אהבה בשנגחאי

פרולוג

אהבה. איכס. לאיווי לָאם לגמרי נמאס מאהבה.

היא לא הייתה טיפוס ציני מטבעה, אבל למסיבת האירוסים הזאת היא הגיעה רק מתוך נימוס. הודעת טקסט אישית לעמית ישן לעבודה, כדי לשאול אם היא יכולה להזמין אותו לקפה כדי להתייעץ בנוגע לשינוי בקריירה שלה, הביאה להזמנה הזאת מצידו של קווין.

 

אם את בעיר, בואי למסיבה שלנו. הרבה מאוד אנשי קשר אפשריים יהיו בה.

 

אז היא קנתה בקבוק יין והוציאה הרבה יותר מדי על רכישת שמלה. ההזמנה הייתה לאירוע "לא רשמי" – מסיבת ברביקיו באחת השכונות היוקרתיות ביותר של ונקובר, לכבוד אירוסיהם של זוג בני טובים, אבל היא הייתה צריכה להותיר רושם ראשון טוב על איזה מעסיק פוטנציאלי. קלי-קלות.

היא בחרה בשמלה פרחונית, בוורוד מאובק, באורך הברך, עם מין לוק של בית ספר לבנות בשנות החמישים של המאה הקודמת, למרות שהקפלים העניקו לה מראה די מחויט, והמחשוף המשתפל ניצל עד תום את החזה הצנוע שלה.

המון תועלת זה הביא לה. רוב הנשים במסיבה היו בגופיות נועזות, עם חצאיות בוהמיות או עם שמלות קיץ שחבקו את כל קימוריהן, כך שאיווי הייתה גם מפגע ויזואלי בולט וגם פרח קיר שעדיף להתעלם מקיומו, בעת ובעונה אחת.

ממש סיפור חייה. איווי לא הייתה אדם מופנם או מוחצן במיוחד. היא הייתה פשוט באמצע, מה שהפך אותה למשעממת מכדי לעמוד במוקד תשומת הלב, אך מתאימה בדיוק בשביל להצטרף לצחוק ברקע.

אבל בנוגע לרשימת האורחים, קווין בהחלט צדק. המסיבה הייתה מלאה במיטב יזמי הנדל"ן של ונקובר, אנשי שוק ההון ומשקיעים פיננסיים. ואפילו מיליארדר אמיתי אחד – אם ניתן היה להאמין ללחישות המהוסות ששמעה.

צָאי ג'וּן לי באמת היה – טוב, מה זה משנה שהוא גרם לדם שלה להתלהט, כשקווין התעקש להכיר ביניהם. איווי לא הייתה שם כדי למצוא לעצמה גבר.

אי לכך, ממש לא הפריע לה שג'וּן לי נגרר הצידה כעבור שנייה, על ידי איזו בלונדינית חטובה. "בלונדי" הייתה מוזמנת לקחת אותו לעצמה. לאיווי לא הייתה שום כוונה לתלות תקוות בגבר שכלל לא מעוניין בה. היא לא עמדה לחזור על הטעות הזאת.

אפילו שהוא היה, ללא שום הגזמה, הגבר היפה ביותר שראתה אי-פעם בחייה.

לא. איך שהיא לא הסתכלה על זה, לא היה לה מה לחפש שם. לנסות ליצור קשרים במסיבה כה חגיגית יהיה כמעט בגדר גסות רוח, והאהבה השופעת של קווין אל קרלה רק הזכירה לה עד כמה היא עצמה נכשלה, בכל מה שקשור למציאת אושר ועושר לעולם ועד.

שלושים דקות לאחר הגעתה, היא חמקה בשקט מבית המידות שבשכונת פוינט גריי, בלי להיפרד לשלום מאף אחד. בהגיחה אל מדרגות החזית, שמש אפריל החמימה גרמה לה להתעטש בקול.

אלרגית לאהבה, היא כמעט אמרה בקול למחנה המכוניות, שאמר לה לבריאות.

"אני מזמינה לי אוּבר," היא אמרה, בתשובה להצעתו להביא את המכונית שלה מהחניון.

אלא שהיא כלל לא נחפזה לפתוח את הישומון בטלפון שלה. היא לא חשה שום חיפזון לשוב אל הבית של אביה. מערכת היחסים החדשה שלו הייתה כה כנה ואוהבת, שקשה היה להימצא בסביבה. איווי שמחה בשמחתו, אבל הרגישה כמו מטומטמת בגלל שעד לא מזמן, היא האמינה שזכתה בעצמה למשהו שדומה לזה.

איזה בזבוז! אבל היא לא תוסיף עוד להונות את עצמה. היא המשיכה הלאה בחייה. זה מה שעמד מאחורי כל הנסיעה הזאת.

היא ירדה במדרגות ונעמדה בצל עץ שזיף ננסי, כדי לנסות לקרוא את המיילים שלה. היא קיוותה לאיזו הזמנה מזדמנת לראיון עבודה, אלא שלא היה שם שום דבר, מאחר וזה היה שבת אחר הצוהריים, והשמש זרחה בחוץ. כל העיר הייתה בחוץ כדי ליהנות מחמימותו הנהדרת של יום האביב הזה, אשר הגיע שלא במועדו.

איווי יצאה מהצל לשמש והפנתה את פניה מעלה, להניח לחמימות ולאור העז ללטף את פניה. היא הייתה בדרך להתאוששות. זאת לא הייתה התחלה חדשה ממש, אלא השקה מחודשת של איווי חדשה ומשופרת. איווי שכבר אינה שוטה תמימה. איווי שמקבלת בעצמה את ההחלטות ביחס לחייה. החלטות נועזות, שישרתו רק אותה.

"זה פרסום כוזב," אמר לפתע קול גברי.

מחנה המכוניות השמיע מין "אִיפּ" קטן ואמר, "את הפאגאני?" הוא מיהר לחטוף מפתח מהלוח ונחפז לגשת להביא את המכונית.

איווי שלחה מבט אחורה, במעלה המדרגות, ושם עמד לו הוא, משקיף עליה, כמו קיסר הבוחן את הארצות הנתונות לשליטתו. לדברי קווין, המיליארדר הסיני בן השלושים ומשהו היה "השותף לחדר, בימי הלימודים באוניברסיטה של קולומביה הבריטית." זה תיאר את ג'וּן לי כמישהו רגיל למדי, בעוד שבעצם הוא התנהל כמו איזו חיה טורפת, ירד לו במורד המדרגות כמו פנתר המתקרב אל טרפו.

איווי לא התכוונה לבהות, אבל ברצינות, היא ממש שכחה לנשום, עד כדי כך יפה תואר הוא היה.

היה לו שיער שחור קצר למדי, ארוך מספיק רק כדי להיראות קצת פרחחי. גבותיו היו חמורות סבר, הזקן שלו קצוץ ומעוצב בקו דקיק, שתחם את סנטרו הרבוע ואת פיו רציני ההבעה. עצמות לחייו היו כל כך גבוהות וחדות, שהן היו יכולות לשבור את מסך הטלפון שלה. לעורו היה גוון זהוב חמים, שהודגש על ידי צבע הלימון הירקרק של הסוודר שלו.

