלה ותומי, מוזר לי לפנות אליכן מכאן. משונה שאני לא רצה במדרגות או לוחצת על כפתור במעלית כדי לדבר איתכן, עצוב לי.
עד לפני דקות ספורות עוד עמדתי המומה בחדר החדש שלי וכל מה שהצלחתי לעשות היה לנשוך שפתיים, לא ללכת, לא לשבת, ככה לעמוד כמו גולם במעגל, באמצע חדר חדש ומדיף ריח של צבע טרי. הקירות צבועים בדיוק כמו שרציתי, אבל ריחו של הצבע אינו ריח של בית. הקירות כאן ריקים מרגש, לא ספוגים בהם אדי הבישול של הדגים החריפים שאמא מכינה בערב שישי, אין להם היסטוריה, הם לא מכירים את הסודות שלי וגם אני עדיין לא מכירה אותם. עמדתי כזרה מוקפת בארבעה קירות קרים וארון לבן ריק שדלת אחת שלו סגורה והשנייה פתוחה למחצה וחושפת מדפים מאובקים. רק העיניים זזו ובדקו את הצבע של הקירות, את המרצפות המלוכלכות מעט בסיד, את שאריות אבקת הריסוס נגד ג'וקים שעשו כאן שלושה ימים לפני שנכנסנו, ובמקום להתחיל לחשוב איך בכלל עושים כאן סדר, הדבר היחיד שעלה במוחי, היה ערב ראש השנה ההוא, כשאלה הזמינה אותי לחגוג איתה, עם שי ועם סבתא שלהם, כשההורים שלי עלו שלב במריבה שלהם ובחרתי לעשות את ערב החג בנפרד משניהם. בערב ההוא סיפרתי לכולם על ספר שקראתי, “עיניים אדומות“. מצחיק להיזכר איך ישבנו מסביב לשולחן החג המהודר ולגלגנו על הדמיון המפותח מדי של הסופרת, ואני לא זוכרת מי אמר שבמאה שלנו אין יותר מגיפות, שהרפואה יודעת להתמודד עם הכול. צחקתי לעצמי וניסיתי להיזכר לאיזה ארגז דחפתי את המסיכות החד־פעמיות הצבעוניות שלי.
סירייסלי? אין מגיפות?
אמא קוראת לי לעזור לה לפרוק את הארגזים. כנראה שלא אצליח להתחמק מזה. אכתוב שוב אחר כך.
● ● ●
יום שני 31.08.20
שעה: 16:00 פתח תקוה
300 לייקים ו־234 בקשות מעקב חדשות. יואו, מה זה? אני בשוק.
כל כך מרגש אותי לראות שאתם קוראים את הדברים שאני כותבת, ואני כבר מתחילה לחשוב על מיליון רעיונות שאני מקווה שיעניינו אתכם. לפחות עכשיו אני מחייכת. המחשבות של מה שאפשר לעשות כאן בבלוג מצמררות אותי מהתרגשות. יהיה לי אינסטה דינמי, עם קישור לטיקטוק, והכול יהיה חיובי עם מיליון הפתעות טובות. הבלוג של מיכלי!
● ● ●
לא כיף לעבור דירה. לא סבבה בכלל להשאיר את החברות הכי טובות שלי בבניין שלנו ולהיות זאת שעוברת, זאת שכבר לא שייכת, זאת שהחיים שלה בטלטלות. עכשיו נזכרתי בעמית. עמית שייכת לאהבה ענקית שלי - הספרים. עמית היא בכלל לא חברה שלי, היא גם אף פעם לא הייתה. האמת שאני אפילו לא מכירה אותה אבל פתאום אני מרגישה הזדהות איתה. היא בול בגיל שלי, בת ארבע־עשרה. גם ההורים שלה התגרשו וגם היא עברה דירה בעקבות הגירושים האלו. עמית היא בכלל לא ילדה, גם לא נערה, היא בכלל לא אמיתית. עמית היא גיבורה של ספר, של ספר מהסדרה “החיים החדשים שלי“. אני ממש לא רוצה חיים חדשים. זה לא שאני אוהבת במאה אחוז את החיים “הישנים“ שלי. אני שונאת את האוזן שלי, שונאת את הפציעה, שונאת שתמיד הכול נדחה לי ושאני צריכה להיות בהמתנה, שונאת את זה שההורים שלי התגרשו ושאבא מצא חדוה חדשה כל כך מהר, אבל יש דברים אחרים בחיים שלי שאני אוהבת. אני אוהבת את אמיר, אני אוהבת את תומי ואלה, אני אוהבת את החדר הקודם שלי, את הריח שלו ואת החום שיוצא מהקירות, ואפילו את הבלגן שתמיד היה לי על השולחן. פתאום אני חושבת שאני אפילו אוהבת את חטיבת קשת. וכמו עמית מהספר ההוא, אני פוחדת מהמעבר וממה שהוא יביא לחיי החדשים.
