בתוך אישון

בתוך אישון
1

אהבתם של בני האדם מבוהלת ועיניה מצומצמות: היא צוללת לה אל הדמדומים, מתרוצצת בפינות חשוכות, מתלחששת, מסתתרת מאחורי הווילון ומכבה את האור.

איני מקנא בשמש. שתציץ לה — העיקר שהיא ביחד איתי, בקצב הלחצנים הקופצים. שתלטוש עיניים דרך החלונות. זה לא מפריע לי.

כן, תמיד סברתי שחצות היום הולמים את הרומן הרבה יותר מחצות הליל. את הירח, שעליו בוזבזו מילות קריאה נלהבות רבות כל כך, את השמש הלילית הזאת תחת אהיל כחול בורגני, פשוט איני יכול לסבול. ואכן פרשה אחת של ״כן״ והשלכותיו — לכך מוקדש הסיפור — התחילה בשמש בוהקת, ליד החלון הפתוח לרווחה לאור. אין זאת אשמתי אם סופה ארב לה בין היום ללילה, בשחר עמום. מי שאשם בכך זאת היא, לא הפרשה, אלא אותה היא, של״כן״ שלה חיכיתי בלהט במשך זמן כה רב.

אולם, גם לפני ה״כן״ אירעו כמה התרחשויות, שמן ההכרח לציין. אפשר לטעון בביטחון, שבאהבה העיניים, איך לומר זאת, תמיד מקדימות את המאוחר. וזה גם מובן: הן תזזיתיות ויודעות את מלאכתן, כלומר להביט ולראות מבעד. בזמן שגופי האוהבים, שהם חסרי תנועה וענקיים בהשוואה לעיניהם, מסתתרים זה מזה מאחורי בדי הבגדים, ואפילו המילים עוד איכשהו מתכווצות ומהססות על דל שפתיים, חוששות לקפוץ אל האוויר, העיניים — שעוקפות את הכול — כבר מתמסרות זו לזו.

הו, כמה צלול זיכרוני מאותו יום בהיר מזוגג שמיים, כששנינו, בעומדינו ליד החלון, שנפתח לתוך השמש, הבטנו בבת אחת, כאילו סיכמנו מראש... כמובן, לא בחלון, אלא זה בזה. באותו הרגע הגיח גם השלישי: זה היה איש פצפון שנעץ בי מבט מתוך האישון שלה, בבואה מוקטנת שלי, שכבר הספיקה לחדור לשם. אני עוד לא העזתי לגעת בקצה בִגדה, והוא... חייכתי ונדתי לו בראשי. הפצפון ענה בנימוס. אך העיניים הוסטו, ולא נפגשנו עוד עד ל״כן״ עצמו.

כשהוא קרא לי, ה״כן״ הזעיר הזה, שנשמע רק בקושי, לא שאלתי שאלות; תפסתי את כפות הידיים הכנועות וראיתי אותו: הולך ונגלה מבעד לאשנב אישוני עגול קטן, הוא הלך וקירב את פניו הנרגשות. להרף עין הריסים הסתירו אותו. אחר כך הוא הגיח שוב ונעלם: פניו, כפי שהספקתי לשים לב, זרחו מאושר, מסיפוק ומגאווה; הוא דמה לראש לשכה מוצלח, שטורח בעניינים של אחרים.

מאז בכל פגישה חדשה, טרם חיפוש שפתיים בשפתיים, הבטתי תחת ריסיה של אהובתי, וחיפשתי אותו, את מארגן האהבה הזערורי: הוא תמיד היה במקומו, מסודר ואחראי, ולא משנה כמה זעירים היו פניו של הפצפון באישון, תמיד ניחשתי בדיוק רב את הבעת פניו — פעם שמחים בעליצות נערית, פעם עייפים מעט, פעם שלווים ומהורהרים.

פעם אחת, בזמן אחת הפגישות, סיפרתי לחברתי על האיש הקטן, שחדר לתוך אישונה, וגם את מחשבותיי עליו. להפתעתי, הסיפור שלי התקבל בקרירות, ואף בעוינות.

