מישהי אחרת
כמה פעמים התפללנו לא להיות אנחנו?
כמה פעמים העדפנו לקבל גוף אחר, תכונות אחרות, כישורים אחרים ומראה אחר?
בינינו? אי שם "קצת לפני פעם” היה זרע שפגש ביצית וביחד הם יצרו חיים.
בשנייה מסוימת על ציר הזמן הם יצרו אותי, ואותך, ואת השכנה ממול
מאית השנייה לכאן או לכאן – אני לא הייתי אני ואת לא היית את.
מישהו שם למעלה יצר אותנו בדיוק יֶתר
יפות עם צלוליט
טובות מספיק עם שריטות
חכמות עם קשב וריכוז
ופאקינג מסוגלות – להשיג כל מה שאנחנו מציבות לעצמנו.
ככה.
איך שאנחנו.
תאהבו את עצמכן, תאהבו אתכן אהבת אמת
הייתי ילדה מלאה.
מלאה בטוב לב, ביצירתיות, בכישרון, ביופי, בנתינה ובשומן.
כן כן, שומן.
הייתי שמנמונת, זה כל מה שראיתי לנגד עיניי.
בגיל שש עמדתי מול המראה וניסיתי לתלוש לעצמי את הבטן. כשהבנתי שזה לא עובד אותו הדבר כמו עם הציור שתלשתי מהדף האחרון של מחברת החשבון, ביקשתי ללכת לדיאטנית.
אני זוכרת את אימא שלי מסתכלת עליי מהצד, חסרת אונים, כל כך הרבה פעמים – מנסה להראות לי את מה שביטחון עצמי נמוך מטשטש כל כך טוב כשאת מביטה בך במראה.
יכולה עוד להיזכר בתחושה הזאת, איך הלב שלה נגזר לחתיכות בכל פעם שחזרתי מהגן או מבית הספר בוכה – כי צחקו עליי, כי ירדו עליי והציקו לי, בוכה כי אני מתביישת לרקוד בטקס בית הספר בבגד גוף צמוד, בוכה כי לקנות בגד ים הפך להיות סיוט מתמשך.
"יש בך כל כך הרבה טוב”, היא תמיד אמרה לי, אבל אני? ראיתי לנגד עיניי אך ורק את מה שחשבתי שהוא דפוק.
לפני כמה זמן נסחפנו לשיחה נוסטלגית. פתאום התחוור לי איפה היה הפוקוס שלי כל הזמן, עיניי הוצפו בדמעות, אלה היו דמעות של חרטה.
ידעתי שלא אוכל להחזיר לעצמי לעולם את הזמן שבו לא אהבתי את עצמי, ירדתי על עצמי, האמנתי לכל מי שאמר שאני לא טובה, לא יפה, לא חכמה ושזה פסול להיות שמנה.
החלטתי שאני לא רוצה לבזבז עוד דקה בלא לאהוב אותי, אפילו לא אחת.
תאהבו את עצמכן, תאהבו אתכן אהבת אמת.
זה הניצחון הגדול ביותר שלכן על עצמכן, על הפחדים והמחסומים שלכן וגם על כל מי שאי פעם העז להקטין אתכן.
תנו לעצמכן לזרוח, אתן היום מי שאתן בזכותכן, עבדתן קשה והרווחתן אתכן ביושר.
אתן יצירה חד־פעמית. פשוט תזרחו.
מי שלא נאה לו, שיסתנוור.
ולכל מי שהגיש לי לימונים, מתקופת הגן ועד היום – תודה.
יצאה לי אחלה לימונדה.
ואני? אני אופטימית.
אני מאמינה שעוד ניפגש
כי קארמה איזנוט א ביץ', שי איז א פאקינג הור.
אולי ניפגש כשיהיו לנו ילדים, ושלי בטוח יעבירו שיעור
בחיים לילדים שלכם
על מה היא דרך ארץ, אהבת אדם וקבלתו
כמו שהוא.
איך שהוא.
בזכות מי שהוא.
אלוהימה
אם אלוהים היה נותן ל"אלוהימה" לקבל קצת יותר החלטות, אולי דברים היו נראים אחרת.
אם רק אלוהימה הייתה זו שמנהלת את העולם, אולי השמיים היו ורודים במקום כחולים, אולי העננים היו בכלל צמר גפן.
