1
מה עושה חיים לטובים?
אין זמן, כל כך קצרים הם החיים, להתנצחויות, להתנצלויות, לשיברונות לב, להתחשבנויות. יש זמן רק לאהוב, וגם לזה רק הרף עין, כביכול.
מארק טוויין1
הבה נפתח בשאלה:
אילו היה עליכם לבחור ברגע זה בחירה אחת משמעותית בחיים, שתציב אתכם על הנתיב לבריאות ולאושר בעתיד, מה הייתם בוחרים?
האם הייתם בוחרים להפקיד סכום כסף גדול יותר בתוכנית חיסכון מדי חודש? לשנות את הקריירה? האם הייתן מחליטות לטייל יותר? איזו בחירה יחידה תבטיח שבערוב ימיכם, כאשר תבחנו את חייכם בדיעבד, תרגישו שחייתם חיים טובים?
בסקר שנערך ב-2007 נשאלו מילניאלים מה הם היעדים החשובים ביותר בחייהם. 76 אחוז מהם ענו שהיעד מספר אחת בחייהם הוא להתעשר. 50 אחוז מתוכם ענו כי יעד מרכזי שלהם הוא להיות מפורסמים.2 יותר מעשור לאחר מכן, אחרי שהמילניאלים חיו זמן רב יותר כאנשים בוגרים, הם נשאלו מחדש שאלות דומות בשני סקרים נוספים. הפרסום ירד עכשיו למקום נמוך יותר ברשימה, אבל היעדים המרכזיים כללו גם הפעם דברים כגון להתעשר, לנהל קריירה מצליחה ולהיות נקיים מחובות.
יש יעדים מעשיים ושגורים שהם חוצי דורות וגבולות. במדינות רבות שואלים ילדים, אפילו עוד לפני שהם גדולים דיים לדבר, מה הם רוצים לעשות כשיגדלו — כלומר, באילו קריירות הם מתכוונים לעסוק. כמבוגרים, כשאנחנו פוגשים אנשים חדשים, אחת השאלות הראשונות שאנו שואלים היא, "מה את/ה עושה בחיים?" הצלחה בחיים נמדדת לא פעם במונחים של תואר, של משכורת ושל הישגים בני הכרה, אף על פי שרובנו מבינים שהדברים הללו כשלעצמם אינם בהכרח מתכון לחיים מאושרים. גם אם עולה בידינו לסמן וי באחדוֹת מן התיבות הרצויות או אפילו בכולן, לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מן העבר האחר בתחושה דומה מאוד לזאת שהיתה לנו קודם.
בו בזמן, לאורך כל היום אנחנו מופגזים בהודעות העוסקות בדברים שיסבו לנו אושר, בדברים שעלינו לרצות בחיים, בשאלה מי חי את החיים "נכון". פרסומות מספרות לנו שאכילת יוגורט מסוג מסוים תבטיח את בריאותנו, שקניית הטלפון החכם הזה תכניס שמחה חדשה לחיינו וששימוש בקרם פנים מסוים ישאיר אותנו צעירים לנצח.
מסרים אחרים הם מפורשים פחות ושזורים במארג החיים היומיומי. אם חבר קונה מכונית חדשה, אנחנו עשויים לתהות אם מכונית חדשה תשפר גם את חיינו שלנו. כשאנו סוקרים את הפרסומים ברשתות החברתיות ורואים רק תמונות של מסיבות נהדרות וחופים חוליים נפלאים, אולי אנחנו תוהים אם בחיינו שלנו חסרים מסיבות וחופים. במערכות היחסים החבריות שלנו, בעבודה ובמיוחד ברשתות החברתיות, אנחנו נוטים להראות אלה לאלה גרסה אידיאלית של עצמנו. אנו מציגים את עצמנו כמלאי ביטחון, וההשוואה בין מה שאנו רואים זה מזה ואיך שאנו מרגישים עם עצמנו מותירה אותנו בתחושת החמצה. כדברי אמרה ישנה, אנחנו תמיד משווים את הפְּנים שלנו עם החוץ של אנשים אחרים.
