ואנקמה

הקדמה:
מהו טרור? תלוי את מי שואלים, ומתי

כשחוקרי השב"כ נכנסו בלילה של יום חמישי, 18 בדצמבר 2015, לחדר החקירות, המתין להם שם עמירם בן אוליאל, החשוד בפיגוע ההצתה בכפר דומא, שבו נרצחו בחודש יולי באותה שנה שלושה מבני משפחת דוואבשה לאחר שבקבוקי תבערה שהושלכו לביתם שרפו אותו, ואותם בתוכו. מתורגל לשתוק ומכיר היטב את כל תרגילי החקירה של השב"כ, בן אוליאל לא ידע שבשעות האחרונות כללי המשחק השתנו, ובעוד זמן קצר הוא יהיה הנחקר היהודי הראשון בתולדות המדינה שיעבור חקירה תחת הפעלת כוח פיזי. על אותו כיסא נקשרו לפניו מאות פעילי ימין; תחת אותה תאורה אפלולית הם ישבו, חייכו, עצמו עיניים, שתקו והלכו הביתה. כך קרה בסדרת פיגועי הירי שכונו ״מחתרת בת עין״, בשורת הצתות המסגדים והכנסיות בתחילת העשור הקודם וברצף הפעולות נגד רכוש צבאי ופלסטיני שזכו לכינוי "תג מחיר".

גם בן אוליאל, שנעצר 17 יום לפני אותו יום חמישי, האמין שהוא צועד בדרכם של רבים מחבריו ושביום ה־30 למעצרו יחזור לביתו. אמנם רעב, עייף ומותש, אבל חופשי. אבל בדצמבר 2015 השתנו הכללים. מדינת ישראל החליטה לנצח את הטרור היהודי והחליטה שרוצח משפחת דוואבשה יעמוד לדין — גם אם לשם כך דרוש צעד שנוי במחלוקת, שיאלץ את החשוד לשבור את הקוד היעיל ביותר של פעילי הימין במאבקם המתמשך בחטיבה היהודית של השב"כ — זכות השתיקה.

גורם ההפתעה הוא אחד הכלים היעילים ביותר העומדים לרשותו של כל חוקר. רק הוא מתכנן מה תהיה השאלה הבאה, מחליט מתי תהיה הפסקה, מכיר את מלוא חומר הראיות, זוכר מה אמרו נחקרים אחרים, יודע אילו כלים יש לו בארגז ומתי להפעילם. את כל אלה נטרלו במשך שנים ארוכות פעילי הימין בזכות שתיקתם ובזכות ההיכרות המוחלטת עם זכויותיהם בחדרי החקירות. אלמנט ההפתעה של אגף החקירות כמעט נעלם. התוצאות היו בהתאם: מאות פשעים, חלקם קשים, מאות מעצרים, אך מעט מאוד כתבי אישום ומספר נמוך עוד יותר של הרשעות.

השעה הייתה כמעט חצות. רופא של השב"כ כבר ישב בחדר הסמוך כדי לוודא שמצבו הבריאותי של בן אוליאל מאפשר את המשך החקירה. ראש השב"כ יורם כהן קיבל אור ירוק עקרוני מהיועץ המשפטי לממשלה, ובחטיבה היהודית נדרכו לקראת החקירה. האחרון שגילה שכללי המשחק עברו מהפך היה בן אוליאל עצמו. אלמנט ההפתעה חזר בבת אחת לידי ארבעת החוקרים, המכונים ויליאם, מוטי, ניסן וינאי. החשוד, שהוכרז ללא ידיעתו כפצצה מתקתקת, חזר לעמדת המופתע. מכאן, הדרך לשיתוף פעולה הייתה קצרה. אחרי כמה דקות שבהן החוקרים הסבו לו סבל פיזי, ובעיקר כשהוא נתון בהלם משיטת הפעולה, בן אוליאל החל לדבר.

חמש שנים לאחר מכן, במאי 2020, הורשע בן אוליאל ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה ובעבירות נוספות, אחרי שהודה במעשה ושחזר אותו. לאחר מכן חזר בו וטען שהודאתו נגבתה בעינויים. בית המשפט פסל את ההודאות שהושגו בשימוש באמצעים המיוחדים, אך אישר את ההודאות שנגבו מבן אוליאל לאחר מכן, ודן אותו לשלושה מאסרי עולם ול־20 שנות מאסר נוספות.

מהו טרור?

ההגדרה של המונח אינה אחידה ועדיין מעוררת לא מעט ויכוחים. על פי פרופ' אהוד שפרינצק, טרור הוא "הפעלת אלימות חריפה נגד אזרחים שאינם לוחמים, כאקט סימבולי וככלי להעברת מסר מפחיד לציבור רחב". ד"ר בועז גנור מגדיר את הטרור כ"שימוש מכוון או איום להשתמש באלימות, נגד אזרחים או מטרות אזרחיות, במטרה להשיג מטרות פוליטיות, כגון החלפת שלטון או שינוי מדיניות". ואילו פרופ' ברוס הופמן מגדיר את הטרור כ"אלימות או איום באלימות במטרה להשיג שינוי פוליטי עמוק". הדברים מסתבכים אפילו יותר בהגדרה של טרור מדינתי, או בהגדרות שונות של הטרור המופיעות במשפט הבינלאומי, באמנות של האו"ם, נאט"ו, האיחוד האירופי או במשפט הישראלי, האזרחי והצבאי.

הוויכוחים המתנהלים באקדמיה ומחוצה לה על מהותו של הטרור הנם מרתקים וכבדי משקל, אך לא בהם יעסוק ספר זה, שיתמקד במוטיבציה, בשיטות הפעולה ובאישים המרכזיים של התנועה שהפעילה את התופעה המכונה ״הטרור היהודי״ ב־30 השנים האחרונות, מאז שנות ה־90. במרבית התקופה הזו ליוויתי את האירועים מקרוב ככתב המתנחלים של העיתון "מעריב" (בגלגולו הקודם), ככתב השטחים של ערוץ 10, ובימים אלה ככתב התאגיד ״כאן 11״ — כך שחלק מהאירועים המופיעים בספר מתוארים מכלי ראשון.

ראש וראשון למניעים — הנקמה

טרור יהודי במתכונתו המוכרת בישראל החל עוד בשנותיה הראשונות של המדינה ונמשך עד היום. עם זאת, קשה להצביע על אירוע מכונן אחד שדרכו אפשר לספר את סיפורה של התופעה כולה. המחתרת היהודית של שנות ה־80 תכננה לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית וכללה גברים צעירים מתוך הזרם המרכזי של הציונות הדתית, בהם בוגרי צבא, שהכירו מקרוב את הנהגת המדינה. רצח ראש הממשלה יצחק רבין בוצע על ידי יהודי שנע על הציר שבין החברה החרדית לדתית־לאומית. רצח רבין שינה את פני המדינה ואת תורת האבטחה סביב אישים בכירים, ונחשב לכישלון הגדול ביותר בתולדות האגף לאבטחת אישים והחטיבה היהודית בשב"כ.

הטבח שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, בבוקר חג הפורים 1994, היה לפיגוע הטרור היהודי הקטלני ביותר בתולדות המדינה. גולדשטיין היה מפגע בודד חמוש ברובה צבאי ברישיון שרצח 29 מתפללים, בלי ששיתף איש ממכריו במזימתו. חברי מחתרת בת עין תכננו לרצוח עשרות תלמידות תיכון במזרח ירושלים באמצעות עגלת תופת. הנער מוחמד אבו ח'דיר נחטף, הוכה ונשרף למוות על ידי שלושה צעירים שגדלו בעולם החרדי, וביקשו לנקום את חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח בקיץ 2014. פרשות אלו, יחד עם רבות אחרות, מרכיבות את סיפורו של הטרור היהודי, על מאפייניו השונים.

אחד היסודות המרכזיים בעולם הסיכול, הוא זיהוי המוטיבציה שמפעילה את היעד. לשם כך צריך להבין מה ביקש הטרוריסט להשיג בפעולה שנקט, מה המטרה שעמדה לנגד עיניו כשהחליט להפעיל אלימות, מה הניע אותו, ומהם מקורות ההשראה שמהם הושפע לפני הפעולה. את הטרור היהודי לאורך שנותיו אפשר לאפיין בשלושה מניעים עיקריים, ובראשם נמצאת הנקמה.

לנקמה שורשים עמוקים ביהדות. תפיסתה נעה על ציר רחב, הכולל את הציווי המקראי העתיק ״עין תחת עין״ הקובע שיש לנקוט מידה כנגד מידה ביחס לאדם הפוגע. אבל גם "גואל הדם" כפי שהוא מכונה, מצוּוה לפעול על פי החוק. שלומי דביר לדוגמה, חבר מחתרת בת עין שהניח בשנת 2002 עגלת תופת ליד בית ספר פלסטיני לבנות במזרח ירושלים, סיפר לי בזמן שישב בכלא ש"הרעיון היה עין תחת עין", בעקבות פיגועי הטרור הקשים שהיכו בישראל בתחילת האינתיפאדה השנייה.

הנקמה לגיטימית בהלכה, ובתנאי שאינה יוזמה ספונטנית אימפולסיבית, אלא תוצאה של שיקול דעת של בית הדין. הנקמה האלוהית מוזכרת פעמים רבות בתנ״ך, בין היתר בפסוקים כמו ״אל נקמות ה׳", "ישמח צדיק כי חזה נקם״, ״לעשות נקמה בגויים״, ו"דם עבדיו ייקום״. אחד מפסוקי הנקמה הפופולריים שהפכו להמנון קאנוני המזוהה עם הימין הקיצוני, הוא מילותיו האחרונות של שמשון רגע לפני שמוטט על עצמו ועל שוביו הפלשתים את המקדש שבו הוצג לראווה: "ויִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל־ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' זִכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם־אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים, טז, כ"ח).