איך הסוודר הזה, עם הסריגה הרפויה אך בגזרה צמודה, יכול לא להיראות כמו ניסיון למשוך אליו מבטים?

איווי הבחינה בבגדיו, רק בגלל שהם חבקו את כתפיו השריריות בצורה כה אלגנטית והדגישו את מבנהו האתלטי. הוא משך מעלה את שרווליו, כך שאמות זרועותיו היו חשופות, מה שהוסיף עוד למראה של איש שלא מודע בכלל להיותו כה מהמם. הוא נראה כמו צילום מתוך ירחון של אופנת גברים. מה שחסר היה רק שהוא יתקע יד בחגורת מכנסי החאקי הבהירים שלו ויצביע בידו השנייה על משהו שאינו מופיע בתמונה.

איך הוא נראה בתחתונים, היא תהתה פתאום, בלי שום בושה.

הוא הוסיף להתקרב לכיוונה, והערצתה הלכה וגברה, הפכה למשהו הרבה יותר מוחשי. התהדקות של תחושת סכנה ופרץ של התרגשות.

תאווה.

זאת רק הייתה עדות נוספת לאנמיות של מערכת היחסים האחרונה שלה, העובדה שמעולם לא חוותה גל כזה של ציפייה כלפי הגבר שעימו עמדה להתחתן, אבל חום החל להצטבר בתוך גרונה כעת, כשג'וּן לי בא וקרב אליה.

וכשהיא כבר שאלה את עצמה אם היא עומדת להיכנס להלם מוחלט, הוא נעצר בצל העץ.

"אקלים," הוא הסביר את עצמו. זוויות שפתיו קצת נמתחו אולי, כאילו הוא צוחק על היותה כה מהופנטת מנוכחותו. "משב ארקטי עומד להגיע מחר ולהרוג את כל הפרחים היפים האלה." הוא החווה בראשו לעבר עציץ, שהיה מלא פרחי אמנון ותמר ססגוניים. "או שמעטה עננים כבד יגיע מהוואי ויוריד פה גשם שוטף שפשוט יטביע אותם. כל מי שרק מגיע לבקר בטוח שככה זה כשחיים פה. זה לא."

הוא גרם לה להרגיש בדיוק כמו שהיא לא רצתה להרגיש – כמו נערה שלא מוצאת מילים, בגלל התאהבות ראשונה. כמו אישה שמאפשרת לגבר להסביר לה דברים שהיא כבר יודעת בעצמה. היא רצתה להיות אחת הנשים המתוחכמות הללו, כמו הבלונדינית שלא חששה ללכת על גבר, שבפירוש נמצא הרבה מעל לליגה שלה.

"אני יודעת," היא הצליחה להגיד. "גדלתי פה."

גבותיו התרוממו קמעה. "הבנתי לא נכון. היה נדמה לי שקווין אמר שהוא מכיר אותך מהתקופה שבילה בהונג-קונג."

"כן, עבדנו שם ביחד."

קווין הגיע מרקע מאוד דומה לזה של איווי. מעמד בינוני, דור שני להגירה. כקנדי ממוצא סיני, כמוה, עם קריירה בעולם הבנקאות ותקופה של עבודה בהונג-קונג, הוא לקח אותה תחת חסותו במשך השנה בה עבדה במחלקה שלו, הציע לה קשר כמו של אח ואחות, עם שפע של הקנטות הדדיות כלפי חוץ ותמיכה יציבה מתחת לפני השטח.

"קיבלתי את התפקיד שלו, כשהוא עזב." זה נשמע משתחצן מאוד, אבל היא ניסתה להתגבר על שנים שבהן הרשתה לאנשים להקטין אותה. "לפני שישה חודשים, קיבלתי העברה לטורונטו." טעות קריירה ענקית מצידה, אך לפחות זה אילץ אותה להכיר בעובדה שהיא הניחה לאנשים להתייחס אליה לא יפה, ולעצור את זה, אחת ולתמיד. "אבא שלי עדיין מתגורר פה, ככה שאני חוזרת לגור פה, כדי ליהנות מהתנועה הזורמת וממחירי הדיור הנסבלים. מזג אוויר נפלא הוא לא המעלה היחידה של העיר הזאת," היא הדגישה, בחיוך משועשע.

"הייתי מוכן להישבע שאין לה מעלות בכלל, אבל אני נוכח בטעותי." שפתיו התעקלו, במידה דומה של אירוניה. ההסטה המהירה של מבטו עד נעליה ובחזרה למעלה, העידה על התעניינות גברית. הקמטים הקטנים בזוויות עיניו רמזו שהוא מעריך את מה שהוא ראה. "את צריכה טרמפ?" הוא שאל, כשנשמע קול נהמת מנוע מתקרב.

ליבה החסיר פעימה והיא חשבה לעצמה, זהו זה. זאת ההרגשה, להיות רווקה.

עבותות המשיכה בתוכה החליקו, נכרכו והתהדקו מרוב אפשרויות פתוחות. סומק מחמיא חימם את לחייה, והיא הרגישה את עצמה מתכוננת לקראת צעד משמעותי מאוד.

בשנייה האחרונה, הרגליה הקבועים גרמו לפיה האידיוטי לגמגם. "אני צריכה לריצ'מונד. זה רחוק מדי." כי הרי לא יכול להיות שהוא ירצה לבלות איתה אפילו שנייה אחת יותר מכפי שהוא חייב. ככה בדיוק, היא מצאה את עצמה תקועה במערכת יחסים בין-יבשתית בלי שום עתיד, במשך שמונה שנים תמימות.

"אני מחפש תירוץ לנהוג," הוא אמר, בעת שמכונית ספורט דו מושבית בצבע קובלט הגיעה ונעצרה לפניו. היו לה כנפיים, מנוע שרירי וגלגלים מרובי חישורים. החרטום היה משולש דמוי מקור של עיט. השמשה הקדמית הייתה נטויה בזווית אוירודינמית חדה, המראות היו משוכות החוצה כמו מחושים.

איווי לא יכלה שלא לנשוך את שפתיה מעוצמת הפיתוי. "זה נראה כמו משהו שישמש צמד לוחמים בפשע, כדי לרדוף אחר הארכי-נבלים."

"אז תאשימי אותי בעליה בשיעור מקרי הפשע. שכחתי לגמרי שיש לי את המכונית הזאת. נאלצתי לשלוח אותה לכיוון מחודש, לפני שיכולתי לנהוג בה שוב, אבל עכשיו, אחרי שנהגתי בה, אני חושב לקחת אותה איתי הביתה. אני כמעט לא מגיע הנה." הוא פתח את הדלת בצד של הנוסע. "מה, את מתכוונת באמת לתת לי להציל את העיר, לגמרי בכוחות עצמי?"

איווי כבשה נחרת בוז, שהייתה מכוונת אל כל מי שמחזיק ברשותו מכונית שכזאת – שמחירה מן הסתם נרשם בסכום של שבע ספרות – ולא רק שהוא שכח מקיומה, אלא הוא גם חושב לקחת אותה אל צידו השני של העולם, כאילו מדובר באיזו מזוודה לנסיעה של יום-יומיים.

