המסדר שלא היה

הקדמה

על אותה מלחמה לא רציתי לדבר במשך 47 שנים, לא לשמוע ולא לספר. תמיד הרגשתי את דמי פועם בעורקיי כשנאלצתי לדבר על אירועי המלחמה. היו אלה שיחות קצרות ואינפורמטיביות. שיחות טכניות, נטולות מעורבות רגשית. סרטים, תמונות או כתבות מהמלחמה ההיא לא רציתי לראות.

מלחמת יום הכיפורים לא הייתה "מלחמה זוהרת" כמלחמת ששת הימים. זו הייתה מלחמה אכזרית, שבה הרגשתי ממש את גודל הסכנה שארבה לעם ישראל ולי עצמי. שמעתי שם קולות של אנשים שאיבדו כיוון, קולות של אנשים מפוחדים אשר ראו את המוות ואת השבי מול עיניהם. ראיתי שם את גופותיהם השרופות של אלה שלא התפנו מקו המעוזים, שהיה פרוש לאורך גבול ישראל־מצרים. חלקם היו אנשי שריון שנפגעו במהלך הקרבות בעת ששעטו לסייע בבלימת הכוח המצרי בקו "בר לב". חלק מהטנקים נפגעו, ובשל הפגיעה התפוצצה גם תחמושת הפגזים שהייתה בתוכם, לכן כמעט ולא נותר בורג אחד מחובר לפלדה. מובן שלא ניצולים. אלו שלא עפו מעוצמת ההדף הוצאו כגופות מפויחות ומפוחמות.

זו הייתה מלחמת פתע, והיא סיכנה את מדינת ישראל סיכון ממשי. מלחמה שאיש לא דיבר איתנו עליה, איש לא הכין אותנו לה. מלחמה שהוטלנו לפתחה בהפרש של שעות ספורות שחלפו משלוות יום השבת ויום הכיפורים — אל לב הסערה.

אינני הלום קרב, לפחות לפי הידוע לי. אך אבין מאוד את כל מי שזיכרון המלחמה נחרת בו ולא מרפה ממנו. גם במלחמה זו וגם בזו שאחריה (לבנון 1982, בתור לוחם מילואים) השתדלתי למלא את תפקידיי על הצד הטוב ביותר, במיטב יכולתי, בחרדת קודש למדינתי ולמשפחתי. כמעט יובל שנים לאחר המלחמה ההיא, בעידוד בני משפחתי, התיישבתי לכתוב את זיכרונותיי מהתקופה ברצון להנציח את חוויות המלחמה ולספר עליהן לדורות הבאים.

אני מקדיש ספר זה לילדיי ולנכדיי האהובים ולאנשים שזיכרונות המלחמה לא מרפים מהם.

פרק א' — מטוסים ביום כיפור

התגייסתי לצבא בחודש נובמבר 1972, במסגרת גרעין נח"ל אשר היה מיועד לקיבוץ האון אשר לחוף הכנרת. עם בני הגרעין התנדבתי לשל"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם בקיבוץ. בסוף תקופת השל"ת זומנו כל בני הגרעין לטירונות במחנה 80 ליד חדרה. אני, כמי שסיים שנתיים בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה, לא חששתי מטירונות זו ואף עזרתי לחבריי מהגרעין להתמודד עם הקושי הלוגיסטי והנפשי שהם חוו: מהתאמת אפודי הקרב למבני הגוף שלהם, דרך התאמת הקסדה ועד שיחות העידוד בשמירות הלילה עם מי שהיה על סף ייאוש.

התחלנו בטירונות בחודש פברואר 1973. היו אלה ימי שיא החורף, ולמרות הקור והגשמים — איש לא ויתר לנו על לינה ב"אוהלי סיירים" קטנים או על אימון כלשהו.

באחד הימים הרגשתי חולשה. חום גופי עלה והופניתי למרפאת המחנה. רופא הבסיס קבע שמדובר בהתייבשות, ולכן היה עליי לשהות כמה ימים בחדר הבידוד ובהשגחה עד שאתחזק. מאחר שהחום לא ירד הופניתי לבדיקות ואושפזתי בבית חולים רמב"ם בחיפה. עקב מחלתי וימי המנוחה שנכפו עליי הפסדתי כעשרה ימי אימון בטירונות. בבוא היום, לקראת סיום הטירונות, נדרש כל גרעין נח"ל להקצות כעשרה אחוזים מבני הגרעין לקורסים שונים (קורסי פיקוד, קורסי חובשים ושאר המקצועות הצבאיים). יום זה היה ידוע בנח"ל כ"יום הבכי והמריבות", משום שאיש לא רצה להתנתק מחבריו בגרעין, וכל אחד עשה כל שביכולתו כדי להמשיך במסלול המסורתי של חייל נח"ל. משמעות היציאה מהגרעין ל"אחוזים" הייתה כמעט שם נרדף לאדם עם בעיות חברתיות, היות שהגרעין החליט, כנגד רצונו של החייל, לוותר על חלקו של החייל בקבוצת הגרעין.

