מנהיגים עולים

מבוא

החלוקה בין יוצאי מרכז אירופה ומזרחהּ לבין יוצאי ארצות האסלאם, שנוצרה בישראל בשנותיה הראשונות של המדינה, מסמנת את אחד השסעים הפנימיים החריפים ביותר בחברה הישראלית. שסע זה מלווה את המדינה לאורך כל שנותיה, ועד היום מדובר בסוגיה רגישה בציבוריות הישראלית. סוגיית עיירות הפיתוח תופסת חלק מרכזי בשיח זה.

בשני העשורים הראשונים הנהיגה את המדינה מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), מפלגה סוציאליסטית שעמדה בראש התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל מאז 1933. מנהיגי מפא"י וראשי המדינה היו רובם ככולם יוצאי אירופה, חלוצי העלייה השנייה והשלישית, והם שמו להם למטרה להקים מדינה יהודית ריבונית בעלת מאפיינים חילוניים, מודרניים וסוציאליסטיים ואף הגיעו בתקופת היישוב להישגים לא מבוטלים, בהם מערכת בריאות ציבורית מן המתקדמות בעולם בשעתה.

המוסדות הקולטים ראו בעלייה שהגיעה לאחר קום המדינה תרומה חשובה לפרויקט הציוני בכך ששיפרה את המאזן הדמוגרפי הלאומי בין היהודים לערבים שנותרו בגבולות מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות. ואולם, עולי ארצות האסלאם נתפסו בעיניהם בהכללה כאוכלוסייה נחשלת, ועלה החשש, גם בקרב מי שהחזיקו בגישה משלבת, כראש הממשלה דוד בן־גוריון, שעולים אלו יסיגו את הישגי היישוב לאחור ואף ידרדרו את ישראל למה שהם כינו מדינה לבנטינית, שהיא ההפך המוחלט ממה שהנהגה זו חתרה להקים במסגרת פרויקט בינוי האומה. בשנת 1947 היו 77.5 אחוזים מן האוכלוסייה ביישוב היהודי בארץ ישראל ממוצא אשכנזי, אולם בשנים שלאחר מכן הגיע עיקר העלייה לישראל מארצות אפריקה ואסיה. היחס בין אשכנזים למזרחים הלך אפוא והצטמצם, עד שבשנת 1964 השתייכה קרוב ל־50 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית בישראל לעדות הלא אשכנזיות.¹ ככל שחלקם היחסי בקרב העולים ובקרב האוכלוסייה הכללית בישראל הלך וגדל, האיום הדמוגרפי הפנימי לשינוי פניה ואופייה של החברה הישראלית באמצעים דמוקרטיים הפך למוחשי יותר ויותר בעיניהם.²

במקביל, בשנותיה הראשונות של המדינה הקימה ההנהגה יישובים עירוניים או עירוניים למחצה בפריפריה הצפונית והדרומית של ישראל. יישובים אלו נקראו לימים עיירות פיתוח, והם אוכלסו בעיקר בעולים שהגיעו מאמצע שנות ה־50 מצפון אפריקה ונשלחו לעיירות בידי המוסדות הקולטים מייד עם הגעתם לארץ. בעקבות מדיניות זו הלכה והתגבשה חפיפה מסוימת בין החלוקה העדתית של אשכנזים–מזרחים לבין החלוקה הגיאוגרפית של מרכז–פריפריה והחלוקה החברתית־כלכלית ונוצרו בהכללה שתי קבוצות מובחנות בחברה הישראלית: "ישראל הראשונה", המורכבת בעיקר מאוכלוסייה אשכנזית ותיקה ומבוססת שעלתה לישראל לפני קום המדינה והתיישבה בעיקר באזור המרכז ולאורך מישור החוף, ו"ישראל השנייה" המורכבת בעיקר מאוכלוסייה שעלתה לאחר קום המדינה בייחוד מצפון אפריקה, נשלחה בידי האוכלוסייה הקולטת לערים החדשות בפריפריה, הרחק ממוקדי הכוח, ולרוב איישה את המעמדות הנמוכים של החברה הישראלית.

