כשתגדלי תדעי

פתח דבר

שנים אני עוסקת בשאלות ובתחקירים. מי אני? למי אני שייכת? איך קורה שתינוקת בת שלושה־עשר חודשים מגיעה מגרמניה לפלשתינה בחורף 1948 ונמסרת לאימוץ לזוג אנשים מבוגרים חשוכי ילדים בקיבוץ מרחביה?

זמן קצר לפני שמלאו לי שבעים שנה הבנתי שלא אמצא מנוחה לנפשי עד אשר אפנה את ראשי מעומס הזיכרונות, החוויות והסיפורים, שאספתי במשך שנים מאז היותי בת שש. חשתי שאני משועבדת לדחף כמעט בלתי־נשלט לתאר מה שילח אותי מתוך החיים הפשוטים והטובים בקיבוץ למסע חיפושים מפרך. רגש מחלחל ומתפיח את ליבי עד להתפקע הדהד בי ללא הרף. ביקשתי לא רק לדעת מה קרה אלא גם למה קרה ואיך קרה. הבנתי שכעת אני בשלה להתחייב לתהליך מתמשך של כתיבה מתוך ידיעה שזהו, כבר לא אגלה את הכול, שפרטים רבים נותרו עלומים, דברים שנאמרו אינם בהכרח האמת. יש חלקים מִפָּזֶל שלא אשלים. חלקים שאימי הביולוגית שמרה קרוב לליבה ומיאנה לשתף אותם עד יומה האחרון, ואימי המאמצת נמנעה מלשתף.

בצד עבודת חקר ושעות רבות של שיחה עם בני משפחה ועם חבריה של אימי הביולוגית פרנקה, הרשיתי לעצמי מידה מסוימת של חירות אומנותית בתיאור גיבורי הספר וקורותיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר אני נשענת על העובדות שעמדו מולי, על מסמכים ועל היכרותי עם הנפשות הפועלות.

"כשתגדלי תדעי" הייתה התשובה היחידה שקיבלתי מהוריי המאמצים מאז היותי בת שש לשאלה מי הם הוריי מולידיי. שתי מילים שהניעו אותי לחפש ללא מנוח עד שאמצא תשובה. הספר מגולל את סיפורי, תיעוד של סקרנות וחקירה, נחישות ועיקשות, נכונות לקבל כל תרחיש אפשרי, לפענח את הנסתר ולגלות את האמת בתוך עצמי – בכאב ובצער, בסליחה ובמחילה, באהבה ובהתרוממות רוח, בהשלמה שאי־אפשר לשנות את שנעשה, אך אפשר לבחור איך לחיות עכשיו.

אתחיל אפוא בשנתי העשרים ושמונה...

פרק 1. קצה החוט

באחד הבקרים של סתיו בשנת 1975 שכבתי בחדרנו על הגבעה בקיבוץ מרחביה, מרחק צעדים ספורים מחדר ההורים שלי שבו עברה עליי ילדותי. זה שבוע שאני בשכיבה כמעט מוחלטת, קמה רק לשירותים ולמקלחת, שומרת בקפידה על פרי בטני, שאמור להיוולד במאי, ומעבירה את הימים בקריאה ובמחשבות. זה עתה סיימתי לקרוא ספר על טיפול בילד חריג בשם טוד. הספר מציג את מחקרם המרתק של שני חוקרים, גלן דומן וקרל דלקטו, לשיפור איכות חייו של טוד בעזרת שיטה שפיתחו. בהשפעת הספר עלתה בי אותה משאלה שוב ושוב, שבני הגדל ברחמי ייוולד בריא ושלם. החלטה נחושה הדהדה בראשי לא לוותר על זכותי כאימו ואם שני אחיו, לדעת מהי המורשת הגנטית שאני מורישה לילדיי.