אני מנחשת שסטייל היה נכנס לחוק כחובה וכולנו היינו מקבלים תווי קנייה ל"שיין" ול"זארה" על חשבון המדינה.
אילו הייתה לנו ראשת ממשלה שלא נופלת מאף ראש של גבר, אמוציונלית מעט כשהיא במחזור ועדיין עניינית ושקולה – כזו שתדע לתקן כל שבר. לכו תדעו, אולי גבר ואישה היו מקבלים את אותה המשכורת על אותה העבודה, גם אם היא לא מסוגלת להשתין בעמידה.
אילו אישה שמפגינה את המיניות שלה לא הייתה נחשבת "מופקרת", וככל שהיא תרשה לעצמה להיות מי שהיא כך היא תיחשב כיותר "גברת".
אם אלוהימה הייתה משמיעה קול, בטח נשים היו נחשבות כאלה שיודעות לנהוג מצוין, וכשהייתי באה לחנות את הרכב, אף גבר לא היה ניגש אליי לפתח החלון ומתחיל לעוץ לי עצות "תסובבי לכאן", "תשברי את ההגה", מבלי לשאול אם אני בכלל מסתדרת.
בעולם שבו אלוהימה קובעת, בטח לא היו מודדים לנו את אורך החצאית ומשייכים אותה להערכה העצמית, וכשגבר היה עובר ברחוב איזו אישה שנשענת על הברזלים הייתה שורקת לו וצועקת: “הלו יפיוף, אתה בא לכאן הרבה?”
אבל היא, היא תתנהג אחרת, היא לא תפליק לו על התחת, כי היא יודעת איך זה מרגיש כשחוצים גבולות, היא הייתה שם ולא פעם אחת.
אם אלוהימה הייתה נותנת איזה ״סיי״ כאן בכדור, אולי הילדה הקטנה שהייתי לא הייתה שואלת את אימא שלה בתדהמה: “מה את עושה?” כשהיא תיקנה את שואב האבק בעצמה.
אולי, רק אולי, היינו מצליחים לקבל את העובדה שגברים ונשים כל אחד מכוכב אחר, ההוא מנגה וזאת ממאדים, ובכל זאת כולנו בזכויות שלנו שווים.
מישהי אחרת
כמה פעמים התפללנו לא להיות אנחנו?
כמה פעמים העדפנו לקבל גוף אחר, תכונות אחרות, כישורים אחרים ומראה אחר?
בינינו? אי שם "קצת לפני פעם” היה זרע שפגש ביצית וביחד הם יצרו חיים.
בשנייה מסוימת על ציר הזמן הם יצרו אותי, ואותך, ואת השכנה ממול
מאית השנייה לכאן או לכאן – אני לא הייתי אני ואת לא היית את.
מישהו שם למעלה יצר אותנו בדיוק יֶתר
יפות עם צלוליט
טובות מספיק עם שריטות
חכמות עם קשב וריכוז
ופאקינג מסוגלות – להשיג כל מה שאנחנו מציבות לעצמנו.
ככה.
איך שאנחנו.
תאהבו את עצמכן, תאהבו אתכן אהבת אמת
הייתי ילדה מלאה.
מלאה בטוב לב, ביצירתיות, בכישרון, ביופי, בנתינה ובשומן.
כן כן, שומן.
הייתי שמנמונת, זה כל מה שראיתי לנגד עיניי.
בגיל שש עמדתי מול המראה וניסיתי לתלוש לעצמי את הבטן. כשהבנתי שזה לא עובד אותו הדבר כמו עם הציור שתלשתי מהדף האחרון של מחברת החשבון, ביקשתי ללכת לדיאטנית.
אני זוכרת את אימא שלי מסתכלת עליי מהצד, חסרת אונים, כל כך הרבה פעמים – מנסה להראות לי את מה שביטחון עצמי נמוך מטשטש כל כך טוב כשאת מביטה בך במראה.
יכולה עוד להיזכר בתחושה הזאת, איך הלב שלה נגזר לחתיכות בכל פעם שחזרתי מהגן או מבית הספר בוכה – כי צחקו עליי, כי ירדו עליי והציקו לי, בוכה כי אני מתביישת לרקוד בטקס בית הספר בבגד גוף צמוד, בוכה כי לקנות בגד ים הפך להיות סיוט מתמשך.