אצלנו בגרעין לא התעוררה בעיה שכזאת, היות שמתוך שלושים בני גרעין היינו שלושה שרצינו ואף ביקשנו לצאת ל"אחוזים": בני אברוצקי, מירי וייסמן ואני. בני ומירי זכו להסכמה של בני הגרעין ואף של הצבא. אני נתקלתי בהתנגדות הן מצד מדריך הגרעין יוסי חדש והן מצד הצבא. מאחר שלא ידעתי מה פשר ההתנגדות, ביקשתי ריאיון עם מפקד הבסיס. בעת שהגעתי לריאיון נתקלתי בשורת חיילים שהמתינו גם הם לריאיון. כששאלתי אותם לפשר הריאיון, ענה לי כל אחד מהם, כאילו תיאמו את תשובותיהם מראש: "הגרעין רוצה לשלוח אותי ל'אחוזים' ואני לא מעוניין". כשנשאלתי את אותה שאלה, עניתי: "הגרעין והצבא מסרבים לשלוח אותי ל'אחוזים', ואני מעוניין לצאת". מיד הבחנתי בכמה מבטי תימהון שהופנו כלפיי. כשנכנסתי למשרד מפקד הבסיס, הוא עיין ברישומיו, הישיר אליי את מבטו ואמר: "הפסדת יותר מדי ימי אימון, ולכן לא אוכל להמליץ עליך לקורס מ"כים". לרגע הרגשתי אכזבה, אולם עד מהרה הוא הרים אליי את מבטו, הוסיף ושאל: "מדוע אתה רוצה לצאת ל'אחוזים'?" הסברתי לו שאני רואה את השירות בנח"ל כמשימה חשובה, אולם יש לי תחושה שאני יכול לתרום יותר למדינת ישראל במקרה שאעשה שירות צבאי מלא ללא של"ת מאוחר בקיבוץ או קטיף בהיאחזות. כאן הבחנתי במבט של תימהון בעיני מפקד הבסיס, אשר סיפר לי שאני הראשון מתוך המרואיינים באותו יום המבקש בקשה שכזאת. לפיכך, בהתחשב במוטיבציה הגבוהה שלי לשירות משמעותי, הוא אישר לי שיבוץ לקורס מ"כים במסגרת "אחוזי הגרעין".

יצאתי ממשרד מפקד הבסיס, חיוך של סיפוק מרוח על פניי, ורצתי לבשר זאת לחבריי בגרעין. תגובתם הייתה יבשה ועניינית, ניכר היה שאינם "קופצים" משמחה לשמע ההודעה.

בחודש מאי 1973, בסוף הטירונות, קיבלנו שבוע של "חופשת רגילה" ובידו של כל אחד "צו סיפוח" לתחנה הבאה בשירות. בצו הסיפוח שלי נרשם: "גדוד 906, קורס מפקדי כיתות".

גדוד 906 היה מורכב משלוש פלוגות, כולן למדו בקורס מפקדי כיתות בשלבים שונים בהכשרה לתפקיד זה. נוסף לחיילי הנח"ל היו איתנו מעט מסופחים מחילות אחרים, כמו משמר הגבול, שהיה חיל קטן ורוב חייליו היו דרוזים. הגדוד ישב בגליל התחתון על הר מהרי שגור מול הר חזון, בואכה העיר כרמיאל. כבר בשיחת הפתיחה הבהירו לנו אנשי סגל הבסיס את "כללי המשחק": מצד אחד הבטיחו לנו תוכנית אימונים עמוסה וקשה. מצד שני, אפשרו לנו לפנות למפקדים בשמותיהם וכך לוותר, ולו במעט, על כללי המרחק הפיקודי ("דיסטנס").

בריאיון פתיחה אישי עם מפקד המחלקה, חזי מקיבוץ שער העמקים, סיפרתי על עברי בצבא ובפנימייה הצבאית. מבטו של חזי בחן אותי כמו שבוחנים סחורה.

"נצמיד לך את המאג," הוא אמר והמתין לשמוע את תגובתי. אני שמחתי לקבל את הנשק הכבד, אך משום מה לא החצנתי את שמחתי.

כך קיבלתי לזרועותיי את המקלע הכבד ביותר בחיל הרגלים למשך חודשי קורס מפקדי הכיתות.

