על חבל דק

פרק 1 - קולה של סבתא

כשסבתא אחזה בידיי ואמרה: ״יש לך ידיים קטנות ונעימות, נצלי את המתנה שאלוהים נתן לך,״ לא הבנתי למה התכוונה. היא הביטה בי בעיניה שהצטמקו מחיוך, שאילץ אותי לחייך בחזרה, מין חיוך ערמומי היוצא מפיה של אישה היודעת הכול על החיים.

המשפטים של סבתא ליוו אותי שנים רבות, הייתה בהם כנות שזלגה מהלב. זה היה מנחם לדעת, כי סוף-סוף מישהו כן איתי, במיוחד לאור העובדה שאי-הצדק פגש אותי פעמים רבות בחיי. לעיתים חשדתי שזו אני שרודפת אותו באובססיה עד כדי כך שזימנתי אותו לחכות לי בכל צומת בחיי.

כל-כך רציתי ללמוד שפות ויחסים בינלאומיים, אפילו נרשמתי ללימודים, אך משהו בקולה של סבתא הדהד בראשי ולא נתן לי מרגוע, לכן שמעתי בקולה כשעוד הייתה בחיים ונרשמתי ללימודי קוסמטיקה. תחום שדורש מגע ידיים רב, עדינות והמון נתינה.

גם לאחר מותה של סבתא יש לנו שיחות אל תוך העלטה, המידרדרות לעיתים לכדי צחוק סתמי אך מנחם, כי כך אני רוצה לזכור אותה. סבתא הייתה הראשונה שהנחתי עליה את כפות ידיי המקצועיות כשסיימתי את לימודי הקוסמטיקה. לימים הפכו ידיים אלו לכלי העבודה שחרש, זרע וקצר את היבול.

נהגנו לשבת בסמוך לסף החלון הפונה אל הרחוב בדירת ארבעת החדרים שבקומה השלישית, כשממול ניצב לו הקניון שהיה בין הראשונים שנבנה בארץ. נהגנו למנות את כמות האנשים שנכנסו ויצאו מהקניון עם אריזות מתנה בידיהם, תוך כדי שיחות חולין.

"תראי את השכנה ממול, כמו עץ זקן השולח שורשים, ככה היא אוחזת בשקיות שונות ומגוונות מחנויות הקניון," סבתא הייתה מלהגת בהומור.

"רק חבל שהעץ לא צבעוני כמו השקיות שהיא אוחזת בידה," הייתי עונה לה.

היא נהגה למשוח את ידיי בשמן "שקדים" כדי לשמר את המרקם.

״אל תשכחי, שהידיים הן כלי העבודה שלך,״ היא נהגה לומר וכל-כך צדקה, הרי לא יעלה על הדעת שאניח ידיי על לקוחות בידיים סדוקות כמו הטיח הגס שעל קירות דירתה. אני, בתמורה, משחתי את ציפורניה הארוכות והמחודדות בלכה אדומה. סבתא אהבה לק אדום שהשתלב היטב עם שיער הבלונד שלה, שהזכיר לי את מרילין מונרו, שיא הנשיות בעיניי.

אני רואה אותה בלילות סורגת את גרבי הצמר הצבעוניים, שחיברה להם פונפונים והפכה לאוסף בובות שהושיבה על גבן של ספות הקטיפה הסגולות שבסלון. כל אחת והסיפור שלה. אני אוהבת במיוחד את זו עם תסרוקת השיער הבלונדיני האסוף, שבמרכזה השחילה סיכת חרוז אדומה, שנראתה כמו דובדבן במרכזה של עוגת "סברינה". הבובות של סבתא תמיד חייכו אליי, ומכל כיוון שהסתכלתי, החזירו לי חיוך אמיתי, שבעתיד לימד אותי לחייך.

״יותר מדי רצינית, קחי את החיים בקלילות,״ הייתה סבתא אומרת לי. ״החיים קצרים מדי, יא בינתי,״ היה עוד משפט מפתח שלה. היא אכן צדקה, החיים קצרים, זאת הבנתי כבר בגיל צעיר, ולכן רציתי להספיק להגשים את כל החלומות הרבים שהיו לי.

היו לי תחביבים ותחומי עניין רבים שניסיתי לשלב ביחד. החיים זרמו לי כמו נהר וכל רצוני היה להתכופף, לגמוע ממימיו ולהרוות בהם את צימאוני. הרצון העז שלי להצליח רק חיכה להתפרץ כמו נהר שתכף יפרוץ את הסכר שעומד בדרכו.

האמת שקינאתי בדרכה של סבתא ליהנות מרסיסי החיים. הייתה לה החוכמה להביט בקרני האור של החיים, בעוד שאני התרכזתי בצד האפל שלהם, ורק לאחר שנים של עבודה עצמית למדתי להאיר בעצמי.

כבר בגיל 22 הייתי בעלת מרכז לטיפולים קוסמטיים. אומנם, כולם הביטו בי בהערצה, אבל אני הייתי מרוכזת בצד האפל שעמד מאחורי ההצלחות שלי. לא באמת הכרתי בעובדה שבניגוד לחברותיי, שבאותה תקופה היו סטודנטיות ונתמכו על-ידי הוריהן, אני כבר ניהלתי אורח חיים עצמאי.

השתוקקתי שסבתא תתגאה בי, אבל היא לא הייתה כבר בחיים, לכן בלילות ניהלנו שיחות, ואפילו, התעקשתי לשאול: "האם האמנת כי אצליח בגיל כל-כך צעיר?"

סבתא מעולם לא השיבה לי בוודאות, אך את הברכה, שהפקידה בשתי ידיי, חשתי כבר מילדות, בתחושה המנצחת, המהדהדת, בהקמת המשפחה שלי ובעסק המשגשג שברשותי.

הקמתי עסק מצליח, התחתנתי, ילדתי שלושה ילדים (למרות שרציתי ארבעה ובבוא הזמן לא ויתרתי ואימצתי חייל) והגעתי לנקודה שכל אחת הייתה חולמת להגיע אליה.

הגעתי לגיל 50 בדם ויזע, שום דבר לא בא לי בקלות. כל שלב בחיי היה מלווה במכשולים רבים, שעם השנים למדתי לדלג מעליהם בהנאה, עד שקראתי להם יעדים, כל פעם קפצתי גבוה יותר כמו ספורטאית באולימפיאדה של החיים.

היום, בכל בוקר, אני מגיעה לעסק, לוגמת כוס תה ירוק שירגיע את כאבי הבטן, שנוצרו לי עם השנים, קוראת כמה פסוקים מהתנ"ך לפרנסה טובה, מדליקה נרות בכל פינה חשוכה ומתיזה בשמים כמו שהכוהן הגדול היה מתיז בבית המקדש. עבורי העסק הוא מקדש, הוא מבצר רוחני והוא היחיד שמקבל אותי בברכה בכל בוקר גם כשאני עצובה, כועסת, מאוכזבת וקל וחומר כשאני שמחה. מה הפלא שהוא כל עולמי? הוא יודע את כל סודותיי הצפונים בין הקירות ולעולם לא ישתף אותם עם אחרים.