המתנה

הקדמה

לפתוח את תאי הכלא הנפשיים שלנו

למדתי איך לחיות במחנה ריכוז 
 

באביב 1944 הייתי בת שש־עשרה, והתגוררתי עם הורי ושתי אחיותי הגדולות בקאשה, הונגריה. סביבנו היו סימנים למלחמה ודעות קדומות. הכוכבים הצהובים שהצמדנו בסיכות למעילים שלנו. הנאצים ההונגרים — הנילאש, חברי מפלגת "צלב החץ" — שהתיישבו בדירה הישנה שלנו. הדיווחים בעיתונים על שדות קרב ועל הכיבוש הגרמני שמתפשט ברחבי אירופה. המבטים המודאגים שהורי החליפו ביניהם ליד השולחן. היום הנורא שבו סילקו אותי מנבחרת ההתעמלות למשחקים האולימפיים מפני שהייתי יהודייה. ולמרות כל אלה הייתי עסוקה למרבה האושר בדאגות רגילות של מתבגרת. הייתי מאוהבת בחבר הראשון שלי, אריק, הנער הגבוה, החכם, שפגשתי במועדון הקריאה. הרצתי בדמיוני שוב ושוב את הנשיקה הראשונה שלנו והתלהבתי משמלת המשי הכחולה החדשה שאבי עיצב בשבילי. התקדמתי יפה בלימודי הבלט וההתעמלות, והתלוצצתי עם מגדה, אחותי הבכורה היפהפייה, ועם קלרה, שלמדה נגינה בכינור בקונסבטוריון של בודפשט. 

ואז הכול השתנה. 

בבוקר קר באפריל, עם עלות השחר, כותרו יהודי קאשה ונכלאו במפעל ישן לייצור לבנים בקצה העיר. כעבור כמה שבועות העמיסו אותנו — את מגדה, את הורי ואותי — על קרון בקר שמגמת פניו אושוויץ. הורי נרצחו בתאי הגזים ביום שהגענו לשם. 

בלילה הראשון שלי באושוויץ, נאלצתי לרקוד בשביל קצין האס־אס, יוזף מנגלה, המוכר בכינויו מלאך המוות, האיש שפיקח על המשלוחים החדשים, והוא זה ששלח את אמי אל מותה. כשעברנו באותו היום בשורות הסלקציה, ציווה עלי, "תרקדי בשבילי!" ואני עמדתי על רצפת הבטון הקרה של הבלוק, קפואה מפחד. בחוץ התחילה תזמורת המחנה לנגן ואלס, "הדנובה הכחולה". זכרתי את עצתה של אמי — אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שהכנסת לתוך הראש שלך. עצמתי את עיני וברחתי אל עולם פנימי. בראשי לא הייתי אסירה במחנה מוות, קפואה ומורעבת וקרועה לגזרים בגלל אובדן. הייתי על הבמה בבית האופרה של בודפשט, ורקדתי בתפקיד ג'ולייט בבלט של צ'ייקובסקי. מתוך המקלט הפרטי הזה הוריתי לזרועותי להתרומם ולרגלי להסתחרר. גייסתי את הכוח לרקוד למען חיי. 

כל רגע באושוויץ היה גיהינום עלי אדמות. זה היה גם השיעור הטוב ביותר בחיי. חוויתי אובדן, עינויים, רעב ואיום מוות בלתי פוסק. גיליתי את הכלים להישרדות ולחופש שאני ממשיכה להשתמש בהם מדי יום בעבודתי כפסיכולוגית קלינית, כמו גם בחיי שלי. 

בזמן שאני כותבת את ההקדמה הזאת, בסתיו 2019, אני בת תשעים ושתיים. סיימתי את הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה קלינית בשנת 1978 ואני מטפלת באנשים בקליניקה זה יותר מארבעים שנה. עבדתי עם הלומי קרב ועם מי ששרדו תקיפות מיניות; עם סטודנטים, מנהיגי ציבור ומנכ"לים; עם אנשים שהתמודדו עם התמכרויות ועם כאלה שנלחמו בחרדות ובדיכאון; טיפלתי בזוגות שהתמודדו עם דחייה ובאלה שמשתוקקים להצית מחדש את האינטימיות; בהורים וילדים שלומדים איך לחיות יחד ובאלה שמגלים איך לחיות בנפרד. כפסיכולוגית; כאמא, סבתא וסבתא־רבתא; כצופה בהתנהגות שלי ושל אחרים; וכשורדת אושוויץ, אני כאן כדי לספר לכם שהכלא הנורא ביותר הוא זה שבניתי לעצמי. 

