אשמא

פתח דבר
נדמה שכבר נאמר הכול על אשמה אימהית, אותה תחושה חובקת־כול שקיימת בכל מקום, ואולי בשום מקום. ספר זה נכתב בניסיון לאתר קואורדינטות שבהן אפשר לעגן את האשמה האימהית, בעודו ממקם אותה בין עולמן הנפשי של אימהות בנות זמננו ובין העולם החברתי־תרבותי שבו הן חיות.

ספר זה נולד בעקבות קורס וסמינר שלימדתי במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון בנגב בשנים 2021-2018, שעסקו בממד הציבורי והפרטי של אמהוּת בת־זמננו. הדיונים המרתקים והערים שניהלתי עם הסטודנטיות (והסטודנט) באותה מסגרת היו פוריים ומאתגרים עד בלי די, ובסופו של דבר שימשו בסיס לכתיבת ספר זה. אני רוצה להודות לכל אחת ואחת מכן על ששיתפתן אותי וזו את זו בהרהורי הלב הנוגעים לעולם העשיר והמורכב של אימהוּת.

ברצוני להודות גם לתלמידות המחקר שלי, שעשו לילות כימים בחשיבה על אשמה אימהית ועל האופן שבו אפשר לתרגם חוויה נפשית עמוקה כל כך לכלים אמפיריים.

אני מקווה כי התנועה בין הממד הפרטי והציבורי של האימהות תאפשר בהדרגה הבנה נרחבת יותר של חוויות אימהיות, כזו שאיננה נופלת למלכודת של השטחה או של אוניברסליות־יתר.

1
על חבל דק: אימהוּת בין הפרטי והציבורי

מטרתו של ספר זה היא לשפוך אור על אחת החוויות האימהיות המוכרות והמדוברות ביותר - אשמה.

בתרבות בת־זמננו אשמה ואימהות כרוכות זו בזו בקשר עז כל כך, עד שבמובנים רבים אשמה נתפסת כחלק בלתי נפרד מלהיות אימא, מעין דבר מה ש"בא עם התפקיד".

הדיון באשמה אימהית בולט מאוד בתרבות הפופולרית, בשיח היום־יומי של אימהות ובמדריכי הורים למיניהם. רובם של מדריכים אלה מתקוממים נגד רגשות האשמה שהורים חשים ומעודדים אותם להיפטר מהם. הספרות האקדמית והקלינית, לעומת זאת, עדיין נמצאת מאחור. קיים כיום חסר משמעותי במחקר תאורטי ואמפירי על אודות שורשי האשמה האימהית, סוגי האשמה השונים, השלכותיה של האשמה על חיי הנפש של האם ועל יחסיה עם ילדיה, המופעים של האשמה האימהית בתרבויות שונות והקשר שלה לבושה. בספר זה אנסה לענות על חלק מהשאלות הללו ובעיקר לעורר שאלות נוספות. במטרה לספק תמונה רחבה ככל האפשר של חוויית האשמה האימהית, איעזר בממצאי מחקרים אמפיריים שלי ושל אחרים, בניתוח טקסטים של אימהות ושל מומחים להורות ובמקורות ספרותיים.

מדוע דווקא אשמה?
אימהות היא חוויה עשירה ומורכבת ביותר, וככזו היא מעוררת כמעט את כל טווח הרגשות האפשריים. מניין, אפוא, נובעת הבחירה להתמקד דווקא באשמה?

קיימים שני מניעים עיקריים שבגינם הוקדש ספר שלם לאשמה אימהית. ראשית, לאשמה ישנן השלכות מכריעות על חיי הנפש. אשמה היא רגש שלילי ומכאיב שפעמים רבות נלווה למצבים כגון דיכאון, חרדה וטראומה.

לאשמה אימהית יש גם השפעות שליליות על הקשר של האם עם ילדיה ועל יכולתה לתמוך בצורכיהם הרגשיים (אוחיון 2020, פרננדס 2020). מנגד, האשמה היא מנגנון נפשי חשוב מאין כמוהו, משום שהיא בסיס לקבלת אחריות ולתיקון. עם זאת, חשוב לציין שלא כל אשמה היא בסיס לתיקון. קיימים סוגים מסוימים של האשמה עצמית שמהווים דווקא מנגנון הגנה מפני הכרה אמיתית בכאב או בנזק שנגרם. במובן זה, אשמה יכולה להיות לעיתים ההפך המוחלט מאחריות ומתיקון.