השעה הייתה רבע לארבע אחר הצוהריים - שעה שאני יוצאת ביום רגיל, לאחר מנוחת צוהריים קצרה בחדרי, לאסוף את הילדים מבית הילדים לגן השעשועים, לביקור אצל הסבים או לטיול לרפת וללול. באותו יום סיכמתי עם דובי בעלי שייקח את בתנו בת השבע ואת בננו שפי בן הארבע לטייל. ידעתי שהוריי צריכים להגיע בכל רגע. ליבי הלם מהתרגשות, הינה אני שומעת את צעדיהם מתקרבים לדלת. אימי נכנסה ראשונה ובידיה קערת פירות. היא שאלה לשלומי וניגשה הַיְישֵׁר למטבח הקטן. ה"מטבח" שכן בפינת המרפסת שנסגרה בשני חלונות הזזה ויצרה מעין כוך צר של כיור ופיסת שיש קטנטנה, שיש בה מקום אך בקושי לקרש חיתוך ולקומקום.

"את רוצה שאכין לך סלט פירות או רק לחתוך לצלחת?" שאלה בקול מעבר למסגרת החלון הפתוח שמשני צדדיו קירות צרים המפרידים בין המטבח לסלון.

"אשמח לסלט פירות", עניתי בחופזה מתוך המיטה הזוגית, התקועה במעבר הצר שבין הסלון למקלחת. המחשבה שלי הייתה שעליי להרוויח זמן, כי היום זה יקרה, היום אשבור את השתיקה.

אבי התיישב על המיטה סמוך לרגליי, ליטף את ידי שבצבצה מעל השמיכה ושאל: "איך את מרגישה ננצ'יק, אכלת משהו במשך היום? את רוצה שאביא לך לשתות?"

"אני בסדר, מעבירה את הזמן בקריאה ונהנית מהשקט שיש לי במשך היום".

אבי הציץ בספר שמונח לצידי ולקח אותו בידיו המרושתות בעורקי דם בולטים בצבע כחול כהה. אצבעותיו המחוספסות דפדפו בספר כמבקשות לדעת את תוכנו של הסיפור השזור בין הדפים. "אז מי זה טוד?" שאל.

"טוד הוא ילד שנולד עם פגם שכלי מוטורי, ובזכות אימו העקשנית ומשפחתו המסורה הפך לפרויקט חייהם של רופאים, שהאמינו בשיטת טיפול הכוללת הפעלת גוף חיצונית. הם הקימו מערך טיפולי אינטנסיבי, שכלל משמרות מטפלים ומפעילים, וביחד הצליחו לשפר את איכות חייו ולקדם את תפקודו", עניתי.

הבנתי שיש לי פה הזדמנות לפתוח את הנושא ולהגיע לשאלה שתמיד רציתי לשאול ולא העזתי. "אתה יודע, השאלה הכי מסקרנת אותי היא הקונפליקט שחוו ההורים מעצם הידיעה הכואבת שהם הורישו לבנם את הפגם, ושאין ביכולתם לשנות זאת. הכי מרגש, מבחינתי, שמתוך התסכול הנוראי הם הפכו את העולם ומצאו דרך לעזור לו".

עוד אני מדברת ואימי הגיעה עם סלט הפירות. הודיתי לה וביקשתי ממנה לקחת כיסא ולהצטרף אלינו. היא הגישה לי את הצלחת בידיים בלתי־יציבות.

מזה זמן הבחנתי בתופעת הרעידה בידיה, ככל הנראה כתוצאה מלקיחת תרופות מפחיתות דיכאון שהרופא רשם לה. זכרתי את הרעידות מנעוריי, כאשר נעדרה מן הבית ונאמר לי שהיא בבית החולים "העמק" בעפולה, לא ידעתי אף פעם בדיוק למה. לא אשכח כיצד פעם אחת בילדותי אבי ואני צעדנו מהקיבוץ לבית החולים, מרחק של חצי שעה הליכה בדרך עפר. משער בית החולים פנינו בשביל למדשאה שהיו בה עצים וספסל. הבחנתי באימי יושבת בחלוק ובנעלי בית והופתעתי מאוד. אם היא חולה למה היא בגינה? אם היא בגינה למה היא בחלוק ובפיג'מה?