אני מניחה שחייכם שונים מאוד מחיי, אבל אתם מבינים בוודאי למה אני מתכוונת. רבים מאיתנו מרגישים לכודים בתוך הראש שלהם. המחשבות והאמונות שלנו קובעות, ולעתים קרובות מגבילות, את ההרגשות שלנו, את מה שאנחנו עושים ואת מה שנדמה לנו כאפשרי. בעבודתי גיליתי שאף על פי שהאמונות הכולאות אותנו צצות ופועלות בדרכים שמייחדות כל אחד מאיתנו, ישנם בתי כלא נפשיים משותפים לכולנו שתורמים לסבל. הספר הזה הוא מדריך מעשי שיעזור לנו לזהות את בתי הכלא הנפשיים שלנו ולפתח את הכלים שאנחנו זקוקים להם כדי לצאת לחופשי. 

הבסיס לחופש הוא היכולת לבחור. בחודשים האחרונים של המלחמה היו לי מעט מאוד אפשרויות, ולא היתה לי כל דרך להימלט. יהודי הונגריה היו בין האחרונים באירופה שנשלחו למחנות המוות, ואחרי שמונה חודשים באושוויץ, זמן קצר לפני שהצבא האדום הביס את גרמניה, אחותי ואני ומאה אסירים נוספים פונינו מאושוויץ וצעדנו מפולין, דרך גרמניה, לאוסטריה. עבדנו כפועלי כפייה במפעלים לאורך הדרך, ונסענו על גגות של רכבות כדי לשמש מגן אנושי לתחמושת הגרמנית שהובלה בהן מפני הפצצות של הבריטים. (הבריטים הפציצו את הרכבות למרות זאת.) 

כשאחותי ואני שוחררנו בגונסקירכן — מחנה ריכוז באוסטריה — במאי 1945, קצת יותר משנה לאחר שנעצרנו, הורי וכמעט כל האנשים שהכרתי מתו. גבי נשבר מהתעללות פיזית בלתי פוסקת. גוועתי ברעב, גופי היה מכוסה פצעים, בקושי זזתי כששכבתי בתוך ערמת גופות של אנשים חולים ורעבים כמוני שגופם נכנע. לא יכולתי להשיב לאחור את מה שעשו לי. לא יכולתי לשלוט במספר האנשים שהנאצים דחקו אל תוך קרונות הבקר או אל הקרמטוריום, במאמציהם להשמיד כמה שיותר יהודים ו"בלתי רצויים" אחרים עד שהמלחמה תסתיים. לא יכולתי לשנות את הדה־הומניזציה או את הטבח השיטתיים של יותר משישה מיליון חפים מפשע שמתו במחנות. יכולתי רק להחליט איך להגיב לאימה ולחוסר האונים. איכשהו, מצאתי בתוכי את הדרך לבחור בתקווה. 

אבל לשרוד את אושוויץ היה רק השלב הראשון במסע שלי אל החופש. במשך עשרות שנים נשארתי אסירה של העבר. על פני השטח, הצלחתי. השארתי את הטראומה שלי מאחור והמשכתי הלאה. התחתנתי עם בלה, בן למשפחה ידועה בפרשוב שהיה פרטיזן במלחמה ונלחם בנאצים ביערות שבהרי סלובקיה. נהייתי אמא, נמלטתי מהקומוניסטים באירופה, היגרתי לאמריקה, חייתי על פרוטות, נחלצתי מהעוני, ובשנות הארבעים לחיי הלכתי לקולג'. נעשיתי מורה בתיכון, ואז חזרתי ללימודים לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית ולדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית. גם בשלב מאוחר בהכשרה שלי לתואר מתקדם, כשהוטל עלי לעזור לאחרים להחלים, והפקידו בידַי אחדים מהמקרים הקשים יותר בסבב ההתמחות הקלינית שלי, עדיין הסתתרתי — ברחתי מן העבר, הכחשתי את האבל ואת הטראומה שלי, המעטתי בחשיבותם והעמדתי פנים, ניסיתי לרַצות אחרים ולעשות דברים בצורה מושלמת, האשמתי את בלה בעוינות ובאכזבה הכרוניות שלי ורדפתי אחר הישגים כאילו הם יוכלו לפצות על כל
מה שאיבדתי. 