תוכנית האימונים שהוצגה לנו לארבעת חודשי קורס המ"כים כללה שבוע של רענון, אימוני פרט וחיילות בסיסית. בשבוע של אימון חוליה עשינו התנסות כמפקדים. בשבוע דומה של אימון כיתה גם חווינו התנסות ותרגילי מנהיגות במסגרות כיתתיות. לאחר מכן ביצענו תרגילי מחלקה, תרגיל פלוגתי ואימונים נוספים. לבסוף, חווינו שבוע מנהיגות, שהתחלנו ב"בית העולות" בפתח תקווה. מטרת התוכנית בשבוע זה הייתה דיון והתנסות בדילמות של מנהיגות. מתוך השבוע הזה הספקנו לבצע יומיים בלבד.

את תוכניות ההכשרה קטעה הודעה על חילופי אש ברמת הגולן. נדרשנו להגיע מהר ככל האפשר כתגבורת לכוח הלוחם. ביום שבו הוזנקנו היה מתוכנן ביקור הורים בשעות אחר הצהריים. כל חייל במחלקה הודיע להוריו על ביטול הביקור באמצעות טלפונים ציבוריים שהועמדו לרשותנו. הודעתי לאמי שלא תגיע, משום שאנחנו יוצאים צפונה. היא, כמובן, הביעה את אכזבתה. ואנחנו קיבלנו זמן קצר להתארגן. כשיצאנו למגרש החנייה חיכו לנו שלושה אוטובוסים. העמסנו עליהם את הציוד ועלינו לנסיעה. במאמץ רב האוטובוסים התניעו, כיוון שלא היו בנויים לעומס הצבאי הכבד. היה ברור לי שמשהו הרה גורל קורה. ידעתי מניין אני יוצא — אך בוודאי לא ידעתי היכן ייעצר האוטובוס ובאילו תנאים.

האוטובוסים נעצרו מוקדם מהצפוי. אדייק אם אגיד — מוקדם מאוד מהצפוי. עוד לפני שיצאנו ממגרש החנייה. מונית אלמונית עצרה בחריקת בלמים וחסמה את היציאה. איש לא הבין מה פשר עיכוב הכוח. למי יש עניין בעצירת הצבא הישראלי בדרך להגנה על אדמתו? דלת המונית נפתחה ומתוכה יצאה... לא אחרת: אמי, ובידיה שקיות פלסטיק ובהן אוכל שהכינה עבורי.

חיילי הפלוגה הביטו באמי חוצה את כל שורת האוטובוסים, מנסה לאתר אותי ונותנת לי את השקיות, מברכת אותי ופונה לחזור למונית כדי לפנות את הדרך ליציאת האוטובוסים.

השפלתי את מבטי, כי בושה ומבוכה כה רבות לא הרגשתי מימיי. אך היום, כשאמי איננה בין החיים ואני כבר אב בעצמי (ואפילו סב לחמישה נכדים), אני יודע איזה כוח הניע אותה, ואני מעריך אותה מאוד על כך.

יצאנו למשימתנו, ובה סיורים חודרים והנחת מארבים בתוך שטח האויב, על גבול הלבנון. לאחר כשבועיים חזרנו לבסיס בכרמיאל כדי להיערך לסיום קורס המ"כים.

בסוף חודש ספטמבר 1973, לקראת סיום קורס המ"כים, נותרו לנו רק אימון בתרגילי סדר ("תס"חים") ושיפוץ האמפיתיאטרון המאולתר לקראת טקס סיום הקורס בנוכחות ההורים, אשר תוכנן ליום ראשון השבעה באוקטובר. כשבוע לפני יום הכיפורים. בשבת האחרונה בחודש ספטמבר, לאחר שלושה שבועות בלי לראות את הבית, שוחררנו לחופשת שבת.

כשהגעתי לבית הוריי ברמת גן, התקבלתי בשמחה לאחר שלושה שבועות ללא חופשה. אבי הראה לי בגאווה את ההזמנה שקיבלו לביתם לטקס סיום הקורס.

אבי היה איש צבא בעברו, ולכן היה גאה מאוד לקבל הזמנה זו. לפני קום המדינה שירת בצבא הבריטי באלכסנדריה שבמצרים, תפקידו היה ניהול של מחסני האספקה עבור יחידות הצבא הבריטי שבלמו את הכוחות הגרמניים אשר ניסו להיכנס לשטחי ארץ ישראל. הוא אף השתתף במערך הלוגיסטי בקרב אל־עלמיין, קרב שהיה לנקודת מפנה היסטורית במלחמת העולם השנייה. מוצאו ה"יקה" (כינויים של העולים מגרמניה) היה מאופיין בארגון יסודי ומסודר של רישומי האספקה ובארגון המחסנים. כך היה יכול לעדכן את מפקדיו במשמעויות ההיערכות מבחינת מזון, תחמושת, דלק ואפסנאות, שעמדו לרשותם לצורכי תכנון המשך המערכה.