הגבר הזה לא היה סתם מחוץ לליגה שלה, הוא השתייך לפלנטה אחרת לחלוטין. אבל מתי תוכל להיות לה עוד הזדמנות כזאת?

"אם העיר זקוקה לנו..." היא צנחה אל תוך המושב הנמוך, בהרגישה כמו שנהג מירוצים ודאי מרגיש. היא חיטטה בתיק שלה כדי למצוא את משקפי השמש, זולות, מלוכסנות כמו עיני חתול, שקנתה ביחד עם השמלה.

הוא הרכיב זוג משקפי שמש יוקרתיים, שגרמו לו להיראות עוד יותר מסתורי וסקסי, וכשהם החלו לנסוע היא הרגישה כמו אחת הנשים הנועזות הללו, שרוכבות מאחורי הילד הרע על האופנוע שלו. היא הרגישה סקסית וקרת רוח, רק בשל היותה ישובה לצידו במכונית המדהימה הזאת, ביום יפה כל כך.

הם עשו את דרכם המתפתלת במורד הגבעה, ברחובות עטורי העצים, אבל בהגיעם אל הדרך הראשית שנועדה לקחת אותם דרומה, הם נתקלו בתמרור שהורה על עיקוף.

"זה נראה לי כמו סימן," הוא אמר.

"אתה מתכוון באופן מילולי? או שאתה חושב שזוהי אזהרה, שמוטב לי לא לחזור להתגורר פה, מפני שזה מה שמצפה לי פה?"

"אני אומר שאנחנו מקבלים פה הזדמנות, לנצל את היום היפה הנדיר הזה. מה דעתך שניקח את הדרך הארוכה בחזרה הביתה?"

היא נופפה בידה, העניקה לו את אישורה ללא מילים, מופתעת עדיין כליל מעצם היותה פה בכלל.

הוא הפגין את ההכרות שלו עם הרחובות הצדדים הללו, ומהר מאוד הם חצו כבר את הגשר ועקפו את אינגליש ביי, בדרך לתוך סטנלי פארק. משם הוא לקח את גשר ליונס גייט והעלה הילוכים, בהאיצו במעלה הסי טו סקיי היווי.

חצאיתה התנופפה, כשהוא הלך וצבר מהירות. ליבה נלחץ אחורה אל גבה ושיערה הצליף בלחייה. היא חייכה חיוך רחב של אושר, כשהמוזיקה הרעימה והם חלפו בצורה חלקה על פני מכוניות משפחתיות ומיניואנים. זאת הייתה תחושה של חופש מוחלט, ומוטב היה לה להניח לשניהם ליהנות ממנה, אבל היא הייתה חייבת להרוס את זה.

"אתה צריך לדעת, שיחרימו לך את המכונית אם תעבור את המהירות המותרת בצורה ממש מוגזמת."

"הם יצטרכו לתפוס אותנו קודם," הוא אמר בשחצנות, אבל האט קמעה, בהציצו במד המהירות ובתמרור שעל פניו חלפו.

"עבדתי במחלקת הרגולציה," היא אמרה, בהתנצלות. "כנראה שזאת ההשפעה של התפקיד."

"את עובדת עדיין בתחום הבנקאות?"

"כן." היא הבינה שהוא שאל, בגלל שקווין עזב את הבנק בהונג-קונג כדי לקבל משרה של ניהול משאבים בסקטור הפרטי, כאן בוונקובר. "ומה אתה עושה?" היה לה מושג מסוים, אבל היא תהתה איך בן-אדם כמוהו עונה על שאלה כזאת.

"החלק העיקרי של עבודתי קשור לפרויקטים בינלאומיים של תשתיות. יש לנו הרבה חוזים, שקשורים לתוכנית חגורת דרך המשי החדשה. אם כי אני משמש כנשיא של קונגלומרט בעל תחומי עיסוק רבים ומגוונים. אבא שלי הקים אותו ועסק בהתחלה במכשור רפואי. אנחנו עדיין יצרנים בינלאומיים גדולים בתחום הזה. ולדודה שלי יש רשת למכירת תיקי יד, שמצליחה בצורה שלא תיאמן."

"מה לא ייאמן בזה? כל אישה צריכה משהו אופנתי, כדי לשאת בו את הארנק של בעלה."

זאת הייתה בדיחה מטופשת, עקיצה שכוונה אל כל הגברים, שמתלוננים על כך שמוטל עליהם להחזיק את התיקים של נשותיהם במרכזי קניות, אך לא מוכנים לשאת בעצמם את הארנקים שלהם.

הבעת פניו של ג'וּן לי נעשה דרוכה יותר. "הנחתי שאת רווקה, בגלל שהיית לבד במסיבה."

זה היה כאילו הוא שואל אותה, את הארנק שלי מי את נושאת?

של גבר שמשך אותי באף במשך שנים, אבל לא רצה אותי באמת. הארנק הספציפי הזה נשלח לחנות יד שנייה.

אלא שאישה מתוחכמת, בוטחת בעצמה ובערכה, לא הייתה פולטת סיפור עצוב כזה, על איך שהיא נוצלה ונזרקה.

"אני לא בזוגיות, מטעמי מצפון, מאז חג המולד האחרון," היא אמרה, בנימה האדישה ביותר שהצליחה לסגל לעצמה. "ואתה?"

"לא בזוגיות מטעמי מצפון, כדרך חיים."

"אה. רשמתי לפניי," היא אמרה ביובש, מאחר והבחינה באזהרה שנסתרה בדבריו. זה צרב יותר מכפי שהיה אמור לצרוב, אך היא הייתה עדיין רגישה בעקבות הפרידה שלה. לא היה לה שום צורך בעוד גבר, שיגיד לה שהיא לא טובה מספיק בשביל קשר תמידי. כל הכבוד לפחות, לג'וּן לי, על היותו גלוי לב בנוגע לכך.

היא הכריחה את עצמה ליהנות מהרגע, ועוד לפני שהבחינה בכך בכלל. הם כבר היו במחצית הדרך לוויסלר.

"כמה רחוק אנחנו ממשיכים?" היא שאלה, וליבה התכווץ כשהמילים, עד הסוף, צצו ועלו בדעתה.

לא היה לה האומץ להגיד אותן, והוא פנה במחלף הבא וירד מהכביש המהיר. הדרך הובילה אל אתר תיירות, עם רכבל אל הפסגה ועם מסעדה בבקתה של עץ.

"מעולם לא עליתי למעלה. ואתה?"

"לא."

"אז היום זה היום?"

"מתי יהיה לנו יום אחר?"

תוך כמה רגעים, הם כבר טיפסו לאט במעלה נתיב הרכבל, כשהם נהנים מנופם המרהיב של ההרים ומהצלילים אשר עלו מלמטה.

"לא אכפת לי, אם זה פרסום כוזב," הכריזה איווי, בעמדה ליד המעקה של הפלטפורמה שבלטה החוצה. "כשזה יפה, זה ממש יפה. מבחינתי, זה מצדיק את כל הסבל של הימים הגרועים."

"אני מעדיף להימנע מהימים הגרועים ולקבל את הימים היפים כמו המתנה שהם." הוא הסתובב אליה.