אולם אשמה אינה רק חוויה נפשית דומיננטית, אלא גם זירה סוציולוגית מרכזית המאפשרת לנו לבחון כמה מן ההנחות החברתיות הברורות מאליהן ביחס לאימהות בת־זמננו. אשמה אימהית נוגעת בכמה מן השאלות המהותיות של החשיבה הסוציולוגית, ובהן: כיצד תפקידי מגדר מסורתיים מעצבים את החשיבה האימהית? כיצד גורמים כלכליים וחברתיים, כגון הבדלי שכר בין נשים וגברים, משפיעים על הבחירות של נשים בניסיון לאזן בין משפחה ובין קריירה? מהם הכוחות הפוליטיים המייצרים ומשמרים אשמה של אימהות? ואולי, גם, את מי האשמה משרתת?

חשוב לזכור כי אף שאשמה היא תגובה אישית, היא טעונה במשמעויות פוליטיות עמוקות. כמו רגשות אחרים (Shefer and Munt 2019), לאשמה יש יכולת להשפיע ולעצב הקשרים תרבותיים ואישיים רבים, לשמר יחסי כוח בחברה ולחזק אי־שוויון (Ahmed 2004). רטוריקה הקושרת רגשות אשם אימהיים לקריירה נשית, למשל, דוחפת יותר ויותר נשים לוותר באופן מלא או חלקי על הקריירה שלהן, ובכך משמרת את הנחיתות הכלכלית והחברתית שלהן ביחס לגברים. לחשיפת ההקשרים הפוליטיים של רגשות אימהיים שונים ישנו ערך רב, משום שהיא מאפשרת התבוננות רחבה יותר במנעד הרגשי של אימהות בתוך ההקשר החברתי והתרבותי שבו הן חיות. התבוננות זו עשויה אולי גם לפרק חלק ממבני הכוח החברתיים הנשענים על אותם רגשות.

על מה בעצם אימהות חשות אשמה?
אף שקיימת חשיבות רבה לבחינת התוכן של רגשות האשמה האימהיים, העניין שאני מוצאת בדיון על אשמה אימהית אינו מתמקד דווקא בתוכן, אלא בצורה ובתהליך. במילים אחרות, ספר זה עוסק בניסיון להבין מדוע רגשות אשם הם מוקד מרכזי כל כך בחוויית האימהות של נשים בנות־זמננו ומדוע הם מתקבלים ללא עוררין כחלק בלתי נפרד מחייהן של אימהות.

ובכל זאת, ניסיון לשרטט מה מעורר אשמה אצל אימהות מצביע על שני מוקדים עיקריים. המוקד הראשון הוא המישור ההתנהגותי, החיצוני. במישור זה, תחושות האשמה מיוחסות להתנהגות של האם כלפי אחרים. אפשר לומר כי אימהות מרגישות אשמה על מעשים בלתי רצויים שהן עושות ("צעקתי אתמול על הילדים בלי שליטה", או "אני מכינה להם רק ג'אנק פוד"), כמו גם על מעשים רצויים שהן אינן עושות, או אינן עושות מספיק, לטעמן ("אין לי זמן לבלות איתם", או "אני לא משקיעה מספיק בילד הצעיר"). המוקד השני הוא המישור הפנימי, החווייתי. במישור זה, תחושות האשמה מיוחסות לרגשות, למחשבות ולמשאלות אימהיות, שהאם תופסת כבלתי רצויים. למשל, האם יכולה לחוש אשמה כאשר מתעוררים בה רגשות שליליים כלפי ילדיה, כגון אכזבה, קנאה, דחייה, מיאוס ותוקפנות.

כמובן, קיימת חפיפה בין שני המוקדים, כך שהאשמה יכולה להתעורר הן כלפי ההתנהגות ("אני כזו אימא רעה שצרחתי כך על הילדים אתמול") והן כלפי הרגשות המתעוררים ביחס אליה ("אני מרגישה אשמה על כך שאני לפעמים רוצה להיפטר מהם").

