ילד ושמו אבא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ילד ושמו אבא
הוספה למועדפים

ילד ושמו אבא

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיכל עמנואל

מיכל עמנואל - לומדת, כותבת ויוצרת המתגוררת בצפון ים המלח. אמא לארבעה, נשואה לאחד ובת לשניים. "ילד ושמו אבא" הוא ספרה הראשון.

תקציר

קוראים לי אבא צְבִיאֵלִי. ולא, אני לא זקן. אני בן אחת עשרה. עוד מעט אני אסביר למה קוראים לי בשם של זקנים, אבל קודם כול אני אומַר:

1.  לא, אני לא אבא של אף אחד, ו-

2. לא, אין לי אח שקוראים לו סבא.

אבא לא מתלהב מהמטלה החדשה שהטילה עליו המורה: לכתוב עבודת שורשים. הוא חושב שהמשפחה שלו משעממת. מה כבר יש לכתוב על שני ההורים הרגילים שלו? אפילו אחים אין לו. אבל אז, יום אחד, אישה מסתורית עם מבטא צרפתי דופקת על דלת ביתו ומציגה בפניו תעלומה שאבא פשוט חייב לפתור, תעלומה שתשנה את חייו.

מיכל עמנואל - לומדת, כותבת ויוצרת המתגוררת בצפון ים המלח. אמא לארבעה, נשואה לאחד ובת לשניים. זהו ספרה הראשון.

פרק ראשון

היכרות

 

או: גם לי יש משפחה קצת מעניינת (בהתחלה בכלל לא, אחר כך זה משתפר)

 

 

טוב, אז בעיקרון הכול אצלי רגיל, חוץ משני דברים קצת פחות רגילים:

1. אני בן יחיד, ואמא אמרה לי כבר אלף פעם שזה יהיה לנצח. בתוך תוכי אני עדיין מקווה שעוד ייוולד לי אח. למרות שאבא שלי אמר לי שגם אם הוא ייוולד מחר ייקח לו לפחות שבע שנים עד שהוא רק יתחיל ללמוד לשחק כדורגל, ואז אני כבר אהיה בן שמונה עשרה, כך שאם חושבים על זה, זה אפילו לא משתלם. בכיתה שלי אני היחיד שאין לו אחים, וכולם נורא מקנאים בי על זה. אני מבין למה; זה באמת לא נשמע כיף להילחם על זמן מחשב או לשים שמירה מיוחדת על הדברים שלך כדי שאיזה אח קטן ונודניק לא יחליט לסדר לך מחדש את הילקוט. לשְׁמַרְיָהוּ יש חמישה אחים והוא שם מנעול על הארון שלו בבית!!! כל כך צחקתי כשראיתי את זה. מצד שני, אם אבא ואמא שלי עצבניים, אני היחיד בבית שאפשר להתעצבן עליו, ואם דווקא הייתי בסדר ואין להם סיבה להתעצבן עלי, אני מסתובב בבית משועמם לגמרי עד שתעבור להם התקפת העצבים. או אפילו בסתם יום רגיל - אני לגמרי לבד בבית עד שהם חוזרים הביתה.

אז הצגתי לכם את החיים בבית עם ילד אחד בלבד (אני), ועכשיו אני אספר לכם את הדבר המיוחד השני על המשפחה שלי.

 

2. אז ככה: גיליתי לפני כמה חודשים שאבא שלי מאומץ, כלומר ההורים שלו הם לא ביולוגיים. כמובן שהם עצמם ביולוגיים, כמו כולנו, אבל הם לא ההורים שהולידו אותו. האמת היא שגיליתי את זה בזכות בית הספר, וזאת בטח הפעם היחידה בחיי עד כה שמשהו חשוב כל כך קרה לי בזכות בית הספר. אני אספר לכם:

אני לא ממש מת על הלימודים ועוד פחות מזה על עבודות, כך שכשהמורה הודיעה שאנחנו מתחילים עבודה בנושא "שורשים", ממש לא שמחתי. אבל המשימה הראשונה נראתה לא מסובכת מדי: לעשות תרשים של עץ המשפחה שלי. שְׁמַרְיָהוּ בכה למורה: "אבל המורה! זה לא פייר! יש לי חמישה אחים ואחיות, חלקם נשואים, ולכל אחד מההורים שלי גם יש מלא אחים ואחיות! ייקח לי שנה לרשום את כולם!"