יש להסתייג ולהדגיש שחפיפה זו הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. אמנם רוב עולי צפון אפריקה של אמצע שנות ה־50 והלאה נשלחו לעיירות הפיתוח בפריפריה, אולם רוב המזרחים בישראל התגוררו בתקופה זו באזור המרכז. רבים מהם התמקמו בשכונות מצוקה שקמו בערים הגדולות, במקרים רבים על התשתית של שכונות ערביות שננטשו או של מעברות. קבוצה נוספת שהתמקמה במרכז הארץ הייתה של מזרחים משכילים שמוצאם מערים גדולות ולאחר עלייתם השתלבו במעמד הבינוני. רובם הגיעו בתקופת העלייה הגדולה (1951-1948) מארצות אסיה והמזרח התיכון.³ אליהם הצטרפו בשנים מאוחרות יותר עולים מצפון אפריקה: עם עלייתם ארצה הגיעו חלקם לאזור המרכז, וחלקם אמנם נשלחו ליישובי העולים בפריפריה, אך כעבור זמן קצר עברו לערים המפותחות יותר במרכז הארץ.

החפיפה העדתית־גיאוגרפית־חברתית־כלכלית לא הייתה מלאה, גם מכיוון שבפריפריה היה שיעור מסוים, אף אם לא גדול, של יוצאי אשכנז. חלקם השתייכו להתיישבות החקלאית השיתופית, קיבוצים ומושבים, אחרים התיישבו ביישובים העירוניים החדשים בפריפריה - רובם עולים חדשים שנשלחו למקום עם עלייתם, החל במחצית השנייה של שנות ה־50, וּותיקים שעברו מאזור המרכז. למרות ההסתייגות הזאת, חפיפה מסוימת בין מיקום גיאוגרפי לבין מוצא עדתי הייתה שרירה וקיימת. כך, לפי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1961, הערים הוותיקות הורכבו מ־41.4 אחוזים ילידי אירופה, 12 אחוזים ילידי אסיה ו־5.6 אחוזים ילידי אפריקה. לעומת זאת, עיירות הפיתוח לפי הגדרתן המצומצמת (על הגדרה זו אעמוד בהמשך הספר) הורכבו מ־45 אחוזים ילידי אפריקה, 15 אחוזים ילידי אירופה ו־11 אחוזים ילידי אסיה.⁴

העולים שנשלחו לעיירות הפיתוח הפריפריאליות נאלצו פעמים רבות להתמודד לא רק עם הקשיים המלווים כל מהגר לארץ חדשה ולתרבות זרה, אלא גם עם מחסור בתנאי מחיה בסיסיים. בשלב הראשון להקמתן היה לעתים מחסור במזון, במים, בחשמל ובדיור הולם, אולם גם כאשר אלו הוסדרו בהדרגה, עיירות פיתוח רבות המשיכו לסבול עוד שנים רבות ממקורות תעסוקה מצומצמים וחסרי גיוון ומרמה נמוכה של שירותים חיוניים, כמו חינוך, בריאות ותרבות.

החלטתם של ראשי מפא"י על הקמת העיירות בפריפריה ועל שיכון העולים החדשים בהן, למרות הידיעה שרוב הוותיקים אינם מוכנים בשלב הראשוני ההוא לשאת על כתפיהם את המשימה הלאומית החשובה שבקליטתם ולמרות הידיעה שלפחות בהתחלה יסבלו העולים מתנאי מחיה קשים מאוד, נעשתה בסתירה לאידיאלים השוויוניים של המפלגה ולמדיניות מיזוג הגלויות. אם כן, מה הביא את מפא"י לאמץ מדיניות זו, שלמעשה יצרה במידה רבה את הבעיה העדתית? שאלה זו הייתה נושא לדיון ארוך שנים במחקר ההיסטוריוגרפי והחברתי של המדינה והחברה בישראל, ותמציתו תוצג כאן.