את הקריאה הזאת, שהפכה גם לשיר, הלחין המוזיקאי דב שורין לאחר רצח בני הזוג אפרת וירון אונגר בשנת 1996 בעמק האלה, האזור שבו חי ופעל שמשון. עם השנים הפך השיר ללהיט חתונות, בעיקר של נערי גבעות, הנוהגים לרקוד לצלילי הפסוק כשהם מניפים סכינים ולעיתים גם רובים או אקדחים. אבולוציה נוספת שעבר הפסוק התנ"כי בקרב פעילי ימין הוא החלפת ה"פלשתים" ב"פלסטינים". בהמשך נוסף גם צמד המילים "יימח שמם" לסוף הפסוק. ריקוד בחתונה עם סכינים שלופות ורובים מונפים נראה כמפגן של חוסר טעם ברגע מרגש של בניין משפחה, וכמה רבנים בציונות הדתית התנגדו לביצוע השיר בחתונות. ועדיין, מדובר בעניין אישי של בעלי השמחה, והפולמוס סביב המנהג כלל בעיקר שיח פנימי במגזר הדתי.

כמה ימים אחרי שהשב״כ עצר חשודים בפיגוע ההצתה בכפר דומא סיפר לי מקור שבחתונה של נער ונערת גבעות, המוזמנים הניפו בזמן ביצוע השיר את תמונתו של עלי דוואבשה, הפעוט שנשרף בשנתו בכפר דומא, כשהם דוקרים אותה בסכינים. לשאלה המסקרנת איך הגיע התיעוד הדרמטי לידי נגיע בהמשך הספר, אבל אני זוכר את הבחילה שאחזה בי כשנחשפתי — כמה ימים לאחר שקיבלתי את המידע הראשוני — לתמונות החתונה. החיוכים, שאגות השמחה, הלהט האקסטטי של החוגגים את חתונת חברם, בזמן שבידיהם תמונתו של התינוק, מודפסת על דפי A4 ונדקרת שוב ושוב — ריסקו את רוב מה שחשבתי, או רציתי לחשוב — על הפלג הכי קיצוני של נוער הגבעות לאחר ההצתה הקטלנית.

האמנתי שהמציתים תכננו לשרוף בית כדי להטיל אימה על יושבי הכפר, וכדי להעביר מסר באמצעות בקבוק תבערה וגרפיטי. האמנתי כי כשחזרו מהפעולה וגילו ששרפו למוות שלושה בני משפחה, בוודאי הזדעזעו מהתוצאה, שהרי מי חפץ במותו של פעוט חף מפשע? אבל כשצפיתי שוב ושוב בסרטון שנמתח על פני 25 שניות, הבנתי שגם בתוכנו ישנם צעירים שהצתת תינוק ישן ממלאת את לבם באושר ובגאווה, עד כדי כך שיפזזו ויכרכרו סביב תמונתו הנדקרת.

מתוך מניע הנקמה פעל גם ד"ר ברוך גולדשטיין, לאחר עשרות פיגועי ירי שבהם נרצחו יהודים, ברבים מהם נדרש לטפל כרופא. כך פעלו גם חברי מחתרת בת עין, שהניחו את עגלת התופת במזרח ירושלים, וכן חוליות הירי שרצחו שבעה פלסטינים בראשית שנות האינתיפאדה הראשונה ומעולם לא הובאו לדין.

שמירה על הארץ וקירוב הקץ

המניע השני המאפיין את הטרור היהודי הוא הניסיון לסכל תהליך מדיני הכולל ויתורים על ארץ ישראל. אשר וייזגן, תושב שבות רחל, האמין שרק רצח פלסטינים יצליח לערער את הביטחון ביהודה ושומרון ועשוי למנוע את תוכנית ההתנתקות. שלושה ימים לאחר תחילת פינוי גוש קטיף הוא ירה בארבעה פועלים פלסטינים שאותם הסיע מהמפעל שבו עבדו יחד באזור התעשייה בשילה והרג אותם. כמה ימים לפניו, החליט עדן נתן זאדה, תושב ראשון לציון שחבר לתנועת ״כך״ וערק משורות הצבא בשל חלקו של צה"ל בעקירת היישובים, לרצוח ערבים־ישראלים מאותה סיבה. הוא עלה על אוטובוס מחיפה לשפרעם ושם פתח באש ורצח ארבעה אזרחים, ערביי ישראל.

הרעיון המסדר של פעולות "תג מחיר" לא כיוון לנקמה, אלא ליצירת משוואה חדשה מול מקבלי ההחלטות, במטרה לסכל פינויי מאחזים. הרציונל של מנסחי השיטה, שנוסדה בשלהי שנת 2006, הניח שאין לפעילי הימין יכולת אמיתית להיאבק בכוחות הפינוי, ולכן רק פעולות בעורף הפלסטינים יגרמו "כאב ראש" למפקדי הצבא ולדרג המדיני, וזה יגרום להם להימנע מביצוע פינויים מחשש להתלקחות ביטחונית. הרכוש הפלסטיני שנפגע הוא רק האמצעי, אבל המטרה היא הדרג המדיני. זו גם הסיבה ל"אסכולת הד"שים" שנמשכת עד היום — כל חילול מסגד או הצתת רכב או אפילו ניקוב צמיגים מלווה בטקסט קצר שמסביר מדוע באה הפעולה לעולם — ד"ש מרמת מיגרון, ד"ש ממצפה אביחי, ד"ש ממעוז אסתר, ועוד שמות של מאחזים שפונו בהחלטת הדרג המדיני או בג"ץ. הד"ש מופנה כמובן למקבלי ההחלטות, כדי שהמשוואה שנוצרת בפעולה תהיה ברורה.

המוטיבציה השלישית של הטרור היהודי היא קירוב הקץ. זהו המניע בעל פונטציאל הנזק הגדול מכולם ולכן גם השנוי ביותר במחלוקת. בספר "אחים יקרים" גילה חגי סגל שאחרי שנחשפה המחתרת היהודית, אמר להם הרב אברהם שפירא, יורשו של הרב צבי יהודה קוק, ש"יישוב הארץ הוא מצווה על כל אחד ואחד, אך לא כן עניין הר הבית. שם זה חישובים אחרים, עניינים של נסתרות שאיננו מבינים אותם". גם זאב חבר (זמביש), מראשי המתנחלים, הכריז אחרי הפרשה ש"מותר למשוך את עם ישראל אחרינו, כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו, לא יותר מזה״. יהודה עציון וחבריו למחתרת עמלו במשך חודשים על תכנון והשגת יכולת מבצעית לפוצץ את המסגדים על הר הבית ו״להסיר את השיקוץ״. התוכנית סוכלה בזמן שמטעני החבלה כבר היו מוכנים והוסלקו במחסנים.

קולות שקראו להחשת הגאולה בכוח הזרוע נשמעו בארץ ישראל עוד מראשית הציונות. את המהלך של שיבת עם ישראל לארצו והשגת ריבונות דרשו הוגים מרכזיים כמו אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ומאוחר יותר שבתי בן דב, שקראו להשלים את בניית בית המקדש השלישי, כדי "שיכריח את ה' להביא את הגאולה״.

הספר שבידיכם מתמקד, כאמור, בטרור היהודי מאז שנות ה־90, ולכן לא יעסוק בפרשת המחתרת היהודית, וגם לא בכנופיית ליפתא שפעלה בשנות ה־70 ותכננה לפוצץ את כיפת הסלע מתוך ההערכה שתקרית כזאת תוביל למלחמת גוג ומגוג. אחריה — כפי שנכתב בספר יחזקאל — יתגלה האל מול העולם כולו ויגיעו ימות המשיח. ארבעת חברי כנופיית ליפתא הצליחו לחדור בלילה גשום בינואר 1984 להר הבית לאחר שטיפסו על סולם עץ מכיוון שער הרחמים. הם היו חמושים במטעני חבלה, רובה עוזי ורימוני רסס. שומר ואקף עירני צעק לעברם והם נמלטו מהמקום. זו הייתה התקרית הקרובה ביותר אי פעם לפיצוץ המסגדים בהר הבית. אחד מהם נמלט מהארץ ועקבותיו לא נמצאו עד היום. שניים נמצאו מעורערים בנפשם ואושפזו בבית חולים פסיכיאטרי. הרביעי הורשע ונשלח לשמונה שנות מאסר.

המחתרת היהודית שפעלה בשנות ה־80 היא הפרשה היחידה בתולדות הטרור היהודי הכוללת את שלושת המניעים: היא החלה לפעול כנקמה בתגובה לרצח שישה תלמידי ישיבה ביישוב היהודי בחברון. בהמשך כמה מחבריה תכננו לסכל את הנסיגה מסיני באמצעות פיצוץ המסגדים, מהלך שנתפס בקרב כמה הוגים ככזה שיחיש את אחרית הימים.

הפעילים האחרונים שעסקו בהחשת הגאולה באמצעים אלימים היו אנשי "חבורת המרד". לפי אנשי החטיבה היהודית בשב"כ, בראשם עמד מאיר אטינגר, נכדו של הרב מאיר כהנא, שניסח בשנת 2014 את התוכנית הכוללת בין היתר לשנות את סדרי השלטון "שמפריע לנו לבנות את בית המקדש, שמונע מאיתנו את הגאולה האמיתית והשלמה". גם סיפורה של חבורה זו מובא בהרחבה בספר.

