הקאסה־גרנדה - פרוזה רועשת 1 - תעלומת העוגה האבודה

הלוצ'אדור אל גאלו רוחו מנפח את החזה שלו וקורא כמו תרנגול — בכל זאת, הוא מחופש לאחד כזה. הוא קופץ על החבלים שמקיפים את זירת ההיאבקות, מזנק מהם, מתעופף באוויר ו...

"בובי!" אני צועקת על אחי הגדול, שמסתיר לי את מסך הטלוויזיה. מה, לא מספיק שאני צריכה לצפות מהמטבח?

"אה, סליחה רוני אן," הוא אומר וחוטף לעצמו טורטייה שסבתא הכינה. "אני חייב למלא מצברים." הוא תוחב את המאכל הממולא לפיו ומתרחק. סוף־סוף אני יכולה לחזור לצפות בטלוויזיה.

"אוף, בדיוק פיספסתי את המהלך המיוחד שלו!"

"ילדתי, את עוזרת לי במטבח או צופה בטלוויזיה?" אומרת סבתא שלי.

"אה, סליחה, סבתא." אני מפנה את הגב לטלוויזיה ומתמקדת במשימה שניתנה לי. סבתא שלי, אמא של אמא שלי, מחזיקה קערה ביד שמאל ואוחזת בדף עם מתכון ישן ביד ימין. היא קוראת את המתכון בקול בזמן שהיא מערבבת את תכולת הקערה. זה אמנם לא תרגיל היאבקות, אבל עדיין תמרון מרשים.

"בזמן שאני מערבבת את החומרים הרטובים, אני צריכה שתנפי את הקמח, תפזרי את הקקאו, תסנני את הסודה לשתייה ואת אבקת האפייה ותבזקי מלח!"

אני שופכת את החומרים בזה אחר זה למסננת שאני מחזיקה בזהירות מעל קערת ערבוב. ואז אני מתחילה לסנן, לשקשק ולערבב את האבקות השונות, שלאט־לאט ממלאות את הקערה.

אני גרה עם אמא שלי, אח שלי, סבתא שלי וסבא שלי בבניין דירות. גם דודה שלי, דוד שלי ובני הדודים שלי גרים בבניין הזה (וגם החברה הכי טובה שלי!) — לפעמים העניינים בבית יוצאים קצת משליטה, אבל מה שבטוח — החיים פה כיפיים ואף פעם לא משעממים!

בכל מקרה, מחר בערב נערוך את מסיבת הקיץ השנתית של הבניין שלנו. כל דייר מתבקש להביא למסיבה משהו מיוחד שאפשר לחלוק עם השכנים. התבדחתי שאני אביא את עצמי, אבל מהר מאוד התברר שרק אני חשבתי שזה מצחיק. ואז סבתא שאלה אם אני רוצה לעזור לה להכין את עוגת הטְרֶס לֵצֶ'ס המפורסמת שלה — עוגת "שלושת החלבים" בספרדית. היא אמרה שההכנה המשותפת תקרב בינינו, והסכמתי מיד. סבתא היא אופה מדהימה, ועוגת הטרס לצ'ס שלה היא הכי טעימה בעולם. ידעתי שאני אביא למסיבה את אחד הדברים הכי שווים בכל הבניין... זאת אומרת, כל עוד לא אעשה טעויות.

כשהסכמתי לבקשה, חשבתי שנכין את העוגה ביום של המסיבה, אבל סבתא התעקשה שצריך להכין אותה ערב קודם. אז עכשיו אני תקועה במטבח ועוזרת לה לאפות במקום לצפות בהיאבקות מקסיקנית בסלון, עם שאר בני המשפחה. וכאילו זה לא מספיק גרוע, הלוצ'אדורה האהובה עלי, לה טורמנטה, אמורה להילחם הערב!

אני מתחילה להגביר את קצב הסינון, אבל זה רק גורם לענן של קמח ללכלך את הפרצוף שלי. אוף.

"אמא," נאנח דוד קרלוס — אח של אמא שלי. הוא מציץ לתוך המטבח בפנים מעוותות. נראה שמשהו כואב לו.