בעשורים הראשונים למדינה שלטה באקדמיה הישראלית גישת התיאוריה המודרניסטית, שמייצגה הבולט היה הסוציולוג שמואל נח אייזנשטדט. החוקרים שהחזיקו בגישה זו (להלן "המודרניסטים") תלו את החלוקה שנוצרה בין אשכנזים לבין מזרחים בהבדלים שבזמני העלייה ובעיקר בפער התרבותי שנוצר עם הגעת עולים מארצות מסורתיות או מחברות מעבר (חברות בשלב מעבר בין מסורתי למודרני) אל החברה הישראלית המודרנית. לתפיסתם, ככל שהעולים מחברות מסורתיות יעברו תהליך של מודרניזציה מעצם חשיפתם לחברה הישראלית, לחינוך ולדפוסי החיים המודרניים הנהוגים במדינת ישראל ויאמצו את ערכי החברה הקולטת, כך יצטמצמו הפער והקושי להשתלב בחברה הישראלית על כל שכבותיה.⁵

בשנות ה־70 של המאה ה־20, עם עלייתן של גישות פוסט־מודרניות ופוסט־קולוניאליות במחקר הישראלי, החלו להישמע קולות המבקרים ביתר שאת את אופן קליטתם של העולים מארצות האסלאם מתוך שימוש בכלי הניתוח שהציעו אותן גישות חדשות (להלן "הביקורתיים"). לתפיסתם, לא המאפיינים של עולים אלו, אלא אופן קליטתם הוא שדחף אותם למעמדות הנמוכים בחברה הישראלית ויצר את הפער העדתי. חלקם אף טענו שתהליך זה לא היה מקרי, אלא תוצאה של מדיניות ממשלתית מכוונת.

רוב הביקורת הוטחה במפא"י, מפלגת השלטון שהייתה בעלת מעמד דומיננטי בשלושת מוסדות הקליטה המרכזיים - הממשלה, הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים - והיא שמילאה תפקיד מפתח בהקמת עיירות הפיתוח ועל כן היא נושאת באחריות העיקרית ליצירת הפער העדתי. עם השנים הפכו עיירות הפיתוח לסמל הקליטה הכושלת של המזרחים בישראל, ובציבוריות הישראלית התקבע דימויָם כקורבנות השלטון האשכנזי הוותיק המיוצג על ידי מפא"י.

הספר שלפניכם משתלב בשיח זה ומנסה להתמודד עם שאלות רחבות: מה היה יחסה של מפא"י לעולים המזרחים? מה הייתה מטרת הקמתן של עיירות הפיתוח? האם אכן, כטענת הביקורתיים, נקטה מפא"י מדיניות שייעדה את העולים המזרחים למעמד הנמוך בחברה הישראלית ובכך פעלה באופן מכוון להרחבת הפער העדתי? כיצד נהגה מפא"י בפועל ומה אפשר להסיק מכך?

***

כאמור, אנשי המוסדות הקולטים - ובהם ראשי מפא"י - היו מעוניינים בעלייה, אולם חששו ממאפייני העולים. האתגר המרכזי שעמד אפוא לנגד עיניהם באותה תקופה, כפי שהם ראו זאת, היה כיצד ליהנות מיתרונותיה של העלייה מארצות האסלאם ובתוך כך לשמור על ערכי היישוב היהודי, כפי שגובשו בתקופת המנדט הבריטי, ועל אופייה המודרני ומשטרה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