הוא רצה לנשק אותה. היא ידעה את זה, וגם היא רצתה בכך. היא הסתובבה ונשאה את מבטה לפגוש את מבטו. שניהם חייכו.

היא לא הרשתה לעצמה לתהות מה יכולה להיות המשמעות של כל זה. היום הזה היה כמו מתנה, לשניהם.

כשפיו ירד על פיה, שפתיו היו כה מוצקות וחלקות וחמימות, כל גופה נעשה טעון באנרגיה חשמלית.

זאת ההזדמנות שלה, לעשות עוד צעד בכיוון של המשך חייה, היא הבינה במחשבה פתאומית. אם תניח לעצמה ליהנות עם ג'וּן לי, זה ימחה כפי הנראה את כל הזיכרון שלה מאז הנשיקה הראשונה שקיבלה, בחטיבת הביניים, אבל זה בדיוק מה שהיה נחוץ לה.

האישה המצפונית שבתוכה, זאת שעדיין כמהה לאהבה, לנישואים ולעגלת תינוקות, הזהירה אותה שגבר כמו ג'וּן לי יציב לה רף כל כך גבוה, שאף אחד לא יצליח להתקרב אליו אפילו בעתיד. הוא יהרוס אותה, מבלי שיתכוון לכך בכלל.

היא הורתה לקול המזהיר הזה להשתתק, ונישקה אותו בחזרה.

הם התנשקו, עד ששניהם נותרו ללא אוויר. וכשהוא הרים את ראשו, היא גילתה שהם צמודים אחד לשני, זרועותיהם כרוכות במהודק אחד סביב השני.

הוא ליקק את שפתיו.

"איך אתה מרגיש, בנוגע לזה שישתמשו בך כדי להתגבר על פרידה כואבת?" היא שאלה, לפני שהספיקה לחשוב פעמיים.

"אני מרגיש נפלא בנוגע למשהו כזה." פניו נרגעו וקיבלו הבעה של ציפייה חושנית. "אני עוזב מחר בבוקר." עיניו הוצרו, בעת שאמד את תגובתה להצהרה הזאת.

"גם אני."

"אז בואי נהנה ביחד מהיום הזה."

1

ארבעה חודשים לאחר מכן, סינגפור

בדיוק כמו שעשתה באפריל, איווי קיבלה את גביע השמפניה שהוצע לה, ללא שום כוונה לשתות ממנו, למרות שפיה היה יבש כמו מדבר. היא החזיקה את המשקה כדי להשתלב, בעודה בוחנת את קהל האורחים, במסיבה בה הכירה בן-אדם אחד בלבד.

אפס אנשים, בעצם. איש המטרה שלה עדיין לא הגיע. היא העניקה לפיאנו-בר האפלולי סקירה מתוחה נוספת – כאילו שג'וּן לי הוא גבר שמישהו יכול להחמיץ בכלל.

איווי התאימה למלון חמשת הכוכבים הזה בסינגפור, עוד פחות משהתאימה למסיבה של קווין בוונקובר. אורחיו של ג'וּן לי היו אח"מים ומנהלי חברות, שמשכורותיהם גרמו לאנשי החוג החברתי של קווין להיראות כמו עובדים זמניים באיזו מזללה עלובה.

במקום שמלתה הוורודה השמרנית, היא לבשה הפעם שמלה צרה וארוכה בהשפעה סינית, עם שרוולים קצרים. צבע השמלה השתנה בהדרגה, מהאדום של הכתפיים עד לכחול העמוק של השוליים סביב ברכיה. האם היא הייתה הדוקה במידה בולטת מדי, סביב מרכז גופה? כן, אבל השמלה הזאת היטיבה לשרת אותה תמיד באירועים של הבנק שבהם נאלצה להשתתף, כך שהיא לבשה אותה היום, כדי לחזק קצת את עצמה.

היא קיוותה שהשמלה תתאים למה שהיה בעצם אירוע תאגידי, אבל היא נראתה צנועה מכדי להיות אשת חיק יצוגית ולא שיקית מספיק בשביל מנהלת קרייריסטית שמחזיקה באופציה על מניות. היא ציפתה שממש בכל רגע, אחד מאנשי הקייטרינג ידחוף לידיה מגש של מתאבנים ויורה להגיש אותם לשולחן מספר חמש.

הכול בסיפור הזה היה פשוט נורא. זה גבל בהטרדה מצידה, לבוא ככה ולארוב לאיש, לפני כל העובדים שלו, אבל בשלושת השבועות שחלפו מאז שגילתה שהיא בהיריון, היא ממש לא הצליחה ליצור איתו שום קשר, בערוצים הרגילים. ג'וּן לי לא השאיר לה את מספר הטלפון הפרטי שלו, והגדרות הפרטיות שלו במדיה החברתית היו פשוט משוריינות. שלל עוזרים אישיים ומנהלים נמוכי דרג חסמו את דרכה ומנעו ממנה גישה, בהחליטם שהיא ודאי איזה מין רודפת בצע תחבולנית. היא פנתה אפילו לחברת השמה, כדי לברר אם עשויות להיות משרות שיוכלו להעניק לה איזה סיכוי לריאיון עבודה איתו, אבל התהליך הזה היה לוקח נצח, והמצב היה דחוף. מבחינת שניהם.

האמת היא, שהיא הייתה עדיין בהלם ובהכחשה, משוכנעת שאיכשהו זה לא יהיה אמיתי עד שתספר לג'וּן לי. היא הייתה חייבת לספר לו, לפני שתגלה את זה למישהו אחר, אבל להשיג אותו היה כמעט בלתי אפשרי.

בלית ברירה, היא התקשרה אל קווין. מלבד משלוח מתנת חתונה והתנצלות, היא נמנעה מכל קשר איתו, כי לא רצתה לדעת אם ג'וּן לי סיפר לו על הלילה שבילו ביחד. היא לא התביישה ברומן הקצרצר שלהם, אבל זה היה עניין פרטי. היא עשתה את זה למען עצמה ורצתה שזה ישאר זיכרון מיוחד, רק בין שניהם. לא היה לה שום רצון, לשמוע הקנטות בנוגע לזה. היא לא הסתובבה והשוויצה בכך שתפסה לה מיליארדר. היא הייתה נהרסת כליל, אילו נודע לה שג'וּן לי מתגאה בכך שהצליח לכבוש אותה.

מאחר וכל הדרכים האחרות נחסמו בפניה, היא אזרה את האומץ שלה והזמינה את קווין להיפגש לקפה, כדי לדון, לכאורה, בקריירה שלה.

"עדיין לא מצאת את המקום שמתאים לך?" הוא שאל, בהפתעה.

"הציעו לי משרה, אבל אני רוצה לשמוע גם את דעתך. אני לא יודעת אם היא תעניק לי מספיק גמישות, בטווח הארוך." זה היה נכון למדי. כל חייה עמדו להשתנות, והיא הייתה זקוקה למשרה שיעלה בידה להתאים לצרכים של אם לא נשואה.

הם נפגשו כעבור כמה ימים, והתחילו עם שיחה קלילה על נישואיו הקרבים. זה העניק לה את הפתח המושלם, להעלאת הסיבה האמיתית לרצונה לפגוש אותו.

