החיים החדשים שלי ספר שני: התסריט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיים החדשים שלי ספר שני: התסריט
הוספה למועדפים

החיים החדשים שלי ספר שני: התסריט

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נועה רום

נועה רום (נולדה ב-26 בדצמבר 1975) היא סופרת נוער ומורה ישראלית, עיתונאית בעברה.

היא בוגרת מכון אבני במגמת עיצוב גרפי. בוגרת תואר ראשון בתקשורת בהצטיינות יתרה במכללה האקדמית נתניה (2003) ובעלת תעודה הוראה מטעם סמינר הקיבוצים (2010).
רום עובדת כמורה בבתי ספר יסודיים ומרצה בבתי ספר ובספריות על ספריה ועל תהליך הכתיבה.
 

תקציר

עמית מנסה להתרגל לחיים החדשים אבל זה לא קל: אמא מחפשת את עצמה בין היוגה למאמן האישי, אבא עסוק באהבה חדשה ומריח מפרחים ועוגות שוקולד, אלה אחותה מתמודדת לבדה, כועסת ומסתגרת.

מזל שיש חברים. בעיקר את ליקוש המקסימה והתומכת, ואת הראל האוהב והמסור.

אז למה עמית כל כך לא שקטה?

אולי זה רז, שממשיך לבצבץ מהפייסבוק, ואולי זה המורֶה החדש לספרות, שמבין שעמית חייבת לכתוב.

באמת לכתוב.

ובאמת לכתוב דורש הרבה אומץ, כי זה אומר להסתכל עמוק פנימה אל תוך הלב, ולהבין מה – ואת מי – היא באמת רוצה....

נועה רום ("עד הבת-מצווה זה יעבור", "כמה שאת נהדרת") חוזרת עם "החיים החדשים שלי", סדרה חדשה וסוחפת על התבגרות, מעברים ושינויים, על הכוח לסלוח והכוח לאהוב, ועל היכולת לשנות ולהשתנות. קולה המצחיק, החד, החכם והאנושי של עמית ידבר אל לב כל מי שיש לו לב.

"התסריט" הוא הספר השני בסדרה.

פרק ראשון

פרק 1

 

רציתי לספר לעדי שמלפני חודשיים, מתחילת מאי, אימא שלי בבית. היא מקבלת דמי אבטלה ועושה יוגה פעמיים בשבוע.

אחרי החופש הגדול, כשאני אתחיל את שנת הלימודים בכיתה ט', היא תתחיל ללמוד אימון אישי - קואוצ'ינג.

בינתיים היא מבשלת אוכל בריא בשביל אֵלָה ואני כמובן נאלצת לסבול את כל ניסויי הבישול שלה, שלא פעם יוצאים תפלים.

אימא גולשת שעות באינטרנט, קוראת ספרים על שינויים בחיים ורבה עם ההורים שלה ועם אבא שלי בטלפון. השיחות תמיד קצרות ותמיד מסתיימות במשפט "אין לי כוח להסביר את עצמי שוב ושוב", שאחריו היא מסתגרת בחדר שלה למשך שעה לפחות. די דומה לאלה כשאני חושבת על זה. גם היא מצטיינת בלהיעלם לחדר שלה בטריקת דלת.

עדי, שלה רציתי לספר את כל זה, היא ילדה שובת לב. יש לה פנים יפות, עם חיוך ממזרי שמייצר שתי גומות חן מקסימות ועיני שקד שמשדרות עצב. בחופש הגדול הדרכתי בקייטנה בגן הילדים שלה, ואותה אהבתי יותר מכל הילדים בגן. כשהסייעת הראשית סיפרה לי שהוריה של עדי עברו לא מזמן גירושין "לא פשוטים" יכולתי להתחבר לשאלה היום־יומית צובטת הלב שלה - 'אם אימא שלי בבית, למה אני לא יכולה להישאר איתה'?

מדריכה. רציתי להרוויח כסף משלי. חלמתי מה אקנה בו, הייתי בטוחה שאהיה הצלחה אדירה כמדריכה ולרגע לא חשבתי שיהיה לי קשה רגשית.