עם הזמן אנו מפתחים תחושה עדינה אך כזאת שקשה להתנער ממנה, שחיינו הם כאן, עכשיו, ואילו הדברים שאנו רוצים בשביל שחיינו יהיו טובים נמצאים שם או בעתיד. תמיד בדיוק מעבר להישג ידנו.
כשבוחנים את החיים מבעד לעדשה הזאת, קל להאמין שחיים טובים אינם באמת בנמצא, או שהם אפשריים רק לאנשים אחרים. אחרי הכול, רק לעתים רחוקות החיים שלנו דומים לתמונה שיצרנו בראש באשר לאופן שבו צריכים חיים טובים להיראות. החיים שלנו תמיד מבולגנים מדי, מסובכים מכדי להיות טובים.
אזהרת ספוילר: החיים הטובים הם אכן חיים מסובכים. לכולם.
החיים הטובים מלאים שמחה... ואתגרים. מלאים אהבה, אך גם מלאים כאב. והם לעולם אינם קורים מאליהם, אלא הם מתפתחים עם הזמן.3 מדובר בתהליך. הוא כולל מערבולות, שלווה, קלילות, סוגים שונים של נטל, מאבקים, הישגים, כישלונות, קפיצות דרך ונפילות נוראיות. וכמובן, החיים הטובים מסתיימים תמיד במוות.
זה לא בדיוק עוזר למכירות, אנחנו יודעים.
אבל הבה לא נכביר מילים. החיים, גם כשהם טובים, אינם קלים. בפשטות, אין שום דרך לעשות את החיים מושלמים, ואילו היתה דרך כזאת, הם לא היו טובים.
למה? מפני שחיים מלאים — חיים טובים — מעוצבים בדיוק מן הדברים שעושים אותם קשים.
ספר זה בנוי על מצע של מחקר מדעי. בלבו ניצב מחקר התפתחות המבוגרים של אוניברסיטת הרווארד. מדובר ביוזמה מדעית יוצאת דופן שהחלה ב-1938, ונגד כל הסיכויים, היא עדיין חיה ובועטת כיום. בוב הוא מנהל המחקר הרביעי, ומארק הוא מנהל שותף. המחקר, שהיה רדיקלי לזמנו, ביקש להבין את בריאות האדם לא רק באמצעות בירור הדברים שגורמים לנו לחלות, אלא גם באמצעות הדברים שבזכותם אנו משגשגים. הוא תיעד את ניסיון החיים של משתתפיו פחות או יותר תוך כדי התרחשותם, מצרות הילדות, דרך האהבות הראשונות ועד לימיהם האחרונים. בדומה לחיי המשתתפים, גם דרכו של המחקר הנדון היתה ארוכה ומפותלת. עם השנים הוא התפתח בשיטותיו והתרחב, עד שהוא מקיף כיום שלושה דורות ויותר מ-1,300 צאצאים של 724 המשתתפים המקוריים. הוא מוסיף להתפתח ולהתרחב גם בימינו ונחשב למחקר העומק האורכי הארוך ביותר בחיי בני אנוש שנערך מאז ומעולם.
אבל שום מחקר יחיד, מקיף ככל שיהיה, אינו בסיס רחב מספיק לטענות בדבר החיים עצמם. לפיכך, לא זאת בלבד שהספר ניצב ישירות על יסודותיו של מחקר הרווארד, אלא שהוא גם נתמך מכל עבריו במאות מחקרים מדעיים אחרים, שמקיפים אלפים רבים של בני אדם מכל העולם. בספר גם שזורה חוכמה מן העבר הקרוב והרחוק — רעיונות שעמדו במבחן הזמן, שמשקפים את התובנות המדעיות המודרניות של הניסיון האנושי ומעשירים אותן. הספר עוסק בראש ובראשונה בכוחן של מערכות יחסים, וכיאה לכך נשען בצורה עמוקה על החברות הארוכה והפורייה בין מחבריו.