"מי השושבין שלך? ג'וּן לי?" היא כבר ידעה שזה לא יהיה הוא.

"אחי. ג'וּן לי לא יוכל להגיע לחתונה. ישיבת אסטרטגיה שנתית בסינגפור." קווין הניח את ספל הקפה שלו, כדי לבחון אותה במבט אלכסוני. "למה? קיווית לפגוש אותו שוב? קרלה בטוחה שהיה לשניכם סטוץ, מאחר ושניכם הקדמתם לעזוב את המסיבה."

איווי נאלצה לחוות את הרגע הנורא של ההבנה שמרכלים עליה, אך היא קלטה מיד שזוהי רק התלוצצות. הוא לא מאמין באמת שהיה משהו בין ג'וּן לי לבינה.

"הו, כן, בטח," לעגה איווי, אחרי השתיקה הארוכה והמייסרת ביותר. היא קיוותה שהוא ייחס את עצבנותה, את הצחוק הסמוק, למשיכה שלא זכתה להיענות, לא לאשמה. "כל אישה שם השליכה את עצמה עליו, אבל צָאי ג'וּן לי, המיליארדר הסיני, הלך הביתה דווקא איתי. חמש דקות אחרי שנפגשנו." היא הוסיפה גלגול עיניים, כדי למכור באמת את מידת הגיחוך של האפשרות הזאת.

היא לא ידעה אם קווין האמין לה או לא. לא היה לה האומץ להביט ישר אל תוך עיניו, אחרי כל זה.

מוטב היה לה להודות בכל מה שקרה ולהגיד, אני צריכה עזרה, אך זו נראתה לה בגידה בקוד אתי כלשהו, לפרסם את מעלליו של גבר אחד באוזניו של גבר אחר.

לאחר רגע קט הוא אמר, "היית יכולה ליפול על מישהו פחות טוב. בעצם כבר נפלת על מישהו פחות טוב." קולו היה מלא אהדה, הרבה יותר מהמילים שלו. הוא ידע כל מה שיש לדעת על הצרות שחוותה עם בריאנט.

קווין שינה נושא ושאל אותה על המשרה אשר הוצעה לה, ואיווי פספסה את ההזדמנות לשאול איך ג'וּן לי עשוי להגיב, לבשורה שיש לה לבשר לו.

היא ידעה איך הוא עומד להגיב – באי אמון גמור ומוחלט. בגלל זה היא הרגישה שעל נושא כה אישי ועדין, חייבים לדון פנים אל פנים. הודעת טקסט או מייל לא יצליחו לשכנע אותו, וגם היה סיכון שאיזה עוזר שלו ישמע לפניו את הבשורה.

אילו היה קשה יותר לגלות את דבר קיום מסיבת סיום הישיבה הזאת, איווי הייתה חוזרת אולי אל קווין, כדי לבקש עזרה. אבל הכול הסתדר לה די בקלות. לוח הזמנים של כל השבוע הזה פורסם באתר האינטרנט של החברה, כולל העובדה שג'וּן לי אמור להגיש כמה אותות הצטיינות הערב, לאנשים שהעלו את הרעיונות החדשניים ביותר, במהלך הפגישות של השבוע.

איווי דחתה את מועד תחילת העבודה, במשרתה החדשה בוונקובר, השלימה את המעבר שלה והשתמשה בנקודות שצברה, כדי להזמין כרטיס טיסה ולהגיע לסינגפור בערב הקודם.

לפחות היא זוכה לחופשה אחת אחרונה, לפני שתשקע בחייה כאם יחידנית, היא חשבה לעצמה במרירות תוך נעיצת מבט זועם בשמפניה, שהלכה ואיבדה את הבועות שלה. כי זה כבר החל להיראות כאילו ג'וּן לי בכלל לא יגיע –

רחש עבר בין הנוכחים וגרם לה להרים את ראשה. היא הבחינה בו בקרב הקהל, וליבה עמד מלכת. ברכיה נחלשו. היא זזה, כך שהייתה לה נקודת תצפית טובה יותר, וכתפיה נעשו דרוכות כל כך ממתח ומשמחה, שהיא התקשתה ממש לנשום.

נדמה היה כאילו הוא מסוגל לעצור את מהלך הזמן, בהיעמדו כדי לסרוק במבטו את קהל האורחים שהתגודד סביבו. הוא היה עדיין הגבר היפה ביותר שאיווי ראתה אי-פעם, וכוח העל שלו היה להיראות כמי שכלל אינו מודע להשפעה שיש למראהו. באפלולית, שנועדה להיראות כמו אולם שטוף אור נרות, עורו בהק בגוון אלוהי שחום. הוא לבש חולצה מפוספסת, פתוחת צווארון, וזוג מכנסיים מחוייטים עם כפל בתחתיתם, במפגן של אלגנטיות נינוחה שאין כמוה. הרבה מעבר לרמה שלה.

איך נוצר בכלל ההיריון הזה? זה מה שהיא חשבה, כשהנעליים שקנתה בחנות העודפים שבקניון מכאיבות לכפות רגליה, ואישה אחת קרבה אליו, מלאת קימורים ומהממת בשמלת קוקטייל ססגונית והמון תכשיטים שהיו, איווי ידעה אינסטינקטיבית, אמיתיים לחלוטין.

איווי לא יכלה להתחרות בזה. מבטה היה דבוק אליו, בהמתינה לרגע שבו יבחין בה, מפוחדת למחצה, נרגשת למחצה, רק להימצא שוב בקרבתו, כשליבה צונח בתחושה עזה של קנאה ואובדן. האינסטינקט שלה היה לזחול אחורה ולחמוק משם. הדבר האחרון שרצתה היה לחוות דחייה משפילה, לנוכח כל האנשים הללו.

אילו רק הייתה מצליחה לשאוב איזה עידוד מכך שהבעת פניו המרוחקת של ג'וּן לי בכלל לא השתנתה, כשהוא שוחח עם האישה ההיא, אבל היא התקשתה מאוד לקרוא אותו, כשבילתה את אחר הצוהריים והערב ביחד איתו. והסתבר שהוא עמל לפתות אותה במשך כל הזמן ההוא, כך שיכול להיות שזה גם מה שהוא עושה כעת לאישה הזאת, ויכול להיות שהוא הצליח כבר.

גניחת יגון חנוקה אחת חמקה מפיה, רק מעצם המחשבה. היא הרגישה לכודה בסבך של גדר תיל דוקרני כשעמדה שם, והשתוקקה לנוס משם ולהסתתר, אבל אם הוא נמצא בקשר רומנטי עם מישהי אחרת, הוא חייב לדעת את מה שהיא יודעת.

לא עמד להיות זמן נוח לגשת אליו. שום דרך קלה להגיד את מה שיש לה לספר לו. היא הגיעה עד לכאן, והגיע הזמן לקפוץ למים, לפני שהוא יוקף כליל ויעלם.