מי שעוד ניסה לסכל תהליך מדיני, וכנראה גם הצליח במידה ידועה, היה יגאל עמיר, שרצח את ראש הממשלה יצחק רבין. גם בפרשה זו לא יעסוק הספר בהרחבה. הרוצח, משפחתו, סביבתו האידיאולוגית, ההסתה, המידע המודיעיני שהתקבל בשב"כ, הכישלון המהדהד של אגף האבטחה ושל החטיבה יהודית — כל אלה סופרו בעשרות תחקירים, ספרים, סרטים וכתבות.

בשלל הפרשות שבחרתי לעסוק בהן, ניסיתי לגעת בשלושת המניעים שציינתי, ובעיקר להוסיף עליהן פרטים חדשים שהתגלו לי בעבודתי העיתונאית והוחמצו בזמן ההתרחשויות. אלה פרטים, שבצירוף ההקשרים היסטוריים, נראים לי היום כקריטיים להבנת הסיפור המלא.

מאחורי שלוש המוטיבציות הבולטות של הטרור היהודי, עמדו לאורך העשורים האחרונים פעילי ימין קיצוני, אנשי ארץ ישראל השלמה, שלקחו את החוק לידיים. היו בהם פעילי ״כך״, מיעוטם בעלי אידיאולוגיה שטחית המסתכמת בשנאת ערבים. רובם אנשי ספר מקצה החברה הדתית־לאומית, שינְקו את המשנה הסדורה והקיצונית של הרב מאיר כהנא. היו בהם מאנשי דור המאחזים, נערי גבעות, בעלי אידיאולוגיה אנטי־ממלכתית, פוסט־ציונית ואמונה דתית קנאית, שפעלו מתוך תחושת מיאוס מהדור הוותיק של גוש אמונים, ומתוך תחושת ייאוש מהנהגת המתנחלים הממוסדת וממוסדות המדינה. רבים מהם לא סיימו תיכון וחלקם שאבו את האידיאולוגיה החסידית־משיחית המורכבת של הרב יצחק גינזבורג, שספר זה מקדיש לו פרק נרחב.

והיו גם מפגעים בודדים, כמו עמי פופר שרצח בשנת 1990 שבעה פועלים פלסטינים שהגיעו מרצועת עזה; כמו גור המל שרצח פלסטיני קשיש בגבעות השומרון ב־1998; וכמו ג'ק טייטל שרצח שני פלסטינים בשנת 1997, פצע קשה נער מהקהילה המשיחית באריאל והניח מטען חבלה בביתו של הפרופסור זאב שטרנהל. לחלקם אין תעודת זהות אידיאולוגית. חלקם תימהונים שנדדו בשולי החברה הישראלית. אחרים החזיקו בשאיפות קנאיות והוחמצו על ידי גופי הביטחון. והיו גם התארגנויות: כמו של האחים קהלני שניסו בשנת 1994 לרצוח פלסטיני שנקרה בדרכם רק כדי לנקום על פיגועי טרור, כמו מחתרת בת עין וכמו חוליית הרוצחים של הנער מוחמד אבו ח'דיר בשנת 2014. ההתארגנות האחרונה שסוכלה הייתה תשתית "המרד" בשנת 2015.

אחת הטענות הנפוצות נגד סיקור הטרור היהודי היא, "למה אתה מכפיש את הימין, את המתנחלים ואת ההתיישבות כולה רק בגלל קומץ עבריינים? מדוע ההשוואה לטרור הפלסטיני המכה בנו ללא הרף?" זו שאלה שראוי להשיב עליה. אכן, אין מקום להשוואה בין הטרור היהודי לטרור הפלסטיני. פערי המספרים הם שמיים וארץ, ההסתה לטרור נוכחת לרוחבה של החברה הפלסטינית והתמיכה בפעילי טרור שרצחו יהודים ידועה ומוכרת. מספר המעורבים בטרור יהודי נע בין כמה עשרות למאות בודדות, בזמן שמספר המתנחלים כבר מתקרב לחצי מיליון. מהבחינה הזאת, פעילי הטרור לא מייצגים אפילו את כל נוער הגבעות. אז למען הסר ספק, ספר זה לא מכליל את מחנה הימין כולו עם פעילי הטרור היהודי, לא עוסק בציבור המתנחלים ביהודה ושומרון ולא עורך השוואה מול הטרור הפלסטיני.

לעיתים, את האווירה שמצמיחה את "העשבים השוטים", יוצרים מנהיגים מקומיים, רבנים ואנשי חינוך. הם ייזהרו לא להסית לפעולות לא חוקיות ורובם מתנגדים להפרות חוק. אבל ניסוחים מעורפלים, בכוונה או שלא בכוונה, זוכים לפרשנות רחבה אצל נערים זועמים. ומשם הדרך ליוזמות פרטיות ואלימות היא קצרה.

בחודשים הראשונים לפעילותם, פרסמו אנשי ״תג מחיר״ ו"ועדי המתיישבים" — גופים חדשים שהוקמו במימון המועצות האזוריות — קריאה: "אתם מפנים מאחז? אנחנו מגיבים מעתה לכל פינוי קרוואן. תמיד תהיה פעולת מחאה בתגובה, ויש לנו קשת רחבה של דברים לעשות". המסר הוא ששום פינוי לא יעבור ללא תגובה, וזה יגרור הרבה מאוד מאמצים מצד המשטרה והצבא.

במודעה אחרת, מאותה שנה, נכתב "מצורפת בזה קריאת ועד המתיישבים, בחתימת רבני ויו"ר מזכירויות היישובים, ל'ערבות הדדית'". "ערבות הדדית" היא השם המקורי שבחרו פעילי ימין ל"תג מחיר". בשנת 2009 נקלעתי, לאחר שיטוטים, לאחד המאחזים ביהודה ושומרון, ומצאתי שם בשעת לילה מאוחרת עשרות נערים הנערכים למאבק נחוש שינסה לשבש פינוי מאחז אחר בגזרה. ראש המועצה וכמה מעוזריו היו שם בתפקיד המבוגר האחראי, וייעצו לקבוצת המבוגרים איך לפעול באותו לילה מתוח. 50 מטר מהקרוואן שבו ישבו שני המנהיגים, העמיסו הפעילים עשרות צמיגים על טנדר והמתינו לשעת השי"ן. לפנות בוקר יצאו כמה רכבים מהמאחז. באחד מהם ישב ראש המועצה שנסע למשרדו, ובאחרים כ־30 צעירים רעולי פנים שיצאו לפעולת "ערבות הדדית".

הצטרפתי אליהם וראיתי לראשונה במו עיני איך "פעולת מחאה" הופכת לאקט אלים של יידוי אבנים מטווח אפס על כלי רכב פלסטיניים, הבערת צמיגים ועימותים פיזיים עם חיילי צה"ל. כששאלתי כמה חודשים מאוחר יותר את אחד ממנהיגי המועצה, הוא הודה שעצם עיניים והעדיף לא לראות ולא לדעת מה התוצאה של אותה היערכות. "היום זה לא היה קורה לי", אמר, "לא למאבק כזה התכוונו כשקראנו להיאבק בפינוי המאחזים".

בשלושת העשורים הנסקרים בספר זה נשמעו התבטאויות רבות של רבנים ושל מנהיגים, שנאמרו מתוך כוונה לייצר שיח ציבורי לגיטימי, אבל זכו לפרשנויות בשטח האפור שבין המותר לאסור. אלה אמירות שיש מי שעלול להבין כלגיטימציה לנקיטת אלימות. גם אני הבנתי באיחור את פוטנציאל הנזק של קריאות מסוג זה, שמתחילות בצורך "להביע מחאה", אך לא מגדירות את גבולותיה. בזמן אמת קשה היה להבין כמה חלקלק המדרון של הפרת החוק, בעיקר כשהכוונה היא לבניין ארץ ישראל. אבל מה שהתחיל ב־2008 באמירות מעורפלות על מאבקים נחושים ופעולות מניעה ו"ערבות הדדית", גלש בתהליך עקבי לפגיעה ברכוש פלסטיני, ברכוש צבאי, לחילול מקומות קדושים, לפגיעה בחיילים ולהצתת בתים.

האם אפשר לשרטט קו ישיר וברור בין מכתבי הרבנים הקוראים להיאבק בפינויי מאחזים לבין פיגוע ההצתה בדומא? לא. האם רוב מנהיגי המתנחלים מתנגדים להפעלת אלימות נגד פלסטינים? בהחלט. אבל ישנם גם גורמי הנהגה בימין שיודעים ללהטט בשפתם, לרקוד על התפר הדק שבין האנרכיה לשמירת החוק; כאלה שהגיעו לדרגת אומנות בשאלה איך להשמיע "דעה הלכתית" מספיק זהירה כדי לא לחצות את הקווים, אבל כזו שתאפשר לנער בן 17 להבין את מה שהוא רוצה להבין.

אחרי הרצח בדומא, התראיין יהודה עציון, חבר המחתרת היהודית, שהיה שותף גם בחוליית הר הבית, ואמר: "הייתי אומר לו [למבצע הפיגוע], ידידי, תן לי את היד שלך, תלחץ את היד שלי חזק, כי אני לא אעזוב את היד שלך עד שאני מביא אותך לתחנת המשטרה. הייתי מוסר אותו לרשויות החוק. הייתי אומר לו: אתה לא יכול, ואסור לך באיסור תורה, לפעול לבדך ולהרוג את מי שבא לך רק כי הוא ערבי והחלטת שהוא בן מוות. זו לא סמכותך. בעצם המעשה הפכת להיות בן מוות, מגיע לך מאסר עולם". עציון, שהיה אחראי על פיצוץ כלי הרכב של ראש עיריית אל־בירה, לא הפך את משנתו. מי שנתפס כאחד מאבותיהם הרוחניים של נערי "תג מחיר", מתנער מפגיעה בחפים מפשע. "אני סבור שלאדם יחיד אין סמכות ויכולת לפגוע פגיעה אקראית באדם. לא יתכן שאתה הורג מישהו, ולמחרת שומע ברדיו את מי הרגת״, הסביר אחרי ההצתה בדומא. ״אני רואה חשיבות באמירה שתבוא דווקא ממני, שמבין את הקנאים".