אבל הספר לא היה קיים ללא האנשים שנטלו חלק במחקר הרווארד — שכּנותם ונדיבותם אפשרו מלכתחילה את קיומו של המחקר הלא סביר הזה.
אנשים כמו רוזה והנרי קִין.
"מהו הפחד הגדול ביותר שלכם?"
רוזה קראה את השאלה בקול רם ואחר כך הביטה בבעלה, הנרי, שישב מעבר לשולחן. רוזה והנרי, שניהם בשנות ה-70 לחייהם, גרו בבית הזה וישבו לשולחן הזה יחד ברוב הבקרים במשך יותר מ-50 שנה. על השולחן ביניהם היו קומקום תה, חבילה פתוחה של עוגיות אוראו (אכולה למחצה) ומכשיר הקלטה. בפינת החדר ניצבה מצלמת וידיאו. לידה ישבה חוקרת צעירה מהרווארד, שרלוט שמה, צפתה בשקט ורשמה לעצמה הערות.
"חתיכת שאלה", אמרה רוזה.
"הפחד הגדול ביותר שלי?" אמר הנרי לשרלוט. "או הפחד הגדול ביותר שלנו?"
רוזה והנרי לא ראו בעצמם מושאים מעניינים במיוחד למחקר. שניהם גדלו במשפחות עניות, נישאו בשנות ה-20 לחייהם וגידלו יחד חמישה ילדים. נכון, הם חוו את ימי השפל הגדול ותקופות קשות רבות אחרות, אבל כך גם כל מי שהכירו. לכן הם מעולם לא הבינו מדוע החוקרים מהרווארד התעניינו בהם מלכתחילה, לא כן שכן מדוע הם מוסיפים להתעניין ולהתקשר ולשלוח שאלונים, ומפעם לפעם גם חוצים את המדינה כדי לבקר אצלם.
הנרי היה רק בן 14, כשחוקרים מטעם המחקר דפקו לראשונה על דלת ביתו בווסט אנד שבבוסטון, בבניין שלא היו בו מים זורמים, ושאלו את הוריו הנבוכים אם יוכלו לתעד את חייו. המחקר כבר היה בשיאו כשהתחתן עם רוזה באוגוסט 1954 — התיעוד מראה כי כשהיא נענתה בחיוב להצעתו, הנרי לא האמין עד כמה הוא בר מזל — והנה הם יושבים עם חוקרת באוקטובר 2004, חודשיים לאחר שחגגו יובל לנישואיהם. רוזה התבקשה להשתתף במחקר באופן ישיר יותר ב-2002. באמת הגיע הזמן, היא אמרה. בהרווארד עקבו אחרי הנרי שנה אחר שנה מאז 1941. רוזה אמרה לעתים מזומנות שמוזר בעיניה שהוא עדיין מסכים להיות מעורב בו כאדם מבוגר, מפני שבכל מובן אחר הוא חרד מאוד לפרטיותו. אבל הנרי אמר שהוא מרגיש מחויב להשתתף וגם שפיתח הערכה לתהליך, משום שהוא מעניק לו פרספקטיבה על מהלך העניינים. ולכן, במשך 63 שנה הוא פתח את חייו בפני צוות החוקרים. למעשה הוא סיפר להם כל כך הרבה על עצמו, במשך זמן רב כל כך, שכבר לא היה מסוגל לזכור מה הם יודעים ומה אינם יודעים. אבל הוא הניח שהם יודעים הכול, ובכלל זאת דברים מסוימים שלא סיפר לנפש חיה מלבד רוזה, משום שכל אימת שהם שאלו אותו שאלה, הוא עשה כמיטב יכולתו לומר את האמת.
והם שאלו הרבה שאלות.