אביגיל, המדריכה השנייה שעבדה איתי, שלפה מתוך כובע קסמים מטפחות צבעוניות, הושיטה לעדי יד, משכה אותה לרקוד והצליחה להוציא ממנה חיוך. באחת ההפסקות שלנו, תוך כדי אכילת כריך ושתיית שוקו, התברר ששתינו לומדות באותה חטיבה, למרות שלא נפגשנו בשנה שעברה. היא סחפה אותי בצחוק המתגלגל שלה ובשמחת החיים שלה. אהבתי את השיער האדמוני, את הנמשים, אהבתי שהיא שונה ממני.

ביום האחרון עדי ניגשה אלי והושיטה לי דף עם ציור של שתינו. אני באדום והיא באפור. אין עצים או פרחים.

כשהיום הסתיים רציתי לחבק אותה אבל היא רצה לאימא שלה שבאה לקחת אותה.

עדי הציצה אלי מעבר לתיק הגדול של אמה, שחיפשה את מפתחות הרכב ולא חייכה. האם מלמלה שנורא חם היום ושבקייטנות אחרות גומרים בחמש ולא בארבע וחצי. היא נראתה עייפה ומותשת, תפסה ביד בתה וראיתי רק את גבן כשהתרחקו במכונית. קייטנת גן "פרפרים לבנים" הסתיימה.

נשארתי נטועה במקומי. תחושת התסכול הזכירה לי את הפעם הראשונה שראיתי את הדירה החדשה של אבא.

קומה שלישית בלי מעלית. שניים וחצי חדרים. קירות מתקלפים. רהיטים יד שנייה. הספה חומה, הכריות בלויות. בקול מעט מתנצל אמר אבא שהוא יחליף את הריפוד. שני כיסאות מצדי הספה. שולחן שחבר נתן לו. מטבח קטנטן שאת רוב שטחו תופס מקרר המתמלא לכבודנו בעיקר באוכל קנוי. בריא כמובן. חזה עוף עשוי בתנור, פתיתים, קערה גדולה של סלט ירקות וג'לי אדום, דיאטטי, דל קלוריות.

יום אחד קפצתי לשם עם סבא מאיר כדי להביא לו אוכל שסבתא הכינה. באותה הזדמנות היא הכניסה לשקית מצעים חדשים, מגבות ואהילים צבעוניים. המקרר היה ריק. קופסת קוטג', שלוש בירות, שתי עגבניות, ארבעה מלפפונים וביצים. אבא היה נבוך מההפתעה והציע שנזמין פיצה. עניתי שכבר אכלתי אצל סבא וסבתא.

את החדר שהיה מיועד לנו צבע אבא בצהוב עדין. הוא קנה מיטת נוער נפתחת, שתי מנורות צבעוניות, שולחן עבודה, כיסאות, מחשב חדש. השטיח הצהוב הדהוי היה מוכר לי. נזכרתי שסבתא מאירה רצתה להיפטר ממנו - הוא היה בחדר העבודה של סבא וצבר יותר מדי אבק לדעתה. על הקיר אבא תלה ארבע תמונות שלי ושל אלה מתקופות שונות בחיינו, ממוסגרות במסגרת עץ. דימיתי אותו בורר מהאלבום האחד שלקח איתו את התמונות השמחות, שבהן אנחנו מחייכות בעיניים תמימות. חשבתי על תשומת הלב והזמן שהשקיע והתרגשתי.

החדר שלו היה דל בחפצים. מיטה, שתי שידות קטנות, מתלה לבגדים ושני ארגזים שעדיין לא נפרקו.

ליקוש אמרה שלדעתה הוא עדיין לא מרגיש בבית. עניתי לה שאני חושבת שהוא אוהב לסדר בקצב שלו, לתת לכל פריט את המקום שלו, בזמן הנכון.

שכבנו על הספה בסלון שלה. ליקוש חזרה מטיול בן שבועיים וחצי עם ההורים שלה בארצות הברית. היא סיפרה חוויות, הראתה לי את הבגדים שקנתה וחילקה מתנות. ליקוש הנדיבה, האוהבת, הוציאה מתוך שקית גדולה שלל מתנות: בשבילי ספר באנגלית שעדיין לא תורגם לעברית ונורא רציתי אותו (היא חיפשה את הספר בכמה חנויות), שתי חולצות מדליקות וצמידים משווקים שונים, ולאלה שרשרת חרוזים יפהפייה. נישקתי אותה והיא אמרה שהתגעגעה.