"יש בך כל כך הרבה טוב”, היא תמיד אמרה לי, אבל אני? ראיתי לנגד עיניי אך ורק את מה שחשבתי שהוא דפוק.
לפני כמה זמן נסחפנו לשיחה נוסטלגית. פתאום התחוור לי איפה היה הפוקוס שלי כל הזמן, עיניי הוצפו בדמעות, אלה היו דמעות של חרטה.
ידעתי שלא אוכל להחזיר לעצמי לעולם את הזמן שבו לא אהבתי את עצמי, ירדתי על עצמי, האמנתי לכל מי שאמר שאני לא טובה, לא יפה, לא חכמה ושזה פסול להיות שמנה.
החלטתי שאני לא רוצה לבזבז עוד דקה בלא לאהוב אותי, אפילו לא אחת.
תאהבו את עצמכן, תאהבו אתכן אהבת אמת.
זה הניצחון הגדול ביותר שלכן על עצמכן, על הפחדים והמחסומים שלכן וגם על כל מי שאי פעם העז להקטין אתכן.
תנו לעצמכן לזרוח, אתן היום מי שאתן בזכותכן, עבדתן קשה והרווחתן אתכן ביושר.
אתן יצירה חד־פעמית. פשוט תזרחו.
מי שלא נאה לו, שיסתנוור.
ולכל מי שהגיש לי לימונים, מתקופת הגן ועד היום – תודה.
יצאה לי אחלה לימונדה.
ואני? אני אופטימית.
אני מאמינה שעוד ניפגש
כי קארמה איזנוט א ביץ', שי איז א פאקינג הור.
אולי ניפגש כשיהיו לנו ילדים, ושלי בטוח יעבירו שיעור
בחיים לילדים שלכם
על מה היא דרך ארץ, אהבת אדם וקבלתו
כמו שהוא.
איך שהוא.
בזכות מי שהוא.
אלוהימה
אם אלוהים היה נותן ל"אלוהימה" לקבל קצת יותר החלטות, אולי דברים היו נראים אחרת.
אם רק אלוהימה הייתה זו שמנהלת את העולם, אולי השמיים היו ורודים במקום כחולים, אולי העננים היו בכלל צמר גפן.
אני מנחשת שסטייל היה נכנס לחוק כחובה וכולנו היינו מקבלים תווי קנייה ל"שיין" ול"זארה" על חשבון המדינה.
אילו הייתה לנו ראשת ממשלה שלא נופלת מאף ראש של גבר, אמוציונלית מעט כשהיא במחזור ועדיין עניינית ושקולה – כזו שתדע לתקן כל שבר. לכו תדעו, אולי גבר ואישה היו מקבלים את אותה המשכורת על אותה העבודה, גם אם היא לא מסוגלת להשתין בעמידה.
אילו אישה שמפגינה את המיניות שלה לא הייתה נחשבת "מופקרת", וככל שהיא תרשה לעצמה להיות מי שהיא כך היא תיחשב כיותר "גברת".
אם אלוהימה הייתה משמיעה קול, בטח נשים היו נחשבות כאלה שיודעות לנהוג מצוין, וכשהייתי באה לחנות את הרכב, אף גבר לא היה ניגש אליי לפתח החלון ומתחיל לעוץ לי עצות "תסובבי לכאן", "תשברי את ההגה", מבלי לשאול אם אני בכלל מסתדרת.
בעולם שבו אלוהימה קובעת, בטח לא היו מודדים לנו את אורך החצאית ומשייכים אותה להערכה העצמית, וכשגבר היה עובר ברחוב איזו אישה שנשענת על הברזלים הייתה שורקת לו וצועקת: “הלו יפיוף, אתה בא לכאן הרבה?”
אבל היא, היא תתנהג אחרת, היא לא תפליק לו על התחת, כי היא יודעת איך זה מרגיש כשחוצים גבולות, היא הייתה שם ולא פעם אחת.
אם אלוהימה הייתה נותנת איזה ״סיי״ כאן בכדור, אולי הילדה הקטנה שהייתי לא הייתה שואלת את אימא שלה בתדהמה: “מה את עושה?” כשהיא תיקנה את שואב האבק בעצמה.
אולי, רק אולי, היינו מצליחים לקבל את העובדה שגברים ונשים כל אחד מכוכב אחר, ההוא מנגה וזאת ממאדים, ובכל זאת כולנו בזכויות שלנו שווים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