בשנת 1948, עם הקמתו של צבא ההגנה לישראל, הייתה מגמה לגייס את היהודים בוגרי הצבא הבריטי לשורות צה"ל, בכוונה לנצל את המומחיות ואת הידע שצברו בשירותם הקודם. אבי גויס לחיל האוויר ושירת בבסיס רמת דוד (ליד חיפה), שם הכיר את אמי, שהייתה חובשת במרפאת הבסיס.

לא היה לי צל של ספק שהוריי יגיעו לטקס הסיום, למרות המרחק הגיאוגרפי הרב בין ביתי ברמת גן לבין העיר כרמיאל.

שבוע ההכנות תם וככל שהתקרב טקס הסיום, כך גברה ההתרגשות. מגרש המסדרים סודר והוכן לטקס. המדים והסמלים נתלו על קולבים — הכול היה מוכן לטקס שתוכנן לשתי יממות לאחר מכן — יום לאחר יום הכיפורים. בוקר יום הכיפורים היה שליו. זה היה יום שבת ובו החיילים הדתיים הלכו לבית הכנסת לתפילה ואנחנו, החילונים, עלינו על גג מבנה המגורים שלנו עם חברינו הדרוזים וניסינו לתפוס קצת שמש בתחילת החורף. המולת האימונים היומיומית פינתה מקום לאווירת סוף קורס שלווה.

לדממה הנעימה הפריע זמזום רחוק. תחילה הוא לא הפריע לי כלל, אולם לפתע עלתה מחשבה מטרידה בראשי: "מטוסים? יום כיפור?!"

מהר מאוד המסקנה התבהרה. קרה אירוע חירום. עצמתי את עיניי וניסיתי להדחיק, אולם בחלוף מטוס ועוד מטוס, חלחלה בי התובנה שאירוע זה חריג בגודלו, והקריאה שתקיץ אותי משלוותי כבר בדרכה אליי. לאחר דקות ספורות ראיתי את החיילים הדתיים חוזרים מבית הכנסת, שם כנראה נודע להם על אירוע מבצעי כלשהו, אך מיראת השם הם עדיין חששו להדליק את הרדיו כדי להתעדכן בחדשות. הם רמזו לאחד החיילים הדרוזים להפעיל את מקלט הרדיו. מתוך המקלט בקע קולה הדרמטי של ראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, אשר הודיעה: ״אזרחי ישראל — היום, סמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד מדינת ישראל״… מיד אחרי דבריה נשמע קולו של הרב הראשי של צה"ל, האלוף מרדכי פירון, אשר התיר לכל חיילי צה"ל לשבור את הצום ולעשות ככל הנדרש כדי לצאת למשימותיהם בהגנה על גבולות המדינה. אינני אדם דתי, אבל אפילו עבורי זו הייתה סיטואציה כמעט בלתי ניתנת לתפישה: מטוסים? ניחא. רדיו ובו קריין בעברית? ניחא. אבל הרב הראשי לצה"ל מדבר בעיצומו של יום כיפור?! קמתי על רגליי והמשכתי להאזין בדריכות. עד מהרה הבנתי שלא מדובר בתקרית, אלא במלחמה של ממש. הודעת ראש הממשלה והודעת הרב הראשי לצה"ל שודרו שוב ושוב אחת לחצי שעה. בין ההודעות הושמעו שירים ישראליים וסיסמאות קוד לגיוס חירום של יחידות. הסיסמאות והשירים העבירו את הזמן ואפשרו לרשות השידור להתארגן לקראת שידורים סדירים. בין שלל השירים חזרו השירים החדשים דאז, שירי להקת "כוורת" שאך הוקמה ושיריה כיכבו בראש מצעד הפזמונים, כמו גם שירים נוספים כמו "לו יהי", שהתפרסם ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה.

טקס הסיום נעלם ממחשבותינו. גם לא שאלנו את עצמינו אם נפגוש את קו האש. ידענו שאנו החיילים המאומנים ביותר שיש בצבא, ולכן השאלה היחידה הייתה — היכן נפגוש את האויב?

לא עבר זמן רב והפקודות הגיעו. האדרנלין שטף את גופי. היה עלינו לארגן את הציוד ולהיות מוכנים ליציאה למלחמה.

לאן? לא ידוע.

מתי? בקרוב מאוד.