פעמים ספורות בלבד ראיתי אותה בפיג'מה. היה זה בדרך כלל כשהגעתי אל חדר ההורים בשבתות חורפיות בבוקר ונכנסתי אליהם למיטה החמה. לרוב היה זה אבי שהאריך את שהותו במיטה. אימי השכימה קום, וכשהגעתי הייתה עסוקה בדרך כלל בהכנת ארוחת בוקר זריזה.

זמן קצר לפני כניסתי להיריון השלישי, נראתה קצת אפאטית ודיברה לאט. עיניה נצצו, פניה היו נפוחות, היא העלתה במשקל והתנהלה בכבדות על מדרכות הקיבוץ. למרות מצבה הקפידה יום־יום להשכים לעבודה במתפרה. היא נהגה לצעוד מדי בוקר מחדרם בשיכון החדש מול חדר האוכל, לחצות את "החצר הגדולה" ולהיכנס למתפרה בבניין עם הקשתות, שכונה בפי כול "הבית הגדול" (הבית עם החצר המרובעת שרד מתקופת הקואופרציה בשנת 1911, אז החלה ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל).

"את יודעת אימא", אמרתי בקול: "כרגע סיפרתי לאבא על טוד, גיבור הספר שאני קוראת, וחשבתי לעצמי שאני בעצם לא יודעת שום דבר על התורשה הגנטית שלי. יש לכם כבר שני נכדים מקסימים, ילד שלישי ברחמי, והדבר שאני הכי רוצה בשבילו ובשביל כולנו הוא שנדע מאיפה באתי. מי האם שילדה אותי". שקט השתרר בחדר.

הפעם לא אוותר להם, חשבתי לעצמי, לא אסתפק בתשובה המוכרת "כשתגדלי תדעי". אני כבר גדולה. "אתם בטח זוכרים - כשהייתי בת תשע, במבצע "קדש" ובימים הקודרים שלפני המלחמה, אמרתם לי שאם יקרה לכם משהו יש מסמך חשוב בשבילי במגירה השמאלית בארון הבגדים. לא מצאתי שם שום דבר. מה זה היה?"

השתיקה המעיקה בחדר נקטעה בדבריה של אימי. לעולם לא אשכח איך השפילה את עיניה לרצפה, לא הישירה מבט לעברי ואמרה בקול רועד וחותך: "קראו לה פרנסיסקה לוינסקה, את נולדת ב־17 בינואר 1947".

אבי החוויר, סובב באחת את פלג גופו העליון לעברה במבט מופתע ומודאג ואחר כך הסב את ראשו אליי בעיניים עצובות ובחיוך אוהב. ידו ליטפה שנית את גב כף ידי. "עכשיו את כבר יודעת", אמר בקול רך ושקט.

קפאתי כמשותקת והתבוננתי בשניהם, מתקשה להאמין. אימי יצאה למטבח וחזרה עם כוס מים בידה. היא שבה והתיישבה, לגמה מהכוס כשידיה רועדות בחוזקה. אבי לקח את הכוס מידיה, שם את ידו על ברכה השמאלית, זו שנגעה בברכו, במחווה פיזית אינטימית ומרגשת. הוריי לא הרבו במחוות של חיבה זה כלפי זה בנוכחותי. היה זה רגע תומך ומכבד מצידו של אבי. אימי הישירה מבט לתוך עיניי, נשמה עמוק ואמרה בשקט: "האישה שמסרה אותך לידי בנמל חיפה נתנה לי פתק שבו היה כתוב השם שלה ותאריך הלידה שלך. את נולדת בגרמניה".