יום אחד הגעתי למרכז הרפואי ויליאם בומונט בפורט בליס, טקסס, שם עשיתי סטאז' קליני שהיה תחרותי מאוד. לבשתי את החלוק הלבן וענדתי את תג השם שלי: ד"ר אגר, המחלקה לפסיכיאטריה. אבל לשנייה קלה המילים היטשטשו והיה לי נדמה שכתוב שם, ד"ר אגר, מתחזה. באותו רגע הבנתי שאינני יכולה לתמוך באחרים ולעזור להם להחלים אם לא ארפא את עצמי. הגישה הטיפולית שלי היא אקלקטית ואינטואיטיבית, תערובת של תובנות עם תיאוריות ושיטות עבודה שיש בהן נטייה קוגניטיבית. אני מכנה אותה "טיפול בבחירה", מפני שחירות ביסודה היא עניין של בחירה. אף על פי שהסבל הוא בלתי נמנע ואוניברסלי, אנחנו יכולים תמיד לבחור כיצד להגיב ואני מנסה להדגיש ולרתום את כוחם של המטופלים שלי לבחור — לחולל שינוי חיובי בחייהם. 

עבודתי נטועה בארבעה עקרונות ליבה פסיכולוגיים: 

הראשון, מתוך מרטין סליגמן והפסיכולוגיה החיובית, התפיסה של "חוסר אונים נרכש" — שגורמת לנו סבל בעיקר כאשר אנחנו מאמינים שאין לנו כל השפעה על חיינו, ששום דבר שנעשה לא יוכל לשפר את התוצאה. אנחנו פורחים כשאנחנו רותמים את ה"אופטימיות הנרכשת" — הכוח, העמידות והיכולת ליצור את המשמעות והכיוון של חיינו. 

השני, מתוך טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, הוא ההבנה שהמחשבות שלנו יוצרות את הרגשות וההתנהגות שלנו. כדי לשנות התנהגויות מזיקות, לא מתפקדות או כאלה שמביאות להרס עצמי, אנחנו משנים את המחשבות שלנו; אנחנו מחליפים את האמונות השליליות שלנו בכאלה שמשרתות את הצמיחה שלנו ותומכות בה. 

השלישי, מתוך קארל רוג'רס, אחד המנטורים שהשפיעו עלי יותר מכול, הוא חשיבותה של הערכה עצמית חיובית ללא תנאי. הרבה מהסבל שלנו נובע מההערכה השגויה שלא יאהבו אותנו אם נהיה אמיתיים — שכדי שאחרים יקבלו אותנו ויכירו בנו, עלינו להכחיש או להסתיר את האני האמיתי שלנו. בעבודתי אני שואפת להעניק אהבה ללא תנאי למטופלים שלי ולהדריך אותם לגלות את העובדה שאנחנו נעשים חופשיים כשאנחנו מפסיקים לעטות מסכות ולמלא את התפקידים והציפיות שאחרים מקצים לנו, ומתחילים לאהוב את עצמנו ללא תנאי. 

ולבסוף, אני עובדת מתוך הבנה, שמשותפת לי ולמנטור האהוב שלי, חברי ושורד אושוויץ כמוני ויקטור פרנקל, שהחוויות הקשות ביותר שלנו יכולות להיות המורים הטובים ביותר שלנו, בכך שהן מזרזות גילויים בלתי צפויים ופותחות אותנו לאפשרויות ולנקודות מבט חדשות. החלמה, הגשמה וחופש נובעים מהיכולת שלנו לבחור כיצד נגיב לכל מה שהחיים מזמנים לנו, להעניק משמעות ולהפיק תכלית מכל מה שאנחנו חווים — ובמיוחד מהסבל שלנו. 

חופש הוא מנהג לכל החיים — בחירה שעלינו לעשות שוב ושוב בכל יום. בסופו של דבר, בחירה דורשת תקווה, שאני מגדירה בשתי דרכים: המוּדעות שסבל, נורא ככל שיהיה, הוא זמני; וסקרנות לגלות מה יקרה בהמשך. תקווה מאפשרת לנו לחיות בהווה במקום בעבר ולפתוח את דלתות בתי הכלא הנפשיים שלנו. 