הצטערתי בשביל שְׁמַרְיָהוּ, אבל שמחתי שבפעם הראשונה יש יתרון לעובדה שאני בא ממשפחה כל כך קטנטונת.

כמו שכבר אמרתי: לי אין אחים בכלל, לאמא שלי יש שתי אחיות, עם שני ילדים לכל אחת, וגם לאבא אין אחים, כמוני. ממש לא סיפור גדול.

כשחזרתי הביתה בצהריים, אבא חיכה לי עם שניצלים טריים. הוא לא הסכים שאני אטרוף את כולם בבת אחת, משום מה, אז נאלצתי לשבת. תוך כדי השניצלים הראיתי לו את תרשים העץ המשפחתי והתחלנו למלא אותו יחד. אחרי שמילאנו את הצד של משפחת כהן, כלומר של אמא, עברנו לצד של משפחת בֶּרְמַן, כלומר של אבא. אתם מכירים את זה שבקומיקס נדלקת מין נורה מעל הראש של הגיבור כשהוא חושב על רעיון חדש? אז עכשיו תדמיינו נורה כזאת מעל הראש שלי, כי באותו רגע משהו לא הסתדר לי: הרי שם המשפחה של אבא הוא צְבִיאֵלִי ולא בֶּרְמַן, איך עוד אף פעם לא שמתי לב לזה?

אבא הסתכל עלי במבט מחויך, כאילו הוא רואה איך הנורה נדלקת מעלי, ואז המבט המחויך התחלף במבט עמוק, שזה אומר לא שמח ולא עצוב אלא פשוט עמוק, והוא אמר לי: "אבא'לה מתוק, אני מאומץ." השניצל נתקע לי בגרון והתחלתי להשתעל כמו משוגע, ואבא התחיל לחפש לי כוס מים כמו משוגע, ושנינו היינו מבוהלים כהוגן, כל אחד מהסיבות שלו.

בסוף הצלחתי להפסיק להשתעל מספיק זמן כדי לשתות, ואז גם השיעולים נרגעו. הסתכלתי על אבא כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה: "אתה מה?"

ואבא דן חזר על זה די בנחת: "אני מאומץ."

ידעתי מה זה אומר להיות מאומץ אבל הרגשתי שאני לא יודע. "אז סבתא שולה וסבא-פַּפָּה הם לא ההורים האמיתיים שלך?"

"לא," אמר אבא בפשטות. "הם לא. ואני אומַר לך עוד משהו שבטח לא שמת לב אליו. 'סבא פַּפָּה' זה לא השם האמיתי של פַּפָּה. קוראים לו יוּדָה..." והוא גיחך מהבדיחה של עצמו, כי "סבא פַּפָּה" זה כמו להגיד "סבא אבא", ואני ידעתי את זה.

"אז איך לא אמרת לי אף פעם?!" התפרצתי בכעס.

ואבא אמר: "נכון שלא ממש אמרתי לך, אבל גם לא ממש הסתרתי. בדיוק כמו שלסבא-פַּפָּה קוראים בעצם יוּדָה, ואתה יודע את זה אבל לא חושב על זה, ככה תמיד ידעת ששם המשפחה שלהם הוא בֶּרְמַן ושלי צְבִיאֵלִי."

זה היה נכון. באמת אף פעם לא חשבתי על זה.

"אז למה קוראים לך צְבִיאֵלִי?" שאלתי, למרות שהיו לי עוד אלף שאלות אחרות שחיכו בתור, לא ממש בסבלנות.

"כי זה היה שם המשפחה של ההורים הביולוגיים שלי, כלומר אלה שהולידו אותי, וככה זה נשאר גם כשאימצו אותי."

אחרי זה הוא כבר לא הסכים לדבר על זה כל כך, והוא גם רצה שאסיים כבר את השניצל (שכמעט הרג אותי שתי דקות קודם לכן). אחרי כמה שעות זה כבר נראה לי רגיל, ואחרי יומיים קלטתי שיש בכיתה שלי ילד שהוא מאומץ והוא רגיל לגמרי, אז די שכחתי מכל העניין.