"היה ברור שהעובדה שבאתי לגרנד ראפּידס לראיין אותם מחמיאה למר קין", כתבה שרלוט בהערות שלה ממחקר השטח, "וההרגשה הזאת שיוותה לריאיון אווירה ידידותית. מצאתי בו אדם מתעניין ששמח לשתף פעולה. הוא חשב לעומק על כל שאלה ושאלה ולא פעם השתתק לרגעים אחדים לפני שענה. אך הוא היה ידידותי, ולהרגשתי התאים למדי לסטריאוטיפ של גבר שקט ממישיגן".
שרלוט באה לביקור של יומיים כדי לראיין את בני הזוג קין ולהציג להם שאלון — שאלון ארוך מאוד — בנוגע לבריאותם, לחייהם הנפרדים ולחייהם יחד. בדומה לרוב החוקרים הצעירים שלנו, שנמצאים בתחילת הקריירה שלהם, לשרלוט היו שאלות משלה בנוגע למרכיבים של חיים טובים ובאשר לאופן שבו בחירותיה הנוכחיות עשויות להשפיע על עתידה. האם ייתכן כי תובנות הנוגעות לחייה שלה יתגלו בחייהם של אחרים? הדרך היחידה לגלות זאת היתה לשאול שאלות ולהקדיש תשומת לב מלאה לכל אדם שהיא מראיינת. מהו חשוב לאדם המסוים הזה? מה נותן לימיו משמעות? מה למדה האישה הזאת מניסיונה בחיים? על מה היא מתחרטת? כל ריאיון הציב בפני שרלוט הזדמנויות חדשות להתחבר לאיש או אישה שחייהם היו ארוכים בהרבה מחייה, שחיו בנסיבות שונות וברגע שונה בהיסטוריה.
היום היא תראיין את הנרי ורוזה יחד, תציג בפניהם את השאלון ואחר כך תסריט אותם מדברים זה עם זה על פחדיהם הגדולים ביותר. היא גם תראיין אותם בנפרד במסגרת מה שאנו מכנים "ריאיון התקשרות". בבוסטון ייחקרו ההקלטות ותמלילי הראיונות, כך שיהיה אפשר לצרף את אופן הדיבור של הנרי ורוזה, את שפת הגוף שלהם ופתיתי מידע רבים נוספים לכדי נתונים על אופי הקשר ביניהם — נתונים שיהיו לחלק מן התיק שלהם ולפיסה קטנה אך חשובה במאגר הנתונים הענקי המבקש לתאר כיצד נראים חיים בפועל.
מהו הפחד הגדול ביותר שלכם? שרלוט כבר הקליטה את תשובותיהם האינדיבידואליות לשאלה הזאת בראיונות נפרדים שערכה, אבל עכשיו הגיע הרגע לדון בה זה עם זה.
הדיון נמשך כך:
"אני אוהבת במיוחד את השאלות הקשות", אמרה רוזה.
"יופי", אמר הנרי. "את תתחילי".
רוזה שתקה לרגע ואחר כך אמרה להנרי, שהפחד הגדול ביותר שלה הוא שהוא יחלה במחלה קשה, או שהיא תחטוף שבץ נוסף. הנרי הסכים שמדובר באפשרויות מפחידות. עם זאת, הוא אמר שהם מתקרבים עכשיו לנקודה שבה משהו כזה הוא כנראה בלתי נמנע. הם דיברו באריכות על האופן שבו מחלה קשה עלולה להשפיע על חיי ילדיהם המבוגרים ועל כל אחד מהם. בסופו של דבר הודתה רוזה שיש גבול למה שאדם מסוגל לִצפות מראש ושאין טעם להתמלא חששות לפני שהדבר יקרה.
"יש שאלה נוספת?" שאל הנרי את שרלוט.
"מה הפחד הגדול ביותר שלך, האנק?" שאלה רוזה.
"קיוויתי שתשכחי לשאול אותי את זה", אמר הנרי והם צחקו. הנרי מזג לרוזה עוד תה, לקח לעצמו עוגיית אוראו נוספת ושתק זמן־מה.
"זאת לא שאלה שקשה לענות עליה", הוא אמר. "האמת היא שזה פשוט לא משהו שאני אוהב לחשוב עליו".