שלושת רבעי מאה אחרי השחרור, אני עדיין סובלת מסיוטי לילה. יש לי פלשבקים. עד ליום מותי אתאבל על אובדן הורי, שלא זכו לראות ארבעה דורות שעלו מהאפר של מותם. האימה עדיין איתי. אין שום חופש בהקלת ראש במה שקרה, או בניסיון לשכוח. 

אבל יש הבדל גדול בין לזכור ולכבד ובין להיתקע ברגשות אשם, בושה, כעס, עלבון או פחד מהעבר. אני מסוגלת להתמודד עם המציאות של מה שקרה ולזכור שאף על פי שהפסדתי, מעולם לא הפסקתי לבחור באהבה ובתקווה. מבחינתי, היכולת לבחור, גם בתוך כל כך הרבה סבל וחוסר אונים, היא המתנה האמיתית שהתגלתה מהימים שלי באושוויץ. 

אולי אסור לכנות דבר כלשהו שיצא ממחנות המוות בשם מתנה. איך יכול משהו טוב לצאת מהגיהינום? הפחד המתמיד שישלפו אותי מטור הסלקציה או מהבלוק בכל רגע וישליכו אותי אל תא הגזים; העשן הכהה שהיתמר מהארובות, תזכורת בלתי פוסקת לכל מה שאיבדתי ואני עתידה לאבד. לא היתה לי כל שליטה בנסיבות חסרות ההיגיון, המייסרות. אבל יכולתי להתמקד במה שהיה בראש שלי. יכולתי להגיב, לא ליזום. אושוויץ סיפקה את ההזדמנות לגלות בעצמי את החוזק הפנימי ואת יכולת הבחירה שלי. למדתי להסתמך על חלקים בי שאחרת לא הייתי יודעת על קיומם. 

לכולנו יש את היכולת הזאת לבחור. כששום דבר מועיל או מזין אינו בא מבחוץ, זהו בדיוק הרגע שבו יש לנו האפשרות לגלות מי אנחנו באמת. הדבר החשוב באמת איננו מה קורה לנו, אלא מה אנחנו עושים בניסיון שרכשנו. 

כשאנחנו נמלטים מהכלא הנפשי שלנו אנחנו לא רק נעשים חופשיים ממה שעצר בעדנו, אלא חופשיים לתרגל את הרצון החופשי שלנו. למדתי לראשונה את ההבדל בין חופש שלילי לחיובי ביום השחרור בגונסקירכן במאי 1945, כשהייתי בת שבע־עשרה. שכבתי על הקרקע הבוצית בתוך ערמת גופות המתים והגוססים כשגדוד הרגלים השבעים ואחת הגיע לשחרר את המחנה. אני זוכרת את עיני החיילים מלאות בעתה, פניהם מכוסים פיסות בד כדי לחסום את צחנת הבשר המרקיב. באותן שעות ראשונות של חופש, צפיתי בחברי האסירים לשעבר — אלה שהיו מסוגלים ללכת — יוצאים דרך שערי הכלא. כעבור רגעים מספר הם חזרו וישבו בחוסר עניין על העשב הרטוב או על רצפות העפר של הבלוקים, ולא היו מסוגלים ללכת הלאה. ויקטור פרנקל הבחין באותה תופעה כשהכוחות הסובייטיים שחררו את אושוויץ. כבר לא היינו בכלא, אבל רבים מאיתנו לא היו מסוגלים, מבחינה גופנית או נפשית, להכיר בחירות שלנו. היינו כל כך שחוקים ממחלות, מרעב ומטראומה שלא היינו מסוגלים לקבל אחריות על חיינו. בקושי זכרנו איך להיות אנחנו. 

סוף־סוף שוחררנו מהנאצים. אולם עדיין לא היינו חופשיים. 

עכשיו אני מבינה שהכלא המזיק ביותר הוא במוחנו, והמפתח נמצא בכיסנו. גם אם הסבל עצום והסורגים חזקים, אפשר לפרוץ לחופשי ממה שעוצר בעדנו. 

זה לא קל. אבל זה כל כך שווה את זה. 

בספרי "הבחירה" (The Choice)1 סיפרתי את סיפור המסע שלי מהשבי אל החופש ואחר כך אל החירות האמיתית. הייתי המומה ואסירת תודה לאופן שבו התקבל הספר ברחבי העולם ולכל הקוראים ששיתפו בסיפוריהם כיצד התמודדו עם עברם ופעלו כדי להקל על כאבם. יצרנו קשר, לפעמים פנים אל פנים, לפעמים באמצעות
אי־מיילים, רשתות חברתיות או שיחות וידיאו, ורבים מהסיפורים ששמעתי נכללים בספר זה. (שמות ופרטים מזהים אחרים שונו כדי להגן על פרטיותם.) 