כמו בסוגים אחרים של אשמה, לא תמיד יש קשר ישיר בין רגשות האשם של האם ובין אירועים במציאות. אימהות רבות יכולות להרגיש אשמה על דברים שיש להן מעט מאוד שליטה עליהם, אם בכלל. למשל, המחקר מראה כי אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים מדווחות על רמות גבוהות במיוחד של אשמה, הן ביחס לעובדה שנולד להן ילד עם צרכים מיוחדים הן ביחס לטיפול שהוא מקבל, ואפילו כאשר הן דואגות לעצמן (Broomhead et al. 2013, Kahnkou et al. 2018). עוד נראה בהמשך כי, באופן פרדוקסלי, אשמה מופיעה גם ביחס לבחירה שלא להביא ילדים (אל־הורות). בכל המקרים הללו, אשמה מתעוררת בפער שבין הנורמות החברתיות הקובעות מה מצופה מנשים ובין האופן שבו האישה חווה את עצמה בפועל.

ההבדלים בין בושה ובין אשמה
אף על פי שבושה ואשמה הם רגשות דומים שלעיתים נוטים להחליף ביניהם, ההבחנה התאורטית והאמפירית ביניהן חשובה. אשמה מוגדרת כרגש שלילי המתעורר בתגובה למחשבה, למעשה או לרגש שאנו תופסים כבלתי רצויים. במילים אחרות, האדם האשם חש כי היה מעדיף לפעול, לחשוב או להרגיש אחרת מכפי שאירע בפועל. אילו תיארנו את תחושת האשמה במילים, היא הייתה נשמעת בערך כך: "נהגתי באופן מסוים שאני תופס כשלילי. הלוואי שלא הייתי נוהג כך".

בושה, לעומת זאת, היא רגש שלילי חובק־כול המלווה בתחושה עזה של גינוי עצמי (Levinas 2002 [1932], Nathanson 1987). מי שחש בושה מרגיש חסר ערך, כושל ופגום. אף ששני הרגשות עלולים להתעורר בתגובה להתנהגות שאנו תופסים כבלתי רצויה, החשיבה המאפיינת כל אחד מהם שונה בתכלית (Lewis 1971). בעוד האדם האשם ישאל את עצמו איך יכולתי לעשות את זה, האדם המבויש ישאל איך אני יכולתי לעשות את זה. האשמה מפנה את הביקורת אל המעשה השלילי. הבושה, לעומת זאת, מפנה את הביקורת השלילית אל העצמי כולו.

אף שרוב הספר עוסק באשמה אימהית ולא בבושה, אין בכוונתי לטעון שהאחת קשה או לחלופין עדיפה מהאחרת. כפי שנראה בהמשך, אימהות היא בעת ובעונה אחת מרכיב בזהות של האישה ואוסף של התנהגויות. אשמה אימהית ובושה אימהית מופיעות אפוא לעיתים קרובות יחד ("אני אימא רעה, שום דבר לא מצליח לי"; Parker 2009).

התנועה בין הממד הפרטי ובין הממד הציבורי בשיח על אימהות
כשם שמלאכת האימהות היא במהותה ניסיון ללכת על חבל דק, כך גם הדיון באימהות מתעתע וחמקמק. הסיבה העיקרית לכך היא שאימהות מתקיימת תמיד בשני ממדים שונים: הממד הציבורי והממד הפרטי. הממדים הללו חופפים זה לזה ומשלימים זה את זה אך הם גם מנוגדים וסותרים, ולכן קיים ביניהם מתח בלתי נמנע. אפשר לומר כי אימהות - כמו משפחה, נישואין, בית ספר או צבא - היא מוסד חברתי. ככזו, יש בה מבנים ומנגנונים הנקבעים על ידי החברה ומשפיעים על ההתנהגות של הפרטים בתוכה. במילים אחרות, ההתנהגות, החוויות והרגשות של אימהות מושפעים מהאופן שבו כל חברה מגדירה את התפקיד האימהי.

הקודים שעל פיהם חברה מסוימת קובעת מה נחשבת "אימהות טובה" מתווים לא רק את ההתנהגות של אימהות באותה חברה אלא גם את המטרות, המחשבות והרגשות שלהן. העובדה שאימהוּת היא מוסד חברתי חושפת אימהוֹת למבט פומבי (Slobodin 2018). זהו מבט נוקב ומתמשך, שלצד יכולתו לתקף ולאשר התנהגויות וחוויות אימהיות יש בו מידה לא מבוטלת של איום וביקורת.