הפרק המתאר את הסיפור של שיטת "תג מחיר", מציג את הדרך הארוכה, שהחלה בחסימות צמתים במסגרת "ערבות הדדית", המשיכה לסיורים בכפרים והסתיימה בלילה נורא אחד בחודש יולי 2015 בכפר דומא.

בשנת 2021, פרסמו רבנים בולטים בציונות הדתית מכתב נגד הקמת ממשלת השינוי של בנט ולפיד. הם הסבירו שהממשלה הנרקמת "תפגע בדברים היסודיים ביותר בענייני דת ומדינה שהיו מקובלים מאז קום מדינת ישראל ועד היום על ידי כל ממשלות ישראל", ולכן "חייבים להשתדל ולעשות הכול כדי שהממשלה הזאת לא תקום". האם קריאה "לעשות הכול" כוללת הסתה לפעולות אלימות? בוודאי שלא לכך הרבנים כיוונו. בטח לא אלה שחתמו על המכתב. האם ישנם כאלה שעלולים להבין משהו אחר?

ראש השב"כ רונן בר חשב שכן. בהודעה חריגה שפרסם הוא כתב, "בתקופה האחרונה אנו מזהים התגברות והקצנה חמורה בשיח האלים והמסית, בדגש על זה המתקיים ברשתות החברתיות. זהו שיח הכולל התבטאויות חמורות, תוך שימוש בשפה ובמונחים של שיסוי, הסתה ואף קריאות לאלימות ופגיעה פיזית. שיח זה עלול להתפרש בקרב קבוצות מסוימות או בקרב בודדים, ככזה המתיר פעילות אלימה ובלתי חוקית שעלולה חלילה להגיע אף לכדי פגיעה בנפש". הרבנים מיהרו להתנער מכוונות נסתרות במכתבם, והרב דרוקמן, מראשי החתומים, הסביר ש"לא יעלה על הדעת שמדובר בקריאה לאלימות, אלא רק לפעולה בדרכים דמוקרטיות".

זהו בדיוק הפער בין השפה המדודה של מנהיגי ציבור הימין, לבין האופן שבו היא עלולה להתפרש בקרב בודדים שייקחו את החוק לידיים. המפגע הבודד הפוטנציאלי לא יזכה לתדרוך ממנהיג ציבור, או לאור ירוק מרבנים בכירים. רק המחתרת היהודית של שנות ה־80, שצמחה מהזרם המרכזי של גוש אמונים, ממיטב הישיבות, זכתה לאהדה מדמויות מובילות במגזר הרבני ומכל קצווי הקשת הפוליטית. מורשעי המחתרת לא היו "עשבים שוטים". אך פעילי הטרור היהודי מאז שנות ה־90 — התקופה שבה עוסק כאמור ספר זה — הופיעו בחלקם מקצוות החברה הישראלית, חלקם משולי מפעל המאחזים, וצמחו באווירת "איש הישר בעיניו יעשה". הם שאבו לעיתים את החזון הקיצוני שלהם מרבנים מקומיים, אבל פעלו ללא תמיכה רחבה וללא גיבוי רוחני או פוליטי.

ובכל זאת, האיום המסוכן ביותר שממנו מוטרדים כיום בחטיבה היהודית בשב"כ הוא לא הצתות וחילולי מסגדים בשטחים, אלא ניסיון פגיעה של יהודים בראש הממשלה או במסגדים על הר הבית. מאז רצח רבין, ראש הממשלה מאובטח ברמה שקשה מאוד או בלתי אפשרי לחדור אותה. הר הבית לעומתו, נותר יעד שפגיעה בו עלולה לשנות את המציאות האסטרטגית.

בשנת 1986 הוכרע דינם של נאשמי המחתרת היהודית. בית המשפט קבע בהחלטתו כי "הקשר להחריב את מסגד כיפת הסלע, שיסודו במניע דתי, פירושו פתיחת חשבון חדש עם יותר מ־300 מיליון מוסלמים ברחבי תבל, נוסף לחשבון הקיים, העקוב מדם, בין הלאום היהודי ובין הלאום הערבי. ובטווח שאינו רחוק בהרבה — גם חשש מהתלקחות עולמית. המזימה הזאת מטילה על עם ישראל לשלם את מחיר כיסופיהם של המבקשים להגשים את חזון מלכות ישראל". עם זאת, המוטיבציה הקיצונית "להסיר את השיקוץ" תוך נטילת החוק לידיים, נשמעת פחות ופחות בשנים האחרונות. בפעם האחרונה סוכלה התארגנות כזו לקראת יישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. המשטרה והשב"כ עצרו חמישה פעילי ימין בזמן שניסו לרכוש טיל לאו כדי לשגרו לעבר הר הבית. אחד מהם סיפר בחקירתו שתכנן "ליצור אינתיפאדה שלישית ומלחמה עם מדינות ערב — דבר שיביא להפסקת ההתנתקות בכלל, ולטרנספר של הערבים בפרט".

בסוף שנת 2006 נכנסתי לתפקיד הכתב לענייני מתנחלים של העיתון "מעריב" (בגלגולו הקודם). התקופה הייתה פוסט התנתקות והפצעים בימין עדיין דיממו. הפינוי האלים בעמונה התרחש כמה חודשים מוקדם יותר, וממשלת אולמרט החריפה את המאבק נגד מאחזים ביהודה ושומרון. המושג "תג מחיר" טרם נולד, אבל פעולות תגמול כבר נצפו בשטח, נגד פלסטינים ונגד קציני משטרה וצבא. הרשתות החברתיות עוד לא היו קיימות, והקלטות דרך הטלפון הנייד היו למיטיבי לכת. אחד מהם, בשנת 2007, היה תושב מאחז שהימם את אנשי השב"כ כשהקליט רכז של החטיבה היהודית שניסה לגייס אותו כסוכן. הוא העביר לי את ההקלטה, ופרסמתי אותה.

עולם התקשורת של פעילי הימין הקיצוני התרחש בעיקר על עלונים מודפסים, ובאמצעות מודעות שהודבקו על טרמפיאדות בשטחים. החלטתי לאסוף את מודעות הקיר האלה, מתוך תחושה שיום אחד יוכלו להאיר כמה מההתרחשויות שליוו את הטרור היהודי באותן שנים.

אחת המודעות שתפסו את עיני כללה את דיוקניהם של 17 מורשעים מהימין הקיצוני. המשפט שהופיע בתחתית המודעה מסכם בעיני את אחד היסודות המרכזיים ביותר של הטרור היהודי: "כנסת ישראל חבושה בגלות, ובימינו ניכר הדבר בתודעה הגלותית של 'מנהיגי' העם בארצו. על כן קמים יחידים במטרה לפדותה. הפדייה נעשית על ידי תשלום 'כופר' והוא נכונותם לסבול את התוצאות הצפויות להם על ידי הממסד". הגורם המצוטט שם הוא הרב יצחק גינזבורג, ששרטט במילים אלו את הלוגיקה הטמונה במה שמכונה "יוזמות פרטיות", כלומר נטילת החוק לידיים, תוך נכונות לשבת בכלא (כופר), מתוך הבנה שמעצרים ועונשי מאסר מועילים לעם ישראל להשתחרר מכבלי הגלות בדרך לגאולה ולמלכות ישראל.

מודעות כאלה הופצו לעיתים קרובות באותן שנים. פניהם של העצורים, והפסוק או הציטוט המלווה את המודעה, עודכנו מעת לעת בפרצופים חדשים, והטרור היהודי עבר את האבולוציה המתבקשת. דור חדש שלא ידע את מעללי קודמו, קם וקינא בתורו. מדי פעם פעיליו נעצרו ותמונותיהם עיטרו מודעות חדשות שהופצו ברשתות חברתיות והודבקו על בטונדות בציר 60, החוצה את יהודה ושומרון.

סיפורם של הקנאים והנוקמים היהודים החל לפני אלפי שנים. תולדותיהם שזורות בהיסטוריה היהודית עוד מימי התנ"ך. כשהיא כרוכה בתהליכים מדיניים, שבויה בידי רבנים ומחשבי קיצים, לעיתים מורתעת ולעיתים זוקפת ראש — מדובר בתופעה המלווה כצל את ההיסטוריה היהודית. היא נוסקת ודועכת לסירוגין בהתאם לתמורות החלות בסכסוך הישראלי־ערבי — אך רק לעיתים נדירות היא מתגברת על צווי התבונה ומכתיבה את המהלכים.

פרק 1:
האחים יהוידע ואיתן קהלני — מלחמת הפתקים שהביאה להרשעה ברצח

כשהאחים יהוידע ואיתן קהלני יצאו ביום שישי מבית סבתם בשכונת קריית משה בירושלים, השעה הייתה קצת לפני 14:00 — כמה ימים לפני ראש השנה 1994. הם נכנסו לרכב המסחרי מסוג GMC ספארי ששכרו משכן בקריית ארבע, ונסעו לכיוון שכונת מלחה בדרום העיר. כמה דקות קודם, ברחוב נג'ארה בשכונת גבעת שאול, העביר להם חבר מהיישוב, בעל דוכן בגטים וקבלן שיפוצים, שני רובים מסוג M16 שהשיג מהנשקייה של קריית ארבע. יהוידע (יודי) נהג, ואיתן ישב לצדו. בשעה 14:13 עלה הרכב על דרך עפר, חצה את מסילת הרכבת בין ירושלים לכפר הפלסטיני בתיר, ונע עליו לכיוון דרום. כעבור ארבע דקות סובב יהוידע את הרכב ונעצר כשפניו לכיוון ירושלים.