"אבל הבחורה המסכנה באה כל הדרך מבוסטון, אז כדאי שתענה".
"אני חושש שזה לא יפה", הוא אמר בקול רועד.
"קדימה".
"שאני לא אמות קודם, זה הפחד שלי. שאני אשאר כאן בלעדייך".
בבוסטון, בפינת בּוּלפינץ' טריאנגל בווסט אנד, לא הרחק ממקום מגוריו של הנרי בילדותו, משקיף בניין לוֹקהארט אל המפגש הסואן של הרחובות מֶרימאק וקוֹזוויי. בתחילת המאה ה-20 היה במבנה הלבֵנים העיקש הזה מפעל רהיטים, שגברים ונשים מן השכונה של הנרי הועסקו בו. כיום הוא מכיל משרדים רפואיים, פיצרייה מקומית וחנות דונאטס. הוא גם משמש ביתם של החוקרים במחקר התפתחות המבוגרים של אוניברסיטת הרווארד, המחקר הארוך ביותר בחיי מבוגרים שנערך מאז ומעולם.
התיקים של הנרי ורוזה שוכנים בעומק מגירת תיוק, תחת האות ק'. בפנים אנו מוצאים את דפי הריאיון הראשון שהתקיים עם הנרי ב-1941. הם כבר צהובים ומתפוררים בשוליהם וכתובים בכתב יד מחובר ושוטף. אנו למדים כי משפחתו נמנתה עם העניות שבמשפחות בוסטון, שהנרי בן ה-14 נתפס כנער מתבגר "יציב ובעל שליטה עצמית", שהחזיק ב"תפיסה הגיונית בנוגע לעתידו". אנו רואים שכמבוגר צעיר היה הנרי קרוב מאוד לאמו, אך נטר טינה לאביו, שהאלכוהוליזם שלו כפה על בנו להיות המפרנס העיקרי. בתקרית הרסנית במיוחד, כשהנרי היה בשנות ה-20 לחייו, אביו אמר לארוסתו החדשה של הנרי שטבעת האירוסים שנקנתה בעבורה ב-300 דולר גזלה מן המשפחה כסף שהיה נחוץ לה. הארוסה, שפחדה כי לעולם לא יעלה בידה להימלט מידי משפחתו, ביטלה את האירוסים.
ב-1953 השתחרר הנרי מאביו, לאחר שהתקבל לעבודה בג'נרל מוטורס ועבר לווילוֹ ראן שבמישיגן. שם הוא פגש את רוזה, מהגרת מדנמרק ואחת מתשעה אחים ואחיות. הם נישאו כעבור שנה ולימים גידלו חמישה ילדים משלהם. "הרבה, אבל לא מספיק", לדעתה של רוזה.
במשך העשור הבא חוו הנרי ורוזה כמה תקופות קשות. ב-1959 חלה רוברט, בנם בן החמש, בפוליו, והאתגר העמיד את נישואיהם במבחן ועורר כאב רב ודאגה גדולה במשפחה. הנרי התחיל את דרכו בג'נרל מוטורס כפועל ייצור, אך בעקבות היעדרותו מן העבודה בשל מחלתו של רוברט הורד לדרגה זוטרה יותר ובהמשך פוטר. היו לו שלושה ילדים לפרנס, והוא היה מובטל. כדי שיצליחו לסגור את החודש, רוזה התחילה לעבוד בעיריית וילוֹ ראן במחלקת הגבייה. במקור נועדה העבודה לסתום את החור שנפער בפרנסת המשפחה, אבל רוזה המשיכה לעבוד במשרה מלאה במשך 30 השנה הבאות. היא התחבבה מאוד על עמיתיה לעבודה ופיתחה איתם מערכות יחסים עד שראתה בהם את משפחתה השנייה. אחרי שפוטר, הנרי החליף כיוון בקריירה שלוש פעמים ולבסוף חזר לג'נרל מוטורס ב-1963 ופילס את דרכו מעלה, עד שהיה לאחראי קומה. כעבור זמן קצר הוא יצר מחדש קשר עם אביו (שהצליח להתגבר על התמכרותו לאלכוהול) וסלח לו.