תמיד קורה לי משהו. שום דבר לא יכול ללכת חלק. אבל אתם פה ואתם קוראים את הפוסטים האלה שלי וזה משאיר אותי שמחה. בכל פעם נדמה לי שיש משהו אחר שאני יכולה להכתיר כדבר הכי עצוב בכל סיפור המעבר. לפעמים זה המרחק, לפעמים בית הספר החדש, ועכשיו נראה לי שהקטסטרופה הכי גדולה היא שהחברות הכי טובות שלי שונאות את אמא שלי. אפילו שנדמה לי שגם אני שונאת אותה, אני לא רוצה שהחברות שלי ישנאו אותה כי אז הן לא ירצו לבוא לבקר אותי. אני חייבת שהן יאהבו אותה כי כמה שהן יאהבו אותה יותר, ככה הן ישנאו יותר את חדוה ויעזרו לי לעצבן אותה. מוקדם יותר חשבתי שאולי כדאי לי להפיל את הטלפון שלה לשירותים, אבל אז אולי אבא יכעס או שאני אגיד שזה היה ממש בטעות ואולי אני בכלל לא אודה שזאת אני ולא יכעסו עליי. אני חייבת למחוק את החיוך הזה שלה שנמתח לה מאוזן לאוזן כל הזמן. אין אנשים שתמיד שמחים, אז איך היא כזאת קפיצית חייכנית? מעצבנת. אני אקרא לה חֵדוָצבּנת.
אז עכשיו אני שונאת את חדווצבנת ותומי ואלה שונאות את אמא שזלזלה בפרצופים העצובים שלהן. היא אמרה להן שאנחנו לא עוברות מדינה ושבסך הכול עברנו לשכונה אחרת באותה עיר, מרחק של מקסימום רבע שעה באוטובוס. גם אני כועסת אבל קצת מבינה שלא הייתה ברירה. ככה זה כשמתגרשים, מוכרים את הרכוש המשותף ומתחלקים חצי־חצי. מזל שאותי הם לא הוציאו למכירה, מי בכלל היה רוצה לקנות ילדה בת ארבע־עשרה שהיא חצי חירשת?
אלה כתבה בקבוצת אמת שהיא קראה את שני הפוסטים הקודמים שכתבתי ומאוד אהבה. היא גם סיפרה שבכתה את כל הדמעות שבעולם כל הבוקר ושהיא בטוחה שלא נותרה לה בעיניים אפילו דמעה אחת לרפואה. זהו, היא כילתה את כל מאגר הדמעות. תומי ענתה שאנחנו דרמתיות והיא אפילו כתבה שאמא שלי צודקת כי המרחק הוא לא כזה גדול ושנצליח בקלות לשמור על החברות בינינו גם בזום, גם בווטסאפ וגם להיפגש... “כמה תחנות באוטובוס, לא ביג דיל,“ ככה היא כתבה לי, אז אולי בעצם תומי לא שונאת את אמא.