לא בכדי אמרה "השם שלה". אני בתה יחידתה, עומדת ללדת את נכדה השלישי, בעוד כמה חודשים ימלאו עשרים ושמונה שנים לאותו יום שחיבקה אותי לראשונה ובכתה מאושר, שם, בנמל חיפה. כל אותן שנים קינן בה הפחד המאיים שיום אחד האושר הזה יסתיים, שיום אחד אותה פרנסיסקה תמצא אותי.

אימי ואבי, מרץ 1932

קבוצת בחורות ירדה מרכבת העמק, שעשתה דרכה מנמל חיפה לעפולה בבוקרו של ה־18 במרץ 1932. הן ירדו כתיירות בנמל חיפה עם 366 נוסעים נוספים לאחר הפלגה ארוכה ומייגעת באונייה רעועה ששמה "דציה". הצעירות מתנועת "החלוץ" הגיעו חדורות מוטיבציה לבנות את ארץ ישראל ביישוב ספר חקלאי. חלקן היו אמורות להמשיך בדרכן ביום המוחרת לאחר לינת לילה ראשונה בארץ בקיבוץ מרחביה לקיבוץ נווה איתן שבעמק בית שאן. חולדה הייתה ביניהן. כמה שעות קודם לכן, כשהבחינו על הסיפון בקו החוף המעוטר בכתר הרי הכרמל, מיהרו להחליף את בגדי המסע המפרך בשמלות שארזו באמתחתן לקראת המפגש המרגש עם חלוצים ותיקים בני עירן, שאמורים לקבל את פניהן בתחנת הרכבת בעפולה ולאסוף אותן ללינה בקיבוץ. רבות מהן, אם לא כולן, קיוו למצוא בין אותם בחורים את האחד עימו יקימו בית במולדת החדשה.

בתאה הקטן באונייה לא חסכה חולדה מזמנה בהכנות לקראת המפגש. היא משחה את שערה השחור והעבות בטיפות שמן ריחניות, סירקה את שערה לאחור כך שכל קצותיו נאספו בעיגול סימטרי הדוק שהונח בצנעה בשקע העורף. קומתה הייתה זקופה וחטובה להפליא, חיוכה חשף טור שיניים צחורות שהבליטו את גון עורה הכהה ואת עיניה החומות היוקדות. מרשימה ומושכת פסעה בחינניות על אדמת העמק לצד חברותיה הנרגשות. שלושה בחורים צעדו לקראתן. עיניה נמשכו אל הבחור הנמוך מבין השלושה. חזותו הייתה מוכרת לה היטב, אך לבושו ומראהו עברו שינוי ניכר מאז פגשה אותו בירוסלב והעלו בה ספק. ככל שהתקרבה הבחינה במצחו הגבוה ובשיער השחור שכיסה את ראשו. פניו היו שזופות וגופו מוצק. לרגליו נעל מגפיים שחורים ושולי מכנסיו החומים צמודים ומוסתרים בתוכם. חולצתו הלבנה הוכנסה ברישול למכנסיו, שרווליה קופלו עד למרפק ובידו אחז מחברת קטנה חומה.

חולדה הסיטה לרגע את מבטה כדי לשאול את חברתה רוש'קה, אם היא מזהה את הבחור הנמוך. לפתע שמעה אותו קורא בשמה: "חול'קה?" וכשהפנתה את ראשה ראתה אותו ניצב מולה.

"את חול'קה שטיינבך?" שאל.

"אתה מוכר לי", ענתה.

"את לא זוכרת אותי? לפני שש שנים, זמן קצר לפני שעליתי ארצה, היה כנס גדול של תנועות הנוער בירוסלב ונפגשנו שם בחבורה. החלפנו כתובות ולא הצלחנו להיפגש שנית לפני שעזבתי".

"כן, אני זוכרת", ענתה ולחייה הסמיקו. חולדה התאפקה לא להתפרץ ולומר לו שתמיד קיוותה לפגוש בו שוב. ליבה פעם מהתרגשות, היא לא האמינה שהוא עומד לפניה.