ומה לגבי עבודת השורשים? לא רציתי להסתבך עם זה. אבא דן אמר: "פשוט תכתוב על הסבים והסבתות שלך. אתה לא צריך לעשות סלטות באוויר, רק לכתוב עליהם. הם המשפחה שלך, ביולוגיים או לא."

עד כאן ההיכרות, ונעבור לפרק הבא והמעניין (המלצה שלי!), שאני קורא לו "הסתבכות".

מיכל עמנואל

מיכל עמנואל - לומדת, כותבת ויוצרת המתגוררת בצפון ים המלח. אמא לארבעה, נשואה לאחד ובת לשניים. "ילד ושמו אבא" הוא ספרה הראשון.

עוד על הספר

ילד ושמו אבא מיכל עמנואל

היכרות

 

או: גם לי יש משפחה קצת מעניינת (בהתחלה בכלל לא, אחר כך זה משתפר)

 

 

טוב, אז בעיקרון הכול אצלי רגיל, חוץ משני דברים קצת פחות רגילים:

1. אני בן יחיד, ואמא אמרה לי כבר אלף פעם שזה יהיה לנצח. בתוך תוכי אני עדיין מקווה שעוד ייוולד לי אח. למרות שאבא שלי אמר לי שגם אם הוא ייוולד מחר ייקח לו לפחות שבע שנים עד שהוא רק יתחיל ללמוד לשחק כדורגל, ואז אני כבר אהיה בן שמונה עשרה, כך שאם חושבים על זה, זה אפילו לא משתלם. בכיתה שלי אני היחיד שאין לו אחים, וכולם נורא מקנאים בי על זה. אני מבין למה; זה באמת לא נשמע כיף להילחם על זמן מחשב או לשים שמירה מיוחדת על הדברים שלך כדי שאיזה אח קטן ונודניק לא יחליט לסדר לך מחדש את הילקוט. לשְׁמַרְיָהוּ יש חמישה אחים והוא שם מנעול על הארון שלו בבית!!! כל כך צחקתי כשראיתי את זה. מצד שני, אם אבא ואמא שלי עצבניים, אני היחיד בבית שאפשר להתעצבן עליו, ואם דווקא הייתי בסדר ואין להם סיבה להתעצבן עלי, אני מסתובב בבית משועמם לגמרי עד שתעבור להם התקפת העצבים. או אפילו בסתם יום רגיל - אני לגמרי לבד בבית עד שהם חוזרים הביתה.

אז הצגתי לכם את החיים בבית עם ילד אחד בלבד (אני), ועכשיו אני אספר לכם את הדבר המיוחד השני על המשפחה שלי.

 

2. אז ככה: גיליתי לפני כמה חודשים שאבא שלי מאומץ, כלומר ההורים שלו הם לא ביולוגיים. כמובן שהם עצמם ביולוגיים, כמו כולנו, אבל הם לא ההורים שהולידו אותו. האמת היא שגיליתי את זה בזכות בית הספר, וזאת בטח הפעם היחידה בחיי עד כה שמשהו חשוב כל כך קרה לי בזכות בית הספר. אני אספר לכם:

אני לא ממש מת על הלימודים ועוד פחות מזה על עבודות, כך שכשהמורה הודיעה שאנחנו מתחילים עבודה בנושא "שורשים", ממש לא שמחתי. אבל המשימה הראשונה נראתה לא מסובכת מדי: לעשות תרשים של עץ המשפחה שלי. שְׁמַרְיָהוּ בכה למורה: "אבל המורה! זה לא פייר! יש לי חמישה אחים ואחיות, חלקם נשואים, ולכל אחד מההורים שלי גם יש מלא אחים ואחיות! ייקח לי שנה לרשום את כולם!"

הצטערתי בשביל שְׁמַרְיָהוּ, אבל שמחתי שבפעם הראשונה יש יתרון לעובדה שאני בא ממשפחה כל כך קטנטונת.

כמו שכבר אמרתי: לי אין אחים בכלל, לאמא שלי יש שתי אחיות, עם שני ילדים לכל אחת, וגם לאבא אין אחים, כמוני. ממש לא סיפור גדול.