תומי והרעיונות שלה. היא לא מבינה ואף אחד לא מבין מה זה עבור חירשת כמוני, או חצי חירשת כמוני, לנהל שיחה בזום. אני לא תמיד שומעת ברור וזה מביך כל רגע לשאול “מה?“, אני לא מצליחה לקרוא שפתיים בזום ואני תלויה בעוצמת השמע של המחשב שלי ושל המחשבים האחרים. אני שונאת זום. בשנה שעברה היה לי כל כך קשה. זה לא היה רק בגלל הזום, כי כשכבר הסכימו שנבוא לבית הספר עם כל הסגרים והקורונה הזאת, כולם עטו מסיכות, וגם אני קניתי לי בכל מיני צבעים מגניבים, אבל לכו תשמעו עם אוזן אחת מה נאמר מתחת למסיכות של החברים שלכם.
אישרתי הרבה עוקבים שאת חלקם אני לא מכירה ולכן מי שעדיין לא מכיר אותי - זאת הזדמנות עבורי לספר לכם את מה שקרה בשנתיים האחרונות. אלה, תומי ואני היינו בנות חבורת אמת. גדלנו בפתח תקוה באותה שכונה ובאותו בניין. אבל כשעלינו לחטיבה, לכיתה ז', אלה הופרדה מאיתנו לכיתה אחרת ולקח לה זמן להתאקלם בכיתה השנייה. אלה היא בת לאמא חד הורית ולא הכירה את אביה שהיגר לאוסטרליה ולא ידע על ההיריון של חברתו, אמה של אלה. בינתיים, הכירה אלה בכיתה החדשה, ידיד נפש ששמו שי והם יצרו קשר חברי מצוין.
באמצע השנה יצאנו לטיול שנתי שִכבתי שהסתיים בפיגוע. קרו שני דברים איומים בפיגוע הזה. האחד הוא שאבא של שי נהרג. הוא היה הורה־מלווה של הכיתה. וגם לי קרה משהו נורא. נפצעתי קשה מאוד ובסוף תהליך השיקום נותרתי חירשת באוזן אחת בעקבות הפיגוע שי ואלה גילו שהם חצי אחים וחייהם עברו טלטלה משמעותית, שי ואופיר הקימו להקה והמוזיקה הפגישה אותם עם חברים חדשים, סבתא של שי ואלה באה לארץ לפגוש אותם ומצאה פה חברת ילדות אבודה.
קרו עוד הרבה דברים אבל בעניין השמיעה שלי, העניינים ממש לא קלים. עדיין תקוע לי רסיס ליד תעלת השמיעה. אם יוציאו אותו בניתוח, אולי השמיעה תחזור. הניתוח מסוכן מאוד מפני שהאזור קטן, וצריך לפתוח את הראש ולהיכנס דרך עצמות הגולגולת. הרסיס התמקם לו ליד גזע המוח ועצב הפנים, והכול צריך להיעשות בזהירות. זה אמור להיות ניתוח ארוך וקשה ואני כל כך רציתי לחזור לשמוע כמו כולם, שהסכמתי לקחת סיכון. ההורים שלי חיפשו בכל הארץ ומצאו פרופסור שהסכים לנתח אותי ובכל פעם הניתוח נדחה מחדש. בפעם האחרונה הוא נדחה אפילו מבלי לקבוע מועד חלופי והכול בגלל הקורונה הזאת. ניתוח כזה יכניס אותי לקבוצת סיכון והרופאים רוצים להמתין, הם רוצים לחכות אבל אני לא. קשה לי. הזום מקשה עליי את החיים וגם כשאני נפגשת עם חברים זה קשה.
“בשן ועין היא יצאה מזה,“ אמרו הרופאים המנתחים להוריי אחרי שקראו את כל הפרוטוקול הרפואי שלי מהתקופה ההיא ואני מרגישה שלא שן ולא עין, אלא אוזן. יצאתי מזה עם אוזן אחת בלבד וזה מעט מדי וקשה מדי.
בטלפון שלי נחתה זה עתה הודעה משמחת, הודעת אמת.
החברות שלי בקבוצת אמת מנסות לעודד אותי. תומי כתבה ששכונת כפר גנים לא נמצאת באמריקה ואפילו לא בקצה השני של העיר, הן הנפיקו רב־קו ורוצות לבוא. ברור שהסכמתי. וכמו סתומה, במקום לסדר את הארגזים כדי שהחדר שלי יהיה מוכן לקבלת האורחות שלי, אני ממשיכה לכתוב כאן.