"התמונות שהעלית באינסטגרם היו מדהימות, ניו יורק כל כך יפה."

"אם רק הייתי יכולה לטייל בה לבד, לברוח מהם, לשעה. חצי שעה." היא נראתה מהורהרת.

"ממי?"

"מההורים שלי. הם חנקו אותי, עמיתוש. הם רצו שיהיה מושלם. כל דקה ביררו שטוב לי, והנה עוד בגד שיהיה יפה עלייך, ואם לא בא לך ללכת לראות את ההצגה ההיא אפשר להחליף כרטיסים, ולא חייבים ללכת למוזיאון ההוא אם את לא רוצה."

"הם אוהבים אותך, יש לך הורים נהדרים, נראה שהם אף פעם לא רבים ו-"

"די," היא קמה. "אני מכינה לנו שייק בריא. זה מתכון שמצאתי באינטרנט. אל תיבהלי אם הוא יצא סגול, יש בפנים סלק."

"ליקוש, בואי, דברי איתי."

"לאיזה חוג נירשם השנה? עם הזומבה גמרנו, נכון? מה את אומרת?"

הלכתי אחריה. לא הבנתי מה אמרתי שסגר אותה ככה. כמו שבלול שהתכנס אל תוך עצמו. כל גופה התכווץ. היא פתחה את המקרר, חתכה פירות. התקרבתי אליה. היא חייכה, "אוי, שכחתי את הבננה."

"ליקוש."

הבלנדר הרעיש.

גם אלה לא משתפת במה שעובר עליה. היא כפופה יותר, משתבללת, כמו מנסה להיעלם. בפגישה הראשונה אצל הפסיכולוגית היא לא הוציאה הגה מהפה והודיעה לאימא שחבל על הכסף שלה כי היא מתכוונת להמשיך ולשתוק. לפגישה השנייה היא לא הלכה בטענה שהיא חולה. כאבה לה הבטן. אלה האשימה את הדיאטנית שהתפריט שנתנה לה גורם לה לבחילות.

לפגישה השלישית אימא ואבא הצטרפו אליה. אני לא יודעת מה היה שם. כשאימא והיא חזרו, אלה נכנסה לחדרה, לאחר מספר שניות יצאה, לקחה מהפריזר ארטיק, ציינה בקול רם שהוא ללא סוכר, חזרה לחדרה והפעם נעלה אחריה את הדלת. אימא נאנחה. לא רציתי לשאול מה היה. התחלתי לקרוא את הספר שליקוש קנתה לי. רציתי להתנתק. אהבתי ותיעבתי את השקט בבית. שלוש יחידות נפרדות.

את החום והנחמה מצאתי בהראל שחיכה לי מחוץ לגן מדי יום ביומו.

ביום האחרון של הקייטנה הלכנו לחוף הים. השמש ריחמה עלינו ובערה קצת פחות בעוז. הנחתי את ראשי עליו. חשבתי על הפגישות המקסימות שהיו לנו לאורך החודשיים האחרונים. על ידו המלטפת בעדינות, מכירה את עורי, מדגדגת את אפי, מזיזה שערות סוררות. נעים לי איתו. נוח. הוא יודע מתי להתרחק ואיך להתקרב. הוא מכיר אותי, יודע מה לומר כשאני מצוברחת, לא נעלב. אוהב.

והוא פה.

אני שוכבת במיטה וחושבת על עדי. מחרתיים היא תחזור לגן לשנה נוספת ואני לחטיבה. כיתה ט' 2. היא לא רוצה לצייר משפחה, אני לא מצליחה לחשוב על המשפחה שלי מבלה שבועיים וחצי בארצות הברית או פה בבית, שלא לדבר על שעה אחת, בלי לריב.

ליקוש מסמסת לי תמונה של שייק חדש, בצבע צהוב זרחני. סימסתי לה שהסגול עוד לא יצא לי ממערכת העיכול.

את מאמינה שתכף חוזרים ללימודים?

היה קצר מדי.

אולי תהיה שביתה?

אולי ירד ברד ושלג.