באותן דקות חזר זיאד שאמי, פלסטיני בן 24, מיום עבודה באתר בנייה בשכונת מלחה, כשהוא רוכב על אופניו. איתן לבש חולצה קצרה ומכנסיים ארוכים, יהוידע לבש גופייה, מכנסיים קצרים ונעל נעלי ספורט. בשעה 14:18 הוציא איתן שמיכה מתוך הרכב, ובה שני הרובים כשהם טעונים וארבע מחסניות נוספות. השניים דרכו את כלי הנשק והכניסו כדור לקנה. יהוידע כרע ברך בצדו האחורי של הרכב, וכעבור שתי דקות הופיע מולם שאמי. איתן ניגש אליו, ושאל אותו בערבית אם יש עליו כסף. שאמי השיב בשלילה. לאחר ששוכנע שמדובר בערבי, כיוון לעברו איתן את נשקו הדרוך ממרחק של מטר וחצי, וסחט את ההדק. אבל אף כדור לא יצא מהקנה. את האוויר פילח רק צליל מתכתי של נקירה בודדת. יהוידע כיוון אף הוא את הרובה וסחט גם הוא את ההדק, אך להפתעתו גם הנשק שלו לא הפיק יותר מרעש נקירה. השניים חשבו שמדובר במעצור, ובניסיון להכניס כדור נוסף לקנה, הם דרכו שוב את כלי הנשק.

בשלב הזה זרק שאמי את אופניו, קפץ מעל גדר אבנים נמוכה ונמלט לכיוון הכפר. "חשבתי שאני מת", יספר כמה ימים מאוחר יותר לחוקרי השב"כ, "השארתי את האופניים וברחתי". שני האחים עדיין לא חושדים בכלום, אבל מהרגע שיצאו מקריית משה, כל תנועה שלהם מתבצעת תחת עינם הפקוחה של אנשי השב"כ. צוות אחד עקב אחריהם במהלך הנסיעה, ושני צוותים נוספים תצפתו על המפגש עם שאמי מרגע שהחל. ערב קודם קיבל איש השב"כ ב' לידיו שני רובים מסוג M16, הוציא את שני הנוקרים, ובכך למעשה עיקר את כלי הנשק.

מופתעים ומבוהלים, האחים זרקו את שני הרובים לתוך הרכב המסחרי ופתחו בנסיעה לכיוון ירושלים. על הציר המאובק והצר זיהה יהוידע ג'יפ של משמר הגבול, לא תמונה חריגה בנוף שבין ירושלים לבית לחם. אבל אז יצא מהג'יפ איש שב"כ, פ', כשהוא לבוש מדי מג"ב. הוא מסמן בידיו לשניים לעצור וצועק להם לצאת מהרכב. יהוידע ואיתן המומים מהסיטואציה המשונה, אבל עדיין מאמינים שמדובר במקרה. פ' חושש שינסו לפתוח לעברו באש, הוא מורה להם לשכב על האדמה עם הידיים על הראש. פ' מצרף אליו צוות משטרה בפיקודו של רס"ר עזרא זגייר, שתודרך יום קודם באופן כללי מאוד על מעצר צפוי בחשד להחזקת נשק לא חוקי. זגייר אוזק את האחים, מפריד ביניהם ושואל למעשיהם.

"אנחנו מטיילים", השיב איתן. זגייר פותח את התיק שהיה מוטל לצדם, בתוכו הוא מוצא ספר, שקית אוכל ומחסנית של M16. הוא ניגש לרכב, מציץ פנימה, ומזהה את שני כלי הנשק.

"הם שייכים לנשקייה של קריית ארבע", אומר לו איתן.

"יש רישיון? שואל זגייר.

"זה ידוע", משיב לו איתן, "שמתנחלים נושאים נשק בלי רישיון ולא שואלים אותם שאלות".

זגייר לא מתרשם, מודיע לאחים שהם עצורים, והם נלקחים מהזירה ונחקרים.

יחד עם פ', הולך זגייר על הציר לכיוון שממנו נעו האחים. התצפיתן ע', אף הוא איש שב"כ, מכוון את פ' עד למקום שבו התרחשה התקרית. במרחק 15 מטר מנקודת המעצר, הם אוספים כדור של M16 מהאדמה. תצפיתן נוסף, גם הוא איש אגף המבצעים בשב"כ, צפה בעין לא מזוינת לכל אורך המפגש בפרטי התקרית. למקום מגיע גם ב', שעיקר את כלי הנשק. מחשש שפעולת העיקור תיחשף לגורם לא מוסמך, הוא מחזיר את שני הרובים למצבם הטבעי.

במהלך מנוסתו חזרה לכפר פוגש שאמי רכב מסוג פיג'ו ובו יהודים. הוא מספר להם, כשהוא מתנשף, ששני יהודים מנסים להרוג אותו. הם חוזרים איתו לנקודה שעליה הצביע, אבל המקום כבר ריק. הוא מודה להם, אוסף את אופניו ורוכב הביתה. הוא מספר להוריו ולאחיו על התקרית, וביום ראשון מספר אף למנהל העבודה שלו באתר הבנייה של אצטדיון טדי. המנהל לא מאמין לסיפור ומשיב בנימה משועשעת: "אם היו הורגים אותך זה היה חוסך לי את השכר שלך".

גל פיגועים בעקבות הסכמי אוסלו

בערב יום כיפור, שנה קודם, נמצאה גופתו של יגאל וקנין, בן 22, סמוך למושב בצרה בשרון. חוליית חמאס רצחה אותו בסכין ונמלטה לשטחים. שבועיים מאוחר יותר, נרצחו דרור פורר וערן בכר בוואדי קלט, חמישה מחבלים רצחו את השניים בדקירות סכין וירי. הם היו הקורבנות הראשונים בגל פיגועים ששטף את ישראל לאחר הסכמי אוסלו. עשרות פיגועים קטלניים שבוצעו בדקירות, בירי, בחטיפות ובפיגועי דריסה. כבישי יהודה ושומרון הפכו למטווח ואזור חברון ספג קורבנות רבים.

כמו רבים בקריית ארבע, גם הרב עידוא אלבה הכיר כמה מההרוגים. אלבה, בן 32, שירת ברבנות הצבאית. לאחר השחרור הכיר נערה בת 15. ולמרות גילה הצעיר, השניים ביקשו להינשא. בשל האיסור החוקי, הרב דב ליאור סירב לערוך את החופה, אך הזוג מצא רב אחר. הם נישאו כדת משה והולידו שלושה ילדים. אלבה עמד בראש "כולל" שבו למדו 12 איש במערת המכפלה. הוא נעצר כמה פעמים בחשד שהשתתף באירועי הפרת סדר, אך לא הוגש נגדו כתב אישום.

אחד הפיגועים שטלטלו את קריית ארבע התרחש בערב חנוכה, יום שני בדצמבר 1993. חוליית מחבלים ביצעה ירי מנשק אוטומטי לעבר תחנת הסעה בקריית ארבע שבה עמדו תושבי המקום, מרדכי לפיד ובנו שלום בן ה־19. השניים נפצעו באורח אנוש. למקום הוזעק רופא היישוב ד"ר ברוך גולדשטיין. הוא ניסה להציל את חייהם אך לאחר זמן קצר נאלץ לקבוע את מותם.

כעבור כחודשיים, בוקר חג הפורים, לבש גולדשטיין את מדי הצבא שלו עם דרגות סרן, יצא מהבית ב־5:00 בבוקר ונסע למערת המכפלה. הוא נכנס לאולם יצחק כשהוא חמוש ברובה גלילון, וירה לעבר מאות המתפללים המוסלמים שהיו באולם. 29 מתפללים נרצחו ו־125 נפצעו מהירי. מטח היריות נעצר רק בזמן שהחליף את המחסנית השלישית, כשכמה מתפללים הדפו אותו והיכו אותו למוות באמצעות מטף כיבוי.

במרס 1994, כמה ימים לאחר הטבח במערת המכפלה, הגיע אלבה ל"כולל" וחילק לתלמידיו מסמך בן 13 עמודים ובו "בירור הלכות הריגת גוי". במאמר כתב אלבה בין היתר, "במלחמה, כל עוד לא הוכרעה, מצווה להרוג כל גוי מהעם שנלחמים עמו, אפילו נשים וילדים. שאף כשאינם מסכנים ישירות את הורגם, יש לחשוש שיסייעו לאויב בהמשך המלחמה". מטרת המאמר, כפי שקבע בית המשפט, הייתה לעודד לפעילות אלימה כנגד מי שאינם יהודים ולהוציא מן הכוח אל הפועל את הרעיון הגלום בהם. אלבה אף קיים כמה שיעורים בנושא המאמר, ודן עם תלמידיו בנכתב שם.