כמו שכתבתי ב"הבחירה", אינני רוצה שאנשים יקראו את הסיפור שלי ויחשבו, "בכלל אי־אפשר להשוות את הסבל שלי לזה שלה". אני רוצה שאנשים ישמעו את הסיפור שלי ויחשבו "אם היא יכולה לעשות את זה, גם אני יכול!" רבים ביקשו ממני מדריך מעשי לריפוי שחוללתי בחיי ובחייהם של המטופלים שלי בעבודתי הקלינית. "המתנה" הוא הספר. 

בכל פרק, אני בוחנת כלא נפוץ שקיים בנפשנו. אני מתארת את השפעותיו ואת האתגרים שלו באמצעות סיפורים מחיי ומעבודתי כמטפלת, ולבסוף מציעה מפתחות שבאמצעותם אנחנו יכולים לשחרר את עצמנו מאותו כלא נפשי. חלק מהמפתחות הם שאלות שניתן להשתמש בהן כשאלות מנחות ביומן או בשיחה עם חבר נאמן או מטפל; אחרים הם צעדים שתוכלו לעשות כבר עכשיו כדי לשפר את חייכם ואת מערכות היחסים שלכם. החלמה איננה תהליך ליניארי, אבל ארגנתי את הפרקים בכוונה תחילה בסדר שמשקף את הקשת של המסע שלי אל החופש. עם זאת, הפרקים יכולים לעמוד ברשות עצמם, ואפשר לקרוא אותם בכל סדר שהוא. אתם המארגנים של המסע שלכם. אני מזמינה אתכם להשתמש בספר בכל דרך שתשרת אתכם היטב. 

ואני מציעה שלושה תמרורי דרך ראשוניים שתוכלו להתחיל בהם את הדרך אל החופש. 

איננו משתנים עד שאנחנו מוכנים. לפעמים נסיבות קשות — גירושים, תאונה, מחלה או מוות — מאלצות אותנו להתייצב מול מה שלא עובד ולנסות משהו אחר. לפעמים הכאב הפנימי שלנו או הכמיהה שאינה מוצאת מענה נהיים רועשים ועקשניים כל כך, שאיננו יכולים להתעלם מהם אפילו לשנייה אחת. אבל מוכנות איננה באה מבחוץ, ולא ניתן להאיץ בה או לאכוף אותה. אתם מוכנים כשאתם מוכנים, כשמשהו בפנים משתנה ואתם מחליטים, עד עכשיו עשיתי כך. עכשיו אני אעשה משהו אחר. 

איננו משתנים עד שאנחנו מוכנים. 

שינוי פירושו להפסיק את ההרגלים והדפוסים שכבר אינם משרתים אותנו. אם אתם רוצים לשנות את חייכם באופן משמעותי, אל תיטשו סתם כך הרגל או אמונה לקויים; החליפו אותם בהרגל או באמונה איתנים. אתם בוחרים לקראת מה אתם הולכים. אתם מוצאים את החץ והולכים בעקבותיו. כשאתם מתחילים את המסע שלכם, חשוב לברר לעצמכם לא רק ממה אתם רוצים להשתחרר, אלא גם מה אתם רוצים לעשות או להיות כשתהיו משוחררים. 

שינוי פירושו להפסיק את ההרגלים והדפוסים שכבר אינם משרתים אותנו.  

ולבסוף, כשאתם משנים את חייכם, המטרה איננה להפוך לאתם החדש המטרה היא להפוך לאתם האמיתי — אותו יהלום יחיד במינו שלעולם לא יתקיים שוב ולעולם לא יהיה ניתן להחליף אותו. כל מה שקרה לכם — כל הבחירות שעשיתם עד היום, כל הדרכים שבהן ניסיתם להתמודד — הכול חשוב; הכול שימושי. אינכם חייבים לזרוק הכול ולהתחיל מאפס. כל מה שעשיתם, הביא אתכם לכאן, אל הרגע הזה. 

כשאתם משנים את חייכם, עשו זאת כדי להיות מי שאתם באמת. 

המפתח החשוב ביותר לחופש הוא להמשיך ולהיות מי שאתם באמת.