דמיינתי חורף סוער מגיח ללא התראה, אנשים נכלאים בבתיהם, אוגרים מזון, שמיכות ושייקים ירוקים זרחניים, מדליקים תנורים. בטלוויזיה מודיעים שהסופה שהגיעה בהפתעה תישאר פה לפחות עד אחרי החגים. החזאי יחפש מידע על הוריקנים, יתקשר לעמית שלו בארצות הברית, שישלח לו תדריך. קריינית חדשה תישלח לשדר מהשטח, מהכפור, ומדי פעם תעוף עם המיקרופון. ליאת תרוץ לספרייה לשאול עשרות ספרי רומנים, אני וליקוש ננסה לתקשר למרות שהרשתות הסלולריות יקרסו. הראל ישחה אלי ללא לאות.

הפעלתי את המאוורר. אולי עדיף שהשמש תזרח מחר. כהרגלה.

נועה רום

נועה רום (נולדה ב-26 בדצמבר 1975) היא סופרת נוער ומורה ישראלית, עיתונאית בעברה.

היא בוגרת מכון אבני במגמת עיצוב גרפי. בוגרת תואר ראשון בתקשורת בהצטיינות יתרה במכללה האקדמית נתניה (2003) ובעלת תעודה הוראה מטעם סמינר הקיבוצים (2010).
רום עובדת כמורה בבתי ספר יסודיים ומרצה בבתי ספר ובספריות על ספריה ועל תהליך הכתיבה.
 
החיים החדשים שלי ספר שני: התסריט נועה רום

פרק 1

 

רציתי לספר לעדי שמלפני חודשיים, מתחילת מאי, אימא שלי בבית. היא מקבלת דמי אבטלה ועושה יוגה פעמיים בשבוע.

אחרי החופש הגדול, כשאני אתחיל את שנת הלימודים בכיתה ט', היא תתחיל ללמוד אימון אישי - קואוצ'ינג.

בינתיים היא מבשלת אוכל בריא בשביל אֵלָה ואני כמובן נאלצת לסבול את כל ניסויי הבישול שלה, שלא פעם יוצאים תפלים.

אימא גולשת שעות באינטרנט, קוראת ספרים על שינויים בחיים ורבה עם ההורים שלה ועם אבא שלי בטלפון. השיחות תמיד קצרות ותמיד מסתיימות במשפט "אין לי כוח להסביר את עצמי שוב ושוב", שאחריו היא מסתגרת בחדר שלה למשך שעה לפחות. די דומה לאלה כשאני חושבת על זה. גם היא מצטיינת בלהיעלם לחדר שלה בטריקת דלת.

עדי, שלה רציתי לספר את כל זה, היא ילדה שובת לב. יש לה פנים יפות, עם חיוך ממזרי שמייצר שתי גומות חן מקסימות ועיני שקד שמשדרות עצב. בחופש הגדול הדרכתי בקייטנה בגן הילדים שלה, ואותה אהבתי יותר מכל הילדים בגן. כשהסייעת הראשית סיפרה לי שהוריה של עדי עברו לא מזמן גירושין "לא פשוטים" יכולתי להתחבר לשאלה היום־יומית צובטת הלב שלה - 'אם אימא שלי בבית, למה אני לא יכולה להישאר איתה'?

מדריכה. רציתי להרוויח כסף משלי. חלמתי מה אקנה בו, הייתי בטוחה שאהיה הצלחה אדירה כמדריכה ולרגע לא חשבתי שיהיה לי קשה רגשית.

אביגיל, המדריכה השנייה שעבדה איתי, שלפה מתוך כובע קסמים מטפחות צבעוניות, הושיטה לעדי יד, משכה אותה לרקוד והצליחה להוציא ממנה חיוך. באחת ההפסקות שלנו, תוך כדי אכילת כריך ושתיית שוקו, התברר ששתינו לומדות באותה חטיבה, למרות שלא נפגשנו בשנה שעברה. היא סחפה אותי בצחוק המתגלגל שלה ובשמחת החיים שלה. אהבתי את השיער האדמוני, את הנמשים, אהבתי שהיא שונה ממני.

ביום האחרון עדי ניגשה אלי והושיטה לי דף עם ציור של שתינו. אני באדום והיא באפור. אין עצים או פרחים.

כשהיום הסתיים רציתי לחבק אותה אבל היא רצה לאימא שלה שבאה לקחת אותה.