אחד ממכריו של אלבה היה מיכאל מור יוסף, בן 42. בשנת 1990, בשל שיקולים כלכליים, עבר מירושלים לקריית ארבע, שם עבד כמסגר. כמה שבועות לאחר חתימת הסכם אוסלו, בסוף שנת 1993, פנה אלבה למור יוסף, שילם לו אלף ש"ח וביקש שיכין עבורו משתיק קול לנשק מסוג M16. מור יוסף התבקש לשמור על הדבר בסוד. הוא פנה לעמיתו למקצוע, חליל איברהים, בעל מסגרייה בשכונת תלפיות בירושלים וביקש עזרה מקצועית. איברהים סייע בשמחה, ומשתיק הקול נמסר ללקוח אלבה. מור יוסף ואלבה עלו לגג בית וביצעו ניסוי כלים במוצר החדש, אבל רעש היריות נשמע היטב ברחבי השכונה. איברהים ומור יוסף ניסו לשפר את משתיק הקול, מטווח נוסף בוצע, אבל המוצר לא ענה על הציפיות. מור יוסף קיבל סכום כסף נוסף וניסה לייצר משתיק קול לתת־מקלע מסוג עוזי. הוא לא קרא חומר מקצועי, לא חיפש שרטוטים ולא התייעץ עם איש. למעשה, כל המידע שהיה ברשותו הגיע מצפייה בסרטים. גם משתיק הקול החדש לא השתיק את נפץ היריות.

ביולי 1994 פנה אלבה לידיד נוסף שלו מקריית ארבע, אלישיב קלר, בן 23, ושאל אותו אם יש ביכולתו להשיג לו תחמושת. קלר קפץ לבקר את חברו הטוב אורן אדרי, קצין בקבע, סגן מפקד פלוגה בנח"ל ותושב קריית ארבע. כמה חודשים קודם הראה לו אדרי שתי לבנות חבלה שהביא מהצבא. עכשיו הוא ביקש לרחרח אצלו ולברר מה הנגישות שלו לחומרי חבלה מסוג זה.

אורן אדרי למד בתיכון בפנימייה הצבאית באור עציון. הוא התגייס לצנחנים, היה חייל מצטיין, קיבל תעודת הוקרה על תפקודו בהיתקלות בדרום לבנון, ויצא לקורס קצינים. הוא נשאר להדריך בבה"ד 1, ואז הגיע לחטיבת הנח"ל, שם מונה לסגן מפקד פלוגה בבסיס האימונים החטיבתי בתל ערד.

אצל אדרי בבית ראה קלר לבנת חבלה המשמשת לתרגול. הוא שואל את אדרי אם יוכל להשיג לבנה אמיתית. אדרי משיב לו שיש לו גישה, אבל אסור לו. קלר מעדכן את הרב אלבה שאדרי מסרב לשתף פעולה. אלבה מחליט לנסות בעצמו. הוא מבקר את אדרי, שואל אותו על סוגי אמצעי לחימה שיש ביחידתו, ושואל אם יוכל להשיג לו קצת תחמושת. אדרי מסרב. אלבה מגיע אליו שוב כעבור יום. הוא מספר לו שנקרא לשירות מילואים בדרום, שהוא צפוי לנסוע בג'יפ צבאי יחד עם קצין בכיר, והוא צריך שישיג לו תחמושת. אדרי מסרב ואלבה מבקש ממנו מידע על בסיסי צה"ל בדרום. אדרי משרטט לו מפה כללית של שני בסיסים בדרום, ומוסיף לבקשתו של אלבה את המיקום של הבונקרים שבהם מאוחסנת התחמושת, ואז מבקש מאלבה להניח לו עם השאלות והבקשות.

לקראת ראש השנה 1994 תכנן סגן אדרי לטוס לאומן לקברו של רבי נחמן מברסלב יחד עם כמה מחבריו ליישוב. ביום שישי בבוקר בחודש ספטמבר, בזמן ששני האחים יהוידע ואיתן עשו את דרכם עם רכב מסחרי ושני רובים, קיבל אדרי טלפון בביתו. הוא מתבקש להגיע למחנה שנלר בירושלים כדי לעבור תדריך אישור יציאה מהארץ ממחלקת ביטחון מידע בצה"ל. לקראת הצהריים, יורד סגן אדרי מהאוטובוס, וחוצה את הכביש לעבר מחנה שנלר. בכניסה ממתינים לו חוקרי משטרה. "אתה עצור לבקשת השב"כ בחשד שמסרת תחמושת לגורמי ימין קיצוני", מבשר לו אחד החוקרים. הוא נלקח למתקן שב"כ במגרש הרוסים ונכנס לחקירה. באותה שעה בדיוק, מסיע רכב טרנזיט משטרתי את איתן ויהוידע קהלני כשהם אזוקים בידיים וברגליים, למתקן שב"כ.

אדרי המום מהמעצר ומהחשדות. "אני קצין מצטיין, ללא עבר פלילי", הוא אומר לחוקרים. הם מטיחים בו שהוא חבר במחתרת קיצונית שתכננה לפגוע בערבים. אדרי נשאל אם העביר אמצעי חבלה לגורם אזרחי. הוא מספר לחוקרים שהציג לשכנו שיבי קלר לבנת חבלה ואף הראה איך עושים בה שימוש, אך מדגיש שלא מסר לידיו שום אמצעי חבלה. חקירתו של אדרי שולחת את החוקרים לחשוד נוסף, יעקב בן דוד, 31, פלסטיני מחברון שעבר בשנת 1982 תהליך גיור והתגורר בירושלים. לאחר שהתגייר הצטרף לתנועת "כך" אבל נטש אותה לאחר כמה שנים. שמו הקודם הוא מחמוד ג׳עברי. הוא נעצר בהמשך אותו חודש וטען בחקירתו שקיבל לבנת חבלה מאדרי.

באותו ערב מגיעים בלשים גם לביתו של מיכאל מור יוסף ומצרפים אותו למעגל העצורים. עצור נוסף בפרשה הוא סגן קובי פינטו, חברו של אדרי מימי הפנימייה הצבאית באור עציון. הוא נחשד שהוציא מהצבא לבנת חבלה והעביר אותה לאחד החשודים. משפחתו של פינטו גרה גם היא בקריית ארבע, קומה אחת מעל משפחת קהלני. בשב"כ כבר מתחילים להבין שהצליחו לסכל תשתית של גורמים קיצוניים, שתכננו לפגוע בערבים, ואולי כבר פגעו. קבוצה מאורגנת, לא מאוד ממודרת, שצמחה על רקע פיגועי טרור, זכתה לגיבוי הלכתי, וגמרה אומר לנקום את מותם של הנרצחים.

הזרוע המבצעית של תשתית הטרור הזו הייתה איתן קהלני, בן 30, ויהוידע, בן 23 — שניים משבעה אחים ואחיות במשפחת קהלני, מהראשונות בקריית ארבע. איתן שירת בצבא בגולני, הורשע בעברו בנשיאת נשק שלא כדין, איומים, תקיפה והעלבת עובד ציבור. יהוידע נעצר בעברו על הצתת רכב פלסטיני בחברון וזוכה בבית המשפט המחוזי.

מעצרו של סגן אדרי, חשוד משני ביותר בפרשה, היכה בהלם את תושבי קריית ארבע. ראש הממשלה יצחק רבין חתם על צו מניעת מפגש. עורכי דינם של האחים מערערים לבית המשפט המחוזי בחיפה, אבל השופט מיכה לינדנשטראוס דוחה את הערעור. במקביל עותר עורך הדין ציון אמיר, המייצג את אדרי לבג"ץ נגד מניעת המפגש. השופטים מקבלים את הבקשה, ואמיר נפגש עם סגן אדרי העצור. בתום הפגישה הוא נפגש עם עיתונאים ומאשים את השב"כ בנקיטת עינויים נגד נחקר. "הכניסו את אדרי לתא עם חולדות שנשכו אותו בגופו, החוקרים בעטו בחזהו, שברו לו אצבע", מתאר עו"ד אמיר לעיתונאים. במקביל פונה אדרי פעמיים לבדיקות בבית החולים, הרופאים קובעים שמצבו תקין והוא נשלח חזרה לחדר החקירות. אבל קמפיין העינויים כבר מעסיק את ראשי המתנחלים.

הרב הראשי הספרדי, הרב עובדיה יוסף, שספג ביקורת קשה מצד הימין על תמיכת ש"ס בממשלת רבין, שלח מכתב לראש הממשלה רבין. "אני מבקש מכבודו לתת הוראה קפדנית לבל יהין איש לענות את העצורים היהודים מקריית ארבע", כותב הרב עובדיה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שמתנחלים שיתפו פעולה עם הוועד נגד עינויים ועם האגודה לזכויות האזרח — שני ארגונים המזוהים עם השמאל. גם יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ח"כ דדי צוקר ממר"צ, הצטרף לגינויים נגד שיטות החקירה שהופעלו בשב"כ. בשב"כ באותן שנים לא היה דובר לארגון, אבל גורמים מטעמו הכחישו את טענות העינויים, ואנשיו נדרשו לתת הסברים גם לוועדת החוץ והביטחון בכנסת וגם לנשיא המדינה. בעקבות הטענות נשלח עו"ד ערן שנדר, ראש היחידה לחקירות שוטרים, מטעם הפרקליטות לחקור את הטענות. לאחר החקירה קבע שנדר שלא הופעלו אמצעים פיזיים, אלא פסיכולוגיים, אבל כלל ביקורת על חוקרי השב"כ ועל שיטות החקירה שלהם.

איתן ויהוידע הופרדו מיד עם מעצרם. הם נחקרו במתקן השב"כ "קישון", ובמשך 30 שעות שמרו על זכות השתיקה ולא השיבו לשאלות החוקרים. יהוידע אף ניסה להתל בחוקרים ואמר שלקה בשכחה ואינו זוכר דבר. הוא טען שבכלל נעצר בביתו בקריית ארבע וכי לא ידוע לו שיש לו אח. איתן מפנה דרישה לחוקרים: "תחליפו לי את השמיכות, הן מסריחות מריח של ערבים". הבקשה מולאה. החוקר המכונה "יובל" כתב בסיכום החקירה: "קיבל על פי בקשתו שמיכות חדשות שבהן לא ישנו ערבים".