אליעזר רוזנפלד (הבחור הנמוך) השתדל להנעים את שהותה של חולדה במרחביה באותו הלילה. למוחרת היום גמלה החלטה בליבה להישאר במרחביה ליד אליעזר, ולא לחבור לקבוצת הבנות בנווה איתן. עד מהרה ניצתה בלב שניהם האהבה, וכעבור זמן קצר עברו להתגורר יחד באוהל משותף בחצר הגדולה של הקיבוץ. יחד עימם חלקה את האוהל חברה נוספת, אשר בסלנג המקומי כונתה "פרימוס", על שם המכשיר לחימום ולבישול שבער על נפט. ה"פרימוסים" היו הרווקים, שלנוכח הנסיבות נאלצו לשכון עם זוג אוהבים, ולהיות נוכחים-נפקדים כרגל שלישית מיותרת בשעת ההתעלסות בחשכת האוהל האפל. אימי נחשבה בת מזל. חברותיה קינאו באהבה שניצתה מחדש ברגע שכף רגלה דרכה על אדמת ארץ ישראל.

חייהם של החלוצים הצעירים בקיבוץ היו אז סוערים ומלהיבים. בימים עבדו ומדי ערב תכננו את יום המחר, שיבצו את החברים בסידור העבודה ואיישו את מקומות העבודה. בסוף הערב התפנו לשירה ולריקודי הורה סוערת. סיפורי אהבה רבים נולדו סביב המדורה ועל הגורן בשדות. חולדה הגישה בקשה להתקבל כחברה בקיבוץ, ותוך שבעה חודשים התקבלה בו כחברה שוות זכויות. חייה היו מלאי פעילות ועשייה מתוך אידאל ליישב את הקיבוץ ולבנות אותו בעמל כפיים. עם הנץ החמה התייצבה לעבודה בסלילת כבישים ובסיקול אבנים. עבודה זו הייתה קשה ומעייפת גם לגברים חזקים ממנה. לאחר זמן קצר שובצה חולדה לעבודה בגן הירק ובלול התרנגולות המאולתר שנבנה במרכז החצר הגדולה. בשנים הראשונות לא היה לה מקום עבודה קבוע. בעונת הבציר נשלחה לעבוד בכרם הענבים ותקופה קצרה עבדה כמטפלת בפעוטות. רק לאחר מספר שנים מצאה את מקומה הנכון בחיי העבודה עת הצטרפה לצוות התופרות במתפרת הילדים. ההצטרפות לצוות התופרות הייתה מבחינתה מעין סגירת מעגל. אחרי שנים אחדות של עבודה חלוצית קשה מנשוא חזרה למקצוע התפירה שאותו למדה במשך שלוש שנים בנעוריה.

בשנים הראשונות להצטרפותה לקיבוץ התקשתה להתרגל לסדר היום העמוס ולעבודת הכפיים הקשה, במיוחד בימי הקיץ, בחום הכבד של עמק יזרעאל, שלעיתים הגיע לטמפרטורה של ארבעים ושלוש מעלות. יום העבודה של כולם - החלוצות והחלוצים - החל עם הזריחה, ולאחר ארוחת הצוהריים פרשו למנוחה בחדריהם הקטנים שהיו ללא שירותים וללא מקלחת. בשש השנים הראשונות שלה בארץ ישראל תהתה בינה לבינה אם כל זה היה שווה. ימי ההכשרה בפולין לא הכינו אותה לאורח החיים הסגפני, לתנאי המגורים חסרי הנוחיות, לחום הגדול וליתושים שמצצו ממנה את שארית כוחותיה. היא פחדה להתלונן בפני חברותיה ובאוזני בעלה הטרי, שנחשב לוותיק ולמחושל. שתים־עשרה שנות חלוציות יישרו אצלו את קצות הזיכרונות ומחקו את הגעגועים ואת הרצון להתרפק על המקום שעזב.