כדי לעמוד באתגר זה ולנטרל את איום "המדינה הלבנטינית" נקטו ראשי מפא"י שני מהלכים, האחד לטווח הקצר והאחר לטווח הארוך. בטווח הקצר, לאחר הקמת המדינה והעלייה ההמונית, שינתה הנהגת מפא"י את פני המפלגה והפכה אותה להיררכית יותר ולהשתתפותית פחות ממה שהייתה בתקופת היישוב, וכך ביצרה את עצמה בראש ההיררכיה.⁶ בין הסיבות העיקריות לכך, לפי בראלי, היו החשש מפני השתלטות העולים על המפלגה ועל המדינה בדרכים דמוקרטיות והרצון לשמור על יציבות המערכת, אחדות המטרה וכושר הביצוע.⁷ לכול היה ברור שבמשטר דמוקרטי מדובר בפתרון קצר מועד, לכן כפתרון ארוך טווח נקטו ראשי מפא"י אמצעים רבים להטמעת העולים בחברה הישראלית על ידי הכוונתם לעבר ערכי החברה הקולטת. העולים נדרשו אפוא לזנוח חלק מאורחות חייהם ומנהגיהם המסורתיים, לבצע "קפיצת דרך" ולהצטרף לחברה הישראלית המודרנית.

אחת הדרכים המרכזיות לקדם שאיפה זו הייתה באמצעות עיצוב ההנהגה המקומית בעיירות הפיתוח. להנהגה המקומית הייתה חשיבות רבה בייחוד בעיירות העולים, שכן ברוב המקרים חיו העולים בקבוצות סגורות, מבודדים למדי מן האוכלוסייה הישראלית הוותיקה. בהינתן התכונות והכישורים המתאימים הייתה אפוא ההנהגה המקומית לאחד הגורמים העיקריים, שמֵעבר לפיתוח הפיזי של העיירות יכול גם לגשר על המרחק הפיזי והנפשי בין המרכז לבין הפריפריה, לשמש גורם מתווך בין "ישראל הראשונה" לבין "ישראל השנייה" ולתרום לקליטת העולים. בכל הנוגע למוסדות הקולטים, חשיבותה של הנהגת עיירות הפיתוח הייתה ביכולתה לשמש צינור להעברת ערכי החברה הקולטת אל העולים, כלומר היא הייתה סוכנת שינוי המשרתת את המהפכה החברתית ששלטון מפא"י שאף לקדם.

ההנהגה המקומית משמשת בשל חשיבותה מקרה בוחן מצוין לעיון במדיניות מפא"י בעיירות הפיתוח לאחר אכלוסן ולדיון בשאלה המרכזית של הספר - האם ניסיונותיו של מנגנון מפא"י לעצב הנהגה מקומית בעיירות הפיתוח משקפים מדיניות ממשלתית ליצירה ולשימור של הפער העדתי בין האשכנזים לבין המזרחים, כטענת חוקרים מסוימים, או שמא פעולות מפא"י בנוגע להנהגה דווקא מחלישות את טענת הביקורתיים ומחזקות את הטענה הנגדית שלפיה ראשי מפא"י ניסו דווקא לצמצם את הפער?

מתוך שאלת המחקר הראשית של הספר נגזרות שאלות נוספות: איזו הנהגה ביקש מנגנון מפא"י לעצב בעיירות הפיתוח ומה אפשר ללמוד מכך? מה היו האינטרסים שהמנגנון ביקש לקדם באמצעות הנהגה זו? האם היא אכן נכפתה על תושבי העיירות? האם אפשר לזהות ניגוד בולט בין האינטרס של המפלגה לבין האינטרס של תושבי המקום? באיזו מידה הצליח מנגנון מפא"י במאמציו לעצב את ההנהגה בעיירות כראות עיניו ובאיזו מידה נכשל? באיזה אופן גובשה בְּפועל ההנהגה בעיירות הפיתוח ומה היו מאפייניה? מה היו יחסיו של מנגנון מפא"י עם ההנהגה המקומית ומה היו מגבלותיו? כיצד הגיב המנגנון כאשר המנהיגים שהביא מבחוץ לא הצליחו לזכות בתמיכת התושבים?