גם אמיר סימס לי שיגיע. תמיד אני מתייפה לכבודו ומורחת קרמים עם ריח טוב, אבל היום הכול פה מלוכלך ועמוס ארגזים חומים מכוערים, ואני? אני כותבת בבלוג שפתחתי, ואין לי מושג בכלל איפה כלי הרחצה שלי ובאיזה ארגז הבגדים שלי. אני חייבת להפסיק לכתוב, אבל לא בא לי. אני ממש מתחילה לחבב את הפלטפורמה הזאת ואולי להתמכר לתגובות שלכן.ם וקוראת בהנאה עצומה כל אות שנכתבת במיוחד עבורי.
את כל ההודעות האלה אני כותבת מהנייד שלי, את המחשב יחברו רק בעוד יומיים. אני רואה שהסוללה מתרוקנת אז אמשיך אחר כך. עוקבים מהממים שלי, ניפגש בקרוב.
● ● ●
יום שני 31.08.20
שעה: 18:00 פתח תקוה
ככה ישבתי וכתבתי לכם, מדמיינת כיצד הפוסטים האלה שהתחלתי לכתוב היום הופכים אולי לסיפור בהמשכים, משהו כמו הספר “שלומצי כותבת יומן“ שהתפרסם מדי שבוע בבלוג תפוז עוד כשאני הייתי תינוקת. אמא הייתה קוראת את הבלוג הזה ואחר כך קראה את הספר שהתפרסם בעקבותיו וכשגדלתי סיפרה לי עליו ונתנה לי לקרוא אותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני רוצה לכתוב בעצמי. התחושה מלווה אותי מאז ואם הבלוג שפתחתי היום יתפרסם בספר, זאת תהיה מבחינתי הגשמת חלום.
לפני כמה חודשים קראתי ריאיון עם דקלה קידר שכתבה את הספר ההוא לפני שנים רבות, עוד בשנת 2008. שלומצי הייתה נערה מתבגרת שעברה שינוי במהלך הפרקים שנכתבו ולבסוף אוגדו לספר, אבל דקלה שכתבה את הפרקים התחזתה לשלומצי, וכתבה את כל פרקי היומן כאילו שהיא עצמה שלומצי, ובשום מקום לא נכתב שזאת אישה צעירה שכותבת, כולם חשבו ששלומצי היא אמיתית, נערה שכותבת על עצמה. אני לא אהיה ככה, אני רוצה לכתוב כאן את עצמי. לא בעילום שם, בלי להסתתר מאחורי אף פרגוד או מסך עשן של שמות בדויים. אני רוצה להיות אני עצמי, לחתום בשם האמיתי שלי, מיכל בת ארבע־עשרה, ולהרשות לעצמי לשתף בכל מה שיקרה לי בשנה הזאת. בכל מה שהמעבר הזה יביא איתו, בכל מה שיהיה או ייעצר בגלל הקורונה הזאת. אני רוצה לכתוב לטוב ולרע. אחד הדברים שהבנתי עכשיו, בדיוק היום, היום האחרון של החופש הגדול, ב־31 באוגוסט, שאני נולדתי לכתוב. פעם חשבתי שנולדתי לקרוא, שזה הייעוד שלי בחיים. קראתי וקראתי וקראתי את כל הספרים שהיו בספרייה ואת כל הספרים שהיו בחנויות. עכשיו אני רוצה לכתוב. להיות סופרת צעירה. בכיתה ט' אני מרגישה שהכתיבה מבעבעת לי דרך העור ורוקדת לי על קצות האצבעות ושאם לא אכתוב אשתגע. בכלל לא חשוב לי אם יהיו לי הרבה קוראים או קצת, העיקר שזה לא יישאר במגירה, העיקר שהחיים שלי לא יתחבאו בחושך אלא ממש יראו אור.