כשחזרתי הביתה בצהריים, אבא חיכה לי עם שניצלים טריים. הוא לא הסכים שאני אטרוף את כולם בבת אחת, משום מה, אז נאלצתי לשבת. תוך כדי השניצלים הראיתי לו את תרשים העץ המשפחתי והתחלנו למלא אותו יחד. אחרי שמילאנו את הצד של משפחת כהן, כלומר של אמא, עברנו לצד של משפחת בֶּרְמַן, כלומר של אבא. אתם מכירים את זה שבקומיקס נדלקת מין נורה מעל הראש של הגיבור כשהוא חושב על רעיון חדש? אז עכשיו תדמיינו נורה כזאת מעל הראש שלי, כי באותו רגע משהו לא הסתדר לי: הרי שם המשפחה של אבא הוא צְבִיאֵלִי ולא בֶּרְמַן, איך עוד אף פעם לא שמתי לב לזה?

אבא הסתכל עלי במבט מחויך, כאילו הוא רואה איך הנורה נדלקת מעלי, ואז המבט המחויך התחלף במבט עמוק, שזה אומר לא שמח ולא עצוב אלא פשוט עמוק, והוא אמר לי: "אבא'לה מתוק, אני מאומץ." השניצל נתקע לי בגרון והתחלתי להשתעל כמו משוגע, ואבא התחיל לחפש לי כוס מים כמו משוגע, ושנינו היינו מבוהלים כהוגן, כל אחד מהסיבות שלו.

בסוף הצלחתי להפסיק להשתעל מספיק זמן כדי לשתות, ואז גם השיעולים נרגעו. הסתכלתי על אבא כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה: "אתה מה?"

ואבא דן חזר על זה די בנחת: "אני מאומץ."

ידעתי מה זה אומר להיות מאומץ אבל הרגשתי שאני לא יודע. "אז סבתא שולה וסבא-פַּפָּה הם לא ההורים האמיתיים שלך?"

"לא," אמר אבא בפשטות. "הם לא. ואני אומַר לך עוד משהו שבטח לא שמת לב אליו. 'סבא פַּפָּה' זה לא השם האמיתי של פַּפָּה. קוראים לו יוּדָה..." והוא גיחך מהבדיחה של עצמו, כי "סבא פַּפָּה" זה כמו להגיד "סבא אבא", ואני ידעתי את זה.

"אז איך לא אמרת לי אף פעם?!" התפרצתי בכעס.

ואבא אמר: "נכון שלא ממש אמרתי לך, אבל גם לא ממש הסתרתי. בדיוק כמו שלסבא-פַּפָּה קוראים בעצם יוּדָה, ואתה יודע את זה אבל לא חושב על זה, ככה תמיד ידעת ששם המשפחה שלהם הוא בֶּרְמַן ושלי צְבִיאֵלִי."

זה היה נכון. באמת אף פעם לא חשבתי על זה.

"אז למה קוראים לך צְבִיאֵלִי?" שאלתי, למרות שהיו לי עוד אלף שאלות אחרות שחיכו בתור, לא ממש בסבלנות.

"כי זה היה שם המשפחה של ההורים הביולוגיים שלי, כלומר אלה שהולידו אותי, וככה זה נשאר גם כשאימצו אותי."

אחרי זה הוא כבר לא הסכים לדבר על זה כל כך, והוא גם רצה שאסיים כבר את השניצל (שכמעט הרג אותי שתי דקות קודם לכן). אחרי כמה שעות זה כבר נראה לי רגיל, ואחרי יומיים קלטתי שיש בכיתה שלי ילד שהוא מאומץ והוא רגיל לגמרי, אז די שכחתי מכל העניין.

ומה לגבי עבודת השורשים? לא רציתי להסתבך עם זה. אבא דן אמר: "פשוט תכתוב על הסבים והסבתות שלך. אתה לא צריך לעשות סלטות באוויר, רק לכתוב עליהם. הם המשפחה שלך, ביולוגיים או לא."

עד כאן ההיכרות, ונעבור לפרק הבא והמעניין (המלצה שלי!), שאני קורא לו "הסתבכות".