בספר זה יובא מושג הנהגה במובן הרחב של המילה, כלומר לציון שכבת ההנהגה או האליטה המובילה הקיימת בכל קהילה, אולם הוא יתמקד בהנהגה הרשמית, ובעיקר בזו שעמדה בראש שלושת מוסדות השלטון המרכזיים ברוב עיירות הפיתוח: ראש המועצה המקומית, מזכיר מועצת הפועלים ומזכיר סניף מפא"י (חוץ מבמקרים הבודדים שבהם לא החזיקה מפלגה זו בשלטון במקום), שכן היחסים בין שלושת נושאי המשרה האלה הם שקבעו במידה רבה את טבעה של הפוליטיקה המקומית בישראל של שנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20^.8

חשיבות הספר
ספר זה בוחן את שאלת יחסם של המוסדות הקולטים בראשות מפא"י לעולי ארצות האסלאם באמצעות בחינת חלקה של מפא"י בגיבוש הנהגתן של עיירות הפיתוח. ניתוח זה חשוב במיוחד לבחינת השסע העדתי בישראל משתי סיבות. הראשונה שבהן היא החשיבות הרַבה של ההנהגה המקומית ביישובי העולים. הנהגה זו השפיעה באופן ישיר, לחיוב או לשלילה, על אופן קליטתם של העולים בחברה הישראלית בזכות מידת הצלחתה לפתח מִנהל תקין ומנגנון יעיל לטיפול בענייני העיירה ותושביה, לגבשם לכדי קהילה בעלת תודעה חברתית משותפת, לשמש חוליה מקשרת בין התושבים, שרובם עולים חדשים מארצות האסלאם, לבין השלטון המרכזי והחברה הישראלית הוותיקה ולהנחיל להם את ערכי החברה הקולטת.

הסיבה השנייה היא שבחינה של אופן מעורבותם ומידת השפעתם של ראשי מפא"י ואנשי המנגנון שלה על התפתחות הנהגתן של עיירות הפיתוח, וגם תגובת ההנהגה המקומית להתערבותו של מנגנון מפא"י, מאפשרות להטיל אור נוסף על יחסה של מפלגה זו לעולי ארצות האסלאם ובכך לחשוף פרק חשוב בתולדות קליטתם של המזרחים, שהשפעתו על החברה הישראלית ניכרת עד היום.

יתר על כן, ספר זה מלמד רבות לא רק על יחסה של מפא"י למזרחים, אלא גם על סוגיה רחבה יותר - על תפיסת העולם של מפא"י, על חזונה באשר לדמותה של מדינת ישראל ועל מידת מאמציה לקדם את פרויקט בינוי האומה שהובילה במשך עשרות שנים, מאז עלייתה לשלטון בתנועה הציונית בשנת 1933, תוך התמודדות עם האתגרים הרבים שעמדו לפתחה באותן שנים. למרות חשיבות הנושא הוא לא זכה לתשומת לב ראויה במחקר הקיים.⁹

שיטת המחקר
תחום המחקר של ספר זה הוא היסטוריה פוליטית־חברתית. מטרתו היא לבחון את חלקה של מפא"י בגיבוש הנהגתן של עיירות הפיתוח ואת טיב היחסים בין השתיים, ולשם כך הוא מתמקד בחקר אירועים ובמקרי בוחן. ראשית, כדי להבין את אופן פעולתה של מפא"י להכשרת הנהגה מקומית הספר מתמקד באחד המוסדות המרכזיים ששירתו את מפא"י להכשרת הדור הבא של הנהגת המפלגה - המרכז הרעיוני בבית ברל.¹⁰ שנית, הספר עוסק בעיירות הפיתוח כולן, אולם מתרכז בפריפריה הדרומית. לבסוף, הספר מתמקד בשלושה תפקידי מפתח: ראש המועצה המקומית, מזכיר מועצת הפועלים ומזכיר הסניף. התמקדות זו אפשרה כניסה לעובי הקורה, וריבוי האירועים ומקרי הבוחן סייעו בגיבוש מסקנות רחבות ומבוססות אמפירית על אופן התנהלותו של מנגנון המפלגה בעיירות הפיתוח, על שאיפותיו ומגבלותיו, על יחס המפלגה לעולים המזרחים ועל ניסיונה של מפא"י לקדם את פרויקט בינוי האומה.