בהתחילה להתקדם לכיוונו, היא חשבה כמה זול ועלוב כל המצב שלה. לא החלק של הלילה האחד שהם בילו ביחד. היא עשתה את זה בהסכמה מלאה, ולמרות שהיה ממש כואב שהוא כלל לא טרח לנסות להתקשר אליה לאחר מכן, היא השלימה עם כך שהזמן שהם בילו ביחד לא היה יותר מסטוץ קצרצר.

לא, העובדה שהם חוו אינטימיות ולאחר מכן היא נאלצת לעשות מאמצים גדולים כל כך, רק כדי שהוא יפקפק בדבריה ולא יאמין לה, היה מה שממש הציק לה.

היא הייתה כה ממוקדת בג'וּן לי, שנגיעה בזרועה גרמה לה לקפוץ בהפתעה. בחור צעיר זיכה אותה בחיוך מאולץ. "את לא מופיעה ברשימה."

היא לא הייתה מסוגלת לעשות דבר מלבד לבהות. הוא שב ואמר את זה במנדרינית.

"אתה לא יודע מי אני," היא אמרה, בהשתמשה במנדרינית השוטפת שידעה.

"בדיוק. אני מכיר כל פרצוף באולם הזה, מלבד את זה שלך. את מוכנה לבוא איתי בבקשה?"

"לא, אני – " היא הציצה לכיוונו של ג'וּן לי ונעצה את עקביה במקום בו עמדה. תשומת ליבו הייתה מכוונת אל האישה ההיא, והוא בכלל לא הסתכל לכיוון של איווי.

"בבקשה, אל תחוללי פה סצנה," אמר הבחור הצעיר. אחיזתו בזרועה התהדקה.

איווי נתקפה בתחושה הפניקה, של מי שנמשך אל מתחת לפני המים באגם, הרגשה ודאית שהיא עומדת לטבוע.

היא משכה את זרועה לשחררה ולחשה, "לך ותגיד לו שאיווי, החברה של קווין צ'או, צריכה חמש דקות מזמנו."

איזכור שמו של קווין גרם לו להיסוס רגעי, וכעבור שנייה של התלבטות הוא אמר לה, "חכי ליד המעלית."

היא צייתה, בחוסר רצון, וראתה איך הוא ניגש אל ג'וּן לי ולוחש משהו באוזנו.

ראשו של ג'וּן לי התרומם. מבטו פילח אותה כמו כידון, מצידו השני של החדר, החריש באוזניה לגמרי את המולת הקולות ואת נגינתו של הפסנתר. היא לא יכלה לקרוא דבר בשפת הגוף שלו. האם הוא שמח? נחרד? היא לא ידעה, אבל זרם לוהט של אדרנלין נורה עד לקצות אצבעותיה ובהונותיה, הפציר בה למהר ולהימלט, בעוד שחלק אחר שלה נמס תחת המבט שלו.

היא לא הבינה מה פתאום היא מגיבה ככה כלפיו, וזה היה חזק פי כמה וכמה כעת, אחרי ליל התשוקה שבילו ביחד.

עווית חלפה בידה, רצון לכסות ולגונן על פלג גופה האמצעי, אלא שזה היה עלול לחשוף יותר מדי, כשראשי האנשים החלו להיות מופנים לכיוונה, בהבחינם במה שמשך את תשומת הלב שלו.

ג'וּן לי הניד יד, בתנועה של אני אטפל בזה. הוא עזב את החבורה שלו ועשה את דרכו לכיוונה, כשהבעת פניו לא מגלה דבר.

ריאותיה התכווצו וקרביה החלו לרעוד, כשהוא קרב אליה. ההשפעה העזה שהייתה לו עליה לא הייתה הריגוש של לכידת תשומת ליבו של גבר נאה ורב עוצמה. זאת הייתה דקירה כואבת של פחד חשוף, מפני שהיא הרגישה את כעסו על כך שהופיעה כאן באופן שכזה.

זה היה איש מפחיד הרבה יותר מזה שהיא פגשה בוונקובר – מה שלא נראה לה אפשרי בכלל עד כה – אבל הוא גרם לדם לזרום לאט כמו לבה, מתחת לעורה. במקום להתענג על החמימות של תשומת ליבו, היא הרגישה כאילו הפכה למטרה של עיט טורף. מפורקת כליל. חשופה ועירומה.

עלה בדעתה שהיא עשתה מאמצים מגוחכים כאלה, רק כדי לחוות שוב את ההרגשה המרוממת של להימצא בקרבתו, אך זאת הייתה טעות. הוא עומד להפיל אותה ממרומי הרקיע, והנפילה עומדת להיות לגמרי הרסנית.

"איווי." לא הייתה שום חמימות בקולו. לא הייתה בו גם שום עוינות, מה שעשה את זה נורא יותר. הוא ביטא רוגז על כך שהיא מטרידה אותו בעבודה, אבל מעבר לזה היה אדיש לחלוטין להיותה שם.

הייתה לה תחושה פתאומית מחרידה, שהוא אפילו לא היה זוכר אותה אם לא הייתה אומרת את שמה לעוזר האישי הזה שלו.

זאת הייתה צלילה אל קרקע המציאות, מהפנטזיה שבה לא הסכימה להכיר. עמוק בפנים, היא דמיינה לעצמה שהוא ישמח לראות אותה שוב. איזה טמטום מוחלט מצידה. הרי הוא היה אמור לרפא אותה מהכמיהה לגבר שיגביר את תחושת הערך העצמי שלה.

היא קטעה את מחשבותיה הכואבות. חום עמד במעמקי עיניה, וגרונה ביקש להשתנק, אך היא אילצה את עצמה לנהוג כאילו היא בחדר ההנהלה, כמו שנהגה להיראות כשהיה עליה לבשר בשורות לא נעימות. היא הייתה החברה בצוות שכולם אהבו לשנוא. והיא למדה להתעטף במעטה חסר רגשות, כדי להגן על עצמה.

"צר לי להפריע לך," היא אמרה בקול רגוע. "היה לי קשה להשיג אותך, בלי לחשוף את הסיבה שבגללה אני חייבת לדבר איתך. זה עניין אישי."

גבותיו נפגשו בדאגה מעל עיניו. "קווין?"

"לא."

באותה מהירות בדיוק, הבנה מילאה את הבעת פניו, בליווי ציניות זהירה. "אם הענקתי לך רושם מוטעה, כשאנחנו – "

"אתה לא." את זה היא עשתה לעצמה לבד, ועל כך היא תצרח לתוך הכרית שלה בבושה נוראית, אחר כך. "אני צריכה רק חמש דקות, אבל יש לי מידע שאתה צריך לקבל. זה פרטי," היא הוסיפה, כשהעוזר שלו הוסיף להמתין מאחוריו.

ג'וּן לי לקח נשימה ספקנית, נראה כאילו הוא רוצה לגרש אותה, אך מבטו חלף עליה במהירות. היא התבוננה בו בצורה קרובה כל כך, ניסתה כל כך לקרוא את המתחולל בקרבו, שהיא לכדה הבזק של משהו – זיכרון? רעב?

מה שזה לא היה נעלם במהירות רבה כל כך, שזה הותיר בתוכה חלל כמו שפיצוץ גדול משאיר מכתש בקרקע.