"מה קרה, חמוד?" שואלת סבתא. "למה אתה עומד עקום? תזדקף!"

"כן, אז בקשר לזה..." אומר קרלוס כשהוא חוצה את המפתן בגב כפוף לאחור, בזווית של תשעים מעלות.

"וואו!" סבתא ואני צועקות יחד.

שניים מבני הדודים שלי, קַרל וסי־ג'יי, נכנסים למטבח ונעמדים מאחורי קרלוס. שניהם עוטים מסיכות של לוצ'אדורים. אני מתחילה לחשוד מה בדיוק קרה שם.

"התאמנו על כמה מהלכים חדשים," אומר קרל כבדרך אגב.

"וקצת נסחפנו," מסביר סי־ג'יי, שנשמע הרבה יותר מודאג מאחיו.

"אל תדאג," אומרת סבתא, מניחה את הקערה על השולחן ופוסעת לחדר האמבטיה. היא חוזרת אחרי כמה שניות עם שפופרת קטנה של משחה.

סבתא יוצקת לידה מעט מהמשחה הכחולה ומורחת אותה על הגב של דוד קרלוס. יש למשחה ריח של מי פה, ואין לי מושג איך היא בדיוק עובדת ומה היא עושה, אבל מכל התרופות המיוחדות של סבתא — אני הכי סומכת על המשחה הזאת.

קרלוס רועד לכמה שניות. "הֵיי, זה מדגדג!" הוא מצחקק, ואחר כך נושם לרווחה, כשהמשחה עושה את הקסם שלה.

"עכשיו תעמוד כמו שצריך!" מכריזה סבתא. היא מקימה את דוד קרלוס על הרגליים ומיישרת את הגב שלו בלוויית צליל "קראק!" חזק.

"תודה, אמא," אומר קרלוס והוא, קרל וסי־ג'יי חוזרים לסלון. ברגע שאנחנו מאבדים קשר עין, אני שומעת את קרל משחרר זעקת קרב, ואת קרלוס צועק, "אייי!" מה יהיה הסוף איתם?

"איך מתקדם הסינון, רוני אן?" שואלת סבתא. אני מביטה בערימת האבקות שלפני. היא לא נראית כל כך שונה מכפי שהיתה כשרק התחלתי.

"אה, בסדר... אני חושבת?"

"מצוין! עכשיו נוסיף את הרכיב הסודי." בדיוק כשסבתא שולחת יד למזווה, נשמעות צהלות אדירות מהסלון. אני מסובבת את הראש לכיוון הטלוויזיה. מה כבר פיספסתי?!

"כן, תראה להם מי הבוס!" צועק סבא שלי מהספה. אני מנסה לצפות בטלוויזיה כדי לראות מי "הבוס" הזה שסבא מדבר עליו, אבל בובי מסתיר לי את המסך. שוב.

אני מנסה למצוא את זווית הצפייה הנכונה, כשאני שומעת את סבתא פונה אלי. "יש למתכון הזה היסטוריה ארוכה במשפחה שלנו, רוני אן. אמא שלי, לוּפֵּה, הכינה את העוגה הזאת הרבה מאוד פעמים. לימי הולדת, לאירועים מיוחדים וסתם ככה, כשהתחשק לה."

"א־הא," אני אומרת ומהנהנת. אני מקשיבה, למרות שאני לא מקדישה לה את מלוא תשומת הלב שלי.

"אבל הרכיב המיוחד הזה התווסף למתכון בטעות," ממשיכה סבתא. "כשאמא לופה אפתה את העוגה לכבוד יום הולדתי השנים־עשר, התוכי שלה, פאקו, טעם קצת מהבלילה. הוא התעופף במטבח בהתרגשות והפיל לתוך הקערה קצת מזה."

"וואו!" אני צועקת כשאני רואה את אל גאלו רוחו מושלך מהזירה. למרבה המזל, סבתא סבורה שאני מגיבה לסיפור שלה.