הספר מתבסס בעיקר על חומרי ארכיון, כלי העבודה העיקרי בחקר ההיסטוריה הפוליטית, וגם על פרסומי עיתונות התקופה ועדויותיהם של בני הזמן. ההתבססות על חומרי ארכיון נובעת מן ההנחה שכדי לענות על שאלות המחקר עלינו להתחקות אחר הדיונים הפנימיים של הגופים הקולטים העיקריים הרלוונטיים ואחר התכתבותם עם ההנהגות המקומיות השונות. אמנם חלק מן ההחלטות החשובות לענייננו, למשל החלטה למנות אישיות מסוימת או אחרת לראשות מועצה מקומית, הוכרעו ככל הנראה בשיחות אישיות ובלתי רשמיות ולא תועדו בכתב, אך ההנחה היא ששימוש מושכל במקורות הראשוניים הזמינים לנו יספק חלקים מן הפאזל שבאמצעותם אפשר ליצור תמונה ברורה די הצורך לביסוס ההשערות. מקורות ראשוניים נוספים שתרמו רבות להשלמת התמונה היו ספרי זיכרונות של דמויות מפתח בהנהגה המקומית או במוסדות הקולטים.

מסגרת הזמן
מסגרת הזמן של הספר היא השנים 1965-1948, ובייחוד סוף שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60. מסגרת זו נובעת מן הכוונה להקיף את השנים המשמעותיות ביותר להתפתחותה של ההנהגה בעיירות הפיתוח מרגע הקמתן - הראשונות הוקמו זמן קצר לאחר קום המדינה - לאורך כל תקופת התגבשותם של המוסדות המקומיים והפיכתן של העיירות למועצות מקומיות עצמאיות ועד התבססות ההנהגה המקומית.

ההחלטה לחתום את מסגרת הזמן באמצע שנות ה־60 נבעה מאירועים היסטוריים שהתרחשו בישראל מאמצע העשור ואילך וסימנו את שנת 1965 כנקודת מפנה פוליטית, כלכלית ומדינית־ביטחונית, שרצוי לעצור בה. במישור הפוליטי התרחשו בשנת 1965 כמה אירועים - פרישת בן־גוריון ואנשיו ממפא"י, הקמת רפ"י וכינון ה"מערך" בין מפא"י לבין אחדות העבודה - ששינו את פניה של מפלגת השלטון וסימנו פרק חדש בתולדותיה, שלא נעסוק בו במסגרת ספר זה. שנת 1965 הייתה גם שנת בחירות להסתדרות ולמועצות הפועלים (ספטמבר), לכנסת ולמועצות המקומיות (נובמבר), ומסיבות אלו היא משמשת נקודת סיום הולמת לספר.

הסבר נוסף לחתימת הספר דווקא בשנת 1965 נעוץ במלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967. המלחמה נתפסת עד היום כקו פרשת מים בתולדות המדינה, ולתוצאותיה היו השלכות רבות על מדיניות ההתיישבות והפיתוח של ממשלות ישראל. משלב זה מדובר בפרק התיישבותי חדש שהשפיע רבות על עיירות הפיתוח,¹¹ אולם גם על סוגיה זו לא נרחיב בספר זה.

במישור הכלכלי היו השנים 1966-1965 תקופה של מיתון קשה במשק הישראלי בעקבות מדיניות כלכלית מרסנת של הממשלה. עיירות הפיתוח, עדיין בראשית דרכן, היו חשופות במיוחד לפגיעתו של המצב הכלכלי הקשה. כמו כן, שנות ההתרחבות הכלכלית שבאו בעקבות מלחמת ששת הימים וצמיחתן של תעשיית היצוא ותעשיות עתירות ידע באזור המרכז היו נקודת מפנה שלילית בכל הנוגע להמשך תיעושן וביסוסן הכלכלי של עיירות הפיתוח.¹² מכיוון שספר זה אינו עוסק בתמורות אלו, נקבעה שנת 1965 כנקודת סיום מתאימה גם מבחינה זו.