מיד לאחר המעצרים שלח אלוף פיקוד המרכז לבקשת השב"כ כלי נשק חלופיים לנשקייה של קריית ארבע. הרובים המקוריים נשלחו לבדיקה בליסטית. התוצאות הצביעו שלפחות בשני כלי נשק נעשה שימוש לרצח פלסטינים. אחד הרובים שימש לפיגוע שבו נרצח ביולי 1994 עאוד אבו סנינה ביער ירושלים. גופתו של אבו סנינה, בן 31 תושב סילוואן במזרח ירושלים, נמצאה מנוקבת כדורים. החקירה העלתה שהוא נורה מנשק M16. יומיים אחרי הרצח הודיע חבר בארגון "חרב דוד": "אנחנו לוקחים אחריות על רצח הערבי בירושלים. עשינו זאת כנקמה על הרצח בשכונת שפירא וכתגובה על בואו של רב המרצחים ערפאת". פיגוע נוסף שבוצע כשלושה חודשים קודם היה רצח שלושת בני משפחת פטפטה מהכפר תרקומיה. גם אז התקשר אלמוני שהציג את עצמו חבר ב"חרב דוד" וטען שהרצח בוצע כנקמה על רצח יהודים. פיגועים אלו לא פוענחו ובשב"כ מאוד רצו להניח יד על החוליה המבצעת.

שבוע לאחר מעצרם של שני האחים קהלני, ביום חמישי בצהריים, עצרו אנשי השב"כ את הרב עידו אלבה, את אלישיב קלר ואת איב טיבי. החשד הוא שאלבה היה הסמכות הרוחנית, והזרוע המבצעת היו האחים קהלני. טיבי הוא עולה חדש מצרפת, תושב גבעת החרסינה בקריית ארבע שעסק בשיפוצים. הרכב המסחרי שבו נסעו האחים היה בבעלותו. הוא אינו מובא בפני שופט ומשוחרר יום לאחר מעצרו.

באחת החקירות הראשונות סיכם החוקר המכונה "אליאס" את חקירתו של יהוידע קהלני: "הנחקר טען כלפי שאנחנו כמו הקג"ב ומתנהגים כמו בארגנטינה, שם חוטפים אנשים". איתן בתורו מבשר לחוקר המכונה "גבי": "אני לא שם עליכם, ואחתוך לעצמי את איבר המין לפני שאדבר אתכם". גבי משיב לו "אתה מחבל לכל דבר ועניין". השניים מכחישים כל היכרות עם אלבה, עם אדרי ועם מור יוסף. בשב"כ מתחילים להבין ששני הנחקרים אינם מתרשמים מהמעצר. הגרסה היחידה שמצליחים חוקרי השב"כ לחלץ מהשניים הוא הכחשה מוחלטת לחשדות נגדם.

"באותו יום שישי הייתי אמור להתחיל ללמוד במכללת דוד ילין", מספר יהוידע לחוקר, "בשבתות הייתי שומר בש"ג של קריית ארבע, הייתי עובד גם במכירת ביצים, לא מצהיר על הרווחים ולא מס הכנסה, הייתי קונה ממגדלים ומוכר בשוק השחור. ביקשתי מאיתן שיבוא איתי. שבוע קודם שמרתי בשער של היישוב, הגיע איב טיבי, יצא מה־GMC. שאלתי אם אוכל לקבל את האוטו שלו לסופשבוע? אמר לי: 'מתי שתרצה', זה מקובל להשכיר רכבים, הייתי צריך רכב גבוה כדי שלא אתקע בדרך. בערך ב־2:00 בצהריים הגעתי לסבתא שלי בירושלים, עליתי, שתיתי משהו וירדנו, אני ואיתן".

איתן סיפק אף הוא גרסה וסיפר לחוקר: "התלוויתי לאחי יודי לצורך הכרת ציר לעבודתו כדי להעביר ביצים של מועצת הלול במחסומים. נסענו על הציר. פתאום היה שם ג'יפ מג"ב שחסם את הציר. שוטרים יצאו אלינו עם נשקים, הייתי בטוח שיורים עלינו. תפסתי מחסה, ירדנו מהאוטו, הסברתי שאנחנו יהודים".

החוקרים מבינים ששני האחים לא מתכוונים לשתף פעולה, רוב הזמן הם שומרים על זכות השתיקה, וכשהם פותחים את הפה זה רק לשם חלוקת עלבונות לחוקרים, או מוסרים גרסה שאיש בצוות החקירה לא מאמין לה. החקירה במתקן "קישון" תקועה, ובחוץ גובר הלחץ.

בינתיים מחפשים אנשי השב"כ והמשטרה את זיאד שאמי, שנמלט מהזירה לאחר שהירי שכוון לראשו כשל. רק עשרה ימים אחרי התקרית, בשעה 6:00 בבוקר, פוגש איש שב"כ בנחל רפאים שני רוכבי אופניים פלסטינים. אחד מהם מספר ששמע על האירוע ומצביע לעבר הכפר בתיר. צוות השב"כ נוסע אחריו, הוא מאתר את שאמי ואומר להם: "זה האיש שאתם מחפשים". בתחילה, שאמי חושש לשתף פעולה, אבל נרגע לאחר שא' אומר לו: "אל תפחד, אנחנו באים לעזור לך ותפסנו את המתנחלים, ולך הייתה בעיה עם המתנחלים". שאמי משתכנע. הוא מספר לאיש השב"כ את קורותיו מול האחים קהלני, עד לרגע שברח על נפשו. שאמי מתלווה לצוות השב"כ, הוא מגיש תלונה במשטרה, ואף משחזר את התקרית. החוקרים מציגים לו תמונות במסגרת מסדר זיהוי, אך הוא מתקשה להצביע על התמונות הנכונות.

באותו יום מספר העצור מיכאל מור יוסף לחוקריו שהרב עידו אלבה ניסה לשכנעו לייצר משתיק קול. יומיים לאחר מכן, חלה ההתפתחות הראשונה בחקירה. הרב אלבה מבקש מאחד הסוהרים במתקן "קישון" להעביר קופסת גפרורים למור יוסף "כדי שיוכל להדליק נר זיכרון בערב יום כיפור". הסוהר פותח את הקופסה ומוצא פתק צהוב מקופל. בפתק מבקש אלבה ממור יוסף לחזור בו מההודאה. הסוהר מעדכן את חוקרי השב"כ. החוקרים מכנסים פגישה דחופה ומחליטים לנקוט בתרגיל חקירה. אחד החוקרים יתחזה לסוהר, תחת השם יהודה חממי. במשך שלושה שבועות "חממי" לא יוצא לחופשות בבית, אלא משמש איש קשר בין העצורים, תפקידו להעביר עיפרון ופתקים. תרגיל הפתקים, שייכתב בדברי הימים של פעילי הימין ומאבקם בחקירות השב"כ, מסייע לחוקרים לזהות את הקשר המוכחש בין האחים לבין הרב עידו אלבה.

צוות החקירה מגייס מומחה לכתב יד שמשימתו היא לזייף את כתב ידם של הנחקרים, בלי שהנמען יבחין במחיקות או בשינויים.

ראשית, מחזירים החוקרים פתק מזויף לאלבה ובו נכתב, "כבר הודיתי בבית משפט, זה אבוד". בשני פתקים נוספים אלבה מבקש ממור יוסף לנסות לשכנע את יהוידע קהלני לבל יפתח את פיו. החוקרים מחליטים להרחיב את מעגל הנמענים באמצעות "הסוהר חממי". חלק מהפתקים נכתב על גבי נייר טואלט.

איש שב"כ המכונה "אבו סמיר" נשלח להראות לאחים איך אפשר להעביר מסר מאחד לשני. הוא מושתל בתאי האחים לפרקי זמן של חמש עד עשר שעות. הוא נותן להם עיפרון, ומוסר פתק ל"חממי", כדי שיעביר כביכול לעצור בשם צ'רלי. האחים משתכנעים מההצגה.

בפתק הראשון ששולח יהוידע לאיתן נכתב: "הכול ברור, תחזיק מעמד, אל תיתן שום גרסה, אנחנו יוצאים מזה חלק. אל תאמין לשום מילה שלהם, הם נחשים ארסיים. גם זה שמעביר את הפתקים יכול להיות סוכן. אנחנו במצב יותר טוב ממה שאתה חושב. ביי". הפתק נגנז. כעבור יומיים כותב יהוידע לאיתן: "מבחינתי אחרי שנתקענו עם האוטו, הבוגד התנדב לתת לנו אוטו". החוקרים מבינים שיהוידע חושד שחברם איב טיבי, מי שמסר להם את הרכב שבו נעצרו ואת כלי הנשק, בגד בהם, והוא סוכן של החטיבה היהודית בשב"כ. הפתק עובר ככתבו וכלשונו לאיתן, ופתק נוסף שנכתב בידי איש השב"כ מועבר חזרה ליהוידע. בפתק כתוב: "הם כבר יודעים הכול. הבוגד והרב גמרו אותנו. אני סיפרתי להם, אני יוצא לשחזור הלילה, ביי". איתן כותב חזרה פתק, "אל תצא לשחזור, אל תרד על הפרקט, יש עו"ד, אל תתייחס לשמועות, רק בית המשפט יחליט". הפתק נגנז. בבוקר שאחרי, מעביר "חממי" פתק מזויף לאיתן ובו כתב החוקר בשמו של יהוידע, "חזרתי לפני חצי שעה מירושלים, צילמו הרבה, התיק סגור, אל תשאיר אותי לבד".