הוא שלף מכיסו כרטיס ופסע קדימה לעמוד קרוב אליה, גבה-קומה ומאיים.

היא הייתה כה נסערת, כה המומה מהאנרגיה הדינמית ששפעה ממנו, שהיא פסעה אחורה, בלי להרגיש שנגעה עם המותן בכפתור זימון המעלית. היא כמעט נפלה אחורה לתוכה, כשדלתות המעלית נפתחו מאחורי גבה.

הוא תפס את זרועה כדי לייצב אותה. "אני אלווה אותך למטה." הוא הוביל אותה לתוך המעלית הריקה ונד בראשו, כשהבחור הצעיר ביקש להצטרף אליהם. "איך הצלחת לעלות לפה?" הוא שאל, בעת שהדלתות החלו להיסגר.

על ידי כך שהיא עלתה וירדה במעלית, עד שחטפה בחילה עזה ונאלצה לרוץ לשירותים, לפני שהגיעו מקבלי הפנים של האירוע, עם הטאבלטים שלהם ושקיות השי. "זה משנה בכלל?"

"זה המלון שלי. הייתי רוצה לדעת איך הצלחת לעקוף את מערך האבטחה שלו, אז כן." הוא קירב את הכרטיס שלו לחיישן.

המלון שלו. כמובן. הוא לא סתם איזה בחור, שאיתו היא שכבה. הוא ראש קונגלומרט התשתיות הסיני, עם פרויקטים והשקעות בכל רחבי תבל. אין לו זמן, בשביל סתם בחורות של סטוץ חד-פעמי, שרוצות להלעיט אותו בשטויות שלהן. היא התעלמה מהשאלה שלו כדי לפלוט בבת אחת את מה שהיה לה להגיד.

"תראה, אני יודעת שזה נראה קצת קיצוני, זה שבאתי הנה, אבל – "

רצפת המעלית לא צנחה תחת רגליה. היא עלתה, מה שגרם לה שוב להתנודד בחוסר יציבות.

"את בסדר?" הוא הזעיף פנים, וידו שבה אל מרפקה.

"חשבתי שאתה לוקח אותי למטה."

"אני אקח אותך. אבל אמרת שזה עניין פרטי." הדלתות נפתחו כמעט מיד. הוא לקח אותה דרך אולם מבוא קטן, אל פנטהאוז שנראה כמו בית מגורים דו-קומתי.

זה היה פאר מוגזם, שכמוהו היא ראתה רק בתוכניות מציאות על כל מיני ידוענים עשירים. הוא הוליך אותה במורד גרם מדרגות לוליניות, עשויות מזכוכית, אל חדר מגורים שקיר החלונות שלו השקיף על האורות הנוצצים של סינגפור על רקע שמי הלילה.

היא הייתה מופתעת כליל, למראה הנוף המדהים והפאר המעודן של ספות העור הלבנות, שהיו מוצבות כך שניתן יהיה להתרווח בהן מסביב לאח שנמשכה אל תוך חדר האוכל הצמוד. פסלים מודרניים היו פזורים בחדר, ותמונות אבסטרקטיות היו תלויות על הקירות. שטיח עצום היה ללא ספק עשוי משי, והנברשות היו ודאי מבדולח.

"משהו לשתות?" הוא הציע.

"אני לא יכולה. תודה." היא כחכחה בגרונה וחיפשה עמוק, בתוכה למצוא את האישה שהיא התיימרה להיות ביום שאותו בילתה בחברתו. אישה מנוסה, מרוחקת. זאת הייתה אז רק חריגה מהנהלים, היא הזכירה לעצמה. זה הכול. "אני לא פה כדי לנסות להשיג המשך של ה..." מערכת יחסים? "החיבור בינינו," היא החליטה בקול מאומץ. "אבל חשבתי שאתה צריך לדעת, שאני בהיריון."

ליבה הלם חזק כל כך, שהיא חשבה שהבניין כולו ודאי פועם ביחד איתו. עורה היה חם, אבל גם מכוסה זיעה קרה.

הבעת פניו לא השתנתה. "ברכותיי?"

"אתה האב."

האוויר יצא מפיו בנחרה חרישית, חסרת הומור, בעוד שכתפיו השתוחחו בהשלמה. הוא הניד את ראשו בתנועה קטנה, ששאלה למה את מבזבזת את הזמן שלי?

"תקשיב למה שיש לי להגיד." היא הרימה יד, ראתה שהיא רועדת ותחבה אותה מתחת למרפקה. בשלבה את זרועותיה בהתגוננות. "נפרדתי מהחבר שלי בחג המולד שעבר. אתה הגבר היחיד שאיתו הייתי, מאז. נראה לך שאני כבר בסוף ההיריון?" היא פתחה את זרועותיה, כדי להראות לו את ההתעגלות הקלה של מרכז גופה.

זה היה לקראת סוף חודש יולי. היא הייתה בשבוע השבעה-עשר ונראתה כאילו רק אכלה טיפה יותר מדי, לא כמו מי שנכנסה להיריון.

"אם את בהיריון או לא, אני לא יכול לומר..." מבטו חלף על פניה ביסודיות, כמו מברשת צבע שעוברת במשיכות ארוכות ואיטיות, כדי להותיר שכבה עבה ואחידה. כשהשיב את מבטו בחזרה אל פניה, עיניו נצצו בלהט שהיה משולב בציניות. "את לא האישה הראשונה שמנסה לטעון טענה כזאת, זה ברור לך, כן? לנשים האחרות אין בדרך כלל את המידע שחלקתי איתך – "

"עצור," היא הזהירה אותו, וליבה נקרע מהבוז שיכלה לשמוע בקולו. הנימה שהאשימה אותה בהיותה טיפשה ונואשת. זאת שאמרה לה שהיא טעתה טעות מרה, בהחליטה לבוא לפה.

היא הייתה רגילה לגברים רמי מעמד שמנפנפים אותה מעליהם. האמת קשה לא פעם לעיכול, אלא שכאן לא היה מדובר באיזה תחום אפור במדיניות או באיזו רגולציה, שלה היא מיעצת לציית. זה היה עניין הרבה יותר אישי. ולמרות שהיא ידעה שכך הוא יגיב, זה היה מאוד מעליב שהוא האשים אותה ברמאות. היא נאלצת לספר שקרים לבנים לפעמים, אבל הייתה הגונה לחלוטין בכל מה שנוגע לחיים, למוות ולמיסים.

היא בלעה רוק וחיבקה שוב את עצמה.

"אני לא פה כדי לבקש ממך כסף או טבעת. אני מספרת לך, בגלל שזה מידע שמגיע לך לקבל. אני מסוגלת בהחלט לגדל את התינוק הזה לבד, וזה מה שאני מתכוונת לעשות."

"בסדר גמור. המידע התקבל. אני אלווה אותך לחדר שלך."

זה היה רק בלוף. היא הבינה שהוא בוחן אותה, כדי לראות איך היא תגיב לנפנוף אדיש שכזה.

היא רצתה לבכות. כל הקטע הזה התנהל בדיוק כמו שחזתה – מלבד העובדה שהיה בכוחו לקטול אותה כליל, באמצעות כמה מילים חסרות כל רגש. רק שהיא לא עמדה להתחנן בפניו שיאמין לה.