״איזה שטויות,״ וראיתי איך האישונים שלה — בתנועה אינסטינקטיבית — התרחקו ממני. נטלתי את ראשה בכפות ידיי וניסיתי למצוא את האיש הקטן בכוח. אך היא צחקה ועצמה עפעפיים.

״לא, לא״ — והיה נדמה לי שבצחוק שלה היה גם לא צחוק.

לעיתים מתרגלים לאיזו שטות, ממציאים לה משמעות, מתפלספים עליה — והנה, השטות מרימה את ראשה, פוצחת בוויכוח עם החשוב והממשי, דורשת ברוב חוצפתה תוספת קיום ומחשבה. כבר התחלתי להתרגל לאיש הקטן השטותי מהאישון; היה לי נוח, בזמן שסיפרתי דבר כזה או אחר, לראות מה שומעים גם היא וגם הוא. ואם לא די בזה, לשגרת הפגישות שלנו נכנס בהדרגה מעין משחק (אין גבול למה שיכולים להמציא אנשים מאוהבים), שהסתכם בכך שהאישה החביאה את האיש הקטן, ואילו אני חיפשתי אותו: כל זה לוּוה בהרבה צחוק ונשיקות. אך פעם אחת (עד עכשיו מוזר וקשה לי איכשהו להיזכר בזה)... פעם אחת, בעודי מקרב את שפתיי אל שפתיה, הבטתי לתוך עיניה וראיתי: האיש הקטן שהציץ מבעד לריסים נד לי בראשו — פניו היו עצובים ודרוכים — ולפתע פתאום סובב בחדות את גבו והחל להתקדם לתוך האישון בצעדים קטנים ומקוטעים.

מה מעכב אותך, נַשֵק — והעפעפיים הגיפו את האיש הקטן.

חזור! — צעקתי ומחצתי באצבעותיי את כתפיה באיבוד שליטה. בבהלתה הרימה האישה את עיניה, ומעומק האישון המתרחב שלה הבזיקה אליי פעם אחת נוספת דמותו של אני הזערורי המתרחק.

שתקתי בתגובה לשאלותיה המודאגות והחבאתי את התשובה. ישבתי, הבטתי הצידה וידעתי: המשחק נגמר.

2

במשך כמה ימים לא הראיתי את עצמי — לא לה, לא לאנשים. אחר כך מצא אותי מכתב: בתוך מעטפה צרה בצבע קרם — כעשרה סימני שאלה: אולי נסעתי בפתאומיות, אולי אני חולה? ״חולה, ייתכן״ — חשבתי וקראתי שוב את השורות שהיו עקומות כמו קורי עכביש, והחלטתי ללכת אליה — באותו הרגע, בלי לאבד דקה. אך בקרבת מקום מגוריה של חברתי התיישבתי על ספסל רחוב והמתנתי לשעת הדמדומים. ללא ספק היה זה פחד, פחד מגוחך לחלוטין: פחדתי — אתם מבינים — פחדתי לא לראות את מה שכבר לא ראיתי פעם אחת. לכאורה, הדבר הפשוט ביותר באותו הרגע היה לעשות בו במקום חיפוש של אישונים באישונים. כנראה, הייתה זו רק הזיה — אישון רפאים — לא יותר מכך. אך בכך בדיוק העניין, עצם עובדת הבדיקה הייתה בעיניי כסימן לקיומו הנפרד הממשי של האיש הקטן בתוך האישון, הצטייר לי כביטויה של מחלה, נקע נפשי. את חוסר ההיתכנות של השטות המגוחכת היה צריך — כפי שחשבתי אז — להפריך בהיגיון פשוט, ולא להתפתות לניסוי: הרי שורה של מעשים ממשיים, שננקטים עבור הלא ממשי, תקנה לו מידת־מה של ממשות. את הפחד שלי, כמובן, הצלחתי להסתיר מעצמי בקלות: התברר שאני יושב על הספסל, מכיוון שמזג האוויר נאה, מכיוון שהתעייפתי, מכיוון שבסופו של דבר, האיש הקטן באישון הוא נושא לא רע לסיפור, ולמה לא לחשוב עליו כעת ברגעי הפנאי, לפחות בקווים כלליים; לבסוף, הערב המתקרב הכניס אותי לתוך הבית. במבואה החשוכה, שמעתי ״מי זה״: זה היה הקול שלה, אך קצת אחר, ליתר דיוק — נועד לאחר.