בתם של הנרי ורוזה, פֵּגי, כיום בשנות ה-50 לחייה, משתתפת גם היא במחקר. היא אינה יודעת מה חלקו הוריה עם החוקרים מאחר שאיננו רוצים להכניס שום הטיה בדיווחיה על חיי המשפחה. נקודות מבט מרובות על אותה סביבה משפחתית ועל אותם אירועים עוזרות להרחיב את נתוני המחקר ולהעמיקם. כשאנו חופרים בתיקה של פגי, אנו למדים שבילדותה היא הרגישה שהוריה מבינים את בעיותיה ושהם עודדו אותה כשהיתה נסערת. ככלל, היא ראתה בהוריה אנשים "שופעי חיבה". ובאופן העולה בקנה אחד עם דיווחיהם של הנרי ורוזה עצמם בנוגע לנישואיהם, פגי אמרה שהוריה מעולם לא שקלו פרידה או גירושים.
ב-1977, בהיותו בן 50, דירג הנרי את חייו כך:
הנאה מהנישואים: מצוין
מצב הרוח בשנה החולפת: מצוין
בריאות גופנית בשנתיים האחרונות: מצוין
אבל את בריאותו ואת אושרו של הנרי, או של משתתפים אחרים במחקר, איננו קובעים רק מתוך תשובותיהם (ותשובות יקיריהם) לשאלה כיצד הם מרגישים. משתתפי המחקר מאפשרים לנו לבחון את השלוֹמוּת (well-being) שלהם מבעד לעדשות שונות ורבות, החל בסריקות מוח, עבור בבדיקות דם וכלה בהקלטות וידיאו שלהם מדברים על דאגותיהם העמוקות ביותר. אנחנו נוטלים מהם דגימות שיער למדידה של רמות הורמוני הלחץ, מבקשים מהם לתאר את הדאגות הגדולות שלהם ואת היעדים המכריעים בחייהם, ומנטרים כמה מהר נרגע קצב הלב שלהם לאחר שמאתגרים אותם בחידות היגיון. המידע הזה מעניק לנו מדידה עמוקה ומלאה יותר של האופן שבו הם חווים את חייהם.
הנרי היה גבר ביישן, שהתמסר למערכות היחסים הקרובות בחייו, ובמיוחד לקשרים עם רוזה ועם ילדיו, שסיפקו לו תחושת ביטחון עמוקה. הוא גם נקט כמה מנגנוני התמודדות משמעותיים שנדון בהם בהמשך הספר. על בסיס השילוב הזה, של ביטחון רגשי והתמודדות יעילה, עלה בידו של הנרי לדווח שוב ושוב שהוא "מאושר" או "מאושר מאוד", אפילו בתקופות הקשות בחייו, והדברים משתקפים בבריאותו ובאריכות ימיו.
ב-2009, חמש שנים אחרי ביקורה של שרלוט בביתם של הנרי ורוזה ו-71 שנה לאחר הריאיון הראשון עמו במסגרת המחקר, התממש חששו הגדול ביותר של הנרי: רוזה הלכה לעולמה. פחות משישה שבועות לאחר מכן, הוא הלך בעקבותיה.
אבל המורשת המשפחתית נמשכת עם בתם פגי. רק לאחרונה היא ישבה לריאיון במשרדינו בבוסטון. פגי נמצאת במערכת יחסים מאושרת עם בת זוגה, סוזן, מאז גיל 29, ועכשיו, בגיל 57, היא מדווחת על בריאות טובה ואינה מדווחת על בדידות. היא מורה מוערכת בבית ספר יסודי וחברה פעילה בקהילה. אבל הנתיב שלה אל התקופה המאושרת הזאת בחייה היה רצוף כאב ואמיץ, ונחזור אליה בהמשך.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
