שכח את הפחד!

הקדמה
יאנק: האדם והידיד

יאנק ואני הכרנו זה את זה באמצע שנות ה־50 של המאה הקודמת, בעקבות אירועים מקריים היכולים להיראות כיום בלתי סבירים. בימים הרחוקים ההם, השירות הצבאי הפגיש בין צעירים צרפתים שמוצאם, תרבותם והכשרתם היו שונים אלה מאלה, מצב שהביא ליצירתם של קשרים חברתיים ביניהם. בדרך זו, לאחר סיום לימודיי, פגשתי בגדוד של העיר בלפור (Belfort) את מוריס כגן, בעל דרגות וצעיר כמוני; עד מהרה התחבבנו זה על זה. לאחר השחרור, התברר ששנינו גרנו בפריז ויכולנו להמשיך ולקיים קשרים רצופים. הוא הכניס אותי לחוג חברים, שהיו ברובם סטודנטים ובילו מפעם לפעם בביתם של יאנק ואליס, שנישאו לא מכבר והתגוררו ברחוב שארנטון בפריז. כך הכרנו, והייתה זו תחילתה של ידידות רבת שנים. האווירה הייתה עליזה, מארחינו קיבלו את פנינו בחביבות, שיחקנו ברידג', ניהלנו שיחות ערות וידידותיות על הנושאים המגוונים ביותר, רציניים ושוליים גם יחד. יאנק גילה התלהבות וסקרנות (זה לא השתנה!). הוא למד רפואה ועבד בדירתו עם שני תלמידים־עמיתים. מאחר שהתחלתי קריירה בפיזיקה תאורטית, יצא שעזרתי להם להטמיע את שיעורי הפיזיקה שלהם. מעט לאחר מכן יאנק ואליס קיבלו את פניה של רעייתי לעתיד ונטלו חלק בנישואינו, שנערכו בהתאם למנהג הארמני. אולם עד מהרה, למרבה הצער, בריאותו של אביו של יאנק התדרדרה והוא נאלץ לנטוש את לימודי הרפואה כדי לטפל במפעל שהמשפחה התקיימה ממנו.

ייתכן שחיבתנו ההדדית התחזקה בשל העובדה שמשפחותינו מצאו מקלט בצרפת בעקבות שתי השמדות־עם, שבוצעו במרווח של עשרים וחמש שנה זו מזו. אך יהודיותו של יאנק לא באה כל כך לידי ביטוי בשיחותינו, עד מלחמת ששת הימים. באותו פרק זמן, יחד עם אליס, הם החליטו להתיישב בישראל עם ילדיהם, צעד שהתממש כעבור מספר שנות הכנה, שבמהלכן המשכנו להיפגש בקביעות. פרידה זו העציבה אותנו, הגם שקלטנו עד כמה הם מאושרים להגשים את שאיפותיהם. בהמשך, עקבנו ממרחק אחר קורות משפחתם, פעילויותיהם והדינמיות שבה הם ניגשו לחייהם החדשים והצליחו לבנות אותם. התפעלנו בעיקר ממסירותו ומאומץ ליבו של יאנק כאשר תרם כליה לבנו, שהייתה תנאי להישרדותו הרפואית. יאנק ואליס שמחו מאוד כשראו אותו מקים משפחה. הם באו מעת לעת לפריז ונהנינו תמיד לשוב ולהיפגש. באחד מאותם ביקורים חגגנו את נישואיו של אחד מבנינו וזו הייתה הזדמנות לחגוג יחד.

זה כעשרים שנה, אנחנו נפגשים איתם מדי קיץ בחוף של נורמנדי. רק שם, כעבור זמן רב, יאנק סיפר לנו, תחילה במקוטע ובהמשך עם פרטים מדהימים ביותר, על אודות הטרגדיה שחווה לפני שהגיע לצרפת. אמנם בישראל הוא הקליט את זיכרונותיו ונתן הרצאות, אך להציף את עברו בעבור קהל רחב יותר הצריך כנראה כמה עשורים. נדרשו לו כמעט חמישים שנה כדי לחזור לפולין ולהתחקות אחר עקבותיהם של המקומות שבהם התבגר. האם אותה דיסקרטיות ארוכת שנים נבעה מצניעותו? האם אירועים כאלה הכאיבו לו עד כדי כך שהוא חשש לחוות אותם שוב תוך כדי סיפורם? או שמא פחד מאי־הבנה? במהלכם של אותם קיצים, ראינו כיצד הוא משתכנע שהוא יורשָהּ של היסטוריה שחשוב להפיץ אותה טוב יותר על ידי רישומה בספר. היינו עדים להבשלתו הארוכה של אותו ספר; גרסאותיו הראשונות, בסגנון עדיין גולמי, הסעירו אותנו. הוא שמח על כך שיֵצא סוף סוף לאור אותו סיפור של התנסות אישית יחידה במינה, סיפור הראוי להפצה רבתי. עומדת כאן לרשותנו עדות ללא אח ורע, שאינה יכולה אלא להפתיע, לרתק ולרגש כל קורא באשר הוא.

רוז'ה באליאן (Balian)

חבר האקדמיה למדעים

פתח דבר

התחלתי לכתוב את העדות הזאת באביב 2017. האירועים המתוארים בה הם אלה שחוויתי באופן אישי, כפי שזיכרוני קלט אותם. הם מכסים את שנות המלחמה בפולין, מ־1939 עד 1946, כלומר (כמעט) החל מגיל תשע עד גיל שש־עשרה, עם זיכרונות מילדותי מאז לידתי ב־1930. סיפורה של תקופה זו נוגע אך ורק לתולדות משפחתי, כפי שהן חרותות לעד בתאים שלי כמו גם בנפשי. מאחר שאינני היסטוריון, איני מוסמך לנתח או לפרש, עם הסמכות הנדרשת, את מהלך ההיסטוריה. הערותיי, הבנת האירועים שחוויתי, ניתוחיי, אלה שערכתי בימים ההם כמו גם המבט שהאדם בן שמונים ושמונה כמעט מפנה על הילד שהיה אז, כל אלה אינם מחייבים אפוא אלא רק אותי.

כמי ששייך לאותו מיעוט קטן של ניצולי שואה הנאמנים לחובת הזיכרון, התרגלתי זה שנים רבות להעיד על אותו טרגדיה. זיכרונות ילדותי היו נושא להרצאות רבות בבתי הספר ובמוסדות שאני מוזמן אליהם, והקלטות שאורכן יותר משלוש שעות מתועדות הן ביד ושם, בירושלים, והן במוזיאון לתולדות היהודים בוורשה, פולין.

אולם, הגם שההקלטות עומדות לרשות המבקרים באותם אתרי זיכרון נעלים - ולרשות ההיסטוריונים - הן פונות במהותן לקהל מצומצם ולא לדורות החדשים.

העדים הישירים, שמספרם הולך וקטן עם השנים, לא יחיו עוד בעתיד הקרוב. הכתוב הוא הדבר היחיד היכול עדיין להמשיך ולהעביר באופן הרחב ביותר את אותה חובת זיכרון בין־דורית שאני קשור אליה בכל נימי נפשי.

בערוב ימיי, רצוני העמוק ביותר הוא לגרום לכך שאנשים יוצאי דופן, אלה מבני משפחתי, אלה שהזדמן לי להכיר ושאני משחזר את סיפורם, לא ייעלמו מזיכרונה הגדול של האנושות. מקומם בפנתיאון של חיי הנצח, משום שהם גיבורי צללים ועמודים שעליהם נשען המצפון האנושי. המסורת היהודית העתיקה ביותר טוענת שהעולם אינו קיים אלא בזכותם של ל"ו צדיקים, הפזורים ביקום ושאיש אינו מכיר. שלושים ושישה עמודים המחזיקים את הגלובוס. והיה ואחד מהם יחסר, העולם יבוא אל קיצו... אני יודע שדרכי הצטלבה, מבלי שאהיה מודע לכך, בדרכו של לפחות אדם אחד מבין אותם אנשי אור.

למסור בכתב את זיכרונות ילדותי היה כרוך בכאב, יותר משהעליתי על דעתי. אף שאני שולט היטב ב"היסטוריה שלי" וגם רגיל לספר אותה, דבר לא עזר. לעיתים קרובות, בהגיעי לרגעים הקשים ביותר במהלך חיי הצעירים, בסביבות גיל אחת־עשרה וחצי, עצרתי ונטיתי לדחות ליום המחרת את המשך הסיפור, בשעה שהמלחמה הפכה אותנו למבוגרים בגופם של ילדים. התברר שעקבות האירועים, שאינן ניתנות למחיקה, כואבות בדיוק כמו ביום הראשון. ההסתייעות בכדורי שינה סיפקה לי לילות סוערים ובקרים שלא מצאתי בהם את המנוחה המיוחלת. אולם הייתי חייב להמשיך עד תום כדי להיות שלם עם עצמי וכדי לכבד את זכרם של אלה שהצילו את חיינו תוך כדי סיכון חייהם. עמודים אלה נכתבו בדמעות. חסרות צבע חסרות משמעות לכאורה, הן בכל זאת מבטאות, על ידי טעם המלח, את הרגשות השקועים במעמקי ליבי.

הודות לתרגול שאבי כפה עליי ללא לאות במהלך השנים השחורות ההן, אני חב לו את היכולת לשחזר במהימנות יתרה את אירועי המאה הקודמת, את ימיה האפלים ביותר של האנושות. העדות היא גם דרכי להוקיר את זכרו ובו בזמן לומר "תודה" לחיים שהרי, כמו אנה פרנק, נועדתי למות, אך בזכות אלה שאני עומד לדבר עליהם, המוות לא השיג אותו.

פרק 1
פניה של המלחמה…

ב־8 בספטמבר, יומה השמיני של הפלישה, המשוריינים הגרמניים השיגו אותנו בעיירה אוסטרובייץ (Ostrowiec), בחלקו המזרחי של מרכז פולין. ארבעה ימים קודם לכן עזבנו את סוחדניוב (Suchedniów), כפר הנמצא בין קילצה (Kielce) לראדום (Radom), כשמונים קילומטרים מערבה מהן, שָם משפחת אמי החזיקה אחוזה. עוד בתחילתם של מעשי האיבה, התברר שהטנקים של החטיבות הגרמניות (Panzer-Divisionen) היו רבים יותר ולמרבה הצער גם יעילים הרבה יותר מן הטנקים הקלים ומגדודי הפרשים הפולני. ככל שחיל זה נהג בגבורה, לחרבותיהם ולכידוניהם של חיילי העילית שלו לא הייתה כל השפעה על השריונים. השורות שהעמידו חיילינו נקצרו מהר יותר משנפלה התבואה תחת להבם של הקוצרים בתקופה זו של השנה. חיל האוויר הפולני, שהיה בחלקו מיושן ומאורגן בחובבנות, הושמד כמעט כליל, ועד מהרה מפציצי הצלילה (Stukas) של חיל האוויר הגרמני נותרו שליטים יחידים בשמיים. הם טסו ללא פגע בגובה נמוך, תקפו את היעדים שנבחרו או המטירו אש מקלעים, ללא כל סיכון, על דרכי הבריחה שפלשו אליהן עשרות אלפי אזרחים וחיילים הנמצאים בתנועה, זרעו באופן עיוור בהלה ומוות.
עמדתי להיות בן תשע בעוד שלושה חודשים וחמישה ימים, ב־13 בדצמבר 1939. משפחתי קראה לי "קוּבֶּק", כינוי חיבה של יאקוּבּ, שמו הפרטי של הסבא רבא שלי, שהתגאיתי בו ושאותו כיבדתי כמיטב יכולתי. בנסיבות אחרות, הייתי ודאי נהנה מעושרם של הנופים שחצינו במהלך המסע, וגם נותן דרור לדמיוני בשולי היערות העבותים: על פי האגדות, מכשפות כמו "באבא יאגא" חיו במערות במעבֶּה היער ויצאו מהן בלילה כדי לארגן מסיבות הוללות... אך העולם לא היה עוד כפי שהיה. עד לפני כמה ימים, חייתי בתוך חוסר הדאגה של חופשה עם הוריי ב־Szczawnica, אתר נופש מוערך בהרי הקרפטים הפולניים. האם חלמתי את אותם ימים מאושרים? ילדותי חמקה ממני בקצב צעידת הסוסים ועזבה את נפשי כפי שהדם ניגר מפצע.
כמו כל הילדים שפגשנו בדרכים במהלכם של אותם ימים נוראים, כבר ראיתי דברים שאיש מאיתנו לא הוכן לקראתם. המלחמה כפתה את פניה על חיי היום־יום. לא גיבשתי ראייה כוללת וגם לא הכרה של רצף האירועים אלא כעבור זמן רב מאוד. העתיד התמזג עם ההווה.
מה שהייתי עתיד לחוות, איש לא יכול היה לדמיין.
העגלה הגדולה של סבי, שעליה נערמו החפצים החיוניים ביותר שהערכנו שנצטרך להשתמש בהם, השתלבה בשיירה המגובבת של האוכלוסיות הנמלטות עוד מיומה הרביעי של המלחמה. נוסף על הסבים שלי, זליג־אברהם ורשבסקי וסבתי שרה, דודי הרשל ואשתו פרידה, שהייתה בהיריון מתקדם, היינו עם הוריי משה ולובה ברקמן ואחותי הקטנה, סלינקה, צעירה ממני בארבע שנים וחצי. הצלחנו לחצות שמונים קילומטר בצעדה כפויה לעבר מזרח פולין, עד שנאלצנו לעצור אצל התושבים כדי שהסוסים יוכלו לנוח. הגענו לאוסטורבייץ ברגע שבו הכוחות הממונעים הגרמניים נכנסו אליה. כל התקוות של בריחה לעבר הלא־נודע נמוגו. מה לעשות? לאן לפנות?
לא ידענו דבר על אודות המערך הגרמני, על מספר החֵיְלות ועל מיקומם. המבוגרים שוחחו ביניהם וחיפשו פתרון שלא היה בנמצא. אולם היה ברור שלא נוכל להישאר בעיירה שבה לא הכרנו איש. ההחלטה לחזור הביתה הייתה מחויבת המציאות, בתקווה הכפולה שנגיע לביתנו ונמצא אותו שלם, למרות ההפצצות.
לאחר יומיים של מנוחה כפויה, למחרת הגעתם של כוחות הכיבוש, רתמנו את הסוסים ופנינו שוב לסוחדניוב. הדרכים היו עמוסות. התנועה הייתה איטית מאוד. ביציאה מן הכפר, מחסום גרמני בדק את מסמכי הזיהוי. עוד לפני שהגענו אליו, עגלתנו הופרדה מעגלות האיכרים שצעדו לפנינו.
לחיילים הגרמנים לא היה כל צורך לבקש את תעודותינו. דמותו של סבי, זקנו, בגדיו, הפכו למיותר את הצורך בבדיקת הזהויות שלנו. ההמון כבר הקיף אותנו, צמא למחזה, וצעק "Zydy! Zydy!" (יהודים! יהודים!). או אז החיילים בני הגזע העליון הורידו את כולנו בזריזות מן העגלה, טיפסו עליה בעודם צוחקים והחלו לחלק את כל מה שעלה בידם. הם השליכו ללא הבחנה חפצים, בגדים, כלי מטבח, עד הצעצועים של אחותי ושלי, לקול תשואותיו של ההמון.
הסתכלתי על המחזה כמו מהופנט. פניתי לעבר אבי, המגן הטבעי שלי, אולי מתוך תקוות השווא שכל זה אינו אלא אשליה. הייאוש שהבחנתי בו בעיניו, הייאוש של חוסר האונים, זעזע אותי. הוא חיבק אותי בזרועותיו כדי שלא אזוז כאשר הכדור שלי החליף ידיים. הוא הניח את ידו על הפה שלי כדי שלא אצעק. "קובק", לחש, "אני כאן. אשמור עליכם, אגן עליכם. אבא שלך מבטיח לך. תאמין בי. שתוק. בעיקר, אל תגיד כלום!"
כאשר לא נשאר עוד מה לחלק, לאחר שעיכבו אותנו שעה או שעתיים ואולי אף יותר - איבדתי את תחושת הזמן - הם סוף סוף הניחו לנו להמשיך בדרכנו עם עגלתנו. הדרך הייתה עמוסה מאוד, התקדמנו לאט. אבי ואני צעדנו מאחורי העגלה. הרגשתי את עצבותו ואת דאגתו, שאט אט השתלטו גם עליי. בגרון חנוק, לא שמעתי עוד את רעש הפרסות ואת חריקות גלגלי העגלה על הדרך. העולם שבו חייתי התמוטט באחת. זו הייתה קביעה נוראה. מעתה, שום דבר לא יהיה עוד כפי שהיה. הכול יהיה תלוי באחרים.
אולם בתוך תהום המבוכה הזאת, זיק של אור שאני מתקשה להסביר, גם היום, חימם לי את הנשמה... בין זרועותיו של אבי, לפני כמה רגעים, הבחנתי בכוח שלא ידעתי על קיומו. אמנם ראיתי אותו חסר אונים, אך לא מנוצח. חסר אונים לעת עתה. לעת עתה בלבד. נתתי בו אמון באופן עיוור לקראת יום המחר והימים שלאחריו. מתוך אינסטינקט. הרגשה עזה ועם זאת, בלתי רציונלית.
כיום, כעבור שנים רבות כל כך, אני יודע למה.
נוכחתי לדעת שהחל מאותו יום, חיי השתנו באופן בלתי חוזר. המחשבות התנגשו בראשי. בעודי צועד, ניסיתי להכניס בהן סדר. רציתי לדעת מה התת־מודע שלי ניסה לגרום לי להבין... כך למשל, כשאדם שָבֵעַ, הוא בהחלט מתקשה להבין שאדם אחר יכול להיות רעב אם אין ברשותו כסף כדי לקנות מזון. המושג עצמו של רעב נשאר מופשט עד אשר...
אני, קובק, משחר ילדותי, לא ידעתי רגע של רעב. מאחר שאהבתי לאכול, כולם, לא רק הוריי אלא גם הסבים שלי, הדודים והדודות שלי השתעשעו, ובמהלך הארוחות המשפחתיות שלנו, כל אחד נהנה להאכיל אותי. לפעמים, במהלך החגיגות שלנו, בזמן הסעודה, אחד מדודיי קם כדי שאסתכל עליו. פתחתי אז את הפה ועצמתי עיניים. הוא דחף לשם כף מן המאכל הטוב ביותר והמעודן ביותר שהיה זמין. וכאשר מתוך רצון טוב, בעת ובעונה אחת בערמומיות ובכישרון משחק, הסכמתי לבלוע את המזון האנין, כל יושבי השולחן הריעו. הבלחות אלה של החיים הקודמים, שהיו קרובים כל כך וגם רחוקים עכשיו בצורה שלא תיאמן, גדשו באי סדר את זיכרוני.
הייתי בנו הראשון של משה ברקמן אך גם נכדו הראשון של זליג־אברהם ורשבסקי, נינו של יאקוב (יעקב) ורשבסקי, שנשאתי את שמו הפרטי. כך ראיתי את עצמי, צאצא ונשא של שושלת שהתגאיתי בה. משפחת ברקמן, משפחתי, חייתה בראדום, עיר פולנית בת כמאה אלף תושבים, שיותר מ־35% מהם היו יהודים. סבי מצד אבי, זיסל, היה הבעלים של מפעל הנקניקים הגדול ביותר בעיר, ברחוב Zeromkiego מס' 1, רחובה הראשי של העיר. והחנות הצמודה הייתה מפורסמת, קהל רב התדפק על דלתותיה. אבי, משה, היה הילד השלישי מבין ששת ילדיו של אותו סבא, איש עבודה עקשן ותאב חיים.
משפחת ורשבסקי חייתה בסוחדניוב, עיירה בת עשרת אלפים תושבים, שכשליש מהם היו יהודים. משפחת אימי החזיקה בה את אחת המנסרות החשובות ביותר באזור הזה של מחוז מזוביה (Mazovia), העשיר ביערות ובטחנות קמח, מצב נדיר במדינה בכל הקשור ליהודים פולנים. היא גם החזיקה אחוזה בת כמה עשרות דונמים. אימי, לובה, הייתה הבת הבכורה מבין ששת ילדיהם של זליג ושרה ושרשבסקי. זליג, שכל סביבתו כיבדה אותו, נמנה עם נכבדי העיירה. כמו סבי מצד אבי, הוא היה יהודי אדוק אך "מודרני": הוא התלבש בצורה מחמירה פחות וזקנו היה מעוצב. סבתי שרה כבר לא חבשה פאה.
הפולנית הייתה שפתו השנייה של סבי זליג, אחרי היידיש. אף על פי שהיא תובלה במבטא כבד, הוא שלט בה די הצורך כדי לנהל את עסקיו, לטפח קשרים הדוקים וידידותיים עם עשרות הפועלים הפולנים הנוצרים שעבדו במפעליו. הוא אף העסיק במנסרה קבוצה של פולנים יהודים שהתכוננו לצאת לפלשתינה. יהודים ונוצרים כאחד התייחסו אליו כאל אדם בעל נכסים ומוערך.
סידורם מחדש של הדברים על פי סולם הערכים של חיי הצעירים עזר לי לשאת את השתיקה ההולכת ומכבידה שליוותה את צעידתנו. בחלוף הקילומטרים, היא כבְדה עד כדי כך שבסופו של דבר היא מחצה אותי. לא הייתי מסוגל להתאפק עוד ושאלתי את אבי את השאלה שבערה בגרוני.
"אבא, למה לקחו לנו את הכול בנוכחותם ובידיעתם של השוטרים שהיו במקום? למה אף אחד לא מחא? למה כולם צחקו, הריעו כמו בחגיגה? למה...? אבא, בבקשה, תגיד לי איך זה אפשרי".
"מפני שאנחנו יהודים", ענה לי אבי בקול נמוך ורוגע.
"מה זה אומר 'אנחנו יהודים'? זה אומר שאנחנו לא כמו האחרים?"
"לצערי, בני, בין שנרצה ובין שלא - ונעשה את אשר נעשה - כך מאז ומעולם, אנחנו שונים לנצח וכך נישאר. אך תהיה בטוח, יום יבוא, יום שהוא עדיין רחוק, רחוק מאוד, שבו נעמוד על ייחודנו ונתגאה בו. אתה תכיר את היום הזה!"
התייחסתי לדברי אבי כאל התגלות ושיעור לחיים. לראשונה, נעשיתי מודע למצבי: להיוולד יהודי כלל הבדל שמשמעותו תתגלה לעיניי בהדרגה דרך ההשלכות שיהיו לכך עליי.