עדי הציצה אלי מעבר לתיק הגדול של אמה, שחיפשה את מפתחות הרכב ולא חייכה. האם מלמלה שנורא חם היום ושבקייטנות אחרות גומרים בחמש ולא בארבע וחצי. היא נראתה עייפה ומותשת, תפסה ביד בתה וראיתי רק את גבן כשהתרחקו במכונית. קייטנת גן "פרפרים לבנים" הסתיימה.

נשארתי נטועה במקומי. תחושת התסכול הזכירה לי את הפעם הראשונה שראיתי את הדירה החדשה של אבא.

קומה שלישית בלי מעלית. שניים וחצי חדרים. קירות מתקלפים. רהיטים יד שנייה. הספה חומה, הכריות בלויות. בקול מעט מתנצל אמר אבא שהוא יחליף את הריפוד. שני כיסאות מצדי הספה. שולחן שחבר נתן לו. מטבח קטנטן שאת רוב שטחו תופס מקרר המתמלא לכבודנו בעיקר באוכל קנוי. בריא כמובן. חזה עוף עשוי בתנור, פתיתים, קערה גדולה של סלט ירקות וג'לי אדום, דיאטטי, דל קלוריות.

יום אחד קפצתי לשם עם סבא מאיר כדי להביא לו אוכל שסבתא הכינה. באותה הזדמנות היא הכניסה לשקית מצעים חדשים, מגבות ואהילים צבעוניים. המקרר היה ריק. קופסת קוטג', שלוש בירות, שתי עגבניות, ארבעה מלפפונים וביצים. אבא היה נבוך מההפתעה והציע שנזמין פיצה. עניתי שכבר אכלתי אצל סבא וסבתא.

את החדר שהיה מיועד לנו צבע אבא בצהוב עדין. הוא קנה מיטת נוער נפתחת, שתי מנורות צבעוניות, שולחן עבודה, כיסאות, מחשב חדש. השטיח הצהוב הדהוי היה מוכר לי. נזכרתי שסבתא מאירה רצתה להיפטר ממנו - הוא היה בחדר העבודה של סבא וצבר יותר מדי אבק לדעתה. על הקיר אבא תלה ארבע תמונות שלי ושל אלה מתקופות שונות בחיינו, ממוסגרות במסגרת עץ. דימיתי אותו בורר מהאלבום האחד שלקח איתו את התמונות השמחות, שבהן אנחנו מחייכות בעיניים תמימות. חשבתי על תשומת הלב והזמן שהשקיע והתרגשתי.

החדר שלו היה דל בחפצים. מיטה, שתי שידות קטנות, מתלה לבגדים ושני ארגזים שעדיין לא נפרקו.

ליקוש אמרה שלדעתה הוא עדיין לא מרגיש בבית. עניתי לה שאני חושבת שהוא אוהב לסדר בקצב שלו, לתת לכל פריט את המקום שלו, בזמן הנכון.

שכבנו על הספה בסלון שלה. ליקוש חזרה מטיול בן שבועיים וחצי עם ההורים שלה בארצות הברית. היא סיפרה חוויות, הראתה לי את הבגדים שקנתה וחילקה מתנות. ליקוש הנדיבה, האוהבת, הוציאה מתוך שקית גדולה שלל מתנות: בשבילי ספר באנגלית שעדיין לא תורגם לעברית ונורא רציתי אותו (היא חיפשה את הספר בכמה חנויות), שתי חולצות מדליקות וצמידים משווקים שונים, ולאלה שרשרת חרוזים יפהפייה. נישקתי אותה והיא אמרה שהתגעגעה.

"התמונות שהעלית באינסטגרם היו מדהימות, ניו יורק כל כך יפה."

"אם רק הייתי יכולה לטייל בה לבד, לברוח מהם, לשעה. חצי שעה." היא נראתה מהורהרת.

"ממי?"

"מההורים שלי. הם חנקו אותי, עמיתוש. הם רצו שיהיה מושלם. כל דקה ביררו שטוב לי, והנה עוד בגד שיהיה יפה עלייך, ואם לא בא לך ללכת לראות את ההצגה ההיא אפשר להחליף כרטיסים, ולא חייבים ללכת למוזיאון ההוא אם את לא רוצה."