"בהחלט וואו!" היא ממשיכה. "כולנו חשבנו שהטעם הזה יהרוס את העוגה, אבל אמא החליטה לאפות אותה בכל זאת. למרבה הפלא, המתכון המדהים אפילו השתפר!" סבתא משתהה, חושבת רגע ומוסיפה, "ואז צמחו לכולנו כנפיים והתעופפנו ברחבי הבית."

"נשמע מגניב, סבתא."

"רוני אן..." אומרת סבתא בנימה שיפוטית.

אופס, היא עלתה עלי. האמת היא שבכלל לא הקשבתי למה שהיא אמרה. לא רק קצת. "סליחה, סבתא," אני מתנצלת ומסתובבת בלי חשק בחזרה אל העוגה.

"מה לעשות עכשיו?"

"תערבבי את החומרים היבשים עם הרטובים..."

"אין בעיה!"

"ושימי עין על הקערה, לא על הטלוויזיה."

"כן, סבתא."

בזמן שאני בוחשת, סבתא משמנת תבנית אפייה ממתכת. ואז קרלוטה, בת הדודה שלי — אחותם הגדולה והמגניבה של סי־ג'יי וקרל — נכנסת למטבח. "שוב תודה שהסכמת להשאיל לי את העגילים שלך, סבתא! רטרו זה הכי באופנה עכשיו," היא אומרת ומציגה לראווה זוג עגילי פנינה נוצצים.

"כמובן, יקירה," משיבה סבתא בחמימות ומביטה בקרלוטה. "האופנה שלי היא אל־זמנית. אם יהיה לך מזל, אולי העגילים האלה יעזרו לך למצוא מחזר חמוד."

איכס, אני חושבת. למרות שאני לא בטוחה שקרלוטה מסכימה איתי.

"סבתא!" היא אומרת. "אני רק יוצאת לבלות עם חברות."

"אף פעם אי־אפשר לדעת," עונה סבתא בשובבות. היא מחבקת את קרלוטה ונפרדת ממנה לשלום.

אחר כך סבתא מנחה אותי כשאני שופכת את הבלילה הבחושה לתוך תבנית האפייה. היא מנערת את התבנית כדי לאזן את הבלילה ומכניסה אותה לתנור. בינתיים אני טובלת אצבע בקערה וטועמת מהבלילה שנשארה בה. בום! זה חריף! טעים מאוד, אבל גם מפתיע. מה הוא בדיוק הרכיב הסודי הזה?

"אווו, בלילת טרס לצ'ס!" אומר סרג'יו, התוכי של סבתא, שמתיישב על מדף גבוה. רגע לאחר מכן לאלו, הכלב הממש־ממש גדול שלנו, מרים את הראש ומוציא לשון מריירת. לבסוף קרליטוס התינוק, בן הדוד הכי קטן שלי, מטפס על לאלו — ומהכלב לדלפק.

"לא, לא! שום דבר בשבילכם!" אומרת סבתא נחרצות. קרליטוס, סרג'יו ולאלו מביטים בה בעיני כלבלב נוגות ורעבות (שזה קל מאוד בשביל לאלו, כי הוא גם ככה כלב).

סבתא נאנחת. "אין בלילה, אבל אני אכין לכם משהו לאכול." היא פותחת את המקרר ומתחילה לחפור בו ולחפש ארוחה לשלישייה המשונה.

אני מביטה לתוך התנור כשהעוגה מתחילה לתפוח. "את יודעת, סבתא, זה דווקא טוב שאני עוזרת לך. בגלל שכולם נכנסים למטבח ומבקשים ממך לעזור במשהו, היה לוקח לך הרבה יותר זמן בלעדי. את באמת הדבק שמחזיק את המשפחה הזאת ביחד."

אולי הראש של סבתא תקוע בתוך המקרר, אבל היא עדיין מצליחה לראות לאן אני חותרת. "כן, רוני אן," היא אומרת, "את יכולה לצפות בטלוויזיה עכשיו."

אני ממלמלת, "תודה, סבתא!" ושועטת לסלון כדי להספיק לצפות בקרב ההיאבקות הבא.