אני רוצה להרשות לעצמי לכתוב בשפה יפה, בלי שתגידו שאני מתנשאת, כי ככה אני באמת מדברת. למדתי מילים גבוהות מהספרים הרבים שקראתי ואני רוצה להיות מסוגלת להשתמש בהן.
התחלתי לדמיין את ההצלחה המסחררת של הבלוג הזה, את מספר העוקבים שילך ויגדל. ישבתי מול המקלדת והפלגתי בחלומות. דמיינתי איך המילים הגבוהות שלי, נכנסות לז'רגון של בני הנוער ופתאום זאת השפה היומיומית שלנו, של כולנו והכול בזכותי! ראיתי את עצמי מוזמנת לאיזה כנס “נוער עובר דירה“, כנס לילדים שההורים שלהם התגרשו, או החליטו לשנות מקום מגורים סתם כך כי רצו לגוון את חייהם. דמיינתי תמונה של בני נוער מצטופפים באולם חשוך, המסך עולה ואני נכנסת לבמה לקול תרועות הקהל: “מיכלי־מיכלי־מיכלי“.
צלצול בדלת ניער אותי מהדמיונות האלו. תומי, אלה ואמיר הגיעו לבקר אותי. כל הבגדים שלי ארוזים ואני עדיין לבושה בפיג'מה הכתומה שתומי ואלה קנו לי בשנה שעברה ליום הולדת. זה הבגד הכי נוח שלי וחשבתי שככה יהיה לי קל לסדר את תכולת הארגזים בארונות, אז ארזתי אותה בתיק יד שחור כזה כמו שלוקחים לחו“ל. זה היה הדבר הראשון שלבשתי ברגע שהסבלים הלכו, אבל עכשיו הכתום כבר לא זוהר כל כך ויש עליו כתמים של אבק. מצטערת שלא הנחתי בתיק השחור ההוא בגד נוסף להחלפה. אני מרגישה ממש גועל מכל הארגזים שפרקתי ומהזיעה שהזעתי כשעזרתי לאמא בבוקר. אני מקווה שאמיר לא יתקרב אליי יותר מדי כי יש מצב שהוא יחטוף ממני בחילה לעולמי עולמים.
“טוב שיש לך זמן לכתוב,“ אלה מלגלגת ואני רואה שהמבט שלה עובר ממני אל ערימת הארגזים החומים שמסתירה את כל הקיר מולנו וכמעט נוגעת בתקרה.
“ככה את עוזרת לאמא שלך?“ תומי מתפלאה ולפני שאני מספיקה לענות או להגיב, אלה מוסיפה שכל הבוקר היא הייתה באינסטה שלה בגללי וקראה וקראה ושזה רעיון מבריק.
“תראו איך אני נראית,“ אני מייללת להגנתי, “אני לא רק כותבת, אני גם עוזרת פה. רוב כלי המטבח כבר בארון וגם הסלון מסודר. נכון, מפעם לפעם אני גם כותבת, מה לעשות... זה חזק ממני.“
“נישאר ליד הדלת עוד הרבה זמן?“
אני מבינה מייד את הרמז של אמיר שרוצה כבר לראות את החדר החדש שלי וזזה מהדלת, מצביעה בידי השמאלית אל כיוון החדר. אני מחייכת במבוכה, “בואו, תיכנסו, וסליחה שאני כל כך מוזנחת.“
טוב, עשיתי קצת טריק קטן פה, שתרגישו שזה לייב בלוגינג ואני מספרת בשידור חי מה שקורה לי בחדר, אבל קצת קשה לכתוב כשהחבר'ה כאן ולדווח בלי להתייחס אליהם בריכוז שמגיע להם. אז מפסיקה ואכתוב אחר כך.
● ● ●
יום שני 31.08.20
שעה: 19:58 פתח תקוה
חזרתי. הלכו.
מה שקרה בהמשך, אחרי שהם נכנסו לחדר, זה שאמא שמעה את ההתרחשות ובאה להגיד שלום. שערה היה אסוף בקליפס ולא מסודר, פניה העייפות היו נקיות מאיפור ולא ידעתי מי משתינו נראית מוזנחת יותר. מהתגובות שלהם ראיתי ששלושתם לא סובלים את אמא שלי. אלה מלמלה משהו, תומי ענתה בחצי פה ורק אמיר היה מנומס וענה יפה, אך בקרירות.