איתן מסומן על ידי צוות החקירה כחוליה הפחות קשה מבין שני האחים. הוא אף ניאות להצטלם מחובק עם אחד החוקרים המכונה "ערן", תצלום שיהפוך לתרגיל חקירה שאמור לשכנע את האח העיקש לפתוח את פיו בחקירה. החוקרים מעריכים שאם איתן יישבר, המשך החקירה יהיה פשוט יותר. בהמשך מצרפים החוקרים את אלבה לתרגיל הפתקים. אלבה מוסר ל"חממי" פתק המיועד ליהוידע שבו נכתב: "אני לא מודה. הודאה תבטל את האפשרות לעסקת טיעון. תחזור בך מההודאה. אם תרצה להודות גם אחר כך תוכל. תחזור בך מהפללת אחרים". החוקרים גונזים את הפתק וכותבים לאלבה פתק כביכול מאת יהוידע: "הכול גמור, יש עדויות, יש שחזור, ויש תפיסה על חם, אל תשאיר אותנו לבד. אני מקווה שבסוף נוכל לשבת ולדבר, על החתום, יודי". כמה שעות אחר כך מעביר "חממי" פתק נוסף מאת יהוידע לאלבה: "תפסיק עם הפלפולים המשפטיים, נתפסנו עם המכנסיים למטה, ראיתי בעיתון שהפכו אותנו לעבריינים, פתאום אף אחד לא מכיר אותך, אני חושב לעשות משהו קיצוני ואז אולי יבינו אותנו, יודי".

אלבה חושד ש"חממי" עובד עבור השב"כ וב־18 בספטמבר מנסה למנוע מהאחים מלשתף פעולה. הוא משאיר להם במקלחות המתקן פתק ובו נכתב: "אל תפלילו אף אחד, תחזרו בכם מההודאות תמתינו למפגש עם עורך דין". הפתק נגנז כמובן. תרגיל הפתקים מוכרז כהצלחה, אבל חלקית למדי. הפתקים מסייעים לחוקרים לבנות תמונה של יחסי הכוחות והקשרים בין החשודים, אבל לא מובילים להודאות ולא מספקים ראיות חזקות שיספיקו לביסוס כתב אישום.

התמונה המשותפת של איתן עם החוקר המכונה "ערן" לא מרשימה את יהוידע. באחת החקירות ניסו החוקרים מנוף חדש. קרוב משפחתם של האחים הורשע בבעילת קטין, ופרט זה הוסתר היטב על ידי המשפחה. החוקרים הטיחו עובדה זו בשני האחים, ואמרו להם: "אתם משפחה של עבריינים, כל הציבור ייחשף לקשר ביניכם". זה לא גרם לשניים לדבר, אבל החוקרים ציינו בסיפוק שאזכור הפרשה מערער את קור הרוח שלהם. החוקרים שאלו גם על מקרי רצח פלסטינים קודמים שלא פוענחו, ונתקלו כמובן בהכחשה.

כשבועיים לאחר מעצרם, נכנס לחדר החקירות סגן ראש אגף החקירות בשב"כ המכונה "איתן" (אריה "לייבו" ליבנה). הוא מבקש משני החוקרים, ירון ורוני, לצאת מהחדר, כדי להשיג אווירה נינוחה. הוא יושב עם איתן קהלני בארבע עיניים.

איתן מספר שקיבלו את הרכב מטיבי וביקשו לבצע סיור שטח. "תוך כדי הסיור ראינו ערבי והחלטנו לבצע פעולה".

"איתן": איזה פעולה?

קהלני: תשאיר את זה, לא רוצה להיכנס לנקודה הזאת, אני צריך לשמור לעצמי אופציה להגן על עצמי בבית המשפט. אולי רצינו לאיים עליו, אולי רצינו להפחיד אותו, אולי לשדוד אותו. אני לא מפרט".

השניים אינם זוכים למפגש עם עורך דין. באחת הארכות המעצר האחרונות מאפשרים החוקרים לשני האחים לראות לכמה שניות את הוריהם, אולי במטרה לשבור אותם. שני האחים עדיין מופרדים, לא ראו זה את זה כבר 26 ימים למעט דיונים בבית משפט. החוקרים ניסו כבר את כל תרגילי החקירה העיקריים, אך ראיות שיספיקו לכתב אישום עדיין אין בתיק. ביום ה־29 למעצרם, מתבצע תרגיל חקירה שיסופר עוד שנים בחוגי הימין הקיצוני. השניים מובלים בניידת של השב"ס לדיון בהארכת מעצרם, איתם בניידת שני סוהרים שמשגיחים עליהם. האחים נזהרים שלא לדבר בנוכחות הסוהרים. בדרכם לירושלים, מדווח מפקד הליווי שיושב ליד הנהג שהוא מזהה תאונת דרכים, ומורה לנהג לעצור בצד. מפקד הליווי יוצא מהרכב, קורא לשני הסוהרים הנוספים להתלוות אליו כדי להגיש עזרה לרכב הנפגע. שני האחים מוצאים את עצמם במפתיע לבד, לראשונה מזה חודש.

התאריך הוא ארבעה באוקטובר, השעה היא 18:50, וזו הפעם הראשונה שהם נפגשים ללא נוכחות של שוטרים, סוהרים, או חוקרי שב"כ. מכשירי האזנה שהוטמנו בניידת הליווי קולטים את השיחות שמנהלים השניים. השיחה מתחילה כשאיתן לועג למערכת כולה ואומר ליהוידע: "ארגון טרור אנחנו, אה?" השניים צוחקים, ומחליפים חוויות על תנאי המעצר ועל החקירות, ריכולים על חוקרים, ובעיקר אווירת ניצחון. השיחה נמשכת שעה וחמש דקות. חוקרי השב"כ לא תלו תקוות גדולות בתרגיל ההאזנה. השניים כבר הוכיחו שהם זהירים, מצליחים לא להפליל את עצמם, והסבירות שיפטפטו בחופשיות בניידת הייתה נמוכה. אבל תוכן השיחה הפתיע את אנשי השב"כ. לאחר שהאחים חולקים חוויות על החודש החולף, הם מגיעים לעיסוק בדקות שקדמו למעצר ובמעצר עצמו. "עכשיו הכי חשוב", שואל יהוידע את איתן, "כשלקחת את הנשק, האם הפטיש היה למעלה או למטה?" הפטיש הוא חלק ברובה שתפקידו להכות על הנוקר, כדי לשחרר כדור.

איתן משיב לו, "מצאו כדור בתוך הנשק, זה מוכיח שאני רק דרכתי, מקסימום שקשקתי, כדי להפחיד את הערבי".

יהוידע: "אם הפטיש היה למטה [כלומר ההדק נלחץ], כל החודש זה מה שהיה בראש שלי".

איתן: "תוך כדי נסיעה כבר ידעתי את זה".

יהוידע: "אתה הבנת את זה?"

איתן: "זה המקסימום שיכולתי לעשות, זה יעני מצב דריכה כשהפטיש דרוך, אבל הם שיקרו בבית משפט. אני תמיד נוצר, זה אוטומטי אצלי. כשהנשק במצב דרוך, הפטיש לא למטה".

יהוידע: "אם אין ברובה נוקר [הנוקר הוא החלק ברובה ש"טופל" בידי השב"כ] אז זה לא נחשב כלי ירייה, ואז אין ניסיון רצח".

איתן: "אם היו נוקרים בנשק, והם היו רודפים אחרינו עם הג'יפ הלבן שלהם, והם עקבו אחרינו, אז אני רוצה להבין למה הם חיכו? שהערבי ימות בשביל להאשים אותנו ברצח?"

יהוידע: "הייתה נקירה על התרמיל, או לא הייתה?"

איתן: "לא הייתה. אבל אם היה להם מידע, אז למה אתם מחכים עד שבן אדם יבצע פעולה?"

יהוידע: "לא רוצה להתווכח איתך. בסדר, הייתה נקירה".

השניים עוסקים גם בפתקים שהעבירו וחוזרים על החשד המרכזי שלהם, "הבנת שכתבתי לך שהכול ברור שאיב טיבי בגד? אני בחיים שלי לא עשיתי משהו עם בן אדם משתנקר, אני מאשים רק את עצמי. אני לא סולח לעצמי, נפלתי כמו טירון".

איתן: "הבני זונות האלה. יהודה חממי המניאק הזה הבן זונה הזה הוא בא והביא לי פתק ממך. התחיל להביא כל מיני פתקים, נראה לי קצת מזויף".

יהוידע: "אני כתבתי לך רק פתק אחד".

איתן: "אחר כך הם התחילו לשקר אותנו".

יהוידע: "כתבתי גם פתק באמבטיה 'לכל החברים, לידיעתכם, כל המדינה מחזיקה לנו אצבעות, אף אחד לא הודה בכלום, אין להם מה להאשים נגדנו, אתם אריות, תמשיכו ככה'. ככה כתבתי".

שיחת האחים מעידה לראשונה כי השניים אכן עשו שימוש בכלי הנשק שנתפסו ברכב המסחרי, ומחזקת את אשמתם בתכנון לרצוח את זיאד שאמי.

הצוות שמנהל את החקירה מבין שהשלמת המשימה מתקרבת מאוד. מה שהתחיל לפני חודש בשני אחים שתקנים, זהירים, בטוחים בעצמם, מתחיל להיראות כמו ראיות למשפט. תרגיל הפתקים, יחד עם ההקלטה החדשה, עדותו של זיאד שאמי ועדות אנשי השב"כ — כל אלה יחד כבר אמורים להספיק להגשת כתב אישום.

*המשך הפרק בספר המלא*