מבנה הספר
ספר זה מחולק לשני חלקים. בחלקו הראשון שני פרקי מבוא (פרקים 2-1) המספקים את המסגרת ואת הרקע, ובחלקו השני (פרקים 6-3) נדון הנושא המרכזי - גיבוש הנהגתן של עיירות הפיתוח, חלקה של מפא"י בגיבוש זה וטיב היחסים בין השתיים בשני העשורים הראשונים למדינה. לבסוף, באחרית הדבר, מובא דיון ממצה בשאלת המחקר ומוצגות מסקנותיו.

הפרק הראשון עוסק בתפיסת העולם של מפא"י בייחוד בהקשר העדתי, ונבחנת בו הזיקה בין תפיסה זו לבין החלוקה שנוצרה בין "ישראל הראשונה" לבין "ישראל השנייה": האם האידיאולוגיה של מפא"י הצדיקה חלוקה זו, הייתה שוות נפש אליה או הביאה לשאיפה לצמצומה? בפרקים הבאים נבחנים מעשיה של מפא"י בפועל. הפרק השני עוסק בנסיבות הקמתן של עיירות הפיתוח ובאופן שמפלגת השלטון פיתחה ואכלסה אותן. הפרק השלישי עוסק בתכונות המנהיג הרצוי למפא"י בעיירות הפיתוח ובפעולות שנקט מנגנון המפלגה מחוץ לעיירות אלו לצורך גיבושה והכשרתה של ההנהגה. הפרק הרביעי עוסק בגיבוש שניים ממוסדות השלטון שבהן התרכזה העוצמה הפוליטית בעיירות בשנים הראשונות - הרשויות המקומיות וסניפי מפא"י - ועוסק בשאלות האלה: עד כמה מפא"י הייתה חופשית לפעול בעיירות הפיתוח? האם הוגבלה ובאיזה אופן? הפרק החמישי עוסק ביחסי הכוחות בין מנגנון מפא"י לבין הנהגתן של עיירות הפיתוח לאור התגבשותם של מוסדות השלטון המקומי, כפי שהוצגה בפרק הרביעי - כלומר באיזה אופן ובאיזו מידה התערב מנגנון המפלגה בנעשה בעיירות הפיתוח? האם הוא היה יכול לכפות את רצונו על ההנהגה המקומית ועל הסניפים? כיצד הגיבו ההנהגה והפעילים המקומיים לניסיונות התערבות אלו - האם נכנעו או התנגדו להם? שאלות אלו נבחנות בין השאר באמצעות התמקדות במאבקים על תפקיד ראש המועצה המקומית בשלוש עיירות פיתוח - דימונה, אופקים ושדרות -שהתרחשו במחצית השנייה של שנות ה־50 ובראשית שנות ה־60. הפרק השישי עוסק במאפייני ההנהגה המקומית שהתגבשה בפועל בעיירות הפיתוח, בתפיסת עולמה ובמידת התאמתה להנהגה שמנגנון מפא"י שאף לקדם.

1 וייס 1974, 24-23.

2 צור 2000.

3 אסתר מאיר־גליצנשטיין כתבה על עולים אלו לא מעט. ראו, למשל, מאיר־גליצנשטיין 2009ב.

4 הסכומים אינם מסתכמים במאה אחוזים משום שחלק מן האוכלוסייה היו ילידי הארץ (בעיקר ילדים), ואין בידינו נתונים המאפשרים לחלק קבוצה זו לפי מוצא. לפירוט ראו טבלה 3 בתוך קלמן 2020, 73.

5 צור תשס"ג, 11; ראו גם טרואן 2009, 34.

6 כפי שהראה בראלי בספרו (בראלי 2007).