“רוצים גלידה?“ אמא התעלמה מחוסר הלבביות והאדישות שבה התקבלה והוסיפה שזה הכיבוד היחיד שהיא יכולה להציע.
“לא הבאנו איתנו חטיפים,“ הסברתי, “אבל השכנה שגרה צמוד אלינו באה להגיד שלום והביאה איתה גלידה, אז יש לנו גלידת שוקו וניל. רוצים?“
השקט שהשתרר הביך אותי. למרות שכיוונתי אותם אל החדר, אלה ותומי עמדו כמו שתי זרות ואמיר זז
באי־נוחות. גם אני לא הרגשתי נוח. וממילא, זה הבית החדש שלי ואני עצמי עדיין לא מרגישה בו “בבית“. מה יכולתי לעשות? הרגשתי חוסר אונים נוראי.
אמא התרחקה מאיתנו וכשגבה מופנה אלינו היא עמדה והמשיכה להוציא חפצים מארגז קרטון חום פתוח שהמון ניירות מקומטים היו פזורים על הרצפה לידו.
“סליחה על הבלגן, אנחנו באמצע,“ הרגשתי צורך להגיד את הברור והמובן. “לא הספקנו לנקות ולסדר.“
“מעניין למה...“ אלה קרצה לי.
“אל תגידי ליד אמא שלי,“ עשיתי לה תנועות מוגזמות עם השפתיים.
התקדמנו מחויכים לעבר החדר שלי. הסוד הזה, שכמעט כל הבוקר כתבתי פוסטים במקום לפרוק ארגזים הצחיק אותנו ושבר את הקרח של המבוכה. התפלאתי שאלה בכלל לא התלהבה מהצבע הטרי והיפה, היא הייתה קצת סמוקה וניסתה להסדיר נשימה. נזכרתי שהפעם האחרונה שראיתי בלחייה צבע זוהר בסגלגל בורדו שכזה, הייתה כשחזרה מהקיבוץ ורצתה לספר לנו שהתאהבה בנבו.
שתקתי. חיכיתי שהם יגידו משהו, אבל גם הם שתקו.
“וואלה, יפה החדר שלך,“ תומי חתכה את הדממה המוזרה בדיוק כשאמא פתחה את הדלת והכניסה את הגלידות בגביעים.
“אלה נדלקה על שכן שלך,“ תומי צחקקה כשאמא כבר לא הייתה בחדר, ולקחה לעצמה גביע גלידה.
אלה האדימה עוד יותר.
“מתחיל להיות פה מעניין,“ חייכתי ולקחתי גלידה גם לעצמי. “תאכלו לפני שזה יימס,“ האצתי בהם.
“אם הוא שכן שלך, יהיה פה מעניין מאוד.“ אלה הרימה גביע, התקדמה לעבר החלון ופתחה אותו. “יש פה ריח של צבע טרי ומחניק,“ היא אמרה, הזיזה את התריסים לתוך הקיר ופערה את החלון. אוויר חם נכנס לחדר. “עדיף ככה,“ היא אמרה ולחייה המשיכו לבעור.
“הוא לחץ 7 במעלית.“ אמיר היה פרקטי.
“קלטת שהיא נדלקה עליו ובדקת בשבילה?“
“כן, איך היה אפשר לפספס? בשנייה שדלת המעלית נסגרה ועמדנו שם בצפיפות, אנחנו והשכן המסתורי, צבע הלחיים של אלה הפך לצבע של סלק מבושל.“
אלה חייכה וליקקה את הגלידה שנזלה לאורך זרוע ימין שלה.
“הוא דיבר איתכם?“ ניסיתי לברר פרטים, אך התשובה הייתה שלילית ואף אחד לא ידע דבר על הבחור הצעיר המסעיר מלבד העובדה שהוא לחץ במעלית על מספר 7.
“הנאים השכנים בעינייך?“ צחקתי.