"הם אוהבים אותך, יש לך הורים נהדרים, נראה שהם אף פעם לא רבים ו-"

"די," היא קמה. "אני מכינה לנו שייק בריא. זה מתכון שמצאתי באינטרנט. אל תיבהלי אם הוא יצא סגול, יש בפנים סלק."

"ליקוש, בואי, דברי איתי."

"לאיזה חוג נירשם השנה? עם הזומבה גמרנו, נכון? מה את אומרת?"

הלכתי אחריה. לא הבנתי מה אמרתי שסגר אותה ככה. כמו שבלול שהתכנס אל תוך עצמו. כל גופה התכווץ. היא פתחה את המקרר, חתכה פירות. התקרבתי אליה. היא חייכה, "אוי, שכחתי את הבננה."

"ליקוש."

הבלנדר הרעיש.

גם אלה לא משתפת במה שעובר עליה. היא כפופה יותר, משתבללת, כמו מנסה להיעלם. בפגישה הראשונה אצל הפסיכולוגית היא לא הוציאה הגה מהפה והודיעה לאימא שחבל על הכסף שלה כי היא מתכוונת להמשיך ולשתוק. לפגישה השנייה היא לא הלכה בטענה שהיא חולה. כאבה לה הבטן. אלה האשימה את הדיאטנית שהתפריט שנתנה לה גורם לה לבחילות.

לפגישה השלישית אימא ואבא הצטרפו אליה. אני לא יודעת מה היה שם. כשאימא והיא חזרו, אלה נכנסה לחדרה, לאחר מספר שניות יצאה, לקחה מהפריזר ארטיק, ציינה בקול רם שהוא ללא סוכר, חזרה לחדרה והפעם נעלה אחריה את הדלת. אימא נאנחה. לא רציתי לשאול מה היה. התחלתי לקרוא את הספר שליקוש קנתה לי. רציתי להתנתק. אהבתי ותיעבתי את השקט בבית. שלוש יחידות נפרדות.

את החום והנחמה מצאתי בהראל שחיכה לי מחוץ לגן מדי יום ביומו.

ביום האחרון של הקייטנה הלכנו לחוף הים. השמש ריחמה עלינו ובערה קצת פחות בעוז. הנחתי את ראשי עליו. חשבתי על הפגישות המקסימות שהיו לנו לאורך החודשיים האחרונים. על ידו המלטפת בעדינות, מכירה את עורי, מדגדגת את אפי, מזיזה שערות סוררות. נעים לי איתו. נוח. הוא יודע מתי להתרחק ואיך להתקרב. הוא מכיר אותי, יודע מה לומר כשאני מצוברחת, לא נעלב. אוהב.

והוא פה.

אני שוכבת במיטה וחושבת על עדי. מחרתיים היא תחזור לגן לשנה נוספת ואני לחטיבה. כיתה ט' 2. היא לא רוצה לצייר משפחה, אני לא מצליחה לחשוב על המשפחה שלי מבלה שבועיים וחצי בארצות הברית או פה בבית, שלא לדבר על שעה אחת, בלי לריב.

ליקוש מסמסת לי תמונה של שייק חדש, בצבע צהוב זרחני. סימסתי לה שהסגול עוד לא יצא לי ממערכת העיכול.

את מאמינה שתכף חוזרים ללימודים?

היה קצר מדי.

אולי תהיה שביתה?

אולי ירד ברד ושלג.

דמיינתי חורף סוער מגיח ללא התראה, אנשים נכלאים בבתיהם, אוגרים מזון, שמיכות ושייקים ירוקים זרחניים, מדליקים תנורים. בטלוויזיה מודיעים שהסופה שהגיעה בהפתעה תישאר פה לפחות עד אחרי החגים. החזאי יחפש מידע על הוריקנים, יתקשר לעמית שלו בארצות הברית, שישלח לו תדריך. קריינית חדשה תישלח לשדר מהשטח, מהכפור, ומדי פעם תעוף עם המיקרופון. ליאת תרוץ לספרייה לשאול עשרות ספרי רומנים, אני וליקוש ננסה לתקשר למרות שהרשתות הסלולריות יקרסו. הראל ישחה אלי ללא לאות.

הפעלתי את המאוורר. אולי עדיף שהשמש תזרח מחר. כהרגלה.