7 שם, 78.

8 להרחבה על תפקידם של שלושת נושאי משרה אלו ועל היחסים ביניהם ראו ארונוף 1977, 335-334.

9 לסקירת ספרות ראו קלמן 2020, 26-12.

10 לקריאה על מוסד הכשרה מרכזי נוסף - בית הספר לפעילי ההסתדרות - ראו קלמן 2020, 138-128.

11 ראו, למשל, אדמוני 1992.

12 רזין 1991, 202-201.

פרק ראשון
כינון חברה והבעיה העדתית בתפיסתם של ראשי מפא"י

בספרו אחדות־העבודה ההיסטורית: עצמתו של ארגון פוליטי טען יונתן שפירא שהאידיאולוגיה של מפא"י הייתה בעיקר מכשיר רטורי שנועד לגייס תמיכה, לספק לגיטימציה למנהיגות המפלגה ולהעצים את הכוח הפוליטי־חברתי שבידיה. הגם ששפירא לא שלל את האפשרות שמנהיגי המפלגה האמינו באידיאולוגיה שהפיצו, הוא טען שהיא נועדה בעיקר לשרת את האינטרסים שלהם ולהסוות מניעים כוחניים של שליטה ופיקוח לשמירת השלטון בידיהם.1 ביקורת על כך שראשי מפא"י אינם פועלים בהתאם לאידיאולוגיה שלהם־עצמם ולעתים אף בסתירה לה, הוטחה בהם לא אחת גם בשנים שהספר עוסק בהן.

אם כך, האם ראשי מפא"י ומנגנוניה פעלו בהתאם לתפיסת עולמם המפלגתית האידיאולוגית או שמא, כטענת שפירא, אידיאולוגיה זו הייתה מסווה ועיקר מניעיהם היה שימור וטיפוח של שלטונם? כדי לענות על השאלה יש להבין תחילה תפיסת עולם זו, ואדון בכך תוך התמקדות במחשבתו הפוליטית של דוד בן־גוריון.

בעצם ההתמקדות במחשבתו של בן־גוריון כמייצגת לכאורה את תפיסת עולמם של ראשי מפא"י אין הכוונה לטעון שבמפא"י הייתה אחדות דעים וכולם יישרו קו עם תפיסת המנהיג. ההפך הוא הנכון, שכן מאז היווסדה הייתה המפלגה כר פורה למגוון רחב של דעות, ובמוסדותיה התקיימו ויכוחים ומאבקים על גישות ועל רעיונות כחלק מהותי מדפוס פעולתה. עם זאת, ההנחה היא שהיה בסיס משותף לתפיסת העולם של ראשיו ואנשיו של מנגנון המפלגה, שעולמם הפוליטי והתרבותי התעצב במזרח אירופה של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 על רקע רעיונות תנועת ההשכלה ועל פי ניסיון חייהם מתקופת היישוב. ובכל זאת, תפיסת עולמו של בן־גוריון חשובה ומרכזית במיוחד מכיוון שמדובר במנהיגה המרכזי של המפלגה במשך יותר משלושים שנה, מאז היווסדה ועד פרישתו הסופית מראשות הממשלה בתחילת שנות ה־60, כשפעמים רבות לאורך תקופה זו הוא גם הצליח לשכנע את חבריו למפלגה בצדקת דרכו ולהפוך את עמדותיו המדיניות והפוליטיות לקו הפעולה הרשמי של המפלגה, התנועה הציונית או המדינה.

משנבין את עיקריה של תפיסת עולם זו, אפשר יהיה לבחון באיזו מידה פעלו על פיה ראשי מפא"י, או לא פעלו, בכל הנוגע לקליטת העולים מארצות האסלאם, להקמתן ולאכלוסן של עיירות הפיתוח, לניסיון לעצב ולטפח הנהגה בעיירות אלו ולטיב יחסיהם עם הנהגה זו.

*המשך הפרק בספר המלא*