״הנה אתה. סוף־סוף!״

נכנסנו לחדרה. ידה שהבזיקה בלובן עמום מבעד לדמדומים, הושטה אל מתג הכיבוי.

״לא צריך.״

משכתי אותה אליי בחדות, ואהבנו זה את זה אהבה נטולת עיניים ועטופה בחשכה אטומה. ובערב הזה לא הדלקנו אור. קבענו פגישה חדשה, ויצאתי בתחושה של אדם שקיבל ארכה.

אין צורך לגולל את כל הסיפור לפרטיו: ככל שזה ממשיך, זה פחות מעניין. למעשה, כל אדם בעל טבעת זהב חלקה על אצבעו יכול להשלים את הפרק הזה: הפגישות שלנו זזו בחדות מחצות היום לחצות הליל, והפכו לצמיגיות, סומות וישנוניות, כמו הלילה. אהבתנו הפכה בהדרגה לכלל־אזרחית, לזוגית כמו מיטה, לבעלת ציוד מורכב — החל בנעלי בית וכלה בסיר לילה. הסכמתי לכול: הפחד להיתקל באישוניה, לראות שהם ריקים, בלעדיי, העיר אותי כל בוקר, כשעה לפני הזריחה. קמתי בשקט, התלבשתי תוך מאמץ לא להפריע את שנתה של אהובתי, ויצאתי בזהירות, על קצות הבהונות. בהתחלה ההיעלמויות המוקדמות הללו היו משונות בעיניה. אחר כך גם זה נכנס לשגרה. אני מודה לך, אדם עם טבעת, מכאן אספר בעצמי. ובכל פעם שצעדתי בתוך טרום הזריחה העירונית הקרירה לביתי, שבקצה השני של העיר, הרהרתי באיש הקטן באישון. לאט לאט — מהרהור להרהור — המחשבה עליו הפסיקה להפחיד אותי: אם קודם חששתי מממשותו, חשבתי עליו בדאגה ובחשדנות, הרי כעת אי קיומו של האיש הקטן היה עצוב בעיניי. עצם התעתוע והאשליה שבו.

״כמה השתקפויות זעירות אנחנו מפזרים בעיניים זרות,״ הרהרתי כהרגלי, בשעה שהלכתי לאורך הרחובות האטומים הנטושים — ״ומה אם אאסוף אותן, את כל הבבואות הזעירות ממקומות מושבן באישונים זרים, לכדי עם שלם של ה'אני' השונים המוקטנים שלי... כמובן, הם קיימים כל עוד אני מביט בהם, אך הרי גם אני קיים, כל עוד מישהו, איני יודע מי, מביט בי. עוצם את עיניו ו... מה זה ההבלים האלה. אבל אם אלה הבלים, אם איני חזיונו של מישהו אחר, אלא עצמי לכשעצמי, אזי גם ההוא, שבאישון, גם הוא עצמו לכשעצמו״.

כאן מחשבותיי הישנוניות הסתבכו בדרך כלל, והתרתי אותן מחדש.

״משונה. למה הלך? ולאן? טוב, בסדר, נניח שאישוניה ריקים. אז מה? בשביל מה אני צריך איזה הבזק זערורי דמוי פנים? יש, אין, מה זה משנה? וכיצד קרה שאיזה איש אישון עלוב מעז להתערב בענייניי, להפוך את החיים לחיי רפאים אישוניים ולהפריד בין אדם לאדם?״

לעיתים, כשנתקעתי במחשבה הזאת, הייתי מוכן לסוב על עקבותיי, להעיר את הישֵנה ולכרות מתחת לעפעפיה את הסוד: האם הוא שם או לא שם.

אך תמיד חזרתי לא לפני שעות הערב; ואם זה לא מספיק, אם היה אור בחדר, סובבתי את פניי ולא הגבתי למחוות החיבה שלה. כנראה, הייתי עגמומי וגס רוח, עד שהחשכה קשרה את עינינו. אז קירבתי באומץ את פניי לפניה ושאלתי אותה — שוב ושוב: האם היא אוהבת אותי? ושגרת הלילה נכנסה לפעולתה.