"אני לא נשארת פה." היא דיברה בשלווה רבה עד כמה שהייתה יכולה, כשהיא בולעת את הווידוי, שהמלון שלו נמצא הרבה מעבר לגבולות התקציב שלה.

"אז אני אורה לשומר הסף לשלם לנהג המונית שלך." הוא נופף בידו לכיוון המדרגות.

"זה לא נחוץ," היא מלמלה, והיססה.

היא רצתה לשאול דבר אחד נוסף, אבל זה היה חשש כה מצמרר ומקפיא דם, שהיא התקשתה לבטא אותו במילים.

גבותיו התרוממו, בהבעה מוגזמת של סבלנות. שריר ריצד בלחיו והסגיר את העובדה שכל האינטראקציה הזאת די מטרידה אותו. הוא כבר חשב בליבו ודאי שהוא חייב לערוך בדיקה כדי להיות בטוח, וכנראה שהוא כעס עליה, בגלל שגרמה לו לחשוב את המחשבה הזאת.

"קל מאוד להפריך טענות כאלה, איווי," הוא אמר, אבל היא לא מצאה שום נחמה בכך שהצליחה לקרוא אותו בצורה כה מדויקת. "אפילו אם תפני לכלי התקשורת, שמי ינוקה מהר מאוד. אין לך בכלל מה להרוויח כאן. בילינו יפה מאוד ביחד, וככה הייתי רוצה לזכור את היום ההוא."

"אכן," היא הסכימה, "קל מאוד להפריך אותן." פרץ האדרנלין בגופה התעצם וראשה הסתחרר. מה שהסתובב בו במשך כל שלושת השבועות האחרונים היה סחרחורת של, אני חייבת לספר לו. הוא לא יאמין לי. אבל אני חייבת לספר לו...

"וזה מה שאת רוצה?" הוא שאל בקול חותך. "שאעשה בדיקת אבהות חסרת כל טעם? אני עברתי ניתוח של כריתת צינור הזרע," הוא הזכיר לה.

"זה מה שאמרת לי." זאת הייתה נקמה קטנונית, להותיר את ספקנותה תלויה באוויר בבוז כזה. היא הוסיפה על זה הרמת גבות מתנשאת, רק מתוך טינה.

הוא נחר בבוז, והתלהטות מהירה של זעם בפניו הזהירה אותה, שלא כדאי להרגיז מישהו כה רב עוצמה.

ברעד של חשש, היא השפילה את מבטה אל ציפורניה הלא צבועות. "מה שאני אומרת זה רק שאם אתה מקיים מגעי מין, מוטב לך להיות זהיר."

"אני אכן זהיר," הוא ירה מיד בחזרה. "תמיד אני משתמש בקונדום."

"באמת?" מפני שאחרי שהקונדום הראשון נקרע להם, הם לא טרחו להשתמש בעוד אחד, בפעם הבאה.

הוא סינן קללה. "את מצפה ממני להאמין שבפעם האחת שעשיתי סקס לא מוגן, ניתוח הכריתה שלי כשל פתאום באופן ספונטני והכנסתי אותך להיריון?"

"תאמין במה שאתה רוצה. אני אומרת לך, שיש בתוכי תינוק ושאתה הגבר היחיד שהיה יכול להכניס אותו לשם. תשמע – " היא הרימה את ידה, התאמצה לזכור את מה שאמרה לעצמה, כשעשתה את תוכניותיה לנסות להגיע אליו. "ברור לחלוטין שבחרת לעבור את הניתוח הזה, כדי שלא תהפוך לאבא."

היא נדרשה לכל תעצומות הנפש שלה, כדי לדבר בשלוות נפש כזאת. תוך לילה אחד בלבד, כל חייה השתנו באופן בלתי הפיך, וכן, במידה מסוימת היא הרגישה נבגדת, בגלל שהוא הבטיח לה שלא הייתה לה שום סיבה לדאגה. ועכשיו היא בהיריון, המומה לחלוטין ומפחדת מהעתיד. אי האמון שלו מחץ אותה, אבל –

"לא באתי הנה כדי לחייב אותך לשום דבר. אבל הרגשתי שאתה צריך לדעת איזה סיכון אתה לוקח, עם מאהבות עתידיות שלך. זה הכול." היא העלתה על פניה את החיוך של אמת כואבת, זה שאומר אני יודעת שזה מבאס, אבל זה החוק ואין מה לעשות.

הוא עמד שם, דומם מאוד, כשמבטו הנוקב חותך אותה לחתיכות, כאילו הוא מנסה למצוא את המניע הנסתר שלה מפני שבשום פנים, לא היה אפשרי שהיא דוברת אמת.

"אני רוצה לדעת גם..." קולה הרועד גווע. זה היה כל כך קשה. ידיה היו כה צוננות וחסרות תחושה, שהיא כמעט שמטה את תיק היד שהחזיקה. ליבה טיפס לה לגרון. "למה החלטת לעבור ניתוח לכריתת צינור הזרע?"

"זה הגוף שלי, הבחירה שלי," הוא הטיח בה בתשובה.

"זה לא היה מחשש בנוגע לפגמים גנטיים, שיכולים לעבור לתינוק? או כל עניין רפואי אחר, שעלול להשפיע על התינוק?"

גבותיו צנחו ונפגשו מעל עיניו. "לא."

היא שחררה נשימה נרעדת, שהייתה עצורה בתוכה מאז שנודע לה שנכנסה להיריון מגבר שעשה את הצעד הדרסטי הזה, בהיותו צעיר ובריא לכאורה. הסיבות שלו היו עניינו, אבל בעיות רפואיות רציניות נראו כמו מניע אפשרי חזק מאוד. היא לא יכלה לישון בשקט, מרוב מחשבות על מה שעלול לצפות לה ולתינוק שלה.

ברכיה ביקשו להתקפל תחתיה, כשעול הדאגה הזאת התרומם מעל כתפיה. התשישות החלה לגבור עליה. היא הנהנה, והייתה לה הרגשה כללית, כאילו היא צפה באוויר ולא עומדת על הרצפה.

"בסדר. תודה," היא אמרה בחולשה.

המעשה נעשה. חזהּ הרגיש חלול, אבל דמעות החלו להצטבר בתוך גרונה. בהחלט הגיע הזמן ללכת. היא תשוב אל המלון שלה ותאשים את ההורמונים של ההיריון בהתמוטטות הרגשית הזאת, לא את שיקול הדעת הלקוי, שהוביל אותה להסתבך עם עוד גבר שמותיר אותה מרגישה מנוצלת וחסרת כל ערך. אבל לפחות היא עשתה את מה שנראה לה כמו הדבר הראוי.

"תיהנה מהמשך המסיבה." הדרך אל המדרגות הייתה כמו הליכה על גחלים, אל תוך מטר אכזרי של נטיפי קרח חדים.

היא לא הקשיבה, לשמוע אותו קורא לה לחזור. הוא לא האמין לה והוא משאיר אותה לגדל את הילד שלהם לבדה.

ככה בדיוק היא חשבה שזה יתנהל, וככה היא רצתה שזה יהיה.