“נאים.“ אלה ענתה אוטומטית ואז התכרכמו פניה. כנראה נזכרה שפעם, “מזמן“, לפני יום - אך בתחושה כאילו חלפו שנים - היינו שכנות. העדפתי להתעלם.
“למה שי לא בא איתכם?“ שאלתי ואלה הסבירה שהוא הלך לקנות ציוד לבית הספר.
“היום?“ התפלאתי. “טוב שנזכר.“
“כן, את מכירה את שי, תמיד הוא דוחה הכול לרגע האחרון, נגמר לו החופש מהר מדי.“
“זה לא זה,“ אלה חזרה לעצמה וניסתה להגן על אחיה, “הוא היה בטוח שלא נחזור בכלל ללימודים, שיהיה עוד סגר ולכן לא התכונן.“
“צודק. גם הילקוט שלי ארוז פה ואין לי מושג היכן. בכלל עוד לא הודיעו אם חוזרים מחר לבית הספר או לא,“ הצדקתי את שי אבל חשש הזדחל בליבי. מה יהיה אם באמת יתחילו ללמוד ואני אצטרך להגיע לכיתה חדשה ללא ציוד כי הכול עוד ארוז? אמא תכעס שזה בגלל שהיה לי יותר חשוב לכתוב כאן ולכן פרקתי רק חלק מהארגזים שסימנתי בספרה 1 את אלה שחשובים לי במיוחד.
“איזה שנה מטורפת עברנו,“ אמר פתאום אמיר.
“מזל שהספקתי לפגוש את סבתא שלי לפני שכל הבלגן התחיל,“ אלה הסכימה איתו וחלקה את החוויה מהצד שלה. “בחיים היא לא הייתה יכולה להגיע לארץ בתקופה כזאת.“
“התאוששת מהחתיך?“ שמחתי.
“לא היה אכפת לי להיות איתו בסגר.“
“זה לא מצחיק הסגרים האלה, והזומים במיוחד,“ אמרתי ולא הבנתי איך הם מצליחים לצחוק על הסיוט שנכנס לחיינו.
בלעתי את הרוק. “החדר נראה לי ריק לגמרי,“ אמרתי ותומי דווקא חשבה שהוא בול כמו החדר הקודם רק צבע הקירות שונה.
“נעים להכיר, חדר,“ היא אמרה, “אנחנו עוד נהיה פה הרבה.“
“וגם בחדר שיש לך אצל אבא שלך.“ אלה העירה.
“גם שם יש לך חדר?“ תומי התפלאה, “מגניב!“
“בכלל לא מגניב,“ עניתי והרמתי קופסה מהרצפה. הנחתי אותה על המיטה, פתחתי וחפרתי בתוכה. התחלנו להכניס יחד את תכולתה לארון. אלה הוציאה את החולצות, נתנה לי ואני קיפלתי מחדש. החלקתי אותן בתנועות גיהוץ והעברתי לתומי שהניחה אותן זו על גבי זו על המדף האמצעי של הארון הענק, שדלתותיו הפתוחות לרווחה חשפו בפני כולם את היותו ריק.
“למחנכת שלי קוראים טלי,“ אמרתי כבדרך אגב.
“דיברת איתה?“ הקול של אלה רעד.
“למה את עומדת לבכות?“ שאלתי ולא חיכיתי לתשובה. “לא דיברתי איתה, היא שוחחה עם אמא שלי והציעה לי להצטרף לקבוצת זום כיתתית שהיא עשתה היום עם כל הכיתה. היא רצתה שאכיר את כולם לפני שהשנה מתחילה.“
“אני דואגת. אני זוכרת איך היה כשאני באתי ביום הראשון לבית הספר. חוץ מזה, לא כתבת בבלוג שלך על המורה טלי,“ אלה הסבירה את הרעד בקול שלה והתרגשתי שהיא דואגת לי.
“לא כתבתי על זה כי לא הצטרפתי.“
“דווקא רעיון מעולה. למה לא הצטרפת?“ שאל אמיר.
“כי המחשב עדיין לא מחובר ורק מחר בערב יגיעו לחבר לנו את המחשבים, הטלוויזיות, מכונת הכביסה והתנור. בינתיים אנחנו חיות פה כמו בימי הביניים.“
“יכולת להתחבר מהנייד, בדיוק כמו שאת כותבת ממנו לבלוג,“ אלה הציעה.
במעבר חד פתאום התעצבנתי. “נהיית פתאום מומחית תקשורת?“ שאלתי בכעס.
“לא מומחית,“ היא נעלבה ואמרה שהיא זוכרת שבשנה שעברה היו ילדים שהתחברו מהנייד.
“הם בטח לא חירשים.“ הערתי.
“גם את לא חירשת!“ ענו שלושתם במקהלה.
“אני חצי חירשת ובזום זה הרבה יותר משמעותי.“ הנחתי רגע לחולצות. “אין לכם מושג מה זה לא להבין מה אנשים מדברים בגלל המסיכות וגם נמאס לי לדבר על זה. כבר סיפרתי לכם והסברתי לכם את זה אלף פעם.“ כעסתי. “הכול מתחרבש לי בזומים האלו. אני דווקא די שמחתי לא להיכנס לזום עם הילדים מהכיתה החדשה,“ הודיתי ודמעות עמדו בעיניי.
“יהיו לך חברות חדשות,“ אלה גמגמה כדי להרגיע אותי ובעצם מה שהיא אמרה נשמע הגיוני, אבל אין לי שום חשק לחברות חדשות. אני רוצה את החברות שלי הוותיקות וזה מספיק לי בהחלט, הן ואמיר ודי.
אלה אמרה שהיא פוחדת שאתרחק מהן גם בלב ולא רק בדירה. היא משכה באף ושוב חשבתי שאולי היא בוכה. היא בלעה את הרוק בקול כזה שכולנו שמענו.
“בחיים זה לא יקרה. הנה אני כותבת את זה כאן,“ הצבעתי על הנייד ורמזתי כמובן לבלוג.
אמיר ליטף את גב כף ידי וכשהנחתי את ראשי על כתפו הרגשתי איך הדמעות עולות במעלה הגרון ומאיימות לפרוץ החוצה. “אם לא הייתה לי בעיית שמיעה, בטוח היה לי קל יותר,“ האשמתי שוב את הפציעה. תומי טענה שכל שינוי מפחיד ואלה הסכימה איתה. ואז בעיתוי מושלם, אמא פתחה את דלת החדר ושאלה אם אנחנו יודעים מה קורה מחר מבחינת הלימודים. חברה כתבה לה שהתקבלה החלטה שמחר רק תלמידי התיכון והיסודי יחזרו למסגרות ואילו החטיבות יישארו בבית ללמידה מרחוק.
לא שמענו כלום, אבל מההודעה הזאת של אמא, תומי ואלה שמחו.
“אוף איתכן, מה משמח בזה?“ קיוויתי שהן יגלו קצת אמפתיה למצבי, אבל הן פשוט שמחו שהן לא צריכות להתעורר מוקדם.
“אני מקווה שזה לא נכון, אני לא יכולה לעשות היכרות עם הכיתה החדשה בזום, פשוט לא.“ שוב התאמצתי לא לבכות ויצאתי מהחדר בתירוץ של “פיפי“. נכנסתי לשירותים לנגב את העיניים ולנשום קצת.
כשחזרתי לחדר הם היו באמצע שיחה על שי שהלך לקנות ציוד שבסוף הוא לא יזדקק לו.
“אני הייתי לבד בכיתה כשהתחלנו את החטיבה, זוכרות?“ אלה העלתה זיכרונות היסטוריים כדי לעודד אותי.
“איך אפשר לשכוח?“ תמהתי. “ואני מקווה בכל ליבי שההתחלה שלי תהיה שונה מההתחלה שלך.“ הוספתי.
“זה לא אותו דבר,“ היא התעקשה כשהטלפון של אמיר, של תומי ושלה, זמזם הודעה קבוצתית באותה דקה. רק הנייד שלי שתק.
לילה טוב,
מיכלי
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