על אף הרובד החברתי הדומיננטי שלה, אימהות היא גם חוויה פרטית ביותר. האופן שבו הציפיות החברתיות מוטמעות ונרשמות בנפשה של כל אישה לעולם אינו אחיד. הקודים החברתיים מקבלים אצל כל אישה פרשנות ספציפית ואינטימית מאוד, הנושאת את חותמם של היסטוריית החיים שלה, יחסיה עם הדמויות המשמעותיות בחייה, תנאי החיים שלה וקווי אישיותה (Parker 2009).

ברצוני להציע כאן שמכיוון שהדיון באימהות מתהלך לרוב על הקו הדק שבין שני המדדים הללו, הציבורי והפרטי, הוא נמצא תמידית בסכנת קריסה לאחד משני קטבים. בקוטב אחד קיימת הסכנה כי העיסוק באימהות יצטמצם לדיון בתכתיבים החיצוניים המופעלים על אימהות. בקוטב זה אפשר למצוא את הקולות הראשונים של הפמיניזם המודרני, אשר ביקרו את מוסד האימהוּת כמוסד פטריארכלי שמשמר את מעמדה הנחות של האישה (Pateman 1988, 1989). את העמדה הזו ביטאה היטב סימון דה־בובואר (1949/‏2006) בספרה המין השני. לטענת דה־בובואר, מגיל צעיר נשים מחונכות לתפוס את התפקיד האימהי כמרכיב מרכזי בזהות שלהן וכהגשמה של ייעודן. ההחלטה להפוך לאם לעולם לא תהיה אפוא בחירה חופשית לגמרי. אף על פי שעמדה זו זכתה לגינויים לא מעטים, הביקורת הפמיניסטית על מוסד האימהוּת מסכימה עם ההנחה שאימהוּת היא אמצעי לשמר את הנחיתות החברתית והכלכלית של נשים ומונעת מהן את הזכות לנהל את חייהן כרצונן. במסגרת תפיסה זו, היריון, לידה והנקה נתפסים כפרקטיקות המשעבדות נשים וכובלות אותן לזירה הביתית (Smith 2008, Wolf 2006). צמצום כזה כורך את כל הנשים בכפיפה אחת ומבטל את שפע הדרכים היצירתיות והמגוונות שבהן כל אישה מנהלת משא ומתן עם הנורמות החברתיות.

מנגד, קריסה לקוטב השני, הפרטי, פירושה להתייחס לחוויית האימהות באופן צר, המנותק מההקשר החברתי והתרבותי שבו האם חיה. כאשר מתייחסים לאימהות כאל חוויה נפשית ופסיכולוגית בלבד, קיימת סכנה כי יוטל משקל־יתר על הכוחות הנפשיים הפועלים בעולמה הפנימי של האם או להיסטוריה הפרטית שלה, בלי להביא בחשבון את העוצמה האדירה של הכוחות החברתיים־תרבותיים המשפיעים עליה. דוגמה לתפיסה כזו היא תפיסת שכפול האימהות של ננסי צ'ודורו (Chodorow 1978). בספרה שעתוק האימהות - פסיכואנליזה והסוציולוגיה של המגדר, שנחשב לאחד הספרים הקלאסיים בהבנת התפתחותה של הזהות המגדרית של בנים ובנות, צ'ודורו מציעה כי ההבדלים בין המינים נובעים מהתנסויות שונות של בנים ובנות בשלבי ההתפתחות המוקדמים של חייהם. על פי התאוריה, המבוססת על האסכולה הפסיכואנליטית של יחסי אובייקט, מכיוון שנשים הן המטפלות העיקריות והאחראיות לגידול הילדים, בנות מפנימות את החשיבות של יחסים עם הזולת בתהליך ההזדהות עם אימן. לעומת זאת, עבור הבנים העצמיות והעצמאות מטופחות על ידי ההורים כחלק מזהות גברית. לצד חשיבותה, התאוריה מציגה תפיסה אוניברסלית אשר שוללת הבדלים בין נשים על רקע תרבותי, נטייה מינית, נסיבות כלכליות, יכולות קוגניטיביות, מאפייני אישיות ועוד.

המתח המתואר בין הממד הציבורי־חברתי של האימהות ובין הממד הפרטי־נפשי שלה הוא הציר המרכזי של ספר זה, שבו אדון בחוויית האשמה האימהית כדוגמה למפגש רב־עוצמה בין חיי הנפש של האם ובין הקשרים חברתיים ותרבותיים. כתיבה זו מנסה להלך, לעיתים בלוליינות מסוימת, בין הממד החברתי ובין הממד הנפשי, בניסיון שלא לקרוס לאחד הקטבים.