*****

אחרי ארבעה ימי הליכה, חזרנו לנקודת המוצא שלנו. בריאים ושלמים! אומנם כאמור נישלו אותנו מכמה נכסים, אך כאן דבר לא השתנה. הבית וכל הצמוד אליו נותרו ללא פגע. עיירת סוחדניוב לא הופצצה. גם לא הבחנו בעקבות של ביזה בסביבה. הפיתוי להאמין שהיינו יכולים לחזור להרגלים שלנו, לחיות שוב את חיינו, הפך לאשליה אכזרית. שום דבר לא יכול היה להיות כפי שהיה. ב־1 בפסטמבר 1939, הגרמנים פלשו לפולין מצפון, מדרום וממערב. הכובש חדר לכל מקום וכפה את נוכחותו עיר אחת אחרי השנייה, כפר אחד אחרי השני. לראות אותם מגיעים לכאן היה עניין של שבועות, אולי של ימים או אפילו של שעות... המבוגרים היו מוטרדים לא רק מגישת הגרמנים כלפי הקהילה שייצגנו אלא גם מן הדרך שבה הגיבה אוכלוסיית אוסטרובייץ במהלך המעצר השרירותי שלנו ביציאה מן העיר. הייתה שם התנהלות מזיקה ומסוכנת.
הצבא האדום פרץ את גבולות המזרח ב־17 בספטמבר. בימי אוקטובר הראשונים, פולין לא התקיימה עוד כאומה: היא הועמדה בעיקרה תחת הממשל הכללי של גרמניה וסופחה בחלקה המזרחי בידי הרוסים, שכללו במובלעת שלהם את השטחים שנכבשו מידי הרפובליקות הסובייטיות של בלארוס ואוקראינה.
מאחר שאיש לא יכול היה לנבא כיצד יתפתחו הדברים בנוגע לגורל האוכלוסיות - בפרט גורל היהודים הפולנים - משפחתנו החליטה להתקבץ בסוחדניוב, שכן ביתם של הסבים שלי מצד אימי, במרכז העיירה, היה רחב דיו כדי לאכלס את כולנו; בית האחוזה המשפחתית עצמו, שהיה צנוע יותר, נותר לרשותם של סבתא רבתא שלי דינה ושל בנה הבכור, ישראל - אחי סבי יחד עם יקיריו.
הסבים שלי התגוררו בחלקו העיקרי של בניין מרשים, הם חלקו את קומת הקרקע עם משפחה נוצרית, בני משפחת פאיֶק. שאר הבית יועד לנו.
כך נאספנו תחת אותה קורת גג, ארבעה־עשר ולעיתים קרובות חמישה־עשר איש - מבלי למנות את בני משפחת פאיק - כאשר דודי פישל ברקמן, אחיו הצעיר של אבי, שהגיע מראדום בשל סיבות שאינן ברורות לי, הצטרף אלינו. נוסף על הסבים שלי זליג ושרה, היו שם הוריי משה־יואל ולובה ברקמן, אחותי סלינקה ואני, דודה פאולה נוזינוביץ', בעלה הנייק ושתי בנותיהם, הדודניות שלי רוזקה ונינקה, בנות שבע ושנתיים וחצי בהתאמה, דודי הרשל ורשבסקי, אשתו פרנקה ותינוקם יאנושק - שנולד מאז ניסיון הבריחה הכושל שלנו - וכן יוּאֶה, הצעיר מבין ילדי ורשבסקי, היחיד שהיה עדיין רווק, בחור נפלא בעל מבנה גוף של ספורטאי וידיד גדול של דודי פישל.
ההתקבצות המשפחתית הזאת, שהייתה שמורה עד אז לתקופות החגים, הפכה למנת חלקנו היום־יומית. היא עזרה לנו לחיות בצורה נורמלית ככל האפשר, ככל שלמילה "נורמלי" הייתה עוד משמעות באותם חודשים אחרונים של 1939, מבלי למחוק בשל כך את כובד משקלו של האיום הבלתי נראה שריחף מעל ראשינו, שהיה נוכח יותר ומחניק יותר מדי יום ביומו. האם היה לנו עוד עתיד בתוך אומה שנמחקה? השאלות הלכו והתרבו בחלוף השבועות. לאיש מאיתנו לא היה מענה.
השנה המקוללת התקרבה לקיצה. החורף התקרב ללא רחמים. בוקר אחד, יחד עם השלג, דצמבר כבר היה כאן. לא חשבתי שניקולאס הקדוש, "סנטה קלאוס" הפולני, יהיה מסוגל להופיע השנה. ארובות רבות מדי הושמדו!
ב־13 בדצמבר, מוקף בחמימות המשפחה, הצלחתי בכל זאת לחגוג את יום הולדתי התשיעי.

*המשך הפרק בספר המלא*