לאחר שש שנים התבשרו חולדה ואליעזר כי ביתם החדש על הגבעה, דירה אחת מתוך חמש יחידות דיור בבניין קטן, הגיע לשלבי הבנייה האחרונים. באותו היום, למרות החום הכבד, הרגישה לראשונה תקווה ואופטימיות. היא לא הצליחה לעצום עין במנוחת הצוהריים. חיכתה בקוצר רוח שהשעות תחלופנה ודמיינה את הרגע בו יעלו במעלה הגבעה לראות את הדירה. הרגשת רווחה והתחדשות קיננה בליבה אף על פי שבכל שמונת הבניינים החדשים שנבנו על הגבעה לא היו חדרי רחצה ולא שירותים, אלא רק כיור לצחצוח שיניים במרפסת קטנה. היו אלה דירות חדר עם שני כיווני אוויר ששימשו למגורים ולאירוח. חדרי הרחצה והשירותים היו בשני מבני הציבור שנבנו משני צידי הגבעה - מצפון ומדרום.

בשבועות שנותרו לפני כניסתם לדירה החדשה הרהרה לא פעם במשמעות המילה "בית", ומחשבותיה נדדו למחוז ילדותה בעיירה רָָבְרוּסְקָה בפולין. בימים הטובים, לפני האסון בו נפטרה אימה בילדותה, נהגו הוריה יוסף ושרה שטיינבך לצאת עם המשפחה לפיקניק ליד הנחל ולחגוג את חגי ישראל סביב שולחן ערוך בכל טוב. כל הילדים שיחקו יחד תחת השולחן או בחורשה הסמוכה. בחופשות נהגו לנסוע לעיר ירוסלב הסמוכה לבקר את דודתה גיטל (אחות אביה) שהקימה עם בעלה, יואל גרף, משפחה ענפה. משפחת גרף גרה בבית גדול ומפואר כראוי למשפחה בת תשעה ילדים. דוד, חולקה, בלה, רבקה, שוניו, חנקה, אשר, שנקה ושמואל - כולם היו בני הדודים האהובים שלה. פעמים רבות סיפרה לי על משחקי המחבואים המשעשעים באין־סוף החדרים ובינות הכוכים הנסתרים שבעליית הגג, על משחקי הבנות שהתחפשו במלבושים המגונדרים של הדודה ועל הארוחות הטעימות סביב השולחן הענק בחדר האורחים.

אימי לא תיארה לעצמה באותן שנים מאושרות כי תמצא את עצמה עוד לפני גיל הנעורים כבת עשירית בבית הדודה גיטל. אביה, יוסף, היה סוחר טקסטיל מצליח, שנעדר לעיתים תכופות מהבית, ואימה שרה ניהלה משק בית באופן עצמאי. כשהייתה אימי כבת תשע, נפטרה אימה ממחלה ממושכת. באבלו, עבר אביה להתגורר בירוסלב וחילק את ילדיו בין בתי הדודות. בשובו ממסעותיו נהג לקבץ את ילדיו בביתו לסופי שבוע. עד מהרה נשא אישה והקים משפחה חדשה. בשלב זה, סיפרה לי אימי, הביקורים בביתו הלכו והתמעטו, עד אשר כמעט לא התקיימו.

אחת הטראומות הגדולות בחייה של אימי התרחשה זמן קצר לאחר שהגיעה לגור בבית משפחת גרף. כילדה מחונכת היטב רצתה לעזור בבית וניסתה להבעיר אש בתנור הנפט. בעודה רכונה נשמטה צמתה השחורה והיפה של אימי והחלה לבעור. הדודה, שהייתה עסוקה לצידה בהכנות לשבת, השליכה עליה מגבת וחנקה את האש. ריח עז של שיער חרוך התפשט בחלל. פניה של אימי לא ניזוקו, אך החוויה הנוראית נצרבה בה לעד.

*המשך